הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
4 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
1
5
0
0
חשופים בעלטה - המוסד השבכ והתקשורת הישר

חשופים בעלטה - המוסד השבכ והתקשורת הישר


דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
4 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
1
5
0
0
54 
54 
גודל (עמ'): 473
מו"ל: אוניברסיטת חיפה

תקציר

חשופים בעלטה: המוסד, השב"כ והתקשורת הישראלית

מאז ומעולם הייתה זירת שירותי הביון נושא מושך המצית את הדמיון. החשאיות והמסתורין האופפים אותה רק הגבירו את העניין שמצאו בה עיתונאים, חוקרים באקדמיה ואף הציבור הרחב.

חשופים בעלטה מעניק הצצה ראשונה לממד מרתק הנוגע לשירותי המודיעין, ממד אשר נדחק לקרן זווית במשך שנים ארוכות - הקשרים שנרקמו לרוב מאחורי הקלעים, הרחק מעין הציבור, בין ראשי מנגנוני המודיעין ומערכות התקשורת בישראל. בספר נסקרת בהרחבה ההתפתחות המורכבת של היחסים בין שירות הביטחון הכללי והמוסד ובין התקשורת בישראל מאז קום המדינה ועד תחילת המאה העשרים ואחת, והוא דן בדילמות המורכבות שניצבו בפני ראשי הארגונים לאורך השנים, עת נדרשו להתמודד עם סוגיות תקשורתיות מסובכות בכמה מן הפרשיות הביטחוניות שהסעירו את הציבור בארץ ובעולם.

האם שירותי המודיעין של מדינת ישראל התאימו עצמם למציאות התקשורתית המשתנה? האם אימצו כלים מעודכנים להתמודדות עם מצבים משבריים, בייחוד לאור התפתחותו המואצת של עידן המידע? סוגיות אלו, כמו גם סוגיות אקטואליות אחרות, נבחנות כאן באופן מרתק.

מחברת הספר מפגישה בין שני עולמות הנראים במבט ראשון סותרים לחלוטין: מודיעין ויחסי ציבור, ומדגימה כי הסתירה הזאת היא סתירה לכאורה בלבד. במבט ראשון נראה כי אין לו לעולם המודיעין דבר וחצי דבר עם ענייני תדמית ויחסי ציבור, אלא שבחינה מעמיקה ודקדקנית מגלה כי האמת מורכבת הרבה יותר.

ד"ר כלילה מגן היא מומחית לתקשורת משברית ויחסי ציבור, מרצה בבית הספר לתקשורת ועמיתת מחקר במרכז לתקשורת בינלאומית באוניברסיטת בר־אילן.

המשך קריאה
  • ISBN: 3624934
  • גודל (עמ'): 473
  • מו"ל: אוניברסיטת חיפה
  • יצא לאור ב-: 02/11/2017
  • שם המחבר: כלילה מגן
  • זמין להשאלה: כן

תקשורת וביטחון לאומי

דילמות וערכים

ראוי ומתאים לפתוח את הדיון ביחסים הסבוכים בין הממסד הביטחוני לתקשורת ביסודות הערכיים של שני הצדדים. תחילה יש להבין מהו אותו "סל" ערכי שנושא עמו כל צד מן הצדדים כאשר הוא מתמודד עם סוגיה זו. אותו ביטוי שגור המדמה את העיתונות ל"כלב השמירה של הדמוקרטיה" מבטא את חשיבותה של עיתונות חופשית המסוגלת לנבוח ואף לנשוך בעת הצורך, כדי להגן על החברה שבה היא פועלת. ידועה מימרתו המפורסמת של השופט היהודי לואיס ד' ברנדייס: "המחטא הטוב ביותר הוא אור השמש" (Brandeis 1967: 62). ספק אם נכנה מדינה "דמוקרטית" כאשר שליטיה פועלים בעלטה מוחלטת ואינם מחויבים על פי חוק לדווח לציבור אזרחיהם על מעשיהם, באמצעות הרשויות השונות, גופי הביקורת ואמצעי התקשורת. הצצה לעולמם החשאי של אזרחי צפון קוריאה עשויה להמחיש זאת היטב. משה לנדוי, הנשיא החמישי של בית המשפט העליון בישראל, טבע את האמרה האלמותית: "שלטון הנוטל לעצמו את הרשות לקבוע מה טוב לאזרח לדעת, סופו שהוא קובע גם מה טוב לאזרח לחשוב, ואין סתירה גדולה מזו לדמוקרטיה אמיתית, שאיננה מודרכת מלמעלה".1

עם זאת, חופש הביטוי אינו עיקרון מוחלט ונטול סייגים העומד לבדו. הוא חלק ממשוואה גדולה יותר של מארג עקרונות וערכים. כאשר חופש זה עלול להזיק, משוקללים הנזק הצפוי ועקרון חופש הביטוי כדי להגן על מכלול הערכים החברתיים ולאזן ביניהם. למעשה, יחסי הממשל והתקשורת מושתתים על הצורך היומיומי כמעט לאזן בין העקרונות, המחויבויות והערכים. לעתים קרובות מתדפקים הצדדים על דלתות בית המשפט כדי שיכריע הוא בין ערכים מנוגדים אלה.2

זוהי נקודת המוצא של היחסים בין מערכת הביטחון לתקשורת. לצד הרצון לשמר את חופש הביטוי בהיותו ערך חיוני וחשוב לעצם קיומה של חברה דמוקרטית, תמיד נותר בעינו החשש פן ייגרם נזק בשל חשיפת סודות ביטחוניים, העלולים ליפול כפרי בשל לידיהם של אויבי המדינה (הופנונג 1991: 177). יש הטוענים כי הסיקור הביטחוני הוא מדד יעיל למדיי לבחינת מידת חופש העיתונות במדינה נתונה, כיוון שזהו אחד מן הצמתים שבהם ההכרעה לטובת חופש הביטוי היא המורכבת ביותר.

הדרישה לשמירה על סודיות מובנת והגיונית גם למי שאינו בקיא ברזי מלאכת זרועות הביטחון. במלחמת העולם הראשונה חלו בבריטניה איסורים גורפים על איסוף ופרסום של מידע ביטחוני. הממשל הבריטי טען כי מאחר שמדובר במלחמה שבה אי-אפשר לדעת מראש איזה מידע ישרת את האויב, מוטב לנקוט משנה זהירות ולא לפרסם דבר.

דוגמה לנזק ממשי ומידי העלול להיגרם בעקבות חשיפת מידע רגיש אפשר למצוא במלחמת פוקלנד בראשית שנות השמונים. הארגנטינאים שיגרו פצצות אל עבר ספינות המלחמה הבריטיות, אך בשל תקלה טכנית הן לא התפוצצו. כלי התקשורת פרסמו את דבר התקלה כמה פעמים, אך אחר כך הורה מפקד הכוחות הבריטיים לעיתונאים שלא להוסיף לפרסם מידע זה מחשש שהארגנטינאים יפעלו לתיקון התקלה. במקרה זה היו תוצאות הפרסום עלולות להיות הרות אסון לספינות המלחמה הבריטיות (Carruthers 2000: 63). כשני עשורים לאחר מלחמת פוקלנד, בימי המשבר בעיראק, פתח מזכיר ההגנה האמריקאי דונלד רמספלד את התדריך הראשון שלו לעיתונאים בתמונתה של ילדה אמריקאית קטנה בקוקיות ואמר: "אל תהרגו את אביה בשל מילים חסרות אחריות" (Tumber & Palmer 2004: 25).

אין צורך להרחיק אל מעבר לים כדי למצוא דוגמאות למורכבות שבסיקור תקשורתי של נושאים ביטחוניים. הזירה המזרח תיכונית מספקת דוגמאות למכביר. בעקבות הפרסום על אודות פגיעת טילי פרוג אשר נורו בידי הסורים לעבר יישוב ישראלי במלחמת יום הכיפורים, דייקו הסורים במטרותיהם והצליחו לפגוע במטרה צבאית בצפון (הר שפי 1977: 162). גורמים רשמיים במערכת הביטחון הישראלית סירבו להתיר לפרסם את מקום פגיעות הסקאדים ששוגרו אל עבר מדינת ישראל בזמן מלחמת המפרץ ב-1991 מחשש שהעיראקים ישתמשו במידע זה כדי לשפר את איכות פגיעת הטילים (Smith 1991: 177). ההיסטוריה חזרה על עצמה במלחמת לבנון השנייה, שבה דיווחה התקשורת בזמן אמת על המקום המדויק של נפילת הטילים בחיפה. גורמים ביטחוניים טענו כי הדיווחים הללו היו מקור מודיעיני טוב לחיזבאללה (גוטמן 2006: 38-39). לאחר כמה ימים פנתה הצנזורית הראשית דאז, תא"ל סימה וואקנין-גיל, אל הכתבים וביקשה מהם להימנע מציון מפורש של מקום נפילת הטילים. אליבא דאלון בן-דוד, הכתב הצבאי של ערוץ 10, הכתבים הצבאיים הבינו את ההיגיון העומד מאחורי בקשתה של הצנזורית וקיבלו אותה, מתוך הבנה שמחויבותם כעיתונאים לזכותו של הציבור לדעת אינה נמדדת בפרסום שמו של רחוב כזה או אחר.3

הדיון נעשה מורכב וסבוך יותר כאשר המידע שהתקשורת מבקשת לפרסם נמצא בתחום האפור; בתחום שבו לא ברור עד כמה רגיש המידע הביטחוני המדובר. לצד נימוקים מובנים ומתקבלים על הדעת, כמו אלו שהציגה וואקנין-גיל לעיתונאים, משתרבבים לא אחת מניעים שאינם ביטחוניים מובהקים. לעתים הממסד הביטחוני מסווג בכוונת מכוון מידע מפני שההסתתרות בצלה של הסודיות הביטחונית נוחה לו ומונעת ממנו להיתפס בקלקלתו. הסמכות והיכולת להכתיב ולהגדיר את הגבולות של המושג "סוד מדינה" מצויות בידי הממשל. אין זה עניין של מה בכך, שכן ביכולת זאת טמונה עוצמה רבה מאוד (גורן 1976: 99).

לאורך תולדות המלחמות המודרניות יש עדויות רבות למניעת פרסומים שלא נגעו במישרין לנושאי ביטחון רגישים. הילת הסודיות והתכונה האנושית להתרשם ממנה משמשות לא אחת מטרייה נוחה המגנה על מערכות הביטחון מפני ביקורת לגיטימית של התקשורת והציבור (Hallin 1986; Morrison & Tumber 1988). איסור הפרסום שהוטל על כתבתו של העיתונאי נתן דונביץ' בעניין העסקת חיילים בגידול ירקות או האיסור שהטיל הצנזור על העיתון הארץ לפרסם מאמר שמתח ביקורת על נטיית הרמטכ"ל לפטפט יתר על המידה בנושאים ביטחוניים לאחר מלחמת יום הכיפורים הן רק שתיים מתוך מגוון דוגמאות בנושא (נויברגר 1996; שיף 1996).

אבנר (וולטר) בר-און, ששימש הצנזור הראשי במשך שנים רבות, מתאר בספרו עימות שהיה לו עם הרמטכ"ל רב-אלוף יגאל ידין בעניין כתבה שאישרה הצנזורה לפרסם בעיתון הארץ. בר-און טען כי אין עילה לפסול כתבה רק משום שהיא מותחת ביקורת על הרמטכ"ל ומצא דרך יצירתית להמחיש לידין את המורכבות שבתפקיד הצנזור, האמור לקבוע מה יש לפסול ומה יש להתיר לפרסם. הוא חילק לכמה מפקדים בכירים שישבו באותה עת בחדרו של הרמטכ"ל עותק מהכתבה הבעייתית, וידין ביקש מכל אחד מהם לסמן את מה שהוא סבור שיש לפסול לפרסום. "אני עמדתי דומם. ראיתים מעבירים בעפרונותיהם קווים על העותקים", מתאר בר-און, "אחד ביקש מחק, למחוק את אשר סימן. אחריו ביקשו גם האחרים מחקים. הם סימנו ומחקו, סימנו ומחקו... חלף יותר זמן ממה שעומד לרשות הצנזור העובר על כתבה בגודל כזה. הרמטכ"ל סיים ראשון... הוא אסף את העותקים, השווה ביניהם - והופתע: לא היה ביניהם אחד שידמה למשנהו. כל אחד מארבעת המפקדים הבכירים ביותר בצה"ל הצביע על קטע אחר כ'מסוכן לביטחון'. גם הנימוקים היו שונים בתכלית" (בר-און 1981: 12).

כאשר הצנזור מסווג מסמכים כסודיים לעתים תכופות, הוא משול לנער הקורא בקול גדול "זאב! זאב!". כאשר היד קלה על החותמות המסמנות את המסמכים כסודיים או כסודיים ביותר, כאשר מרבים להכניס מסמכים לקטגוריות המחמירות יותר, המפסידות העיקריות הן מערכות הביטחון, המאבדות את היכולת להבחין בין מה שסודי באמת למה שאינו כן. מכאן הדרך לזילות המושג "סודי" קצרה מאוד (גורן 1976). יש הטוענים כי דווקא מדיניות של חופש מידע היא שתסייע בהגנה על ביטחון המדינה ועל ביטחון אזרחיה. בספרו מעל החוק מביא משה נגבי את דבריו של יצחק זמיר, היועץ המשפטי לממשלה, שסבר שחקירת פרשת קו 300 במרחב הציבורי דווקא הועילה לביטחון המדינה: "אני פועל בנושא זה למען ביטחון המדינה, מדובר במוסר ובאמינות של השב"כ. אם תהיה פגיעה באמינותו, תהיה זו פגיעה חמורה בביטחון המדינה" (ראו נגבי 1987: 17). לאחר משבר מבצע "מפרץ החזירים" בקובה, שהתרחש בשנת 1961, ייחס הנשיא האמריקאי ג'ון פ' קנדי חלק מן הכישלון גם לתקשורת האמריקאית. קנדי טען כי לולא הייתה התקשורת האמריקאית ממושמעת ונטולת ביקורת כל כך, ייתכן שהמבצע לא היה נכשל כישלון חרוץ ומהדהד, כיוון שמקבלי ההחלטות היו שוקלים ברצינות רבה יותר את ההשלכות של מהלכיהם מאימת דעת הקהל האמריקאית (גורן 1976: 83). על פי טענה הנושקת לגישה זו דווקא הסתרת המידע ודיכוי הדעה או הביקורת הם שיעלו בסופו של דבר בחיי אדם. על פי היגיון זה דווקא חשיפת המחדלים, גם אם אינה נעימה בטווח הקצר, מאיצה את שידוד המערכות הדרוש להבראתן ובכך עשויה לעתים להציל חיי אדם ממש.

