הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
גם ב - Kindle
חתן הולך על ארבע
39 

חתן הולך על ארבע


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
39 
39 
מו"ל: אסיה

תקציר

מִיצוּקוֹ, מורה עוצרת נשימה ובעלת רוח חופשייה, מספרת לתלמידיה אגדת עם על נסיכה יפנית שנישאה לכלב שאהב ללקק היטב את חור-ישבנה. זמן מה לאחר מכן חייה של מיצוקו מתהפכים, עֵת גבר קדמוני דמוי-כלב מגיע לביתה ופותח במין חייתי איתה. היא משתעבדת אליו מיד. אלא שבתום האקט הוא פונֶה לנקות ולקרצף את הבית...

והשמועות, כמובן, מתעופפות להן ברחבי העיר. 

 

הנובלה חתן הולך על-ארבע, שהוכתרה בניו יורק טיימס כיצירת המופת שלה, זיכתה את טוואדה יוקו בפרס אקוטגווה היוקרתי. על-פי מיטב מסורת כתיבתה – שהפכה לחלק מהקלאסיקה של הספרות היפנית המודרנית - גם נובלה  זו עניינה ביקורת על חברה שלא מתירה מקום לאחר, והיא מתמקדת בדמויות נשיות שמתערערות מאישיותה המטלטלת לתפארת של מיצוקו. טוואדה נעה בקלילות בין מציאות לחלום, בין בני אדם לבעלי חיים, בעולם מאגי-גחמני שדבר בו אינו צפוי, והכול בגדר מפתיע.

   

הנובלה פרסונה היא על נערה יפנית שבוחרת לצאת ללמוד עם אחיה בהמבורג, ונאלצת להתמודד שם עם זרות עמוקה ועם שאלות בלתי פתורות על זהותה בעולם שרק מתיימר לאפשר חיים קוסמופוליטיים, ובעצם שומר בתוקף על גבולות אתניים, גזעיים, מעמדיים ותרבותיים. היא יוצאת למסע אחוז טירוף מיניות ותשוקה במרחבים אסורים של העיר, במרחבים של שאלות שלא כדאי לשאול. 

 

הגיבורות של טוואדה מתמודדות כל אחת בדרכה עם האבסורד והגיחוך שבקיום הבורגני.

שתי הנובלות בספר הן מראשית היצירה של טוואדה בתחילת שנות התשעים.

 

טוואדה יוקו נולדה בשנת 1960 ביפן ועברה להתגורר בגרמניה בשנת 1982. היא כותבת שירה, פרוזה ומחזות ביפנית ובגרמנית, באופן שמשקף לדבריה את קיומה 'בין לבין', היינו בפער שבין השפות והתרבויות.  יצירותיה זכו בין השאר במדליית גתה בגרמניה ובפרס אקוטגווה ופרס טניזקי ביפן, ותורגמו לעשרות שפות.

 

תרגמה מיפנית והוסיפה אחרית דבר: מיכל דליות-בול.

 

 

  • ISBN: 500-177
  • מו"ל: אסיה
  • יצא לאור ב-: 01/12/2019
  • שם המחבר: טוואדה יוקו
  • תורגם ע"י: מיכל דליות-בול
  • זמין להשאלה: כן

פרסונה

סֶאוֹנְריוֹן קים נולד בסֶאוּל, הוא גר כשלוש שנים באנגליה ואז עבר לגרמניה, השלים לימודי תעודה של עובד סוציאלי, ולפני כעשר שנים התחיל לעבוד עם מטופלים בבית חולים לחולי נפש בצפון הַמְבּוּרְג. הוא פגש שם אחות צעירה ממנו בשנתיים שכמובן נולדה גם היא בסאול, הם נישאו ונולדו להם שתי בנות קטנות, אבל לעומת הגרמנים הוא נראה צעיר הרבה יותר מגילו, היה קשה מאוד לחשוב שהוא אב לשתי פעוטות. השיער שלו נקצץ קצר וצמח בצפיפות, מזדקר כלפי מעלה, ועורו נראה כמו תפוח ללא קליפה. אבל מה שגרם לסֶאוֹנְריוֹן להיראות צעיר מבני גילו הגרמנים אינו השיער או העור שלו, אלא כנראה הבעת פניו. לבני גילו הגרמנים יש משהו מסותת סביב הפה שיוצר הבעת פנים כאילו נגסו בטעות במשהו מר, אבל בפניו של סֶאוֹנְריוֹן לא ניכר שום דבר מר. גם כאשר עיווה אותם, לא ניכר בהם שום טעם מר. פיו התעוות לעיתים כאילו אכל משהו חריף, אבל מעולם לא משהו מר. תומאס היה אומר שאלה פנים משעממים ושטחיים. הם אמנם לא גרים יחד, אבל באוזניה של מִיצִ'יקוֹ מהדהדים מדי יום דברים שתומאס היה יכול לומר או דברים שתומאס אמר. בעוד מִיצִ'יקוֹ מהרהרת על כך, היא הציצה במראה וחשבה שהפנים של סֶאוֹנְריוֹן ושלה דומים. האחות הקטנה של תומאס אמרה פעם בביקורתיות שפניה של מִיצִ'יקוֹ חמודים אבל לא יפים. תומאס ואחותו הקטנה חשבו שבפנים יפים חייב להיות טעם מר.

כשמִיצִ'יקוֹ ראתה את סֶאוֹנְריוֹן בפעם הראשונה היא דווקא חשבה שהוא גבר נאה. מִיצִ'יקוֹ שתתה אז קפה בחדר הקריאה של החולים. היא באה לשם כדי להיפגש עם חברתה קתרינה שעבדה שם. באותו ערב מִיצִ'יקוֹ וקתרינה קבעו ללכת לסרט חדש של הבמאית מירה נָאִיר.1 היה עוד זמן רב עד תחילת הסרט אז הן שתו קפה. בזמן ששתו קפה סֶאוֹנְריוֹן נכנס במהירות לחדר הקריאה, ולמראה מִיצִ'יקוֹ נבהל ונעצר במקומו. גם מִיצִ'יקוֹ נבהלה והניחה את ספל הקפה על השולחן כאילו עמדה להפיל אותו. אדוות הקפה בתוך הספל עלו על גדותיו והרטיבו את אצבעותיה. שניהם פתחו את הפה בו בזמן והשמיעו קול הפתעה, ומבלי להמשיך עלה חיוך על פניהם. באותה שנייה מִיצִ'יקוֹ הבינה שהוא לא יפני. מאיפה את, שאל סֶאוֹנְריוֹן בגרמנית. מיפן, ענתה מִיצִ'יקוֹ במתח, אבל החיוך של סֶאוֹנְריוֹן לא התכרכם. בעודו ממשיך לחייך אמר סֶאוֹנְריוֹן שהוא מקוריאה, ואז שאלה קתרינה בהתפעלות, מה? אנשים ממזרח אסיה לא יכולים לזהות מאיפה כל אחד הגיע רק מהתבוננות בפניו? זה לא ברור לך מאליו? צחקה מִיצִ'יקוֹ. את יכולה להבדיל בין גרמני והולנדי רק מהתבוננות בפנים שלהם? כששאלה מִיצִ'יקוֹ זה לא ברור לך מאליו? גם סֶאוֹנְריוֹן צחק, הרי לכל האנשים במזרח אסיה יש אותם פנים.

אבל לקָזוּאוֹ היתה פרשנות אחרת לגמרי לכל האירוע. באותו יום מִיצִ'יקוֹ חזרה לדירה שבשדרת הוספיטל, ובזמן שאכלה ארוחת ערב עם אחיה הצעיר קָזוּאוֹ סיפרה לו על המפגש עם סֶאוֹנְריוֹן. קָזוּאוֹ עשה פרצוף רציני ואמר שהוא יכול להבחין בין יפני לקוריאני פחות או יותר במבט אחד. בכל זאת, הרי מבנה הפנים שונה. במה הוא שונה? שאלה מִיצִ'יקוֹ בבהלה. המבנה של העיניים שונה! אמר קָזוּאוֹ. הלוא גם העיניים של הקוריאנים צרות, צחקה מִיצִ'יקוֹ. מן הסתם, יש גם קוריאנים עם עיניים צרות כמו שלך. העיניים של קָזוּאוֹ היו צרות כמו חתכים שנעשו בסכין ולכן תמיד נראה כאילו הוא צוחק. היפנים יותר גבוהים, אמר קָזוּאוֹ. זה לא נכון! סֶאוֹנְריוֹן הרבה יותר גבוה ממך, ענתה מִיצִ'יקוֹ. ואז אמר קָזוּאוֹ, אם כך יש קוריאנים שנראים כמו יפנים.

למחרת היום מִיצִ'יקוֹ שוב נתקלה במקרה בסֶאוֹנְריוֹן. כשהלכה לקנות טופו בחנות למצרכי מזון קוריאניים ברחוב גרוסברג, היא נתקלה בסֶאוֹנְריוֹן שהגיע לשם לערוך קניות, אוחז בידה של ילדה קטנה. זו בִּתי הגדולה, אמר סֶאוֹנְריוֹן למִיצִ'יקוֹ בגרמנית. כשראתה הילדה את מִיצִ'יקוֹ, אמרה לה משהו בקוריאנית. סֶאוֹנְריוֹן צחק. גם מִיצִ'יקוֹ צחקה.

מִיצִ'יקוֹ שמעה מקתרינה על האירוע עם רֶנָטֶה כמה חודשים לאחר הפגישה הזאת.

למִיצִ'יקוֹ היתה הרגשה שהיא מכירה היטב את האישה ההיא רֶנָטֶה. אבל בעצם היא לא ידעה עליה כמעט כלום. היא ראתה את רֶנָטֶה אולי פעמיים או שלוש. קתרינה תמיד סיפרה לה סיפורים עליה, לכן הרגישה שהיא מכירה אותה היטב. רֶנָטֶה הלכה עם כתף שמאל שמוטה בכבדות. זה נראה כאילו מישהו נצמד לכתף שמאל שלה. כשעמדה להרים את רגל שמאל, תמיד הרימה גבוה מהנחוץ את כתף שמאל. בעיני מִיצִ'יקוֹ נראה שהיא עושה זאת במתכוון. היא לא הולכת כך בכוונה, זה בגלל תרופות ההרגעה, אמרה לה קתרינה. בגלל התרופות היא לא יכולה לשמור על גוף זקוף וללכת ישר, הסבירה.

מבהיל איך רֶנָטֶה זכרה היטב את שמות כל הגברים בבית החולים. רֶנָטֶה הגיעה בכל יום לחדר הקריאה. היא היתה מתיישבת ליד קתרינה בדוכן השאלת הספרים, ותוך כדי שיחה עימה, כשהגיע מישהו לשאול ספר, היתה מציצה בכרטיס הקורא ומשננת את התמונה והשם. קרה שרֶנָטֶה גרמה צרות לגברים שאת שמותיהם זכרה. לגבר בשם פליקס ברוק היא עשתה הרבה צרות. היא אמרה ברחבי בית החולים, אני חושבת שפליקס ברוק רוצה לשכב איתי ומחכה להזדמנות מתאימה. רֶנָטֶה אמרה כל מיני דברים כמו, כשפליקס ברוק חולף על פני במסדרון הוא קורץ לי, ואז הוא מצליב בכוונה את נעל הבית הימנית עם נעל הבית השמאלית. רֶנָטֶה אמרה כל מיני דברים כמו, בכל יום כשאני מחליפה לפיג'מה, עין כמו של חתול מציצה דרך חור המפתח בדלת, וזאת בטוח העין של פליקס ברוק.

כשרֶנָטֶה היתה מתחילה עם הסיפורים האלה, קתרינה היתה קופצת את כפות ידיה חזק מעל לברכיה. למעשה היא היתה רוצה להרביץ לרֶנָטֶה בשני האגרופים האלה, אבל אז היתה מתגברת על הדחף בעודה חוזרת ומשננת לעצמה בלב שרֶנָטֶה היא מטופלת. כשהכעס שלה התגבר שוב, היא היתה חוזרת ומשננת לעצמה בלב שרֶנָטֶה לא נורמלית.

היא לא נורמלית ואין מה לעשות, אבל כשהיתה נשאלת מה פירוש להיות נורמלי, גם לקתרינה לא היה שמץ של מושג. קתרינה הכירה כמה נשים דומות לרֶנָטֶה. לא מטופלות בבית החולים, אלא קרובות משפחה, חברות מהכיתה, שכנות... הרבה נשים הזכירו לה את רֶנָטֶה. נדמה לה שתמיד נאספו סביבה נשים כמו רֶנָטֶה. היא היתה נמנעת מהן ונמנעת מהן, והן בכל זאת התקבצו סביבה ומבלי לשים לב שקתרינה חושבת שאלה דיבורים פוגעניים, היו מספרות לה בלי הפסקה סיפורים פוגעניים בשפה פוגענית. קתרינה לא היתה מסוגלת לומר אני לא רוצה לשמוע את הסיפורים שלך, ולקום וללכת. הן היו מספרות לקתרינה סיפורים פוגעניים כאלה וחושבות שהיא ודאי אסירת תודה להן שהן מספרות לה סיפורים כל כך מעניינים. רק מִיצִ'יקוֹ היתה שונה. כשקתרינה הקשיבה לסיפורים של מִיצִ'יקוֹ הם מעולם לא הפכו לפוגעניים.

כשרֶנָטֶה דיברה על סֶאוֹנְריוֹן קים זה נשמע לקתרינה פוגעני יותר מאי–פעם. רֶנָטֶה אמרה שהיא התעוררה באמצע הלילה מרעש כלשהו וראתה במעורפל צל של אדם ליד הדלת. היא אמרה שגם כששאלה מי זה לא קיבלה תשובה, ולכן המשיכה לשכב בלי לזוז, והצל התקרב אליה ונשכב עליה. היא אמרה שהיה לו שיער ראש מזדקר ונוקשה, כמעט שלא היו לו שערות על הזרועות, החזה והרגליים, הוא היה חלק לגמרי. שקרנית! הפסיקה קתרינה בקול חמור את הרֶנָטֶה הזו, ומיד נזכרה שאסור להגיד לחולה שמה שהוא אומר זה "שקר". אבל מבלי לכעוס או להיפגע רֶנָטֶה חזרה על אותו סיפור מההתחלה. כשהגיעה לחלק שכמעט לא היו לו שערות על הזרועות, החזה והרגליים, שהוא היה חלק לגמרי, לקתרינה כבר היה מצב רוח רע ממש והיא אמרה לה, כבר שמעתי את זה! ואז רֶנָטֶה התחילה את הסיפור מההתחלה. לאחר מכן כשקתרינה ראתה את סֶאוֹנְריוֹן, מבלי משים התחשק לה לגעת בזרועותיו.

זה די משונה לספר סיפור כזה יותר משבוע מאז התרחש האירוע, כל כך הרבה זמן עבר שכבר אי–אפשר לחקור, אמרה קתרינה למִיצִ'יקוֹ. ביום שבו רֶנָטֶה סיפרה לראשונה למישהו על מה שקרה, סֶאוֹנְריוֹן היה עם משפחתו בנופש בים הבלטי מזה שבוע. כך שגם אם האירוע אמנם התרחש, ברור שהוא התרחש יותר משבוע לפני כן. גם אם אף אחד לא מאמין לה וכולם מבינים שזה שקר, זה עדיין מכעיס, מסכן סֶאוֹנְריוֹן, אמרה קתרינה למִיצִ'יקוֹ.

במהלך פחות משבוע לאחר מכן התקיימו בבית החולים שלוש אסֵפות משונות. באספה השלישית תרפיסטית בשם יוּטה אמרה שמגוחך לשפוט אדם לפי מראה חיצוני והרושם שהוא יוצר. לעין בלתי מנוסה סֶאוֹנְריוֹן נראה עדין, אבל בעין של מומחה רואים שאין לו כלל הבעות פנים. לכן גם אם בתוך תוכו מסתתרת אכזריות, קשה להבחין בה. לשמע הדברים הללו כולם השתתקו לגמרי. זו היתה שתיקה מצמררת. כמה דקות לאחר מכן אמרה האחראית על המדור של רֶנָטֶה שזה באמת לא נכון לשפוט אדם על פי המראה החיצוני שלו, ושזו היתה טעות לקבוע מלכתחילה שסֶאוֹנְריוֹן איש טוב. קתרינה לא יכלה יותר לשתוק. היא אמרה באומץ שסֶאוֹנְריוֹן אסיאתי ולכן הוא נולד בלי הבעות פנים, מה הוא יכול לעשות כנגד זה? ואז הוסיפה עוד באומץ שגם לחבֵרה היפנית שלי מִיצִ'יקוֹ אין הבעות פנים, והיא לא מסתירה מאחורי חוסר ההבעה הזו שום אכזריות. קתרינה כמעט לא דיברה באספות האלה, ונדרש ממנה אומץ רב מאוד כדי לומר את הדברים האלה. אבל כל האומץ הזה קמל עד מהרה כאשר דבריה הופרכו על ידי עמית רהוט דיבור ומלא ביטחון עצמי. מי שאמר את הדברים הרהוטים שהביאו לקמילה מהירה של האומץ של קתרינה היה גבר בשם אלברט שלמד בצעירותו לימודים אוריינטליים, עזב את הלימודים באמצע והפך לעובד סוציאלי. הגבר הזה אמר שמזרח אסיאתים לא נולדים ללא הבעות פנים. לעיתים קרובות נהגו כולם לומר על אלברט מאחורי גבו שהוא חכמולוג. אז החכמולוג אמר שמזרח אסיאתים הם גזע שמקורו במונגולים, ואמנם עור פניהם עבה להגנה מהקור ולכן הבעות פניהם נוקשות יותר, אבל לא משום כך אין להם הבעות פנים. זה בגלל החינוך הקונפוציאני שלהם. גם היום מכריחים אותם לקרוא בבית הספר את האנלקטים של קונפוציוס, אמר החכמולוג והסתכל בגאווה סביב בפני כולם. נראה שהוא ציפה להבעת התפעלות ואף לקורת הרוח שזו תגרום לו. אולם איש לא הביע התפעלות. לא היה להם כלל מושג איזה ספר הוא האנלקטים של קונפוציוס, ולכן הדבר לא עורר בהם התפעלות.

אבל סֶאוֹנְריוֹן קים הוא נוצרי בעל אמונה עמוקה, נעמד לפתע הכומר ואמר. כולם נבהלו. הכומר קיים מיסה מדי יום ראשון בכנסייה שבבית החולים. סֶאוֹנְריוֹן היה מגיע למיסה בכל שבוע ללא יוצא מן הכלל. סֶאוֹנְריוֹן, כמו רבים מהקוריאנים שגרו בעיר, היה נוצרי מאמין אדוק. הדברים האלה הפריכו את דבריו של החכמולוג. לעומת זאת, הדברים שאמרה יוּטה לא נעלמו מלבבות כל הנוכחים. וכך עלה מיום ליום מספר האנשים שאמרו מאחורי גבו של סֶאוֹנְריוֹן, שלמרות שהוא נראה עדין אין לדעת מה הוא חושב מתחת לפני המסֵכה שלו. זמן קצר לאחר מכן סֶאוֹנְריוֹן אושפז בבית החולים אֵפֶּנְדורף בגלל בעיות בקיבה.

זוועה, לא? אמרה קתרינה למִיצִ'יקוֹ בטלפון לאחר שסיימה לדווח לה על מה שקרה באספה כמו מבקשת לקבל את אישורה. מִיצִ'יקוֹ רק ענתה בפשטות, באמת נכון. את לא כועסת? שאלה קתרינה. אני כועסת, ענתה מִיצִ'יקוֹ באיפוק. בזמן שענתה בטלפון לקתרינה, עקבה מִיצִ'יקוֹ כיצד הדמעות שלה כמעט נבלעות בחורים של פומית הטלפון אך מבלי להיבלע בהם הן זולגות לרצפה. לאחר שסגרה את הטלפון חשבה מִיצִ'יקוֹ, אני כזו קרת רוח שבטח יאמרו עלי שאני מסתירה אכזריות מאחורי קור הרוח הזה, וחייכה חיוך מר.

ואז הלכה מִיצִ'יקוֹ לחלק האחורי של החדר וקראה, קָזוּאוֹ! קָזוּאוֹ! כאשר קראה לו כך זה היה סימן שביקשה לדבר איתו על משהו מיד. מתוך החלטה עקרונית, אם לא היה משהו שרצתה לדבר איתו עליו, מִיצִ'יקוֹ לא נהגה לבדוק אם קָזוּאוֹ נמצא או איננו. קרה שקָזוּאוֹ היה יושב שעות ולומד בחלק האחורי של החדר מבלי להשמיע קול. אבל כאשר היתה קוראת בשמו, פירוש הדבר שלא ידעה אם הוא נמצא או לא והיתה חייבת לדעת.

בזמן שקראה לו קָזוּאוֹ! קָזוּאוֹ! הרגישה מִיצִ'יקוֹ שהיא רוצה להקיא מפיה בנשימה אחת את העניין הכבד שניגר לאוזנה בזמן שיחת הטלפון עם קתרינה. לאחר שתספר לקָזוּאוֹ את הסיפור, ודאי יֵקל לגופה. אבל קָזוּאוֹ לא היה בחדר.

כשקָזוּאוֹ היה יוצא, הוא לא היה חוזר עד הערב. כשהיה חוזר בתשע בערב מִיצִ'יקוֹ הניחה שבילה את היום בספרייה. מִיצִ'יקוֹ חשבה שזה לא עניינה לאן קָזוּאוֹ הולך. לכן על פי רוב היא כלל לא בדקה אם הוא בחדר או לא. אבל כשכבר הבינה שהוא איננו, היא לא יכלה שלא לחשוב לאן לעזאזל הלך. במיוחד כשכבר היה תשע בערב והוא עדיין לא חזר, היתה תוהה לאן באמת הלך. לקָזוּאוֹ לא אמורים להיות חברים שהוא יכול לשתות איתם כל הלילה או לישון איתם תחת אותה שמיכה. לפעמים קָזוּאוֹ היה חוזר באמצע הלילה ולא מספר למִיצִ'יקוֹ איפה היה.

באותו יום קָזוּאוֹ חזר לפני תשע בערב. כשחזר שאל את מִיצִ'יקוֹ מה עם הטֶמְפּוּרָה לארוחת ערב. גם כשלקָזוּאוֹ היה מצב רוח רע, הוא היה מכווץ את עיניו כך שנראה כאילו הוא מחייך בחביבות. לא אמרת שתכיני היום טמפורה? פנה קָזוּאוֹ למִיצִ'יקוֹ המופתעת ושאל. מִיצִ'יקוֹ שחשבה רק איך תספר לו על האירוע עם רֶנָטֶה, היתה המומה כששאל אותה לפתע על הטמפורה. ואז, אופס, שכחתי לגמרי, אמרה מִיצִ'יקוֹ ועפה למטבח. זה לא כל כך דחוף, אמר קָזוּאוֹ וכיווץ את עיניו. הוא הוריד לאט את המעיל, כאילו יש לו פציעה כואבת בכתף, התיישב על הכיסא ונשען לאחור.

כשהיה חוזר לדירה, קָזוּאוֹ תמיד הרגיש הקלה מעומק ליבו. מזל שאני לא גר במגורי הסטודנטים, הוא היה חושב. כשנזכר בשיחות עם חבריו ללימודים, היו עולים בו תמיד זיכרונות של חוסר נוחות ומִטרד, תחושות מסוג אני כבר לא רוצה שתשאלו אותי על כלום, ורק תעזבו אותי כבר לבד... עם מִיצִ'יקוֹ לעיתים קרובות דברים הסתיימו גם מבלי שהיה צריך להסביר הכול. מבלי להסביר שום דבר, כשהיו מתנהלים שניהם לאיטם התעוררה הרגשה חמימה שקשה לתארה, כי כלפי מִיצִ'יקוֹ הוא היה יכול לנהוג בחביבות. כך, בלי מאמץ, הוא היה יכול להיכנס איתה לעולם חמים כמו בדרך אגב. והוא גם הרגיש שמִיצִ'יקוֹ ודאי חשה כמוהו. כאשר ביקש לקבל את אישורה למשהו, גם מבלי לחכות לתשובתה מבחינתו לא היתה עוד בעיה. מבחינתו כבר לא היה עוד צורך להתייסר בשאלה אם עשה אולי משהו רע.

מִיצִ'יקוֹ נכנסה למטבח, שלפה גזר אחד מסל הקניות, ואז מתוך דחף אחזה בו ביד ימין והלכה לחדר של קָזוּאוֹ. קָזוּאוֹ שפשט את מכנסי הג'ינס ועמד ללבוש אפודת צמר, נבהל וסובב רק את פלג גופו העליון. מִיצִ'יקוֹ עמדה בדלת ובידה גזר אחד. היה נדמה שהיא כלל לא רואה אותו. חופרת בכף ידה השמאלית בעזרת הגזר שהחזיקה בידה הימנית, התחילה לספר את הסיפור על סֶאוֹנְריוֹן קים. מִיצִ'יקוֹ נראתה כאילו היא מספרת את הסיפור לא לקָזוּאוֹ אלא למישהו אחר. ברגעים כאלה קָזוּאוֹ הרגיש שמה שקושר אותם כאחים אבד לגמרי.

למרות שביקשה את הסכמתו לכך שנכון שמדובר בסיפור מזעזע, קָזוּאוֹ לא הבין מה מטלטל כל כך את מִיצִ'יקוֹ. אבל, אמר קָזוּאוֹ באי–חשק, הלוא אין מה לעשות עם זה שמישהו אומר שלקוריאנים אין הבעות פנים. את הרי לא מכירה טוב את קים הזה או מה שמו. לא הכרתי אותו טוב, אבל מה היית עושה לו הפכת לחשוד ברצח מפני שאין לך הבעות פנים, ענתה לו מִיצִ'יקוֹ. למה שיחשדו בי ברצח, אמר קָזוּאוֹ בהבעה מוגזמת של הפתעה. הוא הגיב כך כי ביקש לסיים כבר עם הסיפור הזה ולאכול טמפורה. מִיצִ'יקוֹ הוסיפה שמישהו שם אמר שהמזרח אסיאתים אינם יכולים להביע רגשות בגלל החינוך הקונפוציאני שלהם. היא הרגישה שהיתה רוצה עוד להוסיף ולומר הרבה דברים. אבל גם כשהמשיכה לדבר, קָזוּאוֹ לא הפגין כל סימן לכעס. מה לא בסדר עם קונפוציאניזם? ענה קָזוּאוֹ כמו להקניט. החריצות של היפנים היא בזכות הקונפוציאניזם, וזו בדיוק הסיבה שהם הצליחו להפוך את יפן למה שהיא. לעומת זאת קוריאה היא מדינה שאימצה את הנצרות, ולכן כמו כל אירופה היא מדינה מפגרת, אמר קָזוּאוֹ בעוקצנות. קָזוּאוֹ שנא את הביטוי "מזרח אסיאתים" שבו נקטה אחותו הגדולה, ולא היה מסוגל להשתמש בו. לא אמור להיות צירוף מילים כזה ביפנית.

מִיצִ'יקוֹ ויתרה וחזרה למטבח. אבל גם אם ויתרה על לדבר עם קָזוּאוֹ, גלגל שיניים כלשהו בתוך גופה התחיל להסתובב. כשגלגל השיניים הזה הסתובב, גלגל שיניים אחר שבכלל שכחה ממנו התחיל גם הוא להסתובב והניע גלגל שיניים אחר. פְּנים הגוף של מִיצִ'יקוֹ החל להרעיש בחריקה. כשרק הגיעו להמבורג, היא וקָזוּאוֹ יצאו לאופרה ובדרך חזרה נכנסו למסעדה סמוכה. קָזוּאוֹ אמר שהוא מתכוון לצאת לאופרה שוב כשינגנו את וגנר, בעודו חוזר והופך בתוכנייה במצב רוח מרומם. המסעדה היתה מלאה עם תום המופע באופרה, ואף מלצר לא הגיע אליהם. מִיצִ'יקוֹ כלל לא שמה לכך לב, אבל קָזוּאוֹ התרגז. כשעבר לידם מלצר הוא הרים את ידו, אך לשווא. קָזוּאוֹ מילמל, הוא מתעלם מאיתנו בכוונה. מה פתאום, צחקה מִיצִ'יקוֹ. רק מִיצִ'יקוֹ צחקה, קָזוּאוֹ לא צחק. במקום לצחוק העיניים של קָזוּאוֹ התמלאו קצת דם. הוא מילמל, הם חושבים שאנחנו זרים אז אפשר להתייחס אלינו כמו אל מטומטמים. מה פתאום, אמרה מִיצִ'יקוֹ הפעם בלי לצחוק. הם חושבים שאנחנו כמו הפליטים מוויטנאם, מילמל קָזוּאוֹ. קָזוּאוֹ ביטא את המילים פליטים מוויטנאם עם רגש כלשהו. הנימה הזאת החשיכה את ליבה של מִיצִ'יקוֹ. בקולו של קָזוּאוֹ היה מעורב צליל לא נעים של משהו שמושך אותך מטה, ושבקלות יתרה אפשר לכנות אותו שנאה או בוז.

הצליל הזה נעור מחדש בליבה של מִיצִ'יקוֹ שעמדה להכין טמפורה. לבוש באפודת הצמר קָזוּאוֹ נכנס למטבח. למִיצִ'יקוֹ לא התחשק לראות את פניו.

קָזוּאוֹ אמר בקול עדין שמחר הוֹשִינוֹ–סֶנְסֵי2 מגיע סוף–סוף לגרמניה. אני הולך לקבל את פניו בנמל התעופה, ואחר כך אנחנו מתכננים ללכת לאכול במסעדה סינית. מִיצִ'יקוֹ לא הסתובבה לאחור להתבונן בו. אולי תבואי איתנו? את זוכרת בוודאי את הושינו–סֶנְסֵי.

אני לא זוכרת, ענתה מִיצִ'יקוֹ וחתכה את הפלפל. זה הפרופסור שעזר לי בספרות גרמנית, את באמת לא זוכרת? שאל קָזוּאוֹ מופתע משהו. אני לא זוכרת, ענתה מִיצִ'יקוֹ. בשנייה שענתה היא נזכרה בהושינו–סֶנְסֵי אבל עכשיו לא התחשק לה לומר "נזכרתי". אתה באמת רוצה שאצטרף אליכם? אתה לא חושב שאתרגז אם אשים לב שאתה מתנהג לידו בצורה משונה, ושאתה תרגיש שאני שמה לב לכך? קָזוּאוֹ לא ענה לה. זה בסדר מדי פעם לא לענות לדברים של מִיצִ'יקוֹ. לדברים של חברים מהאוניברסיטה, גם אם לא היה מדובר בשאלה, הוא היה חייב להגיב. לעיתים קרובות הוא ענה לחברים באין ברירה ואמר סתם דברים שאפילו לא חשב, ואחר כך היה עליו לתקן את השטות שפלט. לעומת זאת, אין שום בעיה לא לענות לכל מה שנשים יפניות אומרות. כשחשב שאחותו הגדולה היא אישה יפנית, פֶּרץ של תחושת עדינות עלה בו. פעם ראה אותה במקרה בעיר. תחילה חשב לעצמו קָזוּאוֹ שהנה הולכת כאן אישה יפנית, ורק אז שם לב שזו אחותו. בעבר הרגיש שאחותו היא כמו עץ גדול, אבל מאז שהגיעו להמבורג הוא מרגיש שהיא ענף דקיק שברירי. לעיתים קרובות חש שגם הוא ענף דקיק שברירי. אבל לעומת מִיצִ'יקוֹ הוא לא ענף דקיק ושברירי עד כדי כך, והוא ללא ספק משענת עבורה. הוא חשב שאם מִיצִ'יקוֹ היתה גרה בעיר הזו לבדה, אין לדעת אילו מחשבות היו עוברות לה בראש, ובזכות נוכחותו שם מִיצִ'יקוֹ יכולה לנשום לרווחה. בזמן שחשב עליה, קָזוּאוֹ היה מכנה את אחותו מִיצִ'יקוֹ ולא אחותי הגדולה כמקובל ביפנית.3 זה השתרש אצלו כי כך נהג לעשות כשדיבר בגרמנית.

השניים הגיעו לגרמניה לשהות של שנתיים. לפעמים קָזוּאוֹ היה חושב מה היה קורה לו הוא ומִיצִ'יקוֹ יישארו שם לנצח, יגורו בגרמניה ויתקדמו במחקר שלהם. "חושב" זו אולי לשון הגזמה, הוא לא באמת חשב שכדאי שיעשו זאת, הוא רק ניסה לחשוב במעין הקנטה עצמית. קרה גם שהוא שאל את מִיצִ'יקוֹ מה דעתה להמשיך לחיות לנצח כאח ואחות סטודנטים בארץ זרה. כששאל, הבעת פניה של מִיצִ'יקוֹ התעצבה. לקָזוּאוֹ כלל לא היתה כוונה לשנות את התוכנית המקורית של שנתיים. לפחות פעם ביום חלפה בראשו המחשבה שהוא רוצה לחזור מהר ליפן. הוא רצה לחזור במהרה ליפן, למצוא עבודה באוניברסיטה כלשהי ולהתמסד.

באיזו שעה מגיעה מחר הטיסה של הושינו–סֶנְסֵי? שאלה מִיצִ'יקוֹ בהיסח הדעת. היא שאלה מבלי להבין למה היא שואלת. התשובה של קָזוּאוֹ - בסביבות שש בערב - הגיעה לאוזניה. אם כך, הוא יגיע לרִיפֶּרְבַּאהְן בערך בשבע, אמרה מִיצִ'יקוֹ ותהתה אם יש בכוונתה בכלל ללכת לשם, כאילו מדובר בעניינו של מישהו אחר.

כנראה לא אלך, חשבה מִיצִ'יקוֹ ממש כאילו מדובר במישהו אחר. היא לא רצתה לפגוש את הושינו–סֶנְסֵי, והגעיל אותה לראות את קָזוּאוֹ מדבר איתו. למה אתם הולכים למסעדה סינית, שאלה מִיצִ'יקוֹ בקול מאשים. קָזוּאוֹ לא ענה. הוא היה יכול לענות שהושינו–סֶנְסֵי לא אוהב במיוחד אוכל מערבי, אבל לא היתה בעיה לא לענות לכל אמירה של מִיצִ'יקוֹ.

מִיצִ'יקוֹ שמעה כמה פעמים את הושינו–סֶנְסֵי מרצה אבל פגשה אותו רק פעם אחת. היא נזכרה שכשעדיין היו בטוקיו, היא נבהלה יום אחד כשראתה את אחיה הקטן הולך בשביל צר מאחורי הספרייה של האוניברסיטה עם גבר באמצע שנות החמישים. היא נבהלה כי באור קרני השמש המתמעטות נראו לה השניים פוסעים יד ביד. ונניח שהם אמנם פסעו אוחזים ידיים, אין סיבה לכך שזה יהיה אסור. שערו של הגבר הזדקר, קצוץ קצר, ולכן עורפו נראה בבירור. הצוואר היה שמן באופן משונה. כשחשבה שאולי יום אחד גם הצוואר של אחיה יהיה שמן כזה, היא התרגזה. באותו ערב מִיצִ'יקוֹ שאלה את קָזוּאוֹ כאילו היא גוערת בתלמיד חטיבת הביניים, עם מי הלכת היום? אחיה בהה בה כאילו ראה מפלצת. הרי הלכת היום בשביל הזה שאף אחד לא עובר בו מאחורי הספרייה, עם מי היית שם? קָזוּאוֹ התחיל לצחוק באחת, מה איתך? הוא שאל. זה היה הושינו–סֶנְסֵי. ואז אמרה מִיצִ'יקוֹ מיד בנבזיות, הצוואר שלו ממש שמן.

כשמִיצִ'יקוֹ היתה אומרת משהו בנבזיות, קָזוּאוֹ הרגיש שהוא נמלא מיד רגשות עדינים. לבו היה מתרחב כמו ספוג שהולך ומתמלא מים, ורעילות ככל שהיו המילים שהתעופפו כלפיו, הוא היה שואף אותן אט–אט פנימה. כשאחיה היה צוחק בשוויון נפש גם כאשר הטיחה בו מילים רעילות, מִיצִ'יקוֹ היתה נעשית רעילה יותר ויותר. גם כאשר אמרה ברשעות על הושינו–סֶנְסֵי שהוא לא נראה מרשים כל כך, מבלי להתרגז הוא רק ענה בצחוק שהושינו–סֶנְסֵי נראה יותר כמו דוד בחנות לכלי כתיבה. גם כאשר שאלה שלא על מנת לקבל תשובה אם נראה לו שכשחוקרים ספרות של ימי הביניים הצוואר משמין, מבלי להתרגז הוא רק ענה בצחוק שכשחוקרים ספרות מודרנית ודאי גם משמינים איפשהו.

הערב מִיצִ'יקוֹ לא חשה כלל את העונג שנלווה לקרבות המילים הללו. בעזרת קצותיהן של מקלות הבישול היא רדפה בכעס, ימינה ושמאלה, אחרי קול הפצפוץ שהשמיע בשמן הגזר שלא התרכך בטיגון מפני שחתכה אותו עבה מדי.

ככל שהמתינה הטמפורה לא התקדמה. אבל קָזוּאוֹ לא התלונן. הוא כיווץ את עיניו והמתין בלי ניע. כשסוף–סוף הושלם הטיגון כבר היתה שעת ערב מאוחרת. בזמן שערכה את השולחן התקררה הטמפורה. השניים אכלו את הטמפורה הקרה ולא אמרו עוד דבר.

למחרת בבוקר מִיצִ'יקוֹ קמה בשקט על מנת לא להעיר את קָזוּאוֹ ויצאה מהבית מבלי לשתות תה. אף שידעה שאסור לה להעיר אותו, היא הלכה במיוחד להסתכל על פניו הישנים. היא הלכה להסתכל כי דאגה שמא העירה אותו חלילה. התחושה שאסור לה להעיר אותו היתה חזקה כל כך, שהיא לא יכלה לצאת מהבית מבלי להעיף עליו מבט. המיטה של קָזוּאוֹ ניצבה מאחורי ארונית שחילקה את הסלון. לחדר העבודה של קָזוּאוֹ היתה דלת שניתן היה לנעול במפתח, אבל המיטה שלו עמדה במרחב פתוח למחצה. בזמן שישן, קָזוּאוֹ שנא להרגיש שהוא לכוד לבדו בחדר. לא היה לו אכפת שבשנתו מישהו יתקרב אליו וייגע מבלי משים ברגליו. אבל בשעה שלמד הוא לא רצה שאיש יתקרב אליו. לכן כשלמד הוא נעל את הדלת.

לאן את הולכת? קָזוּאוֹ פקח את עיניו ושאל ברגע שמִיצִ'יקוֹ הציצה אל פניו. הוא רק פקח עיניים בפתאומיות מבלי להניע כלל את גופו ושאל. אשתו של סָוָואדָה–סַן ביקשה ממני לקנות לה שנאי, ענתה מִיצִ'יקוֹ בהתנצלות. שנאי... אמר קָזוּאוֹ וליטף ביד אחת את צווארו. לקָזוּאוֹ היה צוואר דק עם ברק טוב.

מִיצִ'יקוֹ נכנסה לחדר האמבטיה והציצה במראה. בעודה מציצה במראה נזכרה לפתע בסיפור "אח קטן, אחות קטנה" של האחים גרים. בסיפור האח הקטן הופך לעופר בגלל כישוף של מכשפה. סוף הסיפור שבו האחות מתחתנת עם המלך, והאח משתחרר מהכישוף, שב לדמות אדם וממשיך לחיות בחצר אחותו המלכה מבלי להתחתן, פתאום נראה למִיצִ'יקוֹ מפחיד.

מִיצִ'יקוֹ לבשה מעיל ויצאה מהדירה כאילו היא בורחת מתחום שליטתו של קָזוּאוֹ. בחוץ עדיין היה מעט חשוך. זה היה בוקר ערפילי כבד. בתוך פחות משתי דקות הליכה מהדירה היא יצאה לרחוב גרוסנברג שבו עומדות בשורה חנויות, בהן חנות פירות בניהול בעל בית טורקי וחנות גלידה של איטלקי. כל החנויות עוד היו סגורות. כשעברה לפני חנות מוצרי המזון הקוריאניים, התבוננה בשלט עם האותיות הסיניות ונזכרה בבהירות בפניה של הבת שהתלוותה לסֶאוֹנְריוֹן. היתה לה הרגשה כאילו נזכרה פתאום בסימנית סינית ששכחה. אבל היא לא היתה בטוחה שהפנים שנזכרה בהם אכן היו פני בתו של סֶאוֹנְריוֹן.

מִיצִ'יקוֹ צעדה הלאה מזרחה, הלאה מזרחה, כאילו היא רדופה. הנשיפות שלה היו לבנבנות. בכל פעם שנשפה, הערפל שלנגד עיניה התעבה עוד. לאן את ממהרת כך? סנט בה גבר שנשא קופסת עץ אל תוך אחת החנויות. אגד שחור נמתח מהאוזן ועד הסנטר שלו, נקטע בצוואר ואז ביצבץ שוב במפתח החולצה בעלת הצווארון הפתוח שלו. הגבר לא לבש מעיל או ז'קט. מבלי לומר דבר מִיצִ'יקוֹ צעדה עוד קדימה וקדימה. תחושה מוזרה החלה להגיח בתוכה, ורק הלכה והתעצמה. רדופה על ידי התחושה הזו צעדה מִיצִ'יקוֹ הלאה מזרחה, הלאה מזרחה. הערפל המשיך להיות כבד. היא הרגישה במבטם אפוף השעמום של פקידים זרים עוקב אחריה מתוך מכוניות שנעו באיטיות בכביש הפקוק. במבטם של גברים שליטפו מדי פעם מבלי משים את סנטרם שגולח לא מכבר. במבטם של גברים שבשר צווארם הרפוי מציץ מצווארון חולצתם הלבנה למשעי. כשהיא מתחילה לחשוב כך, המצב כבר אבוד. מִיצִ'יקוֹ החישה את קצב צעדיה. היא חשבה שאם תלך לאט והמילים שמישהו יאמר יתעופפו במקרה לתוך אוזנה, זה ייגמר באסון. היא חשבה כך למרות שהגברים במכוניות סכרו את פיותיהם ולא פנו אליה בדברים. אני יכולה לעלות על הרכבת התחתית בריפרבאהן, חשבה מִיצִ'יקוֹ בניסיון להרגיע את עצמה. אם אעלה על התחתית ואסע ישר לתחנה המרכזית, התחושה הזו תיעלם.

אבל כאשר הגיעה לפתח הכניסה לתחנת הרכבת של ריפרבאהן, במקום לרדת במדרגות היא נעמדה מול העיר התחתית של שעות הבוקר השקטות, שלפה מכיס המעיל סוכריית מרווה והתחילה למצוץ אותה. גרונה היה יבש כמו אחרי שצועקים בקול רם זמן רב. מִיצִ'יקוֹ המשיכה ללכת עוד מזרחה. היא חיבקה את גופה בכפפות שחבשה, ולא ראתה ולו צל של אדם חוץ מכמה גברים שישנו בפינת הרחוב. בצד אחד של הרחוב היו מפוזרים קופסאות סיגריות ובקבוקי בירה כאילו חלף שם שיטפון. כאילו בלילה הותקף הרחוב במים רבים ששטפו פריטים קלי משקל וריקים מתוך בתיהם של אנשים שמתגוררים שם. בו בזמן אולי נשטפו גם דברים חשובים או דברים שנארזו והושמו בעומק הבתים. במבט מקרוב נראו גם כפפה אדומה וקולר של כלב זרוקים שם. ילד חמוּר סבר ועל גבו תיק בית ספר קפץ מכיוון רחוב הבילויים גְרוֹסֶה פְרַייהֵייט.

אני הולכת לקנות שנאי, אמרה מִיצִ'יקוֹ לעצמה. היא המציאה תירוצים למרות שאיש לא שאל מה מעשיה שם. מן הסתם שום חנות שם לא מוכרת שנאים. היא חשבה שחנויות שמוכרות שנאים עשויות להימצא ברחוב הקניות שְׁפִּיטָאלֶר שליד התחנה המרכזית, אבל לא התחשק לה ללכת לשם. היום היא לא היתה מסוגלת ללכת לרחוב מהודר לקניות. ובכל זאת חייבים שנאי כדי שאפשר יהיה להחליף את מתח הזרם החשמלי... אמרה מִיצִ'יקוֹ, מדברת עם עצמה בקול רם. למעשה היה מקום שרצתה ללכת אליו אבל היא פחדה, ולכן המשיכה ללכת קדימה עוד ועוד ולדחות את הקץ. מִיצִ'יקוֹ הבינה שהמקום שהיא רוצה ללכת אליו איננו כאן. אבל בעצם היא לא ידעה היכן הוא בדיוק.

שורה של חלונות ראווה נוצצים יצרו מנהרת אור בתוך הערפל. למרות האור מִיצִ'יקוֹ הרגישה לכודה בין הררי מוצרים שאיימו למחוץ את האנשים משני צדי המנהרה, וצעדה במבט מושפל מטה. בשל מבטה המושפל מטה היא לא ראתה את פני האנשים אבל כן ראתה כלב רועים שישב בכניסה לחנות כלבו. לצידו ישב בגו זקוף גבר שהרכיב משקפי שמש. לפני הגבר היה מונח ארגז שחור. מתוך הקופסא נצצו כמה מטבעות של מארקים. מִיצִ'יקוֹ נעצרה. ממולה הלכה אישה שמנמנה ונגסה בהמבורגר. למראה כלב הרועים זרקה האישה לעברו את מה שנשאר מהלחם שלה ללא כל שינוי בהבעת פניה. הכלב יילל כמו ילדה קטנה וקפץ לאחור. הוא המשיך לנבוח, נועץ את מבטו בפיסת הלחם המוכתמת באדום - ספק קטשופ, ספק שפתון, ספק דם - כאילו הוא רואה שֵד. האישה השמנמנה שלא נענתה בהכרת תודה נעלבה אולי והתחילה לצחוק בקול צרחני. היא התקרבה לכלב ואמרה, אתה מפחד מלחם? איזה כלב טיפש... מפחד מלחם. הכלב היה מפוחד, ותוך כדי נביחות עזות נסוג צעד נוסף לאחור ונלחץ כולו לקיר של חנות הכלבו. בו בזמן הגבר עם משקפי השמש אחז במוט עץ באורך מטר שהיה מונח לצידו ונעמד. בין הנשים שצפו במתרחש אף שעשו עצמן כאילו אינן מסתכלות, עלתה צעקה. מבלי להשמיע קול האישה השמנמנה החווירה וקפאה במקומה. אבל הגבר עם משקפי השמש לא הביט כלל לכיוון האישה. הגבר עם משקפי השמש פשוט נעמד על מנת ללכת למקום אחר. המקל לא היה לצורך הכאה אלא מקל הליכה.

יש לכם שנאים? שאלה מִיצִ'יקוֹ כשנכנסה למחלקת מכשירי החשמל של חנות גדולה למוצרים לבית מעמידה פנים שהיא רגועה. היא העמידה פנים שהיא רגועה ושאלה כך, ולעצמה הסבירה שזה שהיא מרגישה שהיא שואלת את השאלה הלא נכונה, שהיא לא שואלת מה שהיא רוצה לדעת, שהיא לא הולכת למקום שהיא רוצה ללכת אליו, זה מפני שהיא מבקשת קודם לסיים איכשהו את הסידורים שלה.

שנאים? החזיר לה בשאלה ספקנית מוכר צעיר בעל לחיים נפוחות בצבע לבן חלבי. מִיצִ'יקוֹ הסבירה שמדובר בשנאי לשימוש במכשירים מתוצרת יפן בגרמניה. אין לנו דבר כזה, אמר המוכר והעלה על שפתיו חיוך קר. אבל אני חייבת שנאי, אולי אתה יודע לאן כדאי לי ללכת? אולי אתה מכיר חנות שמוכרת שנאים? שאלה מִיצִ'יקוֹ והעמידה פני שלווה. אוהמממ... אני לא יודע. אולי עדיף לא להשתמש במוצרים מתוצרת יפן? ענה המוכר, והפעם הרים את קולו וצחק. מִיצִ'יקוֹ הזדרזה לצאת מהחנות. סָוָואדָה–סַן הביאה מיפן לא רק טלוויזיה, מקרר, טוסטר, מגהץ ועוד, אלא גם מקציף ביצים ואפילו מחדד עפרונות חשמלי. לכן לא היו לה מספיק שנאים, והיא ביקשה ממִיצִ'יקוֹ שתואיל לקנות לה. מי שצריכה את השנאים זו לא אני אלא סָוָואדָה–סַן! אמרה לעצמה.

זה שסָוָואדָה–סַן ביקשה ממִיצִ'יקוֹ לקנות לה שנאי לא אומר שהיא חייבת לעשות את זה בכל מחיר. סָוָואדָה–סַן לא היתה אישה מסוג שיטיל על מִיצִ'יקוֹ מטלות לא נעימות בעל כורחה. סָוָואדָה–סַן פשוט לא דיברה גרמנית, ולכן לא היתה לה ברירה אלא לבקש ממִיצִ'יקוֹ כל מיני דברים. כשסָוָואדָה–סַן היתה מתחילה משפט במילים אני ממש מתנצלת... זה היה סימן שיש לה בקשה. אני ממש מתנצלת, אבל חסר לי שנאי, אולי תוכלי לקנות לי עד השבוע הבא? כשסָוָואדָה–סַן היתה מתקרבת, החיבור בין העיניים, האף והפה שלה היה נעלם, ומִיצִ'יקוֹ היתה תוהה לפתע בפליאה, האם כך נראים תווי פנים של יפנים?

זה היה היום שבו היא אמורה ללכת לביתה של סָוָואדָה–סַן. מִיצִ'יקוֹ לימדה את הבת השנייה של סָוָואדָה–סַן, אָיוּמִי–צַ'ן,4 פעמיים בשבוע. בשנה הראשונה לשהותם בגרמניה קיבלה מִיצִ'יקוֹ מלגה של הממשלה, אבל משהציונים שלה לא השתפרו, היא לא הצליחה להאריך את המלגה בשנה נוספת, ונאלצה לעשות כל מיני דברים מעצבנים כדי לפרנס את עצמה. בשונה מקָזוּאוֹ שהצליח להאריך את המלגה, כמעט לא היה לה זמן ללמוד.

מִיצִ'יקוֹ לא שנאה במיוחד ללכת לאָיוּמִי–צַ'ן. אָיוּמִי–צַ'ן היתה ילדה מאוד–מאוד רזה. המרפק שלה ושאר איברי גופה נראו כאילו הם עומדים להישבר בכל רגע. היא היתה רזה עד כדי כך שמִיצִ'יקוֹ פחדה מה יקרה אם בטעות תתפוס בזרוע שלה ותשבור אותה חלילה. ובכל זאת, היו לה גם נקודות חוזק, למשל בתרגול של סימניות סיניות, כאשר התחילה לכתוב סימנית חדשה היא לא יכלה להפסיק, גם לאחר שמילאה מספר רב של עמודים היתה ממשיכה לכתוב בעמוד הבא, וכשחוד העיפרון היה מתעגל היא היתה מחדדת אותו במחדד החשמלי זזז... וממשיכה לכתוב. גם כשמִיצִ'יקוֹ המבוהלת היתה אומרת לה אולי מספיק עם הסימנית הזאת, היא לא היתה יכולה להפסיק. כשראתה מִיצִ'יקוֹ את המבט של אָיוּמִי–צַ'ן שנראתה אז אחוזת דיבוק, היתה נתקפת רצון לברוח הביתה. עם זאת כאשר היו אומרים לה שלהיות מורה פרטי זה די זוועה, היא עשתה לה הרגל לענות שלא, זה מהנה.

בעודה חושבת שהיא חייבת ללכת כבר לביתה של סָוָואדָה–סַן, מִיצִ'יקוֹ צעדה עוד ועוד דרומה. גם כשחשבה לעצמה שכבר תעלה על אוטובוס, תחזור מהר הביתה ותתאפר, שעליה להתכונן ללכת לביתה של סָוָואדָה–סַן, היא המשיכה לצעוד בכיוון אזור שבו למעשה לא היה לה מה לעשות. נראה שהתחושה המצחיקה הזו שכמו הניעה אותה בעוצמה, שוב מתחילה היכן שהוא בגופה. וכשזו התחילה, אי אפשר היה לעצור אותה.

התחושה היתה כאילו האגן שלה נלחץ. לא נלחץ על ידי גורם חיצוני, אלא יותר כמו סוג של כאב שהתפשט מבפנים ונסחט ממנה החוצה. כל עוד הוא נמשך, עוצמת הכאב לא היתה קבועה. כשהתחילה לחשוב רק מתי זה ייגמר מתי זה ייגמר, היתה מאבדת את תחושת הזמן החולף ונעשית חסרת אונים לגמרי. לא עזר גם שניסתה להירגע ולומר לעצמה שכשהכאב יעבור, כל הזמן שחלף בעודה דואבת ידמה לה כהרף עין, ושבכך ייפרעו החטאים שלה ואולי לא יכאב לה עוד. דבר ראשון, מִיצִ'יקוֹ עצמה הבינה היטב שאין זה כך. גם כשהכאב יחלוף, הוא לא "יפדה" שום דבר. לא סביר אפוא שהכאב הזה יבוא אי–פעם באמת לקצו.

העגורנים של הנמל הלכו והתקרבו. כשהגיעה לנהר האלבה, פנתה מִיצִ'יקוֹ מערבה. למֵי הנהר היה גון מתכת. מרחוק נשמע קול כשל פטיש ענק שממשיך להכות ללא הפסקה.

מִיצִ'יקוֹ חשבה שעליה לחזור לדירה ולהתאפר. לפני שהיא הולכת לביתה של סָוָואדָה–סַן, היא תמיד מתאפרת. בהתחלה היתה הולכת מבלי להתאפר. אבל אז אָיוּמִי–צַ'ן אמרה שהפנים של סֶנְסֵי לא נראים כמו פנים של אישה יפנית. בדיוק כמו אימא שלה, אָיוּמִי–צַ'ן אמרה זאת בעודה גוחנת ובודקת מקרוב את פניה של מִיצִ'יקוֹ. סֶנְסֵי נראית ויטנאמית! כשאימא שלה שמעה זאת, היא הזדרזה לנזוף בה בחומרה, אָיוּמִי–צַ'ן, אסור לומר דברים כאלה לסֶנְסֵי. ואז האימא הרכינה את ראשה והתנצלה כאילו אָיוּמִי–צַ'ן אמרה משהו נוראי למִיצִ'יקוֹ.

מִיצִ'יקוֹ צעדה הלאה והלאה מערבה לאורך גדת האלבה. היא צעדה ונמלאה תחושת אי–נוחות כאילו היא עושה מעשה אסור.

בעיר יש אזורים שמרגע מסוים לאחר שעברה לגור בה, נמנעה מלהגיע אליהם. היא לא נמנעה מלהגיע אליהם מתוך הבנה שמשהו קרה שם ואלה אזורים מסוכנים ואין ללכת לשם. לומר שמרגע מסוים היא נמנעה מלהגיע אליהם, ולומר שלא היה לה מה לעשות באזורים האלה ולכן מעולם לא הגיעה לשם, אלה שתי אמירות שונות בתכלית. אבל אם יש סידורים שצריך לטפל בהם, או אם גורמים לכך שיהיו סידורים שצריך לטפל בהם, אם כמו מִיצִ'יקוֹ עובדים בכל מיני עבודות ובדרך לעבודה רק נכנסים רגע לרחובות צדדיים בכל רובע, אז כל הסיכויים שמגיעים לבסוף לכל פינה בעיר לפחות פעם אחת. מי שלא נוהג כך, מן הסתם פשוט נמנע ממקומות מסוימים. אולי מִיצִ'יקוֹ נזהרה שלא להתקרב אליהם דווקא משום שנמשכה אליהם. אבל עכשיו היא הרגישה שאין לה ברירה אלא ללכת מערבה ולרדת לנמל. רגליה לא עצרו.

מִיצִ'יקוֹ חצתה את שוק הדגים והגיחה לסביבה של מחסני קירור ענקיים משכבר הימים. היא לא הצליחה להיזכר במיקומם המדויק של מחסני הקירור. מתישהו ראתה אותם חולפים מתוך אוטובוס נוסע. אז גם ראתה מפעל לעיבוד דגים קפואים מהים הצפוני.

גופים מוצקים של נשים טורקיות שהסתירו שערן בצעיף התקבצו סביב תחנת האוטובוס. הן לא המתינו בטור לאוטובוס, הן עמדו במעגל ושוחחו. היו שם רק נשים. העבודה במפעל מתחילה השכם בבוקר בשעה ארבע, עכשיו הן כבר לאחריה והן היו בדרכן הביתה, זמן להכין ארוחת צהריים לילדים ולעשות כביסה. ריח דגים חילחל לבגדי הנשים. כשמִיצִ'יקוֹ עברה לידן, פיה נמלא רוק. מִיצִ'יקוֹ נמצאה בתוך אזור שנמנעה ממנו עד כה. בסמוך למפעל היה מחנה פליטים, דייגים במכנסי ג'ינס וחולצות בצבעים צעקניים יותר משמִיצִ'יקוֹ ראתה מעודה, עמדו ושוחחו. רק גברים עמדו ושוחחו שם, אף לא אישה אחת. למראה מִיצִ'יקוֹ אחד מהם קרא לעברה, הלו! מִיצִ'יקוֹ הביטה לאחור מבלי לחשוב. הגבר שפנה אליה לבש מכנסיים עם רקמה של דקל ושמש באזור הירכיים. הוא שאל את מִיצִ'יקוֹ באנגלית אם היא מוויטאנם. מאחורי הגבר הזה, גבר אחר פרש את הז'קט הצבעוני שלו כמו נוצות של טווס, והתקרב ובא. קוריאנית? הוא שאל. לפתע הבחינה שפרצופים אחדים כבר הקיפו אותה, ממתינים לתשובה. קול אחר אמר, אולי תאילנדית? ואז קול אחר, לא... אולי פיליפינית. לא... אני יפנית, ענתה מִיצִ'יקוֹ באין ברירה. אהה, טויוטה הא!, אמר וצחק צחוק מצודד הגבר הראשון שפנה אליה. מִיצִ'יקוֹ סובבה את גופה בחזרה לכיוון המקורי שאליו צעדה וחזרה לצעוד. ברגע שחשבה לעצמה אני לא טויוטה! הרגישה שגופה הופך למכונית קטנה.

מכל מקום, לטיפוס ההוא היה פרצוף של טְרַאבִּי,5 נהג לומר תומאס בלעג על חברים שהגיעו ממזרח גרמניה לשעבר. תומאס, שדיבר בקלילות כזאת על אחרים, ראה בעצמו מרצדס בנץ. תומאס–מרצדס בנץ נראה לה עלוב. מִיצִ'יקוֹ לא יכלה שלא להרגיש גרעין של עליבות בכל מכונית, יוקרתית ככל שתהיה. בעיני רוחה התמזגו יחד הדימויים של אנשים מבויתים ושל מפעלי מכוניות, והיא נותרה עם תחושת עליבות.

אני לא מכונית. ובכל זאת, כך חשבה, נראה שבעיני מי שמגיעים מארץ שלא מייצרת מכוניות אני נראית כמו מכונית. מִיצִ'יקוֹ החלה מתקשה לנשום והאטה את קצב צעדיה.

בשטח הצר לאורך המים נבנו דירות טרומיות. הן נבנו ממש על המים ולא לאורך שפתם. אין מקום לחייהם של האנשים האלה על היבשה ולכן הם חיו על המים. היא ראתה שלט "פְלוֹטֶל אירופה" מתנוסס על קיר אפור. האכסניה הצפה אירופה. מסתבר שחלק מאירופה צף על המים. בדירות האלה גרו אנשים שהגיעו ממזרח אירופה. עד שימצאו חדר ראוי, הם גרו זמנית בדירות הטרומיות האלה. אך עד שמצאו חדר ראוי חלפו חודשים. היו כאלה שגם אחרי שנה טרם מצאו. בעודם גרים על המים הם למדו גרמנית וקיבלו מענקים להוצאות מחיה מממשלת גרמניה. גרו פה פולנים, רומנים ואלבנים שהתאמנו בלהיהפך לגרמנים. גם מִיצִ'יקוֹ קראה על כך בעיתונים. אבל תחושה חמקמקה ושונה לגמרי מהעניין הזה משכה את מִיצִ'יקוֹ לכיוון הדירות. בחלון קומת הקרקע נעה רעמת שיער שחור לא מטופח. היתה לה הרגשה שמי שהתנועע שם הבחין בה. מִיצִ'יקוֹ חשבה שאסור לה להתקרב לשם. היא כבר הרגישה בעבר משיכה למקומות שעליה להימנע מהם. היא התנסתה בכך בעבר, אין ספק שהזיכרון הזה הוטבע בגופה, אבל היא לא הצליחה לחפור ולחשוף אותו. לא היה לה מושג היכן בדיוק הוא קבור. מִיצִ'יקוֹ התקרבה אל הדירות מיוסרת מהמאמץ למצוא בתוכה את המקום שבו טמון הזיכרון הזה שאין לה מושג היכן הוא. הדלת בפינה הראשונה נפתחה, ויצא ממנה גבר שנשא על ראשו מעין קן ציפורים עשוי שיער שחור.

הוא היה בעל גוף קטן וחסון למראה, ולבש רק חולצת פולו דקה מתחת לז'קט שחור. במכנסי הג'ינס שלו היה קרע גדול, שמבעדו נראה חלק של ירך מכוסה פלומת שיער שחור. הוא לא חיכה לשמוע ממִיצִ'יקוֹ הסבר מה הביא אותה לכניסה לדירה שלו. גם לא נראה שהוא עומד לשאול את מִיצִ'יקוֹ למה היא עומדת שם. הוא אמר ששמו חאסים ושהוא הגיע לפני שלושה חודשים מאלבניה. ככל הנראה שיקר כשאמר שגילו 21. המאמץ שלו להסוות את שרידי גיל ההתבגרות בדרך דיבורו רמז שמן הסתם הוא כבן 17. בעודה חושבת על כך שהיא מנהלת שיחה רגילה בתכלית, לא שכחה לרגע שהיא נמצאת באזור שממנו נמנעה עד כה. את מוויטנאם? גם חאסים ששאל אותה זאת בגרמנית מתוך ספר לימוד שממנו למד בימים אלה בבית הספר לשפות, חשש בבירור ממשהו ולא חדל לנוע על רגליו באי–מנוח. חאסים דיבר איתה כי חשב שהיא מוויטנאם, הוא לא דיבר עם בחורה יפנית. הוא נגע בסיכה שעל החזה של מִיצִ'יקוֹ כאילו זו סיכה נדירה. חאסים גר בדירה עם אחיו הגדול. הוא שאל את מִיצִ'יקוֹ אם היא רוצה לראות את החדר. מִיצִ'יקוֹ צעדה צעד אחר צעד עמוק לתוך המקום שהיא חשבה שהיא רוצה להימנע מלהיכנס אליו. לא נכון לחשוב שאולי היא דווקא כן רצתה להיכנס לשם, למרות שלוּ באמת רצתה שלא להיכנס היתה מצליחה. לא להיכנס לשם היה פשוט בלתי אפשרי מבחינתה. מִיצִ'יקוֹ לא הרגישה אז שהיא מתנהגת כך בגלל תחושה שמניעה אותה שנמצאת בתוכה. היא גם לא הרגישה שזה בגלל כוח שתוקף אותה מבחוץ. לא בפנים ולא בחוץ. לאחר זמן היא נזכרה בדמותה אז כאילו היתה דמות בסרט שנסחפת בזרם עוצמתי מבלי לחשוב על כלום. לא היתה לה שום הרגשה שהיא עושה משהו אסור.

היא רק הרגישה קלות שהיא עושה משהו רע לקָזוּאוֹ. אבל כנראה זה רק הדמיון שלה. למען האמת, לא היתה שום הצדקה לחוש תחושת אשמה כלפי קָזוּאוֹ. וחוץ מזה קָזוּאוֹ ודאי יודע מזמן שמִיצִ'יקוֹ אינה האישה שכולם חושבים שהיא. למִיצִ'יקוֹ נראה שאם מישהו יודע את זה, הרי זה רק קָזוּאוֹ.

מִיצִ'יקוֹ התרחקה מהדירות הטרומיות כאילו היא נמלטת. היא התרחקה כאילו היא נמלטת מהמקום הזה שלפני כן התקרבה אליו מרצונה. היא קפצה לתוך אוטובוס שנסע לתחנת אַלְטוֹנָה אשר הגיע בתזמון מצוין. הנהג התבונן במִיצִ'יקוֹ במבט חשדני. הוא כנראה שם לב למשהו משונה בה. ואולי רק לא היה בטוח אם יש לה כרטיס נסיעה חופשי. היא התיישבה בכיסא האחורי ביותר בניסיון להסתיר את פניה. כאילו היא מדברת עם עצמה על מישהי אחרת, חשבה מִיצִ'יקוֹ, אַת חייבת לחזור לדירה מהר ולהתאפר כדי שיהיו לך פנים של יפנית. גם כשהאוטובוס היטלטל מִיצִ'יקוֹ לא תפסה בדבר. היא שיחררה את הזרועות וכפות הידיים מגופה וישבה כמו צפה בחוסר יציבות בחלל. ממש כאילו הופיעו כתמים אדומים ראשונים של סרפדת היכן שהוא בגופה, והיא נזהרת מלגעת בהן. אם תיגע בהם הכתמים האדומים יתרבו מיד, ואין ספק שכל גופה יתחיל לגרד באופן בלתי נסבל. במקרה של מִיצִ'יקוֹ, לאחר כאב תמיד מופיעים גירודים.

כשירדה מהאוטובוס ירד זרזיף גשם. ואולי היו אלה רק טיפות מים שהתהוו בערפל, הפכו גדולות מדי והחלו לצנוח מטה. מִיצִ'יקוֹ הרימה את צווארון המעיל שלה ומיהרה לדירה.

באמצע רחוב הקניות היא נעצרה לפתע. לרגע חדלה לנשום. צדודית הפנים של גבר אחד חדרה לשדה הראייה שלה. זה היה גבר שהופיע בסרט שראתה פעם עם קתרינה. הגבר הזה שחדר לשדה הראייה שלה קנה מצית בחנות למוצרי טבק. הוא ביקש לקנות מצית, אבל במקום לומר אני מבקש מצית, צעק בקול רם על הנערה המוכרת בחנות הטבק, תני לי אש, תני לי אש. קולו היה סדוק. העור בזוויות עיניו היה סדוק. כמעט שלא היה לו שיער, כתפיו היו רזות. מִיצִ'יקוֹ חשבה שהוא הזדקן, אבל שזה בוודאות הגבר ההוא. היא היתה בטוחה כי גם בסרט הגבר צעק בקול רם, תני לי אש, תני לי אש. זה היה סרט חינוכי שהופץ במהלך מלחמת העולם השנייה. קתרינה הזמינה את מִיצִ'יקוֹ לראות את הסרט בהקרנה לקהל הרחב במסגרת שבוע התרבות בבית החולים שנושאו היה ההיסטוריה של בתי חולים לחולי נפש.

הסרט התחיל בקטע שבו מרצה שמן מאוד בבגד לבן ומסגרות עפעפיים אדומות, הסביר לאחיות צעירות על גנטיקה. האחיות, מבטן מושפל, הינהנו בביישנות לכל דבר שאמר המרצה. המונח "ברירה טבעית" הוקרן באותיות גדולות על המסך. בסצֵנה הבאה אימהות סירקו את השיער הזהוב של הילדים הלבנים והשמנמנים שלהם. בסך הכול היו שבעה ילדים, כולם שמנים, מפרקי ידיהם שקועים בכריות בשר וכמעט בלתי נראים. על המסך הופיעו המילים "זנים טובים משגשגים, אבל...". ואז הוקרנה סצנה במסדרון בית חולים. כאן היה הקטע שבו הגבר ההוא צעק, תני לי אש, תני לי אש, כשהוא מנופף בזרועותיו. זה היה קטע ללא קול, אבל באוזני מִיצִ'יקוֹ שעקבה אחרי תנועת השפתיים של הגבר, קולו נשמע היטב. המצלמה עזבה את מסדרון בית החולים ונכנסה לאחד החדרים. באולם ענק ניצבו בשורה כמה עשרות מיטות, שנקשרו אליהן גופים של בני אדם. מדי פעם אפשר היה לראות זרוע מונפת מעלה בתנועה סיבובית או רגל מונפת בבעיטה מעלה. ואז הוקרנה תמונה של גור חתולים מלוכלך חסר גלגלי עיניים גוסס למוות. על המסך הופיע המשפט "מינים לא נורמליים בטבע מוכחדים על ידי הטבע עצמו".

לאחר צפייה בסרט עד לנקודה זו לקתרינה כבר היה מצב רוח רע והיא יצאה מחדר ההקרנה. מִיצִ'יקוֹ עקבה אחריה החוצה. קתרינה היתה מתעלפת מעת לעת ולכן היא לא יכלה להשאיר אותה לבד. קתרינה התיישבה לנוח על הספה בסוף המסדרון. מִיצִ'יקוֹ התיישבה לידה וחיכתה שתאמר משהו. קתרינה לא אמרה כלום. ואז השתיים הלכו לשתות קפה בקפטריה של בית החולים. כשמִיצִ'יקוֹ מיצמצה, הגבר ההוא הופיע מאחורי עפעפיה אומר, תני לי אש. קתרינה שאלה אם גם ביפן הרגו חולי נפש במהלך מלחמת העולם השנייה. מִיצִ'יקוֹ ענתה, אני לא יודעת. היא באמת לא ידעה. קתרינה שאלה שוב אם חוץ מסינים וקוריאנים היפנים הרגו גם חולי נפש. קתרינה חשבה שלא ייתכן שמִיצִ'יקוֹ לא יודעת דבר כל כך חשוב, ולכן חזרה על השאלה. אני לא יודעת, ענתה שוב מִיצִ'יקוֹ.

מִיצִ'יקוֹ זכרה כיצד חזרה באותו יום לדירה שקועה במחשבות כבדות. כאשר קראה, קָזוּאוֹ! קָזוּאוֹ! יצא קָזוּאוֹ מאחורי הארונית לבוש בפיג'מה. היה לו חום בגלל צינון, והוא ישן. כשקָזוּאוֹ היה מצטנן הוא תמיד גם שילשל , ואז היה אוכל רק אוכל יפני. קָזוּאוֹ הצטנן לעיתים קרובות.

מִיצִ'יקוֹ סיפרה לו על הסרט שראתה זה עתה. קָזוּאוֹ הקשיב בשקט. ואז מִיצִ'יקוֹ חזרה על השאלה שקתרינה שאלה כשהיא מפנה אותה אליו. בזמן המלחמה חוץ מאשר מזרח אסיאתים אחרים, היפנים הרגו גם חולי נפש יפנים? קָזוּאוֹ ענה, אני לא יודע. קָזוּאוֹ באמת לא סבל את השימוש של אחותו הגדולה בצמד המילים "מזרח אסיאתים". קָזוּאוֹ חזר למיטה ואז הוסיף, חוץ מיהודים, הנאצים הרגו גם הומוסקסואלים וצוענים, אז זה לא מפליא שהם הרגו גם חולי נפש.

כעבור כמה רגעים מִיצִ'יקוֹ אמרה לעצמה בקול רם, אולי אם אקרא על ההיסטוריה של בתי חולים למשוגעים ביפן, אדע. קָזוּאוֹ ענה לה מאחורי הארונית, בטח קשה לך אחותי. למרות שאת חוקרת ספרות גרמנית, אם לא תחקרי גם את הנושא הזה שאין לו שום קשר למה שאת עושה, לא תסלחי לעצמך.

המשפחה של סָוָואדָה–סַן גרה בהמבורג באזור המגורים של משפחות רבות של עובדי חברות סחר שהועברו לשם בשל עבודתם. האזור השתרע בין אוֹטְמַרְשֶן לבְּלַנְקְנָזֶה, בצד המערבי של העיר. מתחנת אלטונה אפשר להגיע לשם בפחות מעשרים דקות של נסיעה ברכבת, אבל כשמִיצִ'יקוֹ היתה נוסעת מערבה מתחנת אלטונה היא היתה נעשית חסרת מנוחה. בתוך הרכבת היתה חושבת פתאום, שאסוג לאחור? אבל היא לא מצאה סיבה לסגת. משירדה מהרכבת היתה צועדת בעודה סופרת בליבה כדי שלא לחשוב על נסיגה.

כשפתחה את הדלת וראתה את מִיצִ'יקוֹ, קראה סָוָואדָה–סַן, הוֹ סֶנְסֶה!,6 ונראתה מופתעת ביותר. מִיצִ'יקוֹ איחרה להגיב לפליאה הזו, ורק עמדה נטועה במקומה. העיניים והפה של סָוָואדָה–סַן שנפערו לעיגולים נראו כמו מסכה. מִיצִ'יקוֹ נבהלה. בפנים של סָוָואדָה–סַן דמויי המסכה היתה עוצמה שבדרך כלל לא נראתה בהן. אוי סֶנְסֶה, היום אנחנו לא צריכים את העזרה של מורה פרטית, אָיוּמִי לא התקשרה אלייך? שאלה סָוָואדָה–סַן בקול גבוה לא טבעי. לא, ענתה מִיצִ'יקוֹ וצעדה צעד אחד לאחור. לא חשוב, בואי תיכנסי ולפחות תשתי תה. גם יממוֹטוֹ–סַן נמצאת פה, אמרה סָוָואדָה–סַן והניחה מול מִיצִ'יקוֹ נעלי בית מעוטרות עם רקמה של פרח חמנייה. מִיצִ'יקוֹ חלצה בזריזות את נעליה. היום אנחנו עושים מסיבת יום הולדת לבת הגדולה שלנו ואנחנו עסוקים בהכנות, גם אָיוּמִי יצאה לקניות, ובנוסף יש לה לבת הגדולה שיעור כינור והיא בקושי תצליח לחזור בזמן, וחוץ מזה... המשיכה סָוָואדָה–סַן לדבר ללא הפסקה ובו בזמן התכופפה לתקן שוב את המיקום של נעלי הבית ללא שום צורך. על הרקה שלה הופיעה צורה של האות J עשויה כלי דם כחולים. בדיוק אותה צורה של האות J צפה ועלתה ברקה של יממוֹטוֹ–סַן שקיבלה את פניה של מִיצִ'יקוֹ בסלון. כלי הדם צפו כך כי שכבת הבשר באזור הרקות דקה. לעומת זאת מהלחיים ועד הסנטר שכבת הבשר עבה. מִיצִ'יקוֹ הסירה בזריזות את עיניה מכלי הדם הצפים כך בצורת האות J. יממוֹטוֹ–סַן נעצה במִיצִ'יקוֹ מבט ספקני אך לא מאשים.

לכל הפחות שתי בבקשה תה, אני מתנצלת שאין לי שום דבר מיוחד להציע לך, אמרה סָוָואדָה–סַן והניחה מול מִיצִ'יקוֹ צלחת עם קרקרים יפניים אוֹסֵנְבֵּי עשויים אורז.

נעלי הבית עם החמניות חיממו את רגליה של מִיצִ'יקוֹ, היא אכלה את הקרקרים ושתתה תה יפני. זה ממתק שקיבלתי במתנה, הנה בבקשה, אמרה יממוֹטוֹ–סַן והניחה לפני מִיצִ'יקוֹ ממתק אוֹמַנְג'וּ עם מחית שעועית מתוקה על צלחת קטנה. יממוֹטוֹ–סַן הכירה את המטבח של סָוָואדָה–סַן כאילו היה המטבח שלה. מִיצִ'יקוֹ לא הצליחה להיזכר אם כבר ראתה בעבר את יממוֹטוֹ–סַן. סָוָואדָה–סַן ויממוֹטוֹ–סַן היו דומות מאוד. היא חשבה שזה שהן דומות לא בהכרח רומז שהן קשורות בדם, אבל אולי הן קרובות משפחה רחוקות. אולי הן דומות רק מפני ששתיהן יפניות, ונשים, ופחות או יותר באותו הגיל. אולי הן דומות מפני שהן תמיד יחד. יכול להיות שלסָוָואדָה–סַן יש לעיתים רגשות מורכבים כלפי יממוֹטוֹ–סַן? מִיצִ'יקוֹ השפילה מבטה. השתיים יושבות במטבח השקט בשעות אחר הצהריים המוקדמות, הילדים והבעלים שלהם לא בבית, אין להן תוכנית ללכת לשחק טניס, אין צורך ללכת לערוך קניות, אין שום דבר במטבח חוץ מהגוף של שתיהן, הגוף החמים עבה–הבשר שכמו נשכח, ואז האם יש סיכוי ולו קלוש שהן נמשכות זו אל זו, שבעודן לא מוצאות את המילים ההולמות רק גופן נבלע בקצב כלשהו... האם זה קורה לפעמים?

אני ודאי מפריעה לכן... פשוט אחזור הביתה, אמרה מִיצִ'יקוֹ, מבטה עדיין מושפל. מה פתאום, אמרו סָוָואדָה–סַן ויממוֹטוֹ–סַן בו–זמנית. ואז שתיהן קמו יחד, ובזמן שסָוָואדָה–סַן הוציאה מהארונית קרקרים משרימפס, יממוֹטוֹ–סַן מזגה לכד מים רותחים מהקומקום.

מִיצִ'יקוֹ חשבה שהשתיים כנראה חיות בשלווה ללא שום רגשות מהסוג שעבר לה בראש. אין ביניהן שום דבר מהסוג ההוא, הן חיות את אותו הקצב ולכן הן חסרות דאגה. מִיצִ'יקוֹ רצתה לעזור לשתיים במאמציהן לארח אותה אך נותרה כפי שהיא, ישובה, כי לא יכלה להצטרף לקצב הזה. ישובה על הכיסא היא זקפה את פלג גופה העליון כמו מקל, וללא מבוכה השוותה בין השתיים. היא ישבה שם כמו איזה מגלה ארצות מטופש שהציעו לו לשתות תה בבית של ילידים, וצפתה בשתי הנשים שלשתיהן סימן J על הרקה.

כשמִיצִ'יקוֹ כבר עמדה לומר, בבקשה, אין לכן מה לדאוג, אתן בוודאי עסוקות וישנן גם ההכנות למסיבת יום ההולדת, נשמעו מבחוץ שלוש צפירות של מכונית. הו! זאת החנות של קָוָוגוּצִ'י! אמרה סָוָואדָה–סַן, היא שלחה את ידה בקלילות אל שיער ראשה ורצה בזריזות החוצה.

החנות של קָוָוגוּצִ'י היתה עושה מדי יום סיבוב בין בתים שבהם התגוררו יפנים, וכשהגיעה אל מול כל בית כזה היתה צופרת. היא כמובן לא היתה עושה סיבוב בכל העיר אלא רק באזורים שבהם התגוררו הרבה יפנים. מִיצִ'יקוֹ עדיין לא ראתה את המכונית הזו במו עיניה. לדברי סָוָואדָה–סַן אפשר היה לקנות בה כמובן מוצרים כמו אורז יפני, מיסו ואצות, אבל גם טופו טרי ונתחי טונה–מָגוּרוֹ מתאימים לסשימי.

לאחר זמן מה סָוָואדָה–סַן ויממוֹטוֹ–סַן חזרו ואיתן שקיות ניילון מלאות מוצרי מזון. הן מילמלו איזה קור, איזה קור... סליחה שגרמנו לך לחכות! אמרה יממוֹטוֹ–סַן למִיצִ'יקוֹ והרכינה קלות את ראשה. סָוָואדָה–סַן התחילה להכניס למקרר את המצרכים מהשקיות.

סָוָואדָה–סַן שאלה באהדה, החנות של קָוָוגוּצִ'י מן הסתם לא מגיעה אל הבית של סֶנְסֶה? אז את נוסעת במיוחד לערוך קניות או שאת אוכלת רק ארוחות גרמניות? זו היתה הפעם הראשונה שמִיצִ'יקוֹ שמעה את הביטוי "ארוחות גרמניות", בעודה תוהה אם זו יפנית נכונה או לא ענתה בעמימות, אני לא יודעת אם לקרוא לכך ארוחות גרמניות או ארוחות יפניות, אבל מדי פעם אני אוכלת כמו שצריך. את לא אוכלת טופו? שאלה יממוֹטוֹ–סַן. בוודאי שכן, אני אוכלת טופו לעיתים קרובות, אבל טופו... אהממ... אני קונה בחנות למצרכי מזון קוריאניים, ענתה מִיצִ'יקוֹ והסמיקה, ויממוֹטוֹ–סַן ענתה, אהה... כאילו שאלה בבלי דעת שאלה לא מנומסת. ואז סָוָואדָה–סַן אמרה במה שנשמע כמו חצי ביקורת על יממוֹטוֹ–סַן, אם משתמשים בו לבישול אפשר בהחלט לאכול גם טופו קוריאני.

הוא הרבה יותר טעים מטופו יפני, אמרה מִיצִ'יקוֹ בחוסר מחשבה, ומיד שמה לב שקולה רעד מעט, והיה מעט גבוה מדי. מִיצִ'יקוֹ הוסיפה בקול מרוסן יותר, בטופו קוריאני מרגישים היטב את הגוף של פולי הסויה, הוא שונה מהטופו היפני שבהכנה שלו מועכים את הפולים ביסודיות והוא מותיר רושם רך ונקי. מִיצִ'יקוֹ הרגישה שהיפנית שלה נעשית לא תקינה וממשיכה להידרדר בקצב של ריצה במורד גבעה, אבל היא לא יכלה לעשות דבר כנגד זה. כשהתכוונה להגיד את מה שהיא חושבת באמת, היפנית שלה היתה מידרדרת. למרות שזו שפת המדינה שבה נולדתי וגדלתי, למרות ואף על פי שזו השפה שהולידה את מה שאני חושבת שהוא אני עצמי, כשאני עומדת לומר את מה שאני באמת חושבת, היא מידרדרת. סָוָואדָה–סַן ויממוֹטוֹ–סַן השתתקו באחת.

זה מזג אוויר שעושה חשק לשתות ליקר תפוזים, אמרה מִיצִ'יקוֹ ודחפה הצידה את כוס התה היפני שלפניה. כאילו נגעלו, סָוָואדָה–סַן ויממוֹטוֹ–סַן קמו בו זמנית לפתוח את דלתות הארון שמדפיו מקושטים בבובות יפניות. במקום נסתר בצל הבובות התגלה בקבוק ליקר. גם יממוֹטוֹ–סַן ידעה בדיוק היכן נמצא הבקבוק. כשמִיצִ'יקוֹ הבינה שיממוֹטוֹ–סַן יודעת היכן הבקבוק, היא חשבה שאולי לפעמים השתיים מלקקות ליקר יחד בשעות אחר הצהריים המוקדמות. יממוֹטוֹ–סַן הוציאה בזריזות שלוש כוסות. היא מילאה את שלושתן בנוזל, כשנשמעה מפיהן קריאת לחיים חסרת ביטחון, קַמְפַּאי, התפרצו מפיה של מִיצִ'יקוֹ המילים, קַמְפַּאי לטופו מארצו של סֶאוֹנְריוֹן קים! מבלי להבין במה מדובר, סָוָואדָה–סַן ויממוֹטוֹ–סַן שתו את הליקר בלגימה אחת כאילו זה משקה מר. מִיצִ'יקוֹ גילגלה עוד ועוד על לשונה את הטעם המתוק–מריר שמורגש קלות בנוזל המתוק.

יממוֹטוֹ–סַן אמרה, אז את לומדת בחו"ל יחד עם אחיך הצעיר... אני מקנאה. מִיצִ'יקוֹ לא ענתה דבר. מה חוקר אחיך הצעיר? יממוֹטוֹ–סַן כיווצה את גבותיה והמתינה לתשובה של מִיצִ'יקוֹ בהבעה רצינית. כשמִיצִ'יקוֹ ענתה בקצרה, ספרות של ימי הביניים, יממוֹטוֹ–סַן חזרה על דבריה בהבעה מבולבלת, ימי הביניים? באותו רגע צפה בראשה של מִיצִ'יקוֹ המילה "ביניים". מִיצִ'יקוֹ הוסיפה במהירות, לא ספרות של העת החדשה ולא ספרות של העת העתיקה. קָזוּאוֹ דווקא אינו איש ביניים. הוא הסביר למִיצִ'יקוֹ מזמן בבהירות שהוא לא סובל להיות ביניים. למרות זאת מִיצִ'יקוֹ חשה מדי פעם שקָזוּאוֹ הוא צורת חיים שנמצאת איפשהו בין הומוסקסואל להטרוסקסואל.

וואו, קראה בהתפעלות יממוֹטוֹ–סַן. כששאלו את מִיצִ'יקוֹ מה חוקר אחיך הצעיר, והיא היתה עונה ספרות של ימי הביניים, היפנים תמיד הגיבו בוואו! והפגינו התפעלות עמוקה. גם הגרמנים היו אומרים וואו ומפגינים התפעלות עמוקה.

קָזוּאוֹ אמר שלו עסק בספרות עכשווית לא היה לו שום סיכוי לנצח גרמנים, אבל בספרות של ימי הביניים הוא לכל הפחות לא יפסיד להם. קָזוּאוֹ שנא להפסיד. מאז שהיה קטן הוא לא היה יכול לשאת הפסד בריב. נראה שבדיוק מסיבה זו הפך לטיפוס שקט שנמנע ממריבות. נראה שמפני שלא היה יכול לשאת הפסד, הוא הפסיק לשחק בייסבול בתיכון והחליט להקדיש את עצמו לחקר הספרות.

גם הושינו–סֶנְסֵי אמר לקָזוּאוֹ שאם יחקור ספרות של ימי הביניים הוא בטח ימצא תעסוקה בעתיד שכן עדיין אין מספיק אנשים שעוסקים בתחום. הושינו–סֶנְסֵי גם אמר שאם קָזוּאוֹ יאמר שהוא עוסק בספרות של ימי הביניים, אפילו בגרמניה יזכה לכבוד מצד גרמנים, ולעומת זאת אם יאמר שהוא עוסק בספרות עכשווית הוא ייתפס כחוקר עצמאי שעובד לבד ואיש לא יחפש את חברתו.

קָזוּאוֹ אמר כמה פעמים למִיצִ'יקוֹ, הרי ברור שאם תתמקדי בספרות עכשווית תפסידי לגרמנים. מה זאת אומרת אפסיד? זאת לא מלחמה!? ענתה מִיצִ'יקוֹ. זה כמו מלחמה, חשב קָזוּאוֹ בלבו אבל לא אמר דבר. קָזוּאוֹ חשב שאחותו הגדולה שלכאורה אינה מרגישה שום "מלחמה" מתנהגת בעצם באיפוק רב כשהיא חיה בחו"ל. הוא חשב שגם אחותו שנראית כמי שמתקשה במילים כי היא אכן מתקשה במילים, מתנהגת פשוט באיפוק. כשחשב כך היה נמלא אהבה כלפיה, לא התרגז מדבריה, ומבחינתו הוויכוח איתה לא תם בתחושה שהפסיד לה.

מִיצִ'יקוֹ חשבה שהספרות העכשווית בגרמניה לא נוצרת רק על ידי סופרים גרמנים ולכן זו בעיה אם חוקרי הספרות הזו יהיו גרמנים בלבד, אבל היא לא אמרה את זה לקָזוּאוֹ. היה לה קשה לומר דברים כאלה לאחיה הקטן. כשאחותו הגדולה היתה מתחילה לדבר בהבעה רצינית, קָזוּאוֹ היה בורח מיד. קָזוּאוֹ שנא שאחותו הגדולה נעשתה רצינית באופן מוזר. מִיצִ'יקוֹ לא יכלה לשאת את זה שאחיה הקטן שונא אותה. כשאחיה הקטן היה מכווץ את הגבות ויוצא מן החדר מִיצִ'יקוֹ רצתה לבכות.

מִיצִ'יקוֹ נשאלה לעיתים קרובות באופן מפתיע מה חוקר אחיה הקטן. אחים שיוצאים ללמוד יחד בחו"ל זה נדיר והם שימשו אפוא לא מעט מושא לרכילות. פעם תומאס הסביר לה שבעבר לימודים בחו"ל בצורה כזו היו עניין מקובל. כשבחורים גרמנים רווקים היו יוצאים ללימודים באיטליה, אחותם הצעירה היתה נוסעת איתם על מנת לטפל בהם. כדי לכבס להם את הגרביים או משהו כזה.

יפנים מעטים בלבד שאלו את מִיצִ'יקוֹ מה היא חוקרת. ובעצם יפנים מעטים זו הפרזה, עד כה איש לא שאל אותה. מִיצִ'יקוֹ כתבה תזה על סופרות טורקיות שגרו בגרמניה וכתבו בגרמנית. מהמילה "כתבה" משתמע שהיא היתה בעיצומה של כתיבה. לפעמים היתה אומרת במקום זאת, "אני חושבת לכתוב" או "אני רוצה לכתוב". יותר מדי פעמים היא חשבה שברצונה לכתוב אך לא הצליחה. היא היתה פותחת רומן וקוראת אותו, חושבת שהיא רוצה לכתוב על הרומן הזה וקוראת אותו, אך במהלך הקריאה איזושהי נבואת לב אפלה היתה נכרכת סביב אצבעות הידיים שאחזו בספר ומושכת את מִיצִ'יקוֹ מטה, מטה. שם למטה משהו דמוי גוף חסר צורה, קר ולח, היה מתפתל ומתנועע. מִיצִ'יקוֹ לא רצתה להצטרף אליו. היא לא רצתה, אבל כשקראה את הרומן היתה נגררת מטה, מטה, וכבר לא היה מה לדבר על כתיבה. כשזה קרה מִיצִ'יקוֹ היתה משתופפת בפינת החדר, מרכינה את המצח לברכיים ויושבת כך שעות מבלי לזוז. היא היתה מבקשת מקָזוּאוֹ שלא ייכנס לחדר ויושבת כך שעות. לעיתים לא יכלה לשאת את המחשבה שתחזור ליפן מבלי לכתוב דבר ופנתה שוב לשולחן הכתיבה. לעיתים היתה יושבת ערב שלם ופניה אל השולחן. ובכל זאת, לא הצליחה לכתוב.