הז'אנרים
כל הז'אנרים
סדרה:‎ טבעת הנצח - 4

דרג ספר זה מתוך 5
3 דירוגים
3.7
ממוצע
1
1
2
0
3
0
4
0
5
2
2
טבעת הנצח 4: קללת הקדמונים
39 

טבעת הנצח 4: קללת הקדמונים


דרג ספר זה מתוך 5
3 דירוגים
3.7
ממוצע
1
1
2
0
3
0
4
0
5
2
2
39 
39 
סדרה:‎ טבעת הנצח - 4
גודל (עמ'): 175
מו"ל: מודן הוצאה לאור

תקציר

סֶרָה, דאק וריק הבינו כמעט מיד שהגיעו למרכז אמריקה, לאחד המרכזים החשובים של שבטי המָאיה הקדומים. אבל הם לא ידעו באיזו תקופה נחתו, וחששו שתִכנות התאריכים בטבעת הנצח השתבש.

כאשר סערה עצומה החריבה את מצפה הכוכבים, וכתב-יד עתיק עמד בסכנת השמדה, הבינו השלושה שהגיעו למאה השביעית במטרה להציל את תרבות המָאיה המפוארת מהכחדה. אולם כדי לעשות זאת היה עליהם לעמוד במסע בזמן, לפענח שני כתבי-חידה מסובכים ולהתחמק מאויבים בלתי צפויים.

 

וכאילו לא די בכל אלה, לכל אחד מהשלושה חיכה אתגר נוסף ומיוחד. האם יצליח ריק להתגבר על רגשותיו המפתיעים כלפי נערה מסתורית? כיצד יתמודד דאק עם שינוי כואב בתוכניותיו? ואיך המראות המצמררים שסֶרָה רואה בעיני רוחה קשורים לכל זה?

זהו הספר הרביעי בסדרת "טבעת הנצח", המוליך את שלושת הנוסעים בַּזמן לתוך מערבולת של הרפתקאות מסמרות שיער, ומפליא לשלב מורשת היסטורית מפוארת, הומור שנון ועלילה מותחת וקצבית.

הספרים הקודמים: "מרד בזמן", "הפרד ומשול" ו"מלכודת במרתף".

המשך קריאה
  • ISBN: 20-53140
  • גודל (עמ'): 175
  • מו"ל: מודן הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 26/11/2015
  • שם המחבר: מאט דה-לה פניה
  • תורגם ע"י: כנרת היגינס־דוידי
  • זמין להשאלה: כן

1

אזהרת סופה

סרה פקחה את עיניה, רועדת כולה.

היא כרעה על ברכיה על אדמת חימר, מתנשמת ומתנשפת, אוחזת בטבעת הנצח קרוב אל החזה. הדבר הראשון שהיא ראתה כשהרימה את ראשה היה אישה נמוכה וכהת עור, לבושה בטוניקה צבעונית, נושאת תינוק בכל יד, הולכת במהירות וחולפת על פני מה שנראה כמו מקדש עתיק כלשהו. ילד וילדה, שניהם צעירים מסרה, רצו גם הם באותו כיוון, ואחריהם גבר שעל ראשו התנוסס קישוט מפואר.

סרה פנתה אל דאק ואל ריק. גם הם צפו באותו מחזה כמוה: עשרות אנשים מיהרו ורצו לאותו כיוון, חולפים על פניהם במנוסה ממשהו.

אבל ממה?

ליבה של סרה עדיין הלם.

המסעות האלה בזמן היו קשים לגופה תמיד, אבל הפעם זה היה שונה. חלקיקים מהאסון הסופי, שהיו שמורים עמוק בזיכרונה, השתחררו עכשיו מעוצמת הטלטול, כפי הנראה. באחת המשימות הקודמות היא קפצה בטעות אל העתיד, וראתה להרף עין את סוף העולם. אבל כשסרה חזרה, הטראומה שהותירה בה החוויה היתה עמוקה כל כך, שהיא זכרה רק מעטים מן הפרטים, כאילו הגנה על עצמה בתת־המודע מפני זיכרונות שידעה שלא תוכל לשאת. אז טכנית, היא לא שיקרה כשאמרה לדאק ולריק שאין לה שום דבר מעניין לספר להם על העיוות שיצאה אליו בלעדיהם.

אבל עכשיו היא נזכרה בהושטת היד אל הדלת, ורצתה נואשות להיזכר מה היא מצאה בביתה. מדוע אינה יכולה להיזכר?

סרה גירשה את האסון הסופי ממחשבותיה לעת עתה, ואילצה את עצמה להתבונן בסביבתה. השלושה היו מוסתרים חלקית מאחורי שורת עצים. השמיים היו מעוננים. באוויר עמד ריח נקי, כמו שקורה לפעמים קצת לפני שמתחיל לרדת גשם.

"אחותי, למה את בוכה?"

סרה הסתובבה וראתה את דאק מתבונן בה בתמיהה. "אני לא בוכה," היא אמרה וזקפה את גופה. "מה יש לי לבכות?"

"אה... אני לא יודע," הוא אמר. "בגלל זה שאלתי."

סרה פטרה אותו בהינף יד וקמה על רגליה. היא הגניבה בחשאי את ידה אל פניה - ואכן, דמעות חמות נגעו בקצות אצבעותיה. "אני בשום אופן לא בוכה!" היא התרגזה על חברה הטוב כביכול. "אולי המסע בזמן פשוט מתחיל להכביד לנו על הגוף. על זה חשבת, דאק?"

"הוא בהחלט מכביד על הגוף שלי," אמר ריק. הוא החווה אל סרה בראשו בתנועה קלה שבקלות, שפירושה היה שהוא מגבה אותה.

גם דאק קם. "באיזו תקופה אנחנו בכלל? אמורים להיות פה כובשים ספרדים בכל מקום, לא? ונזירים פרנציסקנים. הם שרצו בחצי האי יוּקָטָן ב-1562. כל מה שאני רואה זה בני מאיה מבוהלים."

סרה הביטה באנשים שחלפו בריצה על פני המקדש שמולם. זה נכון, כולם היו בני שבט המאיה. היא הפנתה את מבטה אל טבעת הנצח. הם היו אמורים לנחות בשנת 1562. היא היתה בטוחה שהיא הזינה את הקואורדינטות הנכונות.

"אצל מי הסְקְווֵר?" שאל ריק.

היא נתנה לו אותו ואמרה, "לפי התצוגה על המסך אנחנו באיזָמָאל. אני לא מבינה במה יכולתי לטעות."

היא הביטה בריק שבחן את המסך, ואז יצא מאחורי העצים ועצר ילד אחד. "חבר, חכה שנייה בבקשה," הוא אמר בשפה זרה שהתקן התרגום האוטומטי של סרה התקשה זמנית לתרגם לאנגלית. "לאן כולם הולכים?"

הילד האט את מנוסתו. אחרי שסקר במבט בוחן את שלושתם הוא צעק, "הסערה הגדולה מתקרבת! כולם חייבים למצוא מחסה מייד!"

הילד הסתובב ומיהר לברוח.

סרה הביטה למעלה יחד עם ריק ודאק. השמיים היו מכוסים עננים אפורים, כן, אך למראית עין לא היה בהם שום דבר יוצא דופן. בטח לא "סערה גדולה". אבל בעצם, לפי מה שהיא למדה בבית־הספר, לשבט המאיה היתה נטייה חזקה לאמונות טפלות. אולי משהו השתבש באחד מטקסי הפולחן שלהם.

דאק חשב אותו דבר כנראה, כי הוא הניד את ראשו שוב ושוב. "מוזר, חשבתי שאנחנו נהיה אלה שנמלטים על נפשם." הוא פנה אל סרה ואל ריק מוכן ומזומן לפצוח בעוד אחת מהרצאות ההיסטוריה הידועות לשמצה שלו. "ברור לכם שתרבות המאיה נחשבת לתרבות אלימה ונהנתנית, כן? הם הקריבו בני אדם, ותמיד היו במלחמה, והם אכלו את הלב של בני המשפחה המתים שלהם."

"אף פעם לא קראתי שום דבר על אכילת לבבות," אמר ריק.

"טוב, אולי לא זה, אבל–"

"מספיק, דאק," אמרה סרה.

"מה? התרומה העיקרית שלהם לעולם היתה כתיבת כתבי־היד החשובים של המאיה. והם חשובים רק בגלל שהם מזהירים אותנו מפני הקללה, שהעולם שלנו צועד לקראת אסון אדיר–"

"ושהתקווה היחידה שלנו היא קבוצה שתיווסד יום אחד ושתהיה ידועה בשם ס"ק," קטע אותו ריק. "כולנו למדנו באותם שיעורי היסטוריה, דאק."

סרה התכווצה בתוכה למחשבה על האסון הסופי. היא שוב דמיינה את עצמה מושיטה את ידה אל דלת הבית. ואז כלום. תתרכזי במה שקורה כאן ועכשיו, היא אמרה לעצמה. היא לקחה את הסקוור מידיו של ריק לבדוק שוב את סדרת ההנחיות האחרונות שהם קיבלו. הן נראו פשוטות למדי. "עזרו לַמאיה. 1562." וסדרת קואורדינטות לטבעת.

דאק נגע בזרועה של סרה וסימן בידו לכיוונו של ריק. "היה יותר כיף כששנאנו אותו."

"אף פעם לא שנאנו אותו," אמרה סרה.

"דברי בשם עצמך."

"תאמין לי," אמר ריק, "זה הדדי."

"אולי כדאי שנחזור קצת אחורה," אמר דאק. הוא דחף במרפקו את סרה וחייך חיוך גדול ודבילי. "קולטת? לחזור קצת אחורה?" הוא הצביע על הטבעת ששכנה שוב בבטחה במקומה בנרתיק התלוי מחגורתה.

"אתה כזה ילד," אמר ריק.

"ואתה ליצן."

"די," אמרה סרה. "בבקשה. אני צריכה לחשוב. אם אין פה כובשים ספרדים, כמו שדאק אומר, אולי אנחנו באמת בזמן הלא־נכון. כי אנחנו בטוח באזור הגיאוגרפי הנכון."

"אתם באמת חושבים שאנחנו לא ב-1562?" אמר ריק.

"אני חושבת שלא." סרה הביטה שוב בסקוור. חייב להיות לזה הסבר מדעי. המדע מעולם לא איכזב אותה לפני כן.

"אין מצב שאנחנו ב-1562," אמר דאק. "אפילו רק לפי המקדש הזה מעבר לרחוב. אם היינו בשנת 1562, כבר היו הופכים אותו לכנסייה. הדבר הראשון שהפרנציסקנים עשו כשהם הגיעו מספרד היה להסב את כל המקדשים הגדולים לכנסיות. הם רצו ללמד את המקומיים שיש דרכים אחרות לחיות. אני לא מאמין שאתם לא יודעים את זה!"

"תרגיע, דאק," אמרה סרה. "אין לי יותר מדי סבלנות עכשיו."

באותו רגע, הרעים רעם אדיר בשמיים מעל ראשיהם.

גשם קל החל לרדת.

סרה הביטה בשמיים וסוככה על עיניה בידה הפנויה. העננים נראו קודרים יותר עכשיו והרוח החלה לנוע. בני המאיה המשיכו במנוסתם בדרך הלבנה והנוצצת המובילה הרחק משם.

"תפסו מחסה!" צעק איש אחד. "הסערה הגדולה מתקרבת!"

איזו "סערה גדולה"? חשבה סרה. וכמה בכלל האנשים האלה מבינים בחיזוי מזג האוויר? בבית, המטאורולוגים צדקו רק בשליש מהפעמים בערך, ולרשותם עמד הציוד המשוכלל ביותר הידוע לאדם.

"בואו," אמר ריק. "נמצא מחסה מהגשם. אנחנו חייבים לעשות משהו עם הבגדים היפניים האלה."

"היה כיף להיות סמוראי," אמר דאק בעצב.

כשהם יצאו מאחורי העצים ועשו את דרכם אל השביל המוגבה והלבן, דאק נעץ אצבע בכתפה של סרה. "את באמת נראית כאילו בכית. זה בגלל שהטבעת לקחה אותנו אל הזמן הלא־נכון?"

היא הנידה את ראשה לשלילה ומיקדה את מבטה בדרך לפניה. היא סירבה להמשיך לחשוב על האסון הסופי. היתה להם יותר מדי עבודה.

"היה לך אחד מהקטעים האלה של השאריות?"

"אני לא בכיתי, דאק!" התרגזה סרה. "תעזוב אותי כבר.""אוף," אמר דאק. "תהרגי אותי וזהו. אולי רק רציתי לראות שאת בסדר."

ברק האיר את השמיים, ולאחריו נשמע עוד רעם מחריש אוזניים. שלושתם התכווצו בבהלה תוך כדי ריצה.

סרה מיהרה בעקבות דאק וריק אל מאחורי שורה קצרה של בקתות אבן, ומחשבותיה נדדו שוב אל הפרטים המחרידים שהיא ראתה ושמעה באסון הסופי. הצרחות והיללות והסירנות הבלתי פוסקות ברקע. תנודותיה האלימות של הקרקע מתחת לרגליה מדי כמה דקות.

הם חייבים לתקן את שאר השברים, אחרת...

ואם הם התעוותו אל הזמן הלא־נכון, זו בהחלט לא התחלה מבטיחה.