בפינג פונג הערכי שבין הצדדים יטענו בתגובה המצדדים בשמירה על סודיות את הטענה המוכרת כי התקשורת אינה הגוף היחידי המבקר את מערכות הביטחון. התומכים בחשאיות במוסדות הביטחון בכלל ובזרועות המודיעין בפרט יטענו כי ייתכן שיש לשכלל את אמצעי הפיקוח והביקורת הפרלמנטריים והמשפטיים על קהילת המודיעין. לעומת דבריו של השופט ברנדייס בעניין כוחה של התקשורת כמחטא החברתי היעיל ביותר טוען צבי זמיר, ראש המוסד בין השנים 1968-1974, כי הביקורת על פעולות קהיליית המודיעין היא הכרחית, אך התקשורת אינה כלי הביקורת היחיד. "צריכה להיות מערכת מבקרת, מערכת בוחנת", אומר זמיר, "אולם בין ביקורת שיש על המערכות האלה על ידי גופי שלטון או גופים ציבוריים לבין חשיפה לאור השמש המרחק הוא גדול מאוד".4

חוקרים רבים אומרים כי יחסי התקשורת ומערכת הביטחון מושתתים על עימות מעצם הגדרתם וטבעם. לטענתם שני התחומים (תקשורת וביטחון) סותרים זה את זה לעתים קרובות, שכן כל צד מתייחס לאחריות כלפי האזרח במובן אחר, סותר. הגורם הביטחוני סבור כי אחריותו לאזרח מתבטאת בדאגה לשלומו, לביטחונו ולחייו, ואילו העיתונאי סבור שאחריותו לאזרח מתבטאת בחובה לדווח לו על המתרחש סביבו. מקלולין (McLaughlin 2002) סוקר בספרו במבט היסטורי את היחסים הסבוכים בין הממשל לתקשורת במדינות דמוקרטיות ליברליות בכל הקשור לנושאי ביטחון. בספרו הוא מוביל את הקורא אל מלחמת האזרחים האמריקאית, דרך שתי מלחמות עולם, מלחמת פוקלנד ומלחמת המפרץ (ב-1991). מסקנתו מסקירה מקיפה זו היא שככל שנוקף הזמן הממשל משכלל את התמודדותו עם אמצעי התקשורת ואת היכרותו עמם, אך בבסיס היחסים תמיד נותר על כנו הקונפליקט המובנה בין הצדדים.

בסקר שנעשה בארצות הברית בשנות התשעים של המאה העשרים נבחנו דעותיהם של מפקדי הצבא האמריקאי על העיתונאים. מתוך הסקר עלה כי הפיקוד הצבאי רואה בעיתונות גורם מפריע, הפועל רק ממניעים כספיים ואינו מעריך נכונה את הנזק הביטחוני שהוא גורם. על פי תפיסת מפקדי הצבא, העיתונאים אינם מקצועיים, אינם מקפידים לפרסם את העובדות כהווייתן, הם חסרי ידע והבנה בתחום הביטחוני ובאופן אינסטינקטיבי פועלים נגד המערכת הצבאית (McLaughlin 2002: 100). העיתונאים, מנגד, רואים במערכת הביטחון מנגנון שיש לנהוג בו מנהג "כבדהו וחשדהו" וסבורים כי יש לבחון בחינה מתמדת את המידע המגיע ממנו.

אחד ממרכיבי העוצמה של השלטון הוא היותו חולש על הצמתים שדרכם זורם מידע רב הנוגע לכל תחומי חייהם של אזרחי המדינה. נכון, יש יותר מדרך אחת להגיע אל המידע, אולם מערכות השלטון נהנות מיתרון בולט בהיותן אלה המייצרות את המידע ומחזיקות בו. לעתים קרובות הממשל הוא הקובע את היקף הפרסום ואת עיתויו. אם כתב המסקר נושאים ממשלתיים כלליים כמו חינוך ובריאות נזקק לצינורות הרשמיים, כתב המסקר את מערכת הביטחון תלוי בחסדי הממשל עוד יותר בשל רגישות הנושאים שבהם הוא מבקש לעסוק ובשל הקושי להניח את היד על אותו מידע בלעדי (שיף 1996).

כדי להבין על בוריים את היחסים בין התקשורת למערכת הביטחון יש לבחון תקופה חשובה בהיסטוריה האמריקאית - מלחמת וייטנאם. מלחמה זו השפיעה השפעה מרובה על כל המלחמות שבאו אחריה, בין בארצות הברית ובין במדינות אחרות. תודעת המלחמה ההיא לא הרפתה מן הממשל האמריקאי גם במלחמת המפרץ בתחילת שנות התשעים. מלחמת וייטנאם כונתה "המלחמה הבלתי מצונזרת": הממשל והצבא אמנם לא מיהרו לנדב מידע וניסו לחסום ערוצי מידע ומקורות שונים שלדעתם יכלו להזיק למאמץ המלחמתי, אולם למעשה הייתה לעיתונאים האמריקאים גישה חופשית למדיי למקורות המידע השונים והם עשו את עבודתם בלי להעביר את רשימותיהם לגורם מצנזר כלשהו. הממסד הביטחוני סבר שנפגע מנגישות בלתי אמצעית זו, שכן העיתונות האמריקאית הציגה חלופה לאמת הרשמית והטילה בה ספקות (גורן 1976; Carruthers 2000). עצם המאבק של התקשורת האמריקאית בממשל של קנדי ובממשל של ג'ונסון בעניין החופש לסקר את המלחמה נעשה לחדשות בארצות הברית. העם האמריקאי דן בשאלה העקרונית על גבולות הביקורת שעיתונות יכולה להעביר על הממשל כאשר המדינה נתונה במלחמה (Hallin 1986). בארצות הברית נוצר דימוי שעל פיו האמריקאים הפסידו במלחמה בווייטנאם בין היתר בשל היד החופשית שניתנה לתקשורת האמריקאית. דימוי זה הדהד בראשיהם של מקבלי החלטות במדינות שונות במשך שנים רבות. במלחמת וייטנאם נפלה ההכרה כי לתקשורת יש יותר עוצמה והשפעה ממה שנטו לייחס לה וכי יד חופשית מדיי עלולה לסבך את הממשל בבעיות קשות של דעת קהל עוינת - הן בתוך ארצות הברית והן מחוצה לה. האירועים בווייטנאם השפיעו גם על הממשל הבריטי ועל התנהגותו עם התקשורת במלחמת פוקלנד (Thrall 2000). הממשל האמריקאי, לאחר שראה לנגד עיניו שתי מלחמות (וייטנאם ופוקלנד) שבכל אחת מהן התנהגה התקשורת באופן שונה לחלוטין, הפוכה כמעט, הסיק כי יש לחקות את השליטה הבריטית במידע ובד בבד לפתח את תחום יחסי הציבור וניהול התקשורת של מערכות הביטחון (McLaughlin 2002).

"לצד מי אתה בכלל?"

אחת הסוגיות המעניינות ביותר בנושא הסיקור הביטחוני היא הדרישה שמעמידים הממשל והציבור לעיתונאים - פטריוטיזם. בהתאמה, אפשר למצוא כי העיסוק בהיבט זה במחקרים שעניינם תקשורת בעת מלחמה או יחסי תקשורת וביטחון לאומי הוא עשיר ומרובה. במסיבת עיתונאים שנערכה בעת חירום בארצות הברית פנה בכיר בממשל אל אחד הכתבים ושאל אותו: "לצד מי אתה בכלל?" (Longley-Babb 1976: 72). משפט זה טומן בחובו את מורכבות הסיקור בתחום הביטחוני, כאשר העיתונאי לכוד למעשה בין חובתו המקצועית ליידע את הציבור על המתרחש לבין הצורך שלא לפגוע בביטחון מדינתו. הציפייה והדרישה שלא יפרסם נושאים רגישים אינן עולות מצד גורמי הממשל גרדא, אלא גם מצד האוכלוסייה שבקרבה חי העיתונאי.

יש הטוענים כי בנקודה הזו בדיוק טמונה הסכנה הגדולה בסיקור הביטחוני - כאשר הדיון על הגבולות הלגיטימיים של חופש העיתונות מתגלגל מדיון על ביטחון העם לדיון על המורל שלו. הטיעון העיקרי של המצדדים בהגבלת המידע בעתות חירום הוא כי גם אם אין בפרסום משום חשיפת סודות ביטחוניים וסיכון ממשי של חיי האזרחים, יש בו כדי לערער את המורל ובכך לפגוע בכושר עמידתה של המדינה באתגרים מורכבים (גורן 1976: 83). מערכת העיתון הבריטי האינדפנדנט הוצפה במכתבי קוראים שזעמו על הביקורת שנמתחה בעיתון על כוחות הצבא הבריטיים במלחמת המפרץ. עורך העיתון כתב בתגובה כי פטריוטיות אין משמעותה אמירת שקרים בשם הממשל המכהן ואסור שזו תהיה משמעותה (Carruthers 2000: 138).

שלוש שנים לפני מלחמת המפרץ נערך באוניברסיטת קולומביה סמינר על תקשורת וחברה שכותרתו "תחת הוראות, תחת אש". בהתכנסות זו נידונו דילמות מרתקות. באחד הפנלים נשאלו העיתונאים מה היו עושים לו התלוו לצד היריב וגילו מידע מוקדם על מארב מתוכנן שנועד לפגוע בכוחות האמריקאיים. השאלה, אם ננסחה בפשטנות, הייתה מה קודם למה - אזרחותם האמריקאית או מקצועם, כלומר היותם עיתונאים. העיתונאים שהשתתפו בכנס מצאו את עצמם במלכוד והתקשו להגיע לידי הכרעה ברורה. יושב ראש הפנל הפך את הסוגיה למורכבת אף יותר כשהציע תרחיש שעל פיו אותם עיתונאים אף ייפגעו בשדה הקרב ויצפו שהכוחות האמריקאיים יחלצו אותם (Kennedy 1993: 23).

ביטוי נוסף לדרישה לפטריוטיות אפשר למצוא במלחמת פוקלנד. מרגרט ת'אצ'ר, ראש ממשלת בריטניה דאז, זעמה כאשר נוכחה לדעת כי העיתונים הבריטיים מסקרים את המלחמה בריחוק וכותבים על "הבריטים" ו"הארגנטינאים", כאילו הם משקיפים ניטרליים על העימות בין הצדדים. "אין זה הבריטים - כי אם אנחנו", טענה אשת הברזל, "לא הארגנטינאים - כי אם האויב" (Hudson & Stanier 1998: 306). באוקטובר 1971 פרסם הסאנדיי טיימס מידע על האכזריות שהחוקרים נוהגים באנשי המחתרת האירית, האיי-אר-איי (IRA), השוהים במתקני כליאה סמוך לבלפאסט. הדיווח עורר סערה ציבורית גדולה בממלכה הבריטית, והיו שטענו שמוטב היה שלא לפרסם זאת כלל, היות שהדיווחים שימשו אחר כך את מתנגדי המדינה ויריביה לצורכי הסברה (Whale 1972: 57).

המקל והגזר: סנקציות, הגבלות, הטבות

הממשל מחזיק בכמה אמצעים שכל תכליתם היא "אילוף" עיתונאים סוררים. במלחמת האזרחים בארצות הברית ננקטה יד קשה נגד עיתונאים שנחשדו בפרסום מידע העלול לפגוע במאמץ המלחמתי. העיתון שיקגו טיימס נסגר בשל ביקורת שמתח על הנשיא לינקולן. במקרים קיצוניים כמעט הוצאו להורג כתבים שנחשדו בפגיעה מכוונת בצבא או בממשל (McLaughlin 2002: 53). אולם בידי הממשל גם כמה "מקלות" פחות דרקוניים. מניעת הטבות כגון ראיונות, הדלפות, גישה למטוסו של הנשיא, "אייר פורס 1", והענקת ההטבות האלה לעיתונאי מתחרה יכולות לשמש אף הן סנקציות עקיפות על עיתונאי בלתי ממושמע (Hallin 1986). הממשל יכול לאיים גם על ידי שימוש באסדרות1 ובאיומים מרומזים על כלי תקשורת שהוא מתקצב או מפקח עליהם. ניקסון השתמש שימוש בוטה באיומים כאלה בקשריו עם קרל ברנשטיין ובוב וודוורד, שני עיתונאי הוושינגטון פוסט שחשפו את פרשת ווטרגייט. יש הטוענים כי אף ממשל בוש השתמש בסנקציות מעין אלה, אמנם באופן מרומז ומעודן יותר, כלפי אמצעי התקשורת האמריקאיים כאשר ביקרו בחריפות את מדיניות הממשל בתקופת כהונתו (Williams 2004).

לאורך ההיסטוריה של המלחמות המודרניות הצנזורה היא המנגנון המוכר והנפוץ ביותר של מערכות הביטחון למנוע פרסום מידע ביטחוני רגיש. התפיסה הרווחת היא כי יש מתאם הפוך בין חוסנה של הדמוקרטיה במדינה נתונה ובין היקף הצנזורה המוחלת בה (גורן 1976; סגל 1996). לצד הדרכים המקובלות והידועות לצנזר מידע, יש גם דרכים עקיפות לעשות זאת. העיתונאי מיק סימארק מן העיתון סטאר סיפר כי נכח בקרב גלהאד (Galahad), הקשה שבקרבות מלחמת פוקלנד, וחזה במראות החיילים המתים, אותם חיילים שאִתם שהה לפני כן זמן רב על ספינת המלחמה. הוא מיהר לכתוב את רשמיו העזים ושלח עותק למערכת, מתוך הנחה שסיפורו יעורר תהודה עצומה בדעת הקהל הבריטית. לאחר כמה שבועות הצליח ליצור קשר טלפוני עם אנשי מערכת העיתון ושאל מה דעתם על הסיפור ששלח. התשובה הדהימה אותו: "איזה סיפור גלהאד?" משרד הביטחון הבריטי טען שהסיפור נעלם בתוך ערמת הדיווחים היומיים של כל הכתבים, אולם מערכת העיתון הניחה שמישהו במשרד הביטחון לא היה מעוניין שהציבור הבריטי יקרא על חמישים חיילים שנשרפו למוות בהפצצות (Morrison & Tumber 1988: 57).

"שיטת ההטבעה" (embedding), שבה מצוותים כתבים לכוחות השונים בשטח בעת מלחמה, עשויה אף היא לשמש "גזר" יעיל למדיי. עיתונאים שאינם שייכים למערכת זו נדחקים החוצה ממעגל המידע הרשמי ונאלצים לכתת רגליהם כדי לנסות להשיג מידע בדרכים חלופיות. לעתים בוחרים עיתונאים להתנתק מטבורו של הממסד מטעמים אידיאולוגיים ובעקבות כך מגלים כי הם מתקשים מאוד להשיג מידע לסיפוריהם העיתונאיים (Tumber & Palmer 2004: 51). למעשה, מדובר בסוג חדש של שליטה - באמצעות קואופטציה ולא באמצעות צנזורה "מסורתית".

תקשורת וביטחון לאומי בישראל

רבות מן הסוגיות שנידונו עד כה נוגעות לעניין אף במקרה הישראלי. גם בו, כמו במקרים אחרים, נמצאו בספרות המחקר סוגיות של זכות הציבור לדעת מול הצורך בחשאיות, פטריוטיזם, שימוש ב"מקל וגזר" וכדומה. אף בו אפשר למצוא חשדנות בסיסית בין הצדדים. אולם לצד מאפיינים דומים במדינות שמעבר לים ניכר הייחוד שביחסים הללו בדמוקרטיה הישראלית הצעירה. שדה המחקר הישראלי עתיר התייחסויות לסוגיית היחסים העדינים בין מערכות הביטחון לתקשורת, בין היתר בשל מרכזיות המערכות הללו בחייהם של אזרחי ישראל.

יחסים אלו עברו כברת דרך ארוכה והתגבשו לכדי מערכת המורכבת מהיבטים פורמליים-חוקיים לצד היבטים הסדריים (כספי ולימור 2006). את ניצני מערכת היחסים בין הממשל לתקשורת בישראל ניתן למצוא עוד בתקופה המנדטורית, והייתה לכך השפעה מרובה על העיצוב וההתהוות של היחסים בין התקשורת למערכת הביטחון בישראל, במידה מסוימת עד ימינו אנו. לטענת גורן, השלטון הריבוני במדינת ישראל ירש מן המשטר המנדטורי ירושה כפולה, אשר זימנה בעיות לא מעטות ביחסי הממשל והתקשורת: הנהגת היישוב שימרה את סמכויותיה הבלתי פורמליות כלפי העיתונות ונוסף על כך אימצה את חוקי המנדט אשר הגבילו את העיתונות והצרו את צעדיה (גורן 1976: 119).

הדרישה לשמור על סודיות ולהימנע מלפרסם דברים שליליים המתרחשים במדינת ישראל נפלה על קרקע חברתית-תרבותית פורייה, מתבקשת כמעט. בראשית ימיה של המדינה הצעירה תרם כל אזרח את תרומתו למאמץ הלאומי. היה זה אך טבעי כי גם האזרחים שמשלח ידם הוא עיתונות יתרמו את חלקם שלהם על ידי הימנעות מפרסום מידע העלול להכשיל את המפעל הציוני. האינטרס הלאומי התברג במקום גבוה בסדרי העדיפויות של העיתונות לעומת מקומה של המחויבות לנורמות מקצועיות. העיתונאים נטו לפאר את הצלחות מערכת הביטחון ולהצניע את המידע שלא החמיא לה (לימור ומן 1997: 47).

מרבית החוקרים הישראלים מצביעים על מלחמת יום כיפורים כעל קו פרשת המים ביחסי התקשורת ומערכת הביטחון בישראל. "לקח מלחמת יום הכיפורים נלמד על-ידי העיתונות טוב, אולי, יותר מאשר לקחי המלחמה על-ידי צה"ל", כתב העיתונאי המנוח זאב שיף (שיף 1996: 484). המחדל התקשורתי של מלחמת יום כיפורים בא לידי ביטוי בהתגייסות התקשורת להצגת מצג שווא אופטימי ומרגיע לציבור בישראל למרות הנורות האדומות שהבהבו ללא הרף ובישרו על התרחשויות מדאיגות (גורן 1976; הר-שפי 1977).

בחכמה שלאחר מעשה אפשר לזהות את ניצני הפורענות כבר בשבוע הראשון של אוקטובר 1973. ראש הממשלה גולדה מאיר, שר הביטחון משה דיין והרמטכ"ל דוד אלעזר ("דדו") ביקשו מהעיתונאים שלא לפרסם כלל את ריכוז הכוחות במצרים ובסוריה בטענה שהדבר יעורר בהלה גדולה בקרב הציבור הישראלי. יעקב ארז, ששימש אז הכתב הצבאי של העיתון מעריב, עמד לפרסם מאמר בנושא. גורמים מן הממסד המדיני והצבאי שבו והפצירו בעורכי העיתונים להימנע מסיקור העניין וניתוחו. התקשורת הישראלית נעתרה, אלא שמי שחשש לעורר בהלה בקרב האזרחים, טוען משה נגבי, תרם בעקיפין להפתעה הגדולה של המלחמה הקשה בתולדות המדינה (נגבי 1995: 191).

כאמור, יש קווי דמיון רבים בין הנעשה במדינות מערביות שונות בכל הנוגע לתהליך התבגרותם של אמצעי התקשורת ולשאלת בשלות היחסים בין המערכות הביטחוניות ובין התקשורת. אולם במדינות אלו מדובר בפרקי זמן מוגבלים של מתיחות, ואילו במדינת ישראל המצב שונה ומורכב יותר. לדברי פנינה להב "ארבעים וחמש שנות עצמאותה של ישראל הן שרשרת רצופה של משברים ביטחוניים [...] כיוון שכך, במציאות החיים של ישראל, שלא כמו בזו של הדמוקרטיות המערביות, המשבר הוא הנורמה הקבועה, ואילו השלום הוא חריג ארעי" (להב 1996: 456). אמנם, מאז דבריה של להב חלפו שני עשורים, אולם היגד זה כוחו יפה גם היום. מצב גאופוליטי זה זימן תרכובת ישראלית ייחודית של חוקים והסדרים בלתי רשמיים, שאינם מוכרים בדמוקרטיות אחרות.

מדינת ישראל היא הדמוקרטיה היחידה בעולם המערבי שבה חלה צנזורה צבאית מוקדמת על פרסומים מודפסים ומשודרים מכל סוג שהוא מכוח החוק. מאחר שהתקשורת הישראלית הייתה צייתנית וממושמעת למדיי בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, היא לא הקימה קול צעקה בעניין היקפה הגורף של הצנזורה (נויברגר 1996: 16), אלא התמודדה עם מוסד זה בדרכים "עוקפות צנזורה", כמו למשל פרסום סיפורים שהם כביכול פרי דמיונם של העיתונאים, אף על פי שהקשר בין הסיפור למציאות אינו מקרי כלל, או פרסום סיפורים הנשענים כביכול על מקורות זרים. כבר בשנות החמישים נעשה שימוש בטכניקות מעין אלו. לצנזורה אין סמכות לאסור על עיתונאים ישראלים לצטט דברים שכבר התפרסמו בעיתונות הזרה, וכך מידע שנאסר לפרסום בישראל בידי הצנזורה הודלף לעיתונות זרה כדי "להכשירו" לפרסום בישראל (הופנונג 1991: 186; נוסק ולימור 1996: 434). לאחר שהממונים על הצנזורה ואנשי התקשורת הבינו כי החוק אינו משיג את מטרתו אלא מביא לידי עימותים חריפים בין הצדדים, הוחלט לגבש הסכם שיסדיר את ההבנות ביניהם. ההסכם עבר כמה גלגולים עד לתצורתו הנוכחית.5

לצד האיום ב"מקל" של צנזורה, איסורי פרסום או ניתוק מגע עם כתבים, השתמש הממשל בישראל ב"גזר" יעיל, אך בעייתי מאוד מבחינת האתיקה העיתונאית האוניברסלית - "ועדת העורכים", או כפי שנקראה בגלגולה הראשון "ועדת התגובה". ועדת העורכים, "חיה" ישראלית ייחודית, מבטאת אולי יותר מכול את הממשק הבעייתי בין הממשל לתקשורת בישראל. המנגנון של ועדת העורכים פעל על פי מערכת "תן וקח" פשוטה: אישיות בכירה בממשל או במערכות הביטחון השונות מסרה לחברי הוועדה מידע בלעדי, וחברי הוועדה התחייבו כי לא יפרסמו את הדברים גם אם יגיעו אליהם ממקור אחר. בכירי העיתונות בישראל זכו להמתיק סוד עם בכירי מערכת הביטחון ולהיכנס למועדון היוקרתי של אלה המחזיקים במידע הרגיש במדינה. צמרת הממשל קנתה בכך את שתיקתם של העיתונאים וכל זאת על חשבון זכות הציבור לדעת (נגבי 1996: 475). קשר זה נעשה למוסד של ממש, ל"מועדון סגור". כך, לדוגמה, שיתף בן-גוריון את עורכי העיתונים במידע על הגעת משלוח נשק מצרפת לקראת מבצע סיני ואף דאג שייערך להם סיור לילי במקום פירוק המשלוחים. במכתב ששלח לו חבר נשיאות הוועדה דן פינס נאמר כי: "על דעת עורכי העיתונים אני רואה זכות וחובה להביע לפניך תוספת להערכתנו הכללית על האמון, שאתה נותן בעורכי העיתונות בישראל ולהבטיחך, כי בענייני ביטחון חיוניים לא יאכזבו" (גורן 1976: 141).

ראש המוסד לשעבר מאיר עמית תיאר כיצד ניצל את ועדת העורכים בשנות השישים לשמירת סוד ביקורו של מנהיג הכורדים בישראל. "בתקופה שהיינו בקשר הדוק עם הכורדים וסייענו להם להילחם בעיראקים, הבאנו ארצה את מולא-מוסטפא-ברזאני [...] בין יתר המפגשים הפגשתי אותו עם ועדת העורכים. הדבר בא להם בהפתעה והועיל מאוד. שום דבר לא דלף מפגישה זו".6 דוגמאות נוספות היו פגישה של ועדת העורכים עם משוחררי "הפרשה" מקהיר2 וסיור בספינות טילים (סטי"לים). "הרצל רוזנבלום הקיא את נשמתו והיה מבסוט עד הגג מכך שהוא חווה את החוויה של כלי שלא ידעו בכלל על קיומו", מספרת דינה גורן, שעמדה בראש מערכת החדשות של "קול ישראל" בתל אביב. "הפטנט היה למכור לך סוד ולעשות לך קואופטציה על ידי כך שמכניסים את העורכים בסוד העניינים".7

ההיגיון המנחה את מערכת הביטחון בהפעלת מנגנון כזה ברור ומובן מאליו. השאלה המרכזית שצריכה להישאל היא אפוא האם מצדה של התקשורת לא היה בכך משום פגיעה במחויבותה הבסיסית לדווח לציבור הרחב על הנעשה? ושאלה נוספת העולה מיד בעקבותיה - האם הקפידו מערכות הממשל להשתמש בכלי זה רק כאשר היה חשש לנזק ממשי לביטחון המדינה או שהפיתוי להשתמש ב"מועדון הסגור" כדי לטרפד ביקורת כלשהי היה גדול מדיי וגרר שימוש תכוף בוועדת העורכים גם כאשר לא היה מדובר במקרים ביטחוניים מובהקים?

כך או כך, מאמצע שנות התשעים ואילך הלכה ודעכה ועדת העורכים עד שחדלה בהדרגה להיות מוקד כוח ומידע. תהליך זה נבע מעזיבה הדרגתית של גורמי תקשורת חשובים שהשתתפו עד אז בוועדה: הארץ עזב ב-1995, ידיעות אחרונות ב-1996, ושלום קיטל, נציג חברת החדשות של הערוץ השני, ועמו נחמן שי, מנכ"ל הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, עזבו בפברואר 1998.א 8 נטישה הדרגתית זו סימנה את גוויעתו של מוסד זה, שלא היה יכול להוסיף לפעול במתכונתו המסורתית באווירה הציבורית והתקשורתית ששררה בישראל בשנות התשעים. למעשה, גם המקל וגם הגזר שינו פניהם בעקבות המציאות המשתנה.

התקשורת ומערכת הביטחון בישראל עברו כברת דרך עד ימינו אנו. יחסיהן ידעו עליות ומורדות, ולצד ויסות היחסים בכלים ממוסדים, נעשה כל העת ניסיון ליצור נוסחת עבודה משותפת, שעל פיה יפעלו מערכות הסכמיות בלתי ממוסדות. תהליכים גלובליים שלא פסחו על מדינת ישראל, שינויים באופי האתגרים הביטחוניים שניצבו לפניה וכן כמה אירועים משמעותיים כמו מלחמת יום הכיפורים, פרשת קו 300 ומלחמת לבנון הראשונה טלטלו את היחסים הללו ויצרו כללי משחק המושתתים בעיקר על מתח קבוע בין הצדדים.

שירותי מודיעין ותקשורת

אותו מתח טבעי השורר בין התקשורת למערכות הביטחון מתחדד מאוד כאשר בזרועות המודיעין עסקינן, שכן במקרה זה הניגוד המובנה בין העולמות הוא מובהק ובוטה. נשמת אפה של העבודה המודיעינית היא החשאיות המוחלטת, ואילו התקשורת נשענת על יסודות הפוכים של חשיפה ודיווח לציבור הרחב. קהילת המודיעין מקדשת נורמות של עלטה וסודיות, ואילו התקשורת מקדשת את הפומביות (Kaiser 1980: 277). כאשר עוסקים במידע רגיש, גישת התקשורת תהיה (על פי רוב) "בעת ספק - פרסם", ואילו גישת ארגוני המודיעין תהיה "בעת ספק - סווג" (Holt 1995: 179).

אף על פי שבמבט ראשון נראה כי התקשורת וארגוני המודיעין הם שני עולמות הרחוקים זה מזה מרחק רב, במבט נוסף ניווכח שההפך הוא הנכון. יש הטוענים כי עיתונאי המביט בראי יוכל למצוא לא מעט מבבואתו של איש המודיעין, ולהפך. העיתונאי, כמו איש המודיעין, מתמקד בחיפוש נמרץ אחר מידע בלעדי. שניהם, אם הם מקצוענים אמיתיים בתחומם, ידאגו להצליב את המידע המגיע אליהם עם מקורות נוספים כדי לאמתו (Aldrich 2015; Lashmar 2015). הם ישתדלו לשאול את השאלות הקולעות ביותר ולזקק את המידע שבתשובות לידע בעל ערך. השניים משתמשים לעתים בשיטות עבודה דומות; הם ידובבו מקורות תוך כדי פריטה על הנימים הנכונים, ולעתים יפעילו מניפולציות רגשיות, כלכליות ואחרות (Dover & Goodman 2009). הם יעשו כל שלאל ידם כדי להגן על אותם מקורות. כאשר איש צוות בתכנית תחקירים טלוויזיונית עוטה על עצמו זהות שאולה ומצטייד במצלמה וציוד הקלטה זעירים כדי להיפגש עם השרלטן התורן - יש בפעולתו דמיון מסוים לעבודתו של איש המודיעין.

ההבדל המהותי בין עבודתם של השניים נסב, כמובן, סביב המטרה העומדת מאחוריה: לשם מה אוסף העיתונאי את המידע ולשם מה עושה זאת איש המודיעין? העיתונאי עושה זאת כדי ליידע את הציבור הרחב, ואילו איש המודיעין עושה זאת כדי ליידע ציבור מצומצם הרבה יותר - ראשי המדינה, מנהיגיה. אם הלקוח של העיתון הוא הקהל הרחב, הלקוחות של קהיליית המודיעין הם מקבלי ההחלטות שבראש פירמידת הממשל. המידע המצטבר במערכות המודיעין מזוקק ומעובד לידע שתפקידו לסייע לראשי ממשלה ולנשיאים לגבש את המדיניות המפוכחת והנכונה ביותר למדינתם ואזרחיהם.

לאור הדמיון בין המקצועות אין פלא כי אנשי מודיעין לא מעטים בישראל שעזבו את הזירה המודיעינית הצטרפו לזירה התקשורתית. שמואל שגב, עיתונאי מעריב לשעבר, היה מן הראשונים ש"חצו את הקווים". מהלך דומה עשו יהושע חלמיש, שהצטרף לידיעות אחרונות, זאב שיף, שהצטרף להארץ, ואמנון קפליוק, שהצטרף לעל המשמר. אף גד שמרון, עיתונאי מעריב, היה בעברו איש מוסד, ועוזי מחניימי, שכתב עבור הסאנדיי טיימס, היה בעברו סרן ביחידה סודית באגף המודיעין (אמ"ן). לדברי שמואל שגב המעבר מן הזירה הביטחונית אל הזירה התקשורתית אינו פשוט, שכן מערכת הביטחון אינה רואה בעין יפה את המעבר לצד השני של המתרס ומערימה על העובר קשיים לא מעטים.9

ייתכן כי הדמיון בין שני הצדדים הוא אף המוביל את ארגוני המודיעין השונים להשתמש בעיתונאים לצרכים אופרטיביים של איסוף מידע. קרבתם הרבה של העיתונאים למקורות המידע ויכולתם לנוע בחופשיות יחסית בעולם לצד הדמיון בין עיסוקם לעיסוק אנשי המודיעין יוצרים קרקע פורייה לשיתופי פעולה ולכיסוי מוצלח של אנשי הצללים. קים פילבי, המרגל הסובייטי שהכה את הממשל הבריטי בתדהמה כשנחשף, סיפר כי אחת ממשימותיו המודיעיניות הייתה לגלות מידע בעל ערך בתוך ספרד בימי פרנקו לאחר מלחמת האזרחים. "במשימה זו אמנם הצלחתי", כתב המרגל בספרו, "שכן תוך שבועות מעטים שימשתי כתבו המוסמך של ה'טיימס' ליד כוחותיו של פרנקו", ולא זאת בלבד אלא שהמסווה העיתונאי שימשו גם בהמשך כאשר מעסיקיו בעיתון ביקשו ממנו לעזוב את ספרד ולסקר את "החזית המערבית" ערב מלחמת העולם השנייה. "בנסיבות הנתונות היה זה הדבר הטוב ביותר אשר לו יכולתי לצפות", הוסיף פילבי וכתב, "כל כתב צבאי בעל יצר חקירה מסוגל לצבור כמות עצומה של מידע אשר הצנזורה לא תרשה לו לעולם לפרסם. ומניסיוני בספרד כבר למדתי אילו שאלות לשאול" (פילבי 1999: 14). העיתונאי בוב וודוורד מתאר כיצד תודרך בידי קצין בכיר בסי-איי-איי לקראת פגישה צפויה עם מנהיג לוב מועמר קדאפי. הקצין נתן לו פרופיל מפורט של הרודן הלובי, על פי המידע שהצטבר בסוכנות, והציע לו לשאול את קדאפי אם הוא מסומם מכדורי שינה ומתקשה להירדם בלילות.

סברתי שקיבלתי מידע תקף, מדוד היטב, אבל קיננה בי הרגשה שהרב-סוכן החשאי הזה זרע איזה שהוא זרע [...] כאשר סקרתי את השיחה ואת רשימותיי, הבנתי שאין ביכולתי לומר אם "האכילו" אותי. כעובדות או כניתוח, התיאור נראה הוגן, ישר, ובלא ספק מועיל. אבל לא יכולתי להשתחרר מההרגשה שלשאלה המוצעת לקדאפי יש מטרות אחרות. (וודוורד 1990: 337)

העיתונאי פיט ארלי ראיין את בכיר המודיעין האמריקאי אולדריץ' איימס לאחר שזה נתפס בחשד לריגול והמתין למשפטו בכלא. איימס, אחד האנשים המושמצים ביותר בארצות הברית, מכר סודות לסובייטים ומסר להם שמות של סוכנים, ואלה הוצאו להורג בעקבות חשיפה זאת. איימס חשד שארלי אינו עיתונאי כי אם מדובב מתוחכם מטעם האף-בי-איי והסי-איי-איי, שנשלח לגלות אם איימס מספר לסוכנויות הביון האמריקאיות הכול בחקירות שהוא עובר. ארלי נעלב: "אני לא עובד בשבילם", ענה לאיימס בכעס, "שום עיתונאי המכבד את עצמו לא עובד בשירות סוכנות ממשלתית כלשהי, במיוחד לא הסי.אי.איי". איימס השיב בצחוק: "זה מה שאתה חושב באמת?" ברמזו כי העיתונאי היושב מולו לוקה בתמימות רבה בנוגע לעמיתיו העיתונאים (ארלי 1998: 18).

סוגיית השימוש בעיתונאים לצרכים מודיעיניים עלתה לכותרות בארצות הברית במלוא עוצמתה באמצע שנות השבעים. ועדת צ'רץ' (Church Committee), ועדה פרלמנטרית שעוד נדון בה בהרחבה בהמשך, חשפה כי חמישים עיתונאים אמריקאים עבדו ישירות או בעקיפין עם הסי-איי-איי. הידיעה הובילה לסקנדל תקשורתי רחב היקף, והתקשורת דרשה לפרסם את שמות העיתונאים המעורבים כדי שלא להשחיר את פני קהילת העיתונאים כולה. בעקבות הלחץ התפרסם דיווח, ובמקום שמות העיתונאים נכתב "מקור לא מודע". ניסוח זה הרתיח את העיתונאים עוד יותר. למעשה, כך נודע למקצת העיתונאים כי שימשו מקורות מידע לסוכנות הביון האמריקאית שלא בידיעתם (Turner 1985: 102).

העיתונאים שהיו בקשר עם הסי-איי-איי חששו שיומט עליהם קלון בעיני הציבור ובעיני עמיתיהם ושאמינותם ויוקרתם המקצועיות ייפגעו. חששם הוביל לתגובה קיצונית, והם חדלו לגמרי לשתף פעולה עם הסי-איי-איי. סטנספילד טרנר, ראש הסי-איי-איי דאז, סיפר כיצד ביקש לשמוע רשמים מפי קתרין גרהם, המוציאה לאור של הוושינגטון פוסט, בשובה מביקור בסין. בקשתו הייתה אך טבעית בעיניו משום שטרם נסיעתה, על פי בקשתה, הקצתה לה הסוכנות מומחה לסין לשם תדריך יסודי. טרנר ביקש ללמוד מגרהם אם התדריך שקיבלה ממומחה הסוכנות שיקף נכוחה את מה שראתה בביקורה, אך לתדהמתו תגובתה הייתה נחרצת: גרהם סירבה סירוב מוחלט להעביר לסוכנות רשמים מביקורה.

העידן שאחרי ועדת צ'רץ' טרף את הקלפים והכתיב כללים חדשים בכל הנוגע להפעלת עיתונאים בידי סוכנויות הביון האמריקאיות. טרנר עצמו סבר כי תגובת התקשורת הייתה נוקשה ומוגזמת וכי האיסור הגורף על קשרי ארגוני המודיעין עם העיתונאים האמריקאים לא הביא בחשבון אירועים שבהם הקשרים הללו הכרחיים לשם הצלת חיים. במשבר בני הערובה באיראן בתחילת שנות השמונים לא היסס טרנר לרגע ליצור קשר עם עיתונאי בעל קשרים ב"מקומות הנכונים" בטהראן. בפועל לא נדרשה הסוכנות לשירותיו של האיש, אך טרנר מעיד על עצמו כי לו היה בכך כדי לתרום להצלת חייהם של בני הערובה לא היה מהסס לרגע להשתמש בקשרים אלו (Turner 1985: 103). בשנים האחרונות התעורר מחדש הדיון בדבר הטענה כי ארגוני המודיעין עדיין עושים שימושים מגוונים בעיתונאים לצורכי איסוף מידע (Aldrich 2015; Lashmar 2015).

הדיון בסוגיית היחסים בין התקשורת לקהיליית המודיעין נוגע פעמים רבות לטענה שלמודיעין יש יתרון בולט על רעיו במערכת הביטחון; בשל אופיו הייחודי הוא פטור פעמים רבות מחשיפה ציבורית וממתן דין וחשבון גלוי על מעשיו (Hillebrand 2012). עולה החשש שארגון בעל עוצמה רבה כל כך עלול לעשות בעלטה דברים שלא בהכרח היו מתקבלים בהבנה בציבור הרחב אילו נעשו באור יום (Nincic 2004: 147). איסר הראל דימה את שירותי הביון לאזמל חד של מנתח. "אם ייעשה בו שימוש נכון, אמין ואחראי - יש בו משום פיקוח נפש; אבל אם ישתמשו בו באופן בלתי נכון, בלתי אחראי או שלא לצורך - הוא עלול להיות קטלני" (הראל 1989: 34). איסר בארי, שעמד בראש שירותי הביון של מדינת ישראל בראשית ימיה, פקד לעשות כמה פעולות בעייתיות מאוד, ובהן משפטי שדה, עינויים על רקע פוליטי ובידוי ראיות. יש הטוענים שהעלטה שימשה כסות נוחה לאותם מעשים פליליים וכי לו היו צריכים להיעשות לאורה של התקשורת והציבוריות סביר כי לא היו נעשים כלל.

מקרה אחר הממחיש את הסכנה הטמונה בפעילות המנגנונים החשאיים הוא פרשת "איראן קונטראס" ("איראן גייט"), אשר טלטלה את החברה האמריקאית בשנות השמונים של המאה העשרים. לציבור האמריקאי התברר שארצות הברית מכרה נשק לאיראנים בעסקה שנעשתה בתיווכה של ישראל, תמורת שחרור בני הערובה האמריקאים שהוחזקו בידי החיזבאללה בלבנון. מאחר שהכספים שהועברו לא תועדו כראוי, סוכנות הביון האמריקאית השתמשה בהם כדי לממן בעקיפין מרידות במשטרים קומוניסטיים במרכז אמריקה. כאשר נודע הדבר בארצות הברית, הציבור האמריקאי והעיתונות האמריקאית שפכו על ממשל רייגן ועל הסי-איי-איי קיתונות של רותחין, שכן לא אהבו את מה שהסי-איי-איי עושה בשמו ובכספו של משלם המסים האמריקאי. העיתונאי טים ויינר כתב בספרו כי "שני עמודי תווך במדיניות החוץ של רייגן, לא לעסקאות עם טרוריסטים, לא לנשק לאיראן - התמוטטו בחשאי" (ויינר 2009: 340).

למטבע, כידוע, שני צדדים. עד כה הוצג בהרחבה סל הערכים שמביאה עמה התקשורת לדיון העקרוני ביחסים המורכבים. הערך של זכות הציבור לדעת והחשיבות שבערנותו של "כלב השמירה של הדמוקרטיה" דווקא כאשר עוסקים בארגונים העלולים להשתמש לרעה בשמיכת החשאיות המכסה אותם נידונו בהרחבה מעל במות גלויות רבות, אקדמיות ותקשורתיות. אך כדי להבין הבנה מעמיקה את מארג היחסים העדין בין שני הצדדים עלינו להיטיב לבחון אף את הצד השני בסיפור - ארגוני המודיעין. סיכונים לא מעטים ניצבים לפתח הארגונים הללו במגעם עם "העולם שבחוץ". מדובר בדילמות אמיתיות ומורכבות שאין להקל בהן ראש. פעמים רבות ארגוני המודיעין אינם יכולים להסביר עד תום את מניעיהם בשל מגבלות הסודיות. ננסה, אם כך, להביא עתה את קולם הלא נשמע תדיר ולשרטט חלק מן הבעיות והדילמות היכולות להתעורר אם יפורסם מידע עליהם ועל פעילותם.

פרסום תקשורתי עלול להנחית מכת מוות ניצחת על פעילות מודיעינית. משימות הצלה רבות של יהודי הגולה היו נגנזות או נכשלות אילו היו מתפרסמות ברבים. כך, למשל, הופסק באחת "מבצע משה" בראשית ינואר 1985, לאחר שהודלף לתקשורת כי יהודי אתיופיה עושים את הדרך לישראל בחשאי דרך סודן. מלמן ורביב מתארים בספרם מלחמות הצללים כיצד נשמר המבצע בסוד.

אפילו הכתבים הזרים בישראל הסכימו שלא לדווח עליה, ביודעם שכל ידיעה עלולה לשים קץ למבצע ההומניטרי ולסכן את חיי היהודים האתיופים. מי שלא שמר על לשונו היה יהודה דומיניץ, פקיד בכיר בסוכנות היהודית, שהתראיין לביטאון המתנחלים 'נקודה', שמצדו לא טרח להגיש את הראיון לאישור מוקדם של הצנזורה הצבאית, כפי שנקבע עם שאר כלי התקשורת. המידע החל להתפשט בכל כלי התקשורת בעולם והגיע גם לעולם הערבי ולסודאן. (מלמן ורביב 2012: 280)

הפרסום סיכן את המבצע כולו והעמיד בסכנה ממשית כאלף יהודים אתיופים שהמתינו למטוסים בדרום סודן וגם את אנשי המוסד ושייטת 13 שהיו נדבך מוביל ומרכזי במבצע.

ד"ר יוזף מנגלה, "מלאך המוות מאושוויץ", הצליח לחמוק מעיני המוסד בשל פרסומים רבים של שלטונות גרמניה ושל ציידי נאצים למיניהם, שהודיעו בראש חוצות כי הוא נמצא בבואנוס איירס. לא מן הנמנע שפטפטת זו סיכלה את היכולת של המוסד להניח את ידו על הנאצי הנמלט. "ברור שאם מישהו ינחש נכונה את מקום הימצאו של מנגלה", כתב איסר הראל בספרו, "וייתן לכך פרסום באמצעי התקשורת - למחרת הוא כבר לא יימצא שם" (הראל 1989: 333).

בראשית שנות השישים, כאשר נלכד קורט סיטה, החוקר הבכיר לפיזיקה בטכניון, בחשד לריגול לטובת צ'כוסלובקיה, האריך הצנזור את ההוראה המקורית שלא לפרסם את דבר המעצר, וזאת כדי לאפשר מעקב אחר מפעיליו הצ'כים של המרגל, שהגיעו אל מקום המפגש שנקבע עם סיטה טרם המעצר (בר-און 1981: 134). שנים רבות אחר כך, בזירה אחרת בעולם, באפגניסטן, התחולל מצוד מקיף אחרי אוסאמה בן-לאדן, שעמד בראשה של אחת מרשתות הטרור המסועפות והמשמעותיות ביותר במאה העשרים ואחת, אל-קאעידה. אף שם עלתה הטענה כי הדיווחים על מידע ולפיו בן-לאדן מתכנס עם אנשיו באזור מסוים מקשים על ארגוני הביון לאתרו וללכוד אותו (Diamond 2008: 299).

ויליאם קולבי, ראש הסי-איי-איי בשנות השבעים, ניסה בכל מאודו למנוע פרסום שעל פיו הסוכנות פעלה להעלאת צוללת סובייטית שטבעה במימי האוקיינוס השקט. בחשאיות גמורה ובכיסוי מתוחכם יצא המבצע לדרך. בשל תקלה טכנית לא הצליחו מבצעי הפעולה לשלוף את כל "השלל" וקיוו לשוב בהזדמנות אחרת לניסיון נוסף, אולם הדבר לא עלה בידיהם כיוון שהמבצע נחשף בתקשורת, למורת רוחו של קולבי (Johnson 1986: 161-162).

פעמים רבות חשיפה תקשורתית פירושה סיכון ממשי ומידי של צינורות מידע חיוניים לארגוני המודיעין. לאחר הפיגוע בשגרירות האמריקאית בבירות ב-1983 דיווחו העיתונאי ג'ק אנדרסון ורשת הטלוויזיה CBS כי הביון האמריקאי מצותת לאיראנים. החדשות לא עוררו תהודה במערב, אך נראה שמישהו בטהראן היה ערני ודרוך לשידורי התקשורת האמריקאית, שכן מיד עם הפרסום חדלו התשדורות. ראש הסוכנות ויליאם קייסי רתח. הוא קיווה כי הציתותים יספקו את החוט שיוביל אותם אל מבצעי הפיגוע בבירות והאמין כי שדרים נוספים היו יכולים לשפוך אור על פעולות עתידיות נגד ארצות הברית (וודוורד 1990: 249). על הקושי להלך בין הטיפות כאשר עוסקים במידע מודיעיני מעיד אבנר (וולטר) בר-און, ששימש צנזור צבאי:

הבעיה החמורה הייתה, כאשר אופי הידיעה היה תמים לכאורה ולא העיד כי מקורו הוא מודיעיני. או אז היה צנזור מאשר אותה, ורק למחרת, למשמע זעקות-השבר מאנשי מודיעין, היה מתברר כי ארע תקר [...] ב-8 בפברואר 1965 פרסמו שני עיתוני-הערב ידיעה שלפיה הביעה ישראל בפני ממשלת ארצות הברית את דאגתה נוכח ההחלטה לספק טנקים אמריקנים לירדן. כבר אינני זוכר אם הידיעה הוגשה לצנזורה. מכל מקום, לו הייתה מוגשת הייתה מקבלת את אישור הצנזור ללא כל היסוסים. לכאורה, זו הייתה ידיעה מדינית מובהקת ולצנזור לא הייתה כל אפשרות לדעת כי עסקת הטנקים בין ארצות הברית לירדן הייתה סודית ו"הודלפה" למשרד החוץ הישראלי על-ידי פקיד בכיר בוושינגטון, שעשה כן מתוך אהדתו לישראל, וכי פרסום הידיעה עלול לחשוף אותו. (בר-און 1981: 178)

מלבד האובדן של נכסים מודיעיניים, לעתים מוטלים על הכף חיי אדם ממש. פריט מידע כזה או אחר המתפרסם בתקשורת, גם אם הוא עקיף מאוד, עלול לקשור את אנשי הצללים אל ארגון המודיעין שהם עובדים אתו. כאשר מדובר בסוכנים המרגלים עבור ארגון זר, לעתים נעשית החשיפה התקשורתית לגזר דין מוות. באשיר ג'ומאייל היה מנהיג המיליציות של הפלנגות הנוצריות בלבנון בשנות השבעים ועבד עם הסי-איי-איי. לו היו קשריו עם ארגון הביון האמריקאי מתפרסמים, הדבר היה מחסל "את הקריירה שלו, אם לא את חייו" (וודוורד 1990: 221).

המרגל הישראלי וולפגנג לוץ (זאב גור אריה) פעל במצרים בשנות השישים בשירות המוסד. תקופה ארוכה סיפק מידע רב-ערך על היערכות הצבא המצרי ועל תכניות ההתחמשות של מצרים. הוא הצליח לעשות זאת בעזרת קשרים הדוקים שטיפח עם בעלי השפעה, בכיסוי של גרמני בעל עבר נאצי. הוא נלכד ב-1965, אולם הצליח לשמור על סיפור הכיסוי שלו בעזרת שימוש בטכניקה של עירוב מציאות בבדיה בחקירותיו. לחוקריו אמר שהוא אכן גרמני וששירותי המודיעין הישראליים לחצו עליו להעביר אליהם מידע תמורת כסף. הסתרת אזרחותו הישראלית הצילה אותו ממוות ודאי. הוא שוחרר במסגרת חילופי שבויים לאחר מלחמת ששת הימים.

גד שמרון, איש מוסד לשעבר ועיתונאי מעריב, מוחה על הזלזול של עיתונאים מסוימים במורכבות האמיתית הכרוכה בפרסום של נושאי מודיעין רגישים. בחיבור שעשה בין פרשת מעצרם של שני אנשי מוסד בשווייץ בסוף שנות התשעים לפרשת וולפגנג לוץ משנות השישים כתב כך: "מזלם [של בני הזוג לוץ] שזה לא קרה עכשיו [...] בישראל של חורף 1998, עיתונאים רודפי רייטינג היו מוצאים כבר דרך, אולי אפילו בשם 'זכות הציבור לדעת' לשתף את הקוראים, וגם את התובע המצרי, בסקופ שלהם".10 אין ספק שהשתיקה המוחלטת של כל הגורמים הרשמיים בישראל באשר הם הצילה את חייהם של המרגל הישראלי הנועז ושל רעייתו. פטפוט תקשורתי מיותר היה מוביל אותם היישר אל הגרדום המצרי.

פרשה אחרת שממנה ניתן ללמוד לא מעט על הנזקים של פרסום לא אחראי על אודות עולם הצללים היא פרשת מותו המסתורי של אשרף מרואן בלונדון ב-2007. מרואן, שהיה נשוי לבתו השלישית של נשיא מצרים גמאל עבדל אל נאצר, שימש סוכן של המוסד, ובשל קרבתו המשפחתית למוקדי הכוח העביר מידע מודיעיני בעל ערך רב למדינת ישראל. האיש, שכונה "בבל", היה המקור שנפגש עם צבי זמיר, ראש המוסד, והתריע על סכנת מלחמה ארבעים שעות לפני שפרצה מלחמת יום כיפור. לאורך שנים רבות נשמרה זהותו של המקור של זמיר בסוד גמור, אגדות בלשיות נקשרו בדמותו, אך איש לא הצליח להבקיע את חומת החשאיות ולהסיר את הלוט מעל זהותו.

כל זה השתנה ב-2002, כאשר הסופר הישראלי אהרון ברגמן פרסם את ספרו ההיסטוריה של ישראל ובו העניק למרגל שהזהיר את ישראל מפני מלחמה ערב יום הכיפורים את הכינוי "החתן". הרמז היה ברור. אשרף מרואן מיהר לצאת להגן על שמו הטוב במצרים. בריאיון שהעניק לעיתון אל-אהראם לגלג על ספרו של ברגמן וכינה אותו "סיפור בלשי מגוחך" (בר-זוהר ומשעל 2010: 217). ברגמן בתגובה העניק ריאיון משלו לעיתון המצרי וקבע מפורשות ש"החתן" הוא אכן מרואן. אולם את התוקף המשמעותי ביותר לטענה הזו העניק לא אחר מאשר אלי זעירא, ראש אמ"ן בעת מלחמת יום הכיפורים, שהציג את אשרף מרואן כסוכן כפול שהוליך את ישראל שולל.

מכאן ואילך החל מאבק נוקב בתוך קהיליית המודיעין הישראלית על טיבו של אשרף מרואן, ובזירת ההתגוששות המרכזית ניצבו זה מול זה צבי זמיר ואלי זעירא. זמיר רתח על זעירא שחשף במו פיו סודות מדינה, פגע ביכולת של מדינת ישראל לגייס סוכנים בעתיד והעמיד בסכנה ממשית מקור שעודו בחיים, שהעביר למודיעין הישראלי מידע שלא יסולא בפז.11 זמיר, עמוס גלבוע ויוסף לנגוצקי פנו אל היועץ המשפטי לממשלה בדרישה לחקור אם זעירא אכן הדליף מידע סודי, וזעירא עצמו הגיש תביעת דיבה נגד זמיר. השופט תיאודור אור, שמונה לבורר בעניין בידי בית המשפט, פסק כי גרסת זמיר היא הנכונה מן השתיים וכי זעירא אכן הדליף לארבעה עיתונים מידע סודי וחשף את זהותו של מרואן.

המצרים בחרו לנקוט בפומבי נימה מזלזלת ומבטלת כלפי הטענה שלחתנו של נאצר היה קשר עם המודיעין הישראלי. ייתכן כי הודאה כזו מצד הממשל המצרי הייתה השפלה אחת יותר מדיי מול ישראל. בכל הפרשה התקשורתית שהתגלגלה ככדור שלג נותר מישהו חשוף בצריח. שבועיים לאחר פרסום מסקנות הבוררות של השופט אור נמצאה גופתו של אשרף מרואן על המדרכה, תחת מרפסת ביתו בלונדון. האם התאבד? האם נרצח? לא מעט גורמים שהובכו מן הפרסום היו מעוניינים במותו. המשטרה המקומית של לונדון התקשתה לקבוע בוודאות כיצד מצא מרואן את מותו. עדי ראייה טענו כי ראו דמויות מציצות מן המרפסת זמן קצר לאחר שנפל, ולא היו סימנים מקדימים לכך שהוא נתון במצוקה. הסברה הרווחת במוסד ובאמ"ן הייתה כי האיש נרצח בידי מחסלים של המודיעין המצרי (מלמן ורביב 2012). כמו חייו, אף מותו של המרגל נותר אפוף מסתורין. כך או כך, הדעת נותנת שחוט עבה מקשר בין האור הפתאומי שהאיר אותו לאחר שנים בעלטה ובין סיום חייו הטרגי.

על הנזקים האדירים שחשיפה תקשורתית עלולה להסב לארגוני מודיעין יכולה להעיד אף ולרי פליים, שעבדה לאורך שנים בסי-איי-איי ונקלעה בניגוד לרצונה למערבולת תקשורתית גדולה. שמה של פליים הודלף לתקשורת בידי לואיס (סקוטר) ליבי, ראש המטה והיועץ לענייני ביטחון לאומי של סגן הנשיא דיק צ'ייני. ההדלפה באה בעקבות מאמר דעה שפרסם בעלה של פליים, ג'ו וילסון, בניו יורק טיימס. במאמר, שכותרתו "מה לא מצאתי באפריקה", מחה וילסון על כך שממשל בוש הצדיק את היציאה למלחמה בעיראק, בין היתר, על סמך מידע מודיעיני שהביא "שגריר לשעבר" שביקר באפריקה. וילסון, אותו "שגריר לשעבר", נדהם לגלות כי הממשל הפך לגמרי את ממצאי הבדיקה שלו בעניין ניסיון עיראקי להשיג עופרת אורניום מניז'ר. הוא מיהר להעלות את רשמיו על הכתב ולפרסמם בעיתון רב התפוצה.12 צ'ייני ואנשיו רתחו על המאמר בניו יורק טיימס ובתגובה הדליפו את שמה של פליים כדי ליצור רושם של נפוטיזם, כאילו רעייתו של וילסון בסי-איי-איי ארגנה לו ביקור תענוגות באפריקה על חשבון המדינה, אף על פי שעשה זאת בהתנדבות. שמונה ימים לאחר שהתפרסם מאמר הדעה של וילסון, פרסם רוברט נובאק, עיתונאי הוושינגטון פוסט, טור ובו חשף את זהותה של רעייתו של וילסון כאשת סי-איי-איי, זאת חרף הפצרותיו של ביל הארלו, דובר הסוכנות האמריקאית, וטענתו כי פרסום כזה יסב נזק רב למודיעין האמריקאי (Tenet & Harlow 2007: 462).א13

בשימוע שנערך בקונגרס האמריקאי בעניין הדלפת שמה לתקשורת תיארה פליים בעדותה כיצד סיכנה ההדלפה נכסים מודיעיניים חשובים של ארצות הברית. לטענתה חשיפת שמה סיכנה ואף הרסה כליל רשתות שלמות של סוכנים זרים, אשר סיכנו את חייהם ואת חיי משפחותיהם כדי לספק לארצות הברית מידע מודיעיני חיוני. בהתבטאויות רבות דיווחה על איומים תכופים שקיבלו היא ובני ביתה ועל תחושה כי חייה שלה נתונים אף הם בסכנה מאז נחשפה (Plame-Wilson 2007).א14

לכאורה הייתה ולרי פליים הנפגעת הישירה מהסיפור, שכן היא זו שנאלצה לעזוב את הסוכנות לאחר קריירה מפוארת של שני עשורים. בין יתר תפקידיה לאורך השנים שימשה קצינת איסוף שפעלה לאיתור, גיוס והפעלה של סוכנים שהעבירו לארצות הברית מידע חיוני על טרור ונשק לא קונבנציונלי. ואולי נכון יותר לומר כי הנפגעת העיקרית מן הפרשה העגומה הייתה ארצות הברית, שבשל נקמנות של פקידי הנשיא איבדה נכסים מודיעיניים לא מבוטלים שמשאבים שונים הושקעו בהם לאורך זמן.

במקרה של ולרי פליים, כמו במקרה של אשרף מרואן, הפגיעה לא הייתה רק בנכסים מודיעיניים שכבר היו קיימים במערכות המודיעין או ברשתות סוכנים שכבר גויסו והופעלו. בשל חשיפות מעין אלו עלולים ארגוני המודיעין להתקשות מאוד לגייס אנשים בעתיד, שכן אלה לא ייאותו לעבוד עם ארגונים שאינם מצליחים להגן על מקורותיהם. מי ערב לי, יאמר סוכן פוטנציאלי לקצין האיסוף, שלא אקום בוקר אחד ואגלה ששמי מתנוסס על גבי דפי העיתון?

בכך לא תמה מערכת הסיכונים העומדת לפני ארגוני מודיעין בהיחשפם לאורה של התקשורת. שיטות עבודה שעליהן עמלים הארגונים הללו שנים אין ספור יכולות אף הן להיות מחיר יקר מדיי לשלם עבור פתיחת צוהר לעולם שבחוץ. היכולת לחשוב מחוץ לקופסה באופן יצירתי ולהמיר מחשבה זאת לטקטיקות מעשיות מושתתת על תקופות ממושכות של עבודה ומאמץ. הכלל "ישן מפני חדש תוציאו" לא תמיד תקף כאשר עוסקים בשיטות עבודה של ארגוני המודיעין. לצד הניסיון שלא לשקוט על השמרים, אלא להקדים ולצפות את חשיבת היריב ולהתאים את הטקטיקות למציאות המשתנה, מוסיפות שיטות עבודה מסורתיות לשמש את הארגונים.

כאמור, לצד אותם נדבכים על גבי נדבכים של שיטות עבודה מסורתיות מנסים הארגונים הללו גם להקדים את היריבים ואת העמיתים ולפתח כלי עבודה חדשים שיסייעו להם בפעילותם החשאית. הדבר נכון במיוחד בכל הנוגע לטכנולוגיות חדישות שקהילות הביון השונות מפתחות כל העת בחשאי. הדלפה על אודות אמצעים חדשים העומדים לרשות אותם ארגונים עלולה לגרום נזק עצום. אין מדובר רק בנזק כלכלי משמעותי, אלא במכלול רחב הרבה יותר של הפסדים הנובעים מן העובדה שהצד שמנגד יודע כי אותו אמצעי חדש נמצא ברשותך (וודוורד 1990: 461). למשל, הווירוסים השונים (כגון סטוקסנט, דוקו, להבה) שחדרו למערכות הממוחשבות של איראן, ובין היתר למתקני הגרעין במדינה, היו משמעותיים ומוצלחים מבחינת מפעיליהם משום שפיתוחם נשמר לאורך זמן בחשאיות מוחלטת. לו היו מתגלים במהלך הפיתוח, קרוב לוודאי שהנפגעים הפוטנציאליים היו מנסים במרץ ליצור הגנה מרבית מפניהם.

נסגור את רשימת הנזקים העלולים להיגרם לארגוני מודיעין מחשיפה ל"אור השמש" בהשפעה של אירועים מתוקשרים על שיתוף הפעולה עם מדינות זרות בכלל ועם ארגוני המודיעין שלהן בפרט. לית מאן דפליג שחשיפה של פעולה בלתי חוקית במדינה זרה, גם אם ידידותית, עלולה להוביל למשבר דיפלומטי חריף. בימי המלחמה הקרה היה ברור לכול שקרב צללים מתחולל בין הגוש הסובייטי לגוש המערבי. ובכל זאת, אילו היה מתגלה כי היקף הריגול האמריקאי חורג מן היריבות הדו-גושית וכי האמריקאים מרגלים אף אחרי ידידים, הממשל בארצות הברית היה עלול להיקלע לתסבוכת דיפלומטית מורכבת (וודוורד 1990: 83). מורכבות זו ביחסים שבין מדינות ידידות עלתה כאשר ב-2013 הודתה ארצות הברית כי עקבה אחר מנהיגים מערביים, ובהם קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל.15

לאורך שנים נוצר מארג יחסים עדין בין ארגוני ביון שונים בעולם (וודוורד 1990; ויינר 2009: 122). בדרך כלל ארגוני הביון חולקים מערכת אינטרסים ויעדים משותפים כלשהם, אך פעמים רבות מדובר על מערכת קרה יותר של שיקולי "תן וקח", והצדדים מעניקים שירות כלשהו לעמיתיהם ומקבלים שירות אחר בתמורה (מידע זמין, גיוס סוכנים, סיוע טכנולוגי וכו'). על פי מקורות זרים, אגף "תבל" שבמוסד הישראלי הוא האמון על יצירת קשרים עם ארגוני ביון אחרים ועל שיתוף הפעולה עמם, וכמו כן על קיום ערוצים דיפלומטיים חשאיים עם מדינות שאין להן קשר רשמי עם מדינת ישראל.

לעתים דיון תקשורתי בנושאים מודיעיניים רגישים חושף בעקיפין או במישרין את שיתוף הפעולה הזה. חשיפה כזו עלולה להסב נזק רב, דיפלומטי או אחר, לאותן המדינות המעוניינות מאוד לשמור את הקשרים הללו בסודי סודות מטעמים מדיניים, פוליטיים, ביטחוניים ואחרים.16 מכאן קצרה הדרך לצינון היחסים בין ארגוני הביון, ובמקרים קיצוניים אף להקפאתם. זמן רב יידרש כדי להשיב את המצב על כנו ולשקם את האמון שנפגע בין הצדדים. העיתונאי ג'יימס רייזן מהניו יורק טיימס, זוכה פרס פוליצר, חשף בספר שפרסם כי בשנת 2000 נעשה ניסיון אמריקאי-ישראלי משולב לחבל בניסיונות האיראנים להגיע ליכולת גרעינית על ידי החדרת תכניות פגומות למערכות ממוחשבות. רייזן טען בספרו שהמוסד רתח על דליפת המידע הזה החוצה (Aldrich 2009: 30-31).

יחסי שירותי המודיעין עם התקשורת והציבור הרחב מונחים, אם כן, על מאזניים עדינים מאוד שבהם ערכים מרכזיים ניצבים אלו מול אלו: הזכות לדעת, הזכות לחיות, הצורך החיוני בחברה מתוקנת לחשוף עוולות, החשש הממשי מפגיעה בנכסים מודיעיניים ובחיי אדם. ערכים כבדי משקל מוטלים על כפות המאזניים, וההכרעה בדילמות אלה היא מורכבת וסבוכה. האם יסתכן ארגון הביון וישתף פעולה עם התקשורת בדרישתה לפרסם מידע בשם זכות הציבור לדעת? האם לא יישא אותו ארגון את שם הביטחון לשווא, תוך ביצוע מעשים פסולים בחסות החשכה? האומנם הכול חשאי כל כך עד שאי-אפשר לומר דבר? האם התקשורת מבינה באמת ולעומק את ההשלכות שבחשיפת מידע על אודות עולם הצללים? לקוראים המחפשים הכרעה אחת חד-משמעית צפויה אכזבה; אין בנמצא תשובה אחת לדילמות ולמתחים בין הצדדים ואף אין נוסחת יחסים אחת מנצחת. יתר על כן, לעתים אין תשובה ופתרון כלל והמציאות היא המכתיבה את המתרחש בסופו של דבר. ולראיה - מדינות שונות אימצו גישות שונות לטיפול ביחסים בין ארגוני המודיעין לתקשורת, ואף בהן היחסים מוסיפים להשתנות כל העת. ללמדנו כי שאלת היחסים בין ארגוני המודיעין לתקשורת עודנה תלויה ועומדת, והתשובות שהארגונים נותנים לה מגוונות ודינמיות.

לשם מה צריך ארגון מודיעין יחסי ציבור?

אחת משאלות היסוד שעלינו לשאול היא לשם מה בכלל נדרשים פרסום ותהודה לארגון הפועל בעלטה? לכאורה נראה כי השקט והיעדר הפרסום הם המשרתים את ארגוני המודיעין באופן הטוב ביותר. דיווח על מעשיהם בכיכר העיר המודרנית, כלומר בתקשורת, פוגם ביכולתם לפעול ומגביל את צעדיהם. ובכן, בכל זאת יש לארגוני המודיעין כמה מניעים לפרסם את מעשיהם בציבור בנסיבות מסוימות. ראשית דבר - כסף. כדי להוציא את יעדיהם לפועל זקוקים ארגוני המודיעין לאישור תקציבי של גורמי הממשל (אישור פרלמנטרי או ממשלתי). גם התכנית המתוחכמת ביותר שמגבש ארגון מודיעין לא תוכל לצאת אל הפועל ללא תקציב מתאים בצדה. בעניין זה ארגוני הביון נתונים לחסדיהם של גורמי הממשל. פעמים רבות מבקשים ארגוני המודיעין להשפיע על ההכרעות הנוגעות לנתח התקציב שלהם על ידי השפעה עקיפה על מקבלי ההחלטות, באמצעות השפעה על התקשורת ודעת הקהל. כאשר נזקק ויליאם קייסי לאישור הקונגרס להקצבה של עשרים וארבעה מיליון דולר למבצע חשאי בניקרגואה, הוא ניצל את האווירה בדעת הקהל האמריקאית ומינף אותה לקבלת אישור לתקציב שביקש. הדבר אירע לאחר התקפה סובייטית על מטוס נוסעים קוריאני, שבה נהרגו 269 בני אדם, פיגוע המרינס בבירות, שגבה מחיר יקר של 241 בני אדם, והפלישה לגרנדה, שבה נהרגו תשעה עשר חיילים אמריקאים. המסר של קייסי היה ברור: העולם מסוכן, ואין זה הזמן לסגת. חוזק עמוד השדרה של ארצות הברית תלוי בכך (וודוורד 1990: 308). אלן דאלס, ראש הסי-איי-איי בשנות החמישים, נהג לבקש מאנשיו לספק לו "סיפורי הצלחה של הסי.אי.איי שאפשר להשתמש בהם בדיון הבא על התקציב" (ויינר 2009: 105). זו גם אחת הסיבות שפעמים רבות הציבור הרחב נחשף באמצעות התקשורת לסכסוכים ומתחים בין ראשי הארגונים השונים, הנאבקים, למעשה, על אותן פרוסות מהעוגה התקציבית.

כאשר שימש ויליאם קייסי ראש הסי-איי-איי בשנות השמונים, ניהלה ועדת הסנאט לענייני מודיעין תחקיר מקיף על המרגלים שהצליחו לחדור לשורות הארגונים החשאיים של ארצות הברית. הוועדה ביקשה לפרסם את מסקנותיה, וקייסי התנגד לכך בכל תוקף. הוא שלח ליושב ראש הוועדה סנטור דייוויד דירנברגר מכתב, ובו הצהיר כי על המסמך להיוותר מסווג. קייסי התנגד להקזת הדם של הסוכנות בפומבי. דירנברגר השיב כי יש להכיר בבעיה, וכי אם קייסי מעוניין לקבל את אישור הסנאט לתקציב שלו, מוטב שיאפשר לפרסם את הגרסה הבלתי חסויה בלי להציב מכשולים לפני הוועדה (וודוורד 1990: 494).

לארגוני המודיעין מניע נוסף להשתמש בפרסום, והוא הרצון להשיג משאב אחר, שאינו נופל מכסף בחשיבותו ומעסיק רבות את קהיליית הביון - המשאב האנושי. חזקה על ארגון שתדמיתו בציבור חיובית שהילתו תמשוך אליו את טובי הבחורים והבחורות; ולהפך - ארגון בעל תדמית חלשה ושלילית לא יהיה מושך דיו וייוותר עם כוח אדם בינוני שינציח את התדמית השלילית של הארגון, וחוזר חלילה. איש אינו רוצה להצטרף לעגלה מקרטעת. עניין זה התחדד עוד יותר בעידן ההיי-טק, שבו התקשו ארגוני הביון לגייס אנשים איכותיים, בעיקר מפני שלא יכלו להתחרות במשכורות הגבוהות וביוקרה שהציע שוק זה.17 ארגונים אלה הבינו שעליהם לפרוט על נימים אחרים כדי למשוך אנשים ראויים אל שורותיהם: עניין, אתגרים, השתייכות לקבוצת עילית ייחודית ובלעדית.

מניע שלישי לפרסום פעולותיהם של ארגוני המודיעין הוא יצירת אפקט הרתעה. ארגוני המודיעין אמנם רוצים שקט תעשייתי כדי שיוכלו לפעול בלא הפרעה, אך מתברר כי לעתים הכלל "לא פרסמת - לא עשית" חל גם על הארגונים הפועלים בעלטה. ארגוני מודיעין הנלחמים בקבוצות טרור מלחמות חורמה חשאיות, למשל, מעוניינים לעתים לפרסם משהו מן המלחמה החשאית שלהם. כך יוכלו להעביר לטרוריסטים פעילים או פוטנציאליים מסר חד-משמעי: העוסקים בטרור לא יינקו.

המניע האחרון נוגע לכלל הציבור. כל ארגון ממשלתי, ובתוכו גם ארגון מודיעין, זקוק לאמונו של הציבור שבשמו הוא פועל. במקרה ייחודי זה האתגר נעשה קשה יותר. כיצד יכול אזרח לתת אמון בארגון שהוא כמעט אינו יודע דבר על אודותיו? ובכן, הוא למֵד על הארגון מתוך פרסומים עקיפים ומתוך דיווחים תקשורתיים, ובעזרת אלה הוא מצייר לעצמו תמונה כללית על הארגון. על דרך השלילה, האזרח למד לעתים כי הוא אינו יכול לתת אמון בארגונים הללו, כפי שאירע לציבור האמריקאי בפרשת "איראן קונטראס" שהוזכרה לעיל, במידע שניתן לקראת היציאה למלחמה בעיראק או באירועים אחרים שהתרחשו בהיסטוריה של שירותי המודיעין.

היבטים מבניים וארגוניים

הממשק בין שירותי המודיעין לתקשורת מושפע גם מן ההיבט המבני והארגוני של כל אחד מן הצדדים. הכרת המערכות, התשתית החברתית-תרבותית שעליה מבוססים היחסים והאופן שבו מתקבלות החלטות בכל הקשור לפעולות של כל צד מול הצד האחר עשויה לסייע בידינו להיטיב להבין את מכלול היחסים. כדאי לפתוח דיון זה בארבעת המודלים הקלסיים של סיברט, פיטרסון ושראהם, שנעשו מודלים קנוניים בלימודי תקשורת וממשל. לדידם של החוקרים, אפשר לאפיין את יחסי זרועות הממשל עם התקשורת על פי ארבעה דפוסים עיקריים: התאוריה האוטוריטרית, התאוריה הליברלית, התאוריה הסובייטית ותאוריית האחריות החברתית (Siebert, Peterson & Schramm 1956).

על פי הדגם האוטוריטרי אמצעי התקשורת מזהים את עצמם עם האינטרס השלטוני ואינם מערערים על הסדר הקיים במדינה. מערכות אכיפה ופיקוח כמו צנזורה או רישיונות לאמצעי התקשורת מקובלות בדגם זה. למרות שמו של הדגם הראשון הוא בהחלט עשוי להתקיים במדינות דמוקרטיות, בייחוד בעתות משבר ומלחמה; הדגם השני הוא הדגם ההפכי, הדגם הליברלי. במרכזו עומדים האדם, זכויותיו וחירויותיו. בדגם זה התקשורת משמשת במה חיונית למגוון דעות. הגבלת זרימת המידע החופשית סותרת את הרעיונות העומדים במוקד התפיסה הליברלית. צנזורה מוקדמת, למשל, היא הפרה של חירויות הפרט, של זכותו להביע את עמדותיו בחופשיות; הדגם הסובייטי, אשר חוקרים מסוימים העדיפו לתת לו שם כולל יותר - הדגם הטוטליטרי - מאפיין יחסים שבהם התקשורת לעולם אינה נתונה בבעלות פרטית, אלא משמשת כלי נוסף בידי המפלגה לחנך את ההמונים לעקרונות החברה; דגם האחריות החברתית הוא הדגם הטיפוסי לדמוקרטיות בנות זמננו. על פי עקרונות הדגם נדרשים מן התקשורת מצד אחד אי-תלות בגורמי השלטון ומצד אחר ריסון וויסות עצמי בתוך "הקווים האדומים" המקובלים בחברה. מחקרם של סיברט, פיטרסון ושראהם ראה אור באמצע שנות החמישים. מטבע הדברים, בעקבות תהליכים היסטוריים דרמטיים, כמו נפילת הגוש הסובייטי ואבולוציה של החברה האנושית, אף המודלים נדרשו לעבור גלגולים שונים, והצעות לדגמים חלופיים הועמדו למבחן ולביקורת (Hiebert & Gibbons 2000; Hallin & Mancini 2004; Nerone 1995).

חרף המגבלה של המודלים, העלולים להביא אותנו לידי ניתוח פשטני, מתוך התעלמות מגוונים שונים וממורכבות הנושא, אין ספק כי יש בהם כדי לסייע לנו להבין את ההקשר התרבותי-חברתי שבו נוצרים ומתקיימים היחסים בין שירותי המודיעין לתקשורת במדינות השונות. כך, לדוגמה, נוכל להיטיב להבין את ההבדלים בין היחסים הללו בארצות הברית, בבריטניה ובישראל. בהנחה שמודל האחריות החברתית הוא הנפוץ במדינות דמוקרטיות (במינונים שונים ובשילובים משתנים עם דגמים אחרים), האם חשיפה של מידע מודיעיני רגיש אינה בגדר אותם "קווים אדומים" שהעיתונאים נדרשים שלא לחצות? ומה מקומה והיקפה של הצנזורה בכל הנוגע לנושאי מודיעין? מקובלת ההנחה שבישראל משתלבים דגם האחריות החברתית והדגם האוטוריטרי (בעיקר בשל מקומה המרכזי של הצנזורה ביחסים הללו).

נראה כי לאורך השנים יש כל העת תנועת מטוטלת בין הדגמים. לעתים פרשנות שונה יכולה לתת ליחסים כותרות שונות. למשל, האם ועדת העורכים, שלאורך השנים שימשה ביעילות מנגנון מרכזי ביחסים בין שירותי המודיעין לתקשורת, אינה דוגמה מוחשית לעקרונות האחריות החברתית? מבקריה החריפים יטענו כי אפשר לראות בה ביטוי לדגם האוטוריטרי דווקא, שבו התקשורת אינה מערערת על סמכות הממשל ועל הסדר הקיים.

אם נדמיין לרגע משפך מתודי, התאוריות הגדולות שעליהן עמדנו זה עתה הן מסגרת החשיבה הרחבה ביותר, המסגרת הרעיונית-אידאולוגית שבתוכה מצויים היחסים. אם נצמצם את המבט, נזהה ברמה המעשית יותר מרכיבים מבניים-ארגוניים המשפיעים על מערכות התקשורת מצד אחד ועל ארגוני המודיעין מצד אחר. ברור כי אמצעי התקשורת השונים (המודפסים, האלקטרוניים, המקוונים) זקוקים למנגנון לוגיסטי ארגוני שונה. עם זאת, בהחלט ניתן לזהות כמה מאפיינים המשותפים לכל מערכות התקשורת.

אמצעי התקשורת נתונים ללחצים מכיוונים שונים (גורן 1993; כספי ולימור 1996). השקלול של כל אותם לחצים יוצר את מדיניות הפרסום שלהם. מקום מרכזי במדיניות זו תופסים עמדותיהם וסדר יומם החברתי והפוליטי של הבעלים או האופן שבו נתפס סדר יומם החברתי בעיניהם של העורכים, הנמצאים תחתיהם בהיררכיה הארגונית. "מדיניות הפרסום, או ה'אני מאמין' המנחה את העיתון", כתבו לימור ומן בספרם עיתונאות, "משפיעים על סוג החומרים העיתונאיים המתפרסמים בו ועל אופיים" (לימור ומן 1997: 99). הדרישה להימנע מטיפול וסיקור תקשורתי בנושאים מסוימים או הדרישה לסקר דווקא נושאים מסוימים אחרים מגיעות פעמים רבות מראש הפירמידה, מן המו"ל (נגבי 1995). גישתו של עמוס שוקן, המו"ל של הארץ, לבטח שונה מגישתו של אשר בהרב, המו"ל של ישראל היום, כשם שבעבר היה פער במדיניות סיקור הנושאים השונים בין נח מוזס, מו"ל ידיעות אחרונות, ובין אורי אבנרי, מו"ל העולם הזה.

לחץ אחר מופעל מן הכיוון ההפוך - מן הקהל. עורך המשתייך לעיתון גדול ופופולרי במדינה ייטה לכיוון המכנה המשותף הנמוך ביותר. הוא יישמר מנקיטת עמדות "מרגיזות" אשר ירחיקו ממנו קהלים רחבים הנמצאים במרכז המפה הפוליטית (גורן 1976). מן הבחינה הזאת סיקור נושאי ביטחון בישראל הוא חומר פוליטי טעון ונפיץ. על העורך להביא בחשבון את האפשרות שהוא עלול לעורר את זעמם של קוראים רבים, שלא יאהבו את ניסיונו של העיתון להטיל דופי במערכת הביטחון בכלל ובקהילת המודיעין בפרט. המדד הרב-שנתי לביצועי המגזר הציבורי בישראל שנערך ב-2008 הצביע על עלייה באמון שהציבור רוחש לשירותי המודיעין.18 כלומר אם עיתון כלשהו מחליט לנבור נבירה תקשורתית שלילית בארגונים מוערכים אלה, הוא מקבל עליו סיכון עסקי בהיותו מערכת ארגונית, המבוססת על שיקולי רווח והפסד.

בפירמידה הארגונית יכולים המתחים האמורים לבוא לידי ביטוי בכמה נקודות ממשק נוספות, מלבד הממשק בין העורך למו"ל והקהל. מתחים או משאים ומתנים בין העורך הראשי או עורכי המשנה לכתבים הם עניין שכיח ומצוי במערכות תקשורת. מאחר שהעיתונאי רואה לנגד עיניו מערכת לחצים מצומצמת יותר ממה שרואה העורך, לא אחת הם מתנגשים ביניהם בעניין התכנים המסוקרים ובעניין סדרי העדיפויות של הנושאים שבהם מטפלים אמצעי התקשורת (לימור ומן 1997: 106-109). העורך הוא המחליט היכן למקם את הידיעה (בראש מהדורת חדשות או בסופה, בכותרת ראשית או בעמוד פנימי), החלטה בעלת עוצמה רבה, כמובן, והוא הקובע במידה רבה מה חשוב יותר ומה חשוב פחות בסדר היום הציבורי. העיתונאי בוב וודוורד, אביר פרשת ווטרגייט, תיאר כיצד התלבט ארוכות עורך הוושינגטון פוסט, בנג'מין ק' ברדלי, אם לפרסם ידיעה של וודוורד, ולפיה הנשיא רייגן אישר פעולה מבצעית של הסי-איי-איי בניקרגואה. לאחר התלבטויות רבות החליט לפרסם את הכתבה (וודוורד 1990: 193-196). וודוורד תיאר בספרו מצבים אחרים שבהם הוא עצמו התחבט בעניין פרסום סיפורים רגישים שבהם עסק. בשל מחויבותו הידועה לזכות הציבור לדעת ולחופש העיתונות ביכר וודוורד ברוב הפעמים לפרסם את הדברים. אולם לא אחת, כתבות רגישות כאלה נעצרות אצל העורך, ולעתים הן נעצרות עוד בשלב מוקדם יותר בידי העיתונאי עצמו, במהלך של צנזורה עצמית.

מתח נוסף העולה בתוך מערכות התקשורת הוא התחרות בין הכתבים עצמם. עוד נדון בכך בהרחבה בהמשך הדברים, אך כעת נאמר רק כי אף התחרות בין העיתונאים בתוך המערכת משפיעה על היקף הסיקור ואופן הסיקור של נושאי ביטחון בכלל ונושאי מודיעין בפרט. היועץ המשפטי של העיתון הוא גורם ארגוני נוסף בתוך מערכות התקשורת היכול להשפיע על ההכרעה אם לעסוק בנושא מסוים אם לאו. מערכות התקשורת השונות מבינות כי חלק חשוב מכללי המשחק מוכתב בידי ספר החוקים של המדינה ומרחב התמרון שמאפשרים חוקים אלו לעיתונאים.

הגושפנקה המשפטית שהיועץ מעניק לעתים לטיפול בנושא ביטחוני מסוים היא חותמת ארגונית חשובה וחיונית (לימור ומן 1997: 95). פעמים רבות היועצים המשפטיים הם העוגן המשפטי של התקשורת בסוגיות ביטחוניות. מאחר שהם מכירים היטב את התקדימים המשפטיים ואת דברי החקיקה, הם ניצבים תדיר בראש המאבק התומך בפרסום מידע ביטחוני. כך אירע לדוגמה בבג"ץ שניצר של עיתון העיר נגד הצנזור הראשי, שפסל לפרסום כתבה ביקורתית על אודות ראש המוסד בשנות השמונים. המשפטן אמנון זכרוני, ששימש יועץ משפטי לעיתון העולם הזה, עסק רבות בסוגיה של ההצדקות המשפטיות לפרסום סיפורים עיתונאיים העוסקים בנושאים ביטחוניים, כמו פרשת קו 300.א19 מכאן כי אין שומר סף אחד בלבד למידע המגיע אלינו בסופו של יום, אלא כמה שומרי סף הניצבים במקומות שונים בהיררכיה הארגונית של מערכות התקשורת.

הזמן הוא גורם מכריע בשיקוליהן של מערכות התקשורת. פעמים רבות נפגעת החדשה העיתונאית בשל הצורך לבדוק אם המידע העומד להתפרסם בעייתי מבחינת רגישותו הביטחונית או בגלל עיכובי הצנזורה. הדבר נכון בייחוד בעידן המידע, שבו המידע זורם במהירות אדירה. לעתים חולפות שנים עד שניתנת לעיתונאי האפשרות לספר סיפור שהוא יודע עליו כבר זמן רב. עיתונאים לא מעטים הבינו כי בעניינים שהשתיקה יפה להם יש ערך בספרים המתפרסמים גם כמה שנים לאחר האירועים. את כל החדשות הטריות והעכשוויות שנבצר מהם לפרסם בהיותם עיתונאים הם מעבדים כסופרים למוצר מוגמר של ספר המונח על מדף. כך עשה ויליאם שירר בעקבות מלחמת העולם השנייה, וכך עשו סיימור הירש וג'ורג' פאקר בעקבות המלחמה בעיראק (Aldrich 2009: 29). ספרם של יוסי מלמן ואיתן הבר, המרגלים, משמש אף הוא דוגמה לכך.

כמו באמצעי התקשורת, אף בארגוני המודיעין משפיעים מאפיינים מבניים על ההתמודדות של ארגונים אלו עם התקשורת. שירותי המודיעין מורכבים אף הם מפירמידה ברורה מאוד של היררכיה פנים-ארגונית. יתרה מזאת, מאחר שמדובר בהיררכיה פיקודית הדומה להיררכיה במערכות צבאיות, תהליך קבלת ההחלטות בארגון מובנה ותחום מאוד. בעת אחד מביקוריו של ויליאם קייסי, ראש הסי-איי-איי, במזרח הרחוק שימש סגנו בובי אינמן ממלא מקומו. אינמן הוטרד מאוד כאשר נתקל בכותרת בעמוד הראשון של הניו יורק טיימס ולפיה "קבוצות ביון מבקשות סמכויות לאיסוף נתונים על אזרחי ארצות הברית" (וודורד 1990: 115). הוא הבין כי מדובר בחומר נפץ תקשורתי מבחינת החברה האמריקאית. בלי להיוועץ באיש זימן אינמן מסיבת עיתונאים נדירה שנועדה לפרסום במטה הסוכנות בלנגלי אשר בווירג'יניה. אינמן הציג לנוכחים את המסמך שעליו התבססה הכותרת בניו יורק טיימס וטען כי מדובר ב"טיוטה ראשונה" שככל הנראה לא תגיע כלל לכדי יישום. כאשר חזר קייסי משליחותו במזרח הרחוק נזף באינמן על שכינס את מסיבת העיתונאים על דעת עצמו. קייסי לא אהב את החירות שלקח לעצמו סגנו בטיפול התקשורתי בפרסום וביקש להבהיר כי בנוגע לתקשורת הוא הגורם הבלעדי המכתיב את המדיניות (וודוורד 1990: 115-116).

גישתם של השניים לציבור ולתקשורת הייתה שונה בתכלית. אינמן היה טיפוס קומוניקטיבי יותר, שידע לשמור על קשרים טובים בקונגרס ועם התקשורת האמריקאית. קייסי, לעומתו, העדיף גישה של כבדהו וחשדהו ביחסו לתקשורת. כך תיאר זאת העיתונאי בוב וודוורד:

קייסי סבר שאינמן הוא אדם מבריק אך שביר - נער זהב המודאג בקשר לתדמית שלו, לא מגלה נכונות לסכן אותה או את תדמיתה של הסוכנות [...] מודאג יותר מדי כיצד תתקבל פעולה חשאית בעיני ידידיו הדמוקרטים, הליברלים ואמצעי התקשורת [...] קייסי הבין עתה את תפקיד מנהל המודיעין המרכזי לפרטיו, וסגן שיהיה פחות מודאג מגזרי העיתונות שלו יהיה יותר מועיל. (וודוורד 1990: 210)

שרטוטים גרפיים רשמיים, רשמיים למחצה ובלתי רשמיים שופכים אור, גם אם חלקי, על המבנה הארגוני של שירותי מודיעין במדינות שונות. אפשר ללמוד מהם דבר מה על היחס והמקום שהארגונים נותנים לפן הציבורי שבעבודתם. בארגונים האמריקאיים, לדוגמה, האף-בי-איי והסי-איי-איי, בולט מקומו הרם של איש קשרי הציבור בהיררכיה הארגונית. כך גם בארגון הביון הרוסי, שבו מזכיר העיתונות ודובר הביון מקביל בהיררכיה הארגונית לסגן הראשון של מנהל השירות. בארגון הבריטי ובארגון הישראלי, לעומת זאת, לא מוזכרים תפקידים כאלה כלל בשרטוטים הבלתי רשמיים המתפרסמים בנושא. אין זה אומר שאין איש קשר כזה בארגון, אולם אי-ההצהרה על כך היא הצהרה בפני עצמה.

מלבד מקומו של איש הקשר עם התקשורת בהיררכיה הארגונית ישנם עוד היבטים מבניים המשפיעים על ההתמודדות של הארגון עם הסיקור התקשורתי. ניכר כי בתוך הארגונים הללו יש חלוקה ברורה בין היחידות או האגפים הסודיים ובין אלו הנחשבים לקודשי הקודשים של החשאיות והסודיות. כך, לדוגמה, היחידה לאבטחת אישים בשב"כ היא יחידה חצי גלויה, אשר אנשיה חשופים לעתים לציבור הרחב. לעומתה יש אגפים סודיים יותר בארגון, העוסקים בגיוס מקורות וסייענים, ועליהם אנו נוטים לשמוע פחות, אם בכלל. כך, לדוגמה, מתפרסמים לעתים פרטים על אגפים מסוימים במוסד, כמו "תבל" או האגף הטכנולוגי (במודעות דרושים של המוסד, למשל), אך המידע על יחידת העילית שעל פי פרסומים זרים מכונה "כידון" הוא מועט מאוד, ומבחינת הארגון הס מלהזכירו.

מקובלת ההבחנה בין חלקו המודיעיני לחלקו המבצעי של ארגון הביון. על פי רוב האגפים המבצעיים הם החשאיים יותר, ודווקא הם מעוררים ביקורת ציבורית כאשר הם נחשפים לאורה של התקשורת. בתקופת הנשיא אייזנהאואר נעשתה חקירה סודית ביותר על אודות האגף החשאי של הסי-איי-איי. "אם אי פעם היה הדוח הזה נחשף לציבור", טען העיתונאי טים ויינר, "הוא היה מחסל את הסוכנות" (ויינר 2009: 130). השירות החשאי, "מנהל המבצעים" (Directorate of Operations), היה האגף המבצעי החשאי ששפכו עליו קיתונות של ביקורת בשל פעולותיו הבלתי חוקיות, אגף שהתקשה להגן על שמו, בין היתר בשל המעטה החשאי שיש לחלק זה בארגון. בשל חשאיות זאת ההתמודדות של הארגונים עם התקשורת נעשית מורכבת, שכן מבחינת הארגונים אותן פינות חשוכות המעוררות את העניין התקשורתי הרב ביותר חייבות להישאר מחוץ לתחום. הארגון יעשה כל שלאל ידו כדי שהמבצעים החשאיים ביותר ייוותרו כאלה, אם על ידי חשיפה של מתי מעט בלבד לרזי המבצעים ואם על ידי חינוך והדרכה של השותפים לפעולות בתקווה לצמצם את הסיכון שדבר מה ידלוף (וודוורד 1990).

במערכות גדולות מאוד כמו שירותי המודיעין האמריקאיים יש בעיה ארגונית נוספת. "בכל מנגנון בירוקרטי המונה שש-עשרה אלף איש לערך", אמר פעם הנשיא רונלד רייגן, "יהיו מספר אנשים שיעשו שגיאות ויעשו דברים שאינם צריכים לעשותם" (וודוורד 1990: 26). בשל המידור, שהוא כלי עבודה חיוני בארגונים כאלה, לא כל הפעולות הנעשות בתוך הארגון נודעות לדרגים הבכירים ביותר בארגון. כך למשל יכולים ראש סוכנות מודיעין וארגונו להיקלע בוקר אחד למערבולת תקשורתית בשל פעולה שהוא לומד עליה לראשונה מהתקשורת. ג'ון מקון, שירש את הסוכנות מאלן דאלס, גילה לתדהמתו על התכניות לרצוח את פידל קסטרו רק כעבור זמן רב, ועל מנהגה של הסוכנות לפתוח דואר של אזרחים אמריקאים נודע לו רק כשהתגלה הדבר לציבור הרחב (ויינר 2009: 170).

סטנספילד טרנר, ראש הסי-איי-איי לשעבר, תיאר בספרו כיצד יורי נוסנקו, שערק מברית המועצות, נחשד שהוא סוכן כפול. כדי לחלץ ממנו הודאה הוא הושלך לתא צר וקטן למשך 1,277 ימים, ובהם מנעו ממנו צרכים אנושיים בסיסיים. לבסוף, משסירב נוסנקו להודות, נכנעו אנשי הסי-איי-איי ושחררוהו. את ההוראה נתן מי שהיה אמון על הריגול הנגדי, ג'יימס אנגלטון. לדברי טרנר הסתיר אנגלטון את הנעשה באגפו בטענה כי מדובר בעניינים סודיים שאי-אפשר לשתף בהם גורמים נוספים. כך בנה למעשה אימפריה משלו בתוך הארגון ועשה בה ככל העולה על רוחו. טרנר הבין כי אם יפורסמו סיפורים נוספים כמו סיפורו של נוסנקו ייגרם לסוכנות האמריקאית נזק בל ישוער בדעת הקהל האמריקאית, בייחוד לאחר "הניתוח הפתוח" שנעשה לסוכנות בוועדות הקונגרס במחצית שנות השבעים. הוא הוטרד מהמחשבה כי אם לא יְפתח הארגון מסגרות פיקוח הדוקות יותר על הנעשה בתוכו, "אנגלטונים" עתידיים ינחיתו בסופו של דבר מכה ניצחת על תדמיתו (Turner 1985: 47).

מבט משווה אל העולם המערבי

אם נבחן את היחסים בין קהילות המודיעין לתקשורת גם במדינות אחרות נוכל להיטיב להבין את הסוגיה הנידונה בספר זה. לשם כך הכרחי להבחין הבחנה ברורה וחדה בין מדינות דמוקרטיות למדינות שאינן כאלה (הראל 1989). סל הערכים שבו עסקנו קודם אינו תקף במדינות א-דמוקרטיות. במשטרים אלה זכותו של הציבור לדעת אינה ערך יסוד, והארגון החשאי אינו יכול לעשות תמרונים עצמאיים כלשהם, שכן הן הציבור והן הארגון כפופים כפיפות מוחלטת ואבסולוטית לראשי המשטר. לכן אין מקום להשוות מדינות דמוקרטיות למדינות אלו או להקיש ממשטרן משהו על המשטר הדמוקרטי. השוואה למדינות מערביות, לעומת זאת, יכולה להרחיב את מבטנו על הנושא ולאפשר לנו לזהות דפוסים בהתפתחות היחסים בין ארגוני מודיעין הפועלים במדינות דמוקרטיות ובין התקשורת על ציר הזמן. ברור כי היחסים הללו שונים בין מדינה למדינה. שוני זה נובע מגאופוליטיקה שונה וממסורות משפטיות, תרבותיות וחברתיות שונות. יש הטוענים כי אסטרטגיית התקשורת שארגוני המודיעין בוחרים נקבעת על פי כמה משתנים: רמת האיום בחברה, מצבם החוקי והפוליטי של הארגונים, רמת הלגיטימציה הציבורית ורמת מעורבותם של הארגונים בפוליטיקה הפנימית (Shpiro 2001). לצד שוני זה אפשר למצוא גם נקודות השקה ודמיון הראויות להתייחסות ודיון.

בהכללה גסה, ניתן לדבר על שני מודלים בעולם המערבי - המודל האמריקאי והמודל הבריטי. בשתי המדינות ערכים דמוקרטיים-ליברליים הם אושיות החברה. בכל זאת, גם במישור המשפטי וגם במישור הפוליטי שתי המדינות מחזיקות במסורות שונות בנוגע לסוגיית היחסים בין מנגנוני הביון לתקשורת. בארצות הברית מעוגנים חופש הדיבור והעיתונות בתיקון הראשון לחוקה, שנתקבל ב-1791, ועל כן מוענק להם מראש מקום מיוחד ומרכזי. בבריטניה, כידוע, אין חוקה, אך יש מסורת של שלוש מאות שנה של חופש עיתונות.20 על גורמי הממשל בבריטניה מוטלת החובה להוכיח כי הפגיעה בחופש הביטוי והעיתונות מאוזנת עם ערכים אחרים ונעשית רק במקרים הכרחיים ובהיקף מוגבל.

העיקרון המנחה של המודל האמריקאי הוא כי במדינה דמוקרטית חשוב שהציבור יכיר את ארגוני המודיעין הפועלים בשמו, גם אם היכרות זו מצומצמת ומוגבלת בשל אופיים של אותם ארגונים. תפיסה זו נובעת מהדגם הליברלי שבו עסקנו קודם, אך גם, בין היתר, מן החשיבות שרואה האזרח האמריקאי בחובת הממשל לדווח לו לאן מנותבים כספי המסים שהוא משלם. "האמריקאים, באופן יחסי, פתוחים - בעיקר בדברים טובים", אמר רוברט סימונס, קצין לשעבר בסי-איי-איי, "לכן משהו סודי נתפס כמשהו רע. אנו כאומה מעוניינים לתפקד כעיר על גבעה שבה כולם רואים הכל. אם משהו חשאי, אנו מניחים שהוא לא מוסרי או לא חוקי" (קסלר 1994: 38). ההיסטוריה מגלה לנו כי מסך החשאיות אכן שימש פעמים רבות מסווה לפעולות בלתי חוקיות, וכי לאורך השנים היה המודל האמריקאי אידאל יותר מאשר תמונת מציאות.

יש להבחין בין הארגון הפנים-מדינתי לארגון הפועל מחוץ לגבולות המדינה הריבונית. הבחנה זו נדרשת לא רק במקרה האמריקאי. באופן כללי, יש הבדל מהותי בין יחסם של הארגונים הפנים-מדינתיים ליחסם של הארגונים החוץ-מדינתיים בכל הנוגע לתקשורת ולעולם שבחוץ, כפי שהסברנו במבוא בעניין המוסד והשב"כ. למשל, מערכת היחסים של הסי-איי-איי עם התקשורת אינה זהה למערכת היחסים של האף-בי-איי עמה, ומערכת היחסים של האם-איי-סיקס (MI6), ארגון הביון החיצוני של בריטניה, עם התקשורת שונה בתכלית ממערכת היחסים של האם-איי-פייב (MI5), המקביל לשב"כ הישראלי, עם התקשורת. מצב זה נובע ישירות מטיב עבודתם של ארגונים אלה.

מעצם טיבו ארגון הפועל מחוץ לגבולות המדינה מפר חוקים במדינות ריבוניות אחרות. משום כך יכולתו לנהל מערך יחסי ציבור לטיפוח שמו הטוב מוגבלת מראש. ארגון מודיעיני פנים-מדינתי, לעומת זאת, יכול במידה מסוימת לפאר את שמו לאור הצלחותיו, אף שעל פי רוב גם הוא יכול לעשות זאת רק בדיעבד, לאחר מעשה. לשם ההמחשה נניח כי ארגון ביון חיצוני כלשהו מבקש להתקין מכשיר ציתות בסביבתו של פעיל טרור בבירה אירופית הומה. הרי לא יעלה על הדעת שהארגון יודיע כי הצליח במשימתו המורכבת, שכן הוא אינו יכול לפרסם בפרהסיה כי הפר את החוק במדינה שבה פעל. ארגון פנים-מדינתי, לעומת זאת, יכול (בנסיבות מסוימות) לפרסם לאחר פעולה כי הצליח להתחקות אחר עקבותיו של פעיל טרור כזה או אחר.

ולא זאת בלבד אלא שארגוני המודיעין החוץ-מדינתיים אינם יכולים לקיים את חלקם בכללי המשחק הבסיסיים ביותר הנשמרים בין מסקר למסוקר - יחסי תן וקח. לעומת ארגוני מודיעין פנים-מדינתיים, היכולים לעתים לשתף את העיתונאי המסקר במידע כלשהו על אודותיהם ובכך לקיים את חלקם בהסכם הדדיות בלתי כתוב ביניהם, המידע שארגוני מודיעין חוץ-מדינתיים יכולים לספק לעיתונאי כדי לשמר את היחסים ביניהם מצומצם הרבה יותר.

הבדל משמעותי אחר נובע ממחויבותו הגבוהה של הארגון הפנים-מדינתי לשמר ולחזק את אמון הציבור בו (ולעתים אף לשקמו). כיוון שהוא פועל בזירה הפנים-מדינתית, פעמים רבות מעשיו ופעולותיו מעוררים דיון ציבורי רחב היקף, ולעתים קרובות הם עומדים למשפט הציבור. אם ינקוט הארגון אסטרטגיה תקשורתית אילמת הוא עלול להוביל לחשדנות ואנטגוניזם בדעת הקהל ובמקרים קיצוניים אף לאובדן של נכס חיוני - הלגיטימציה שהציבור נותן לו.

ארגוני ביון פנימיים וחיצוניים אמנם שותפים לקוד החשאיות, אך בדרך כלל ערך זה מקודש הרבה יותר בארגונים חוץ-מדינתיים, בין היתר בשל הרגישויות הבין-לאומיות והידיעה הברורה שחשיפת מידע עלולה לעלות פעמים רבות בחיי אדם. לעתים מתעוררים מתחים בין הארגון הפנים-מדינתי לארגון החיצוני על רקע יחסם השונה לתקשורת ולציבור הרחב. כאשר נתפס המרגל אולדריץ' איימס בארצות הברית במחצית שנות התשעים של המאה העשרים יצא האף-בי-איי במסע תקשורתי שהילל ושיבח את הארגון עצמו על לכידת המרגל. בעמוד הפותח את ספרו כתב פיטר מאס כי "הסיפור האמיתי שמאחורי פרשת הבגידה של איימס הוא דווקא האופן שבו נרדף ונלכד על-ידי האף.בי.איי". למאס הוקצתה גישה בלעדית לסוכני אף-בי-איי בסמוך ללכידת איימס, כדי שיוכל לפרסם מהר ככל האפשר את דברי הקלס ללשכת החקירות הפדרלית. הסי-איי-איי, לעומת זאת, היה מוגבל יותר באפשרות לפרסם את "הצד שלו" בסיפור, שהיה, מן הסתם, מביך מאוד. לכן החליטו אנשי הסוכנות לשלוח אל העיתונאים אנשי סי-איי-איי בדימוס, ששמחו לנדב מידע על אודות איימס, שלא לייחוס, ולספר שהיה פקיד בינוני וחסר חשיבות במערך המודיעין של הסוכנות (ארלי 1998: 13). לאמיתו של דבר, הרבה מן המידע שהתפרסם בציבור הרחב היה, למעשה, התקוטטות תקשורתית בין הארגונים במאבק על שמם הטוב. איימס לא היה פקיד בינוני כפי שניסתה הסוכנות לציירו, בדיוק כפי שלכידתו לא הייתה הצלחה כבירה של האף-בי-איי, שכן חלפו תשע שנים תמימות עד שנתפס.

מקרה אחר הממחיש את המתח בין הצדדים אירע כאשר האף-בי-איי הותקף בכתבה גדולה בטיים בעקבות מעשי הטרור שנעשו באחד עשר בספטמבר 2001. בכתבה נטען כי לשכת החקירות הפדרלית החמיצה את מעשיהם של מוסלמים פונדמנטליסטים, שפקדו בתי ספר לתעופה והתעניינו יותר בהמראות ופחות בנחיתות. בפרספקטיבה מאוחרת שלאחר אירועי אחד עשר בספטמבר הייתה למידע זה משמעות מצמררת. שבוע לאחר פרסום הכתבה בטיים, במקרה או שלא במקרה, הופיעה כותרת זועקת בניוזוויק שהטילה את האחריות להחמצה המודיעינית דווקא על הסי-איי-איי. לא היה אפשר לחמוק מן הרושם שמישהו באף-בי-איי ניצל את קשריו הטובים בניוזוויק כדי להשליך את תפוח האדמה הלוהט היישר לידיה של הסוכנות האמריקאית (Tenet & Harlