הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
2
חתולה אורחת
39 

חתולה אורחת


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
2
39 
39 
גודל (עמ'): 149
מו"ל: כתר הוצאה לאור

תקציר

השנה 1998, שלהי תקופת שילטונו של הקיסר הירוהיטו. יפן חווה בום כלכלי חסר תקדים ומחירי הדיור מאמירים. זוג צעיר, משורר ועורכת, מחליטים להעתיק את מגוריהם למבנה קטן הממוקם בתוך גינה מטופחת ורחבת ידיים, של בית מסורתי יפני רחב מידות השייך לזוג קשישים. הזוג הצעיר מקפיד על שגרת חיים שקטה וצנועה, עד שיום אחד מתחילה חתלתולה לפקוד את בני הזוג לביקור יומי. 

"חתולה אורחת" זיכה את מחברו, טַקַשי הירַאידֶה, בפרס ספרותי חשוב ביפן, תורגם לשפות רבות והיה רב מכר בארצות הברית וצרפת.


"החתלתולה מניעה שרשרת מופלאה של תהיות ובחינות של יחסנו כלפי עונג, צער, אובדן, תקשורת וטבע".
האפינגטון פוסט


"כתיבתו של הירַאידֶה זוהרת".
קנזבורו אואה

  • ISBN: 10-279153
  • גודל (עמ'): 149
  • מו"ל: כתר הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 20/08/2017
  • שם המחבר: טקשי היראידה
  • תורגם ע"י: עינת קופר
  • זמין להשאלה: כן

1

בתחילה דמה הדבר בעינַי לקרע ענן המרחף בשמים. נישא, ואז עם משב רוח קל שבקלים נע ימינה ושמאלה.

האשנב בקרן זווית במטבח היה קרוב כל כך לגדר העץ הגבוהה שבחוץ, שאדם לא יכול לעבור ביניהם. במבט מבעד לאשנב העשוי זכוכית חלבית נראתה גדר העץ כמו מסך אפלולי של חדר חושך. דרך נקב קטן שהיה במסך הפשוט הזה, השתקף תמיד, ערפילי, צבעה הירוק של הגדר החיה מצפון לסמטה, שרוחבה כשלושה מטרים.

כשעברו אנשים בסמטה התהוותה דמותם על המסך מלוא האשנב. זהו כנראה העיקרון שבתיבת הצילום הכהה המכונה קָמֶרָה אוֹבסקוּרָה. במבט החוצה מתוך החדר, וביום בהיר, כשהחדות ברורה הרבה יותר, נראו דמויות האנשים העוברים בחוץ כאילו הן קורסות, וגם כאילו הולכות בכיוון ההפוך לזה שהלכו בו באמת. ככל שהתקרבו אל החור, הלכה ותפחה דמותם ההפוכה על ראשה, עד שנראה כאילו היא נשפכת פנימה דרך החלון, וכשחלפו, נעלמה בן רגע כאילו הייתה אשליה אופטית.

אבל קרע הענן הזה שהופיע בחלון יום אחד מיאן למוש ממנו. לא זו בלבד, אלא שגם כשקרבה הדמות אל האשנב, היא לא גדלה מאוד. גם בנקודה שבה הייתה אמורה להיות התפוחה ביותר, לא הייתה אלא בגודל כף יד בחלקו העליון של החלון. קרע הענן התעכב בסמטה הקטנה כמו חוכך בדעתו ושוקל את צעדיו, עד שלבסוף העלה קול יללה חלוש.

אשתי ואני החלטנו לקרוא לסמטה הזאת "סמטת הברק".

המקום שהתגוררנו בו נמצא במרחק עשרים דקות נסיעה מתחנת רכבת מרכזית לכיוון דרום־מערב, בקרבת תחנה קטנה שהרכבות המהירות רק חולפות על פניה. במרחק הליכה של כעשר דקות מזדקרת גבעה קטנה שאותה חוצים באלכסון כדי לרדת אל דרך ראשית, היחידה שיש בה תנועה כלשהי ממזרח למערב. לאחר כשבעים מטרים של ירידה במדרון רחב, בצדו השמאלי של הרחוב, עומד בית מסורתי גדול מוקף גדר שחלקה התחתון עשוי ענפי חזרן. בפנייה שמאלה משער הכניסה עובר שביל גישה קטן לאורך הגדר אל מקום פשוט למראה.

החלק ששכרנו היה יחידה נפרדת בשטח הבית רחב הידיים הזה, המוקף גדר לבנים מצד אחד וגדר עץ מן הצד השני. בגדר העץ הייתה דלת קטנה, והיא שימשה כניסה למטבח וגם לכניסת הדיירים. אותו חור בעץ שתיארתי נמצא בקצה הפשפש הזה, והיה כמו עין חשאית שאיש אינו מבחין בה.

העוברים ושבים חלפו על פני הפשפש מאחורי גדר העץ בלי לדעת עד כמה ברורה דמותם המשתקפת דרכו. הדמות הגיעה משמאל אל גדר הלבנים של הבית הגדול הבולטת החוצה, ואז, בדיוק כשנדמה שהיא נשברת בחדות ימינה, היא כמו הוטלה אל קיר הבית השוכן בצל צמרתו הענפה של עץ הבוקיצה הענקי, ומשם נשברה בזווית חדה שמאלה. צורת השבירה החדה של הדמות דמתה מאוד לצורת ברק, ולכן קראנו לסמטה "סמטת הברק". בבדיחות הדעת.

עץ הבוקיצה שהצל על הסמטה היה עתיק וכנראה הוכרז על ידי מִנהלת הרובע כמיועד לשימור. בשל כך בניית הבית תוכננה סביבו. ענפי העץ הסתעפו באין מפריע ושלחו את זרועותיהם מצדו המזרחי של הגן הגדול ועד לצדו הצפון־מזרחי - במקום שבו עמדה יחידת הדיור הקטנה שלנו - והרעיפו גם עליה מברכת צִלם. בשלהי הסתיו התכסה הגן במרבד של שלכת, והיה מקור לאנחותיה התכופות של בעלת הבית הזקנה.

הילדון בן החמש מהבית השכן שחסה גם הוא בצל עץ הבוקיצה הגדול, הוא שהחליט יום אחד לאמץ את חתולת הרחוב שכנראה התגנבה כמה ימים קודם אל סמטת הברק.

אף שהבית היה שכן לנו, הפניות והזוויות של סמטת הברק היו ערוכות כך, שאפילו בצאתנו ובבואנו מעולם לא נתקלנו בדייריו פנים אל פנים. צד הבית הגובל בגן שלנו היה כולו קיר, פרט לצוהר קטן לאוורור. וחוץ מזה, היינו בסך הכול השוכרים של יחידת דיור פינתית של הבית הגדול, ולא נחשבנו בעיניהם שכנים של ממש.

הילד הקטן נהג לשחק באחת מפינות סמטת הברק, משמיע קולות צהלה רמים. כיוון ששעות היום שלו ושלי היו הפוכות - שכן אני הייתי רכון על שולחן הכתיבה בשעות הקטנות של הלילה - דרכינו כמעט לא הצטלבו. ולמרות זאת, קולו הרם הגיע אל שולחן ארוחת הבוקר המאוחרת שלי, מכריז: "אני אאמץ את החתולה!" ימים ספורים קודם לכן הבחנתי בחתולה מהדסת אנה ואנה בחלקת הגינה הקטנה שלנו שגודלה מספיק רק לתליית כבסים, ולכן ההכרזה הזאת בקולו הצעיר העלתה חיוך על פנַי.

בדיעבד הבנתי שזו הייתה הזדמנות שהוחמצה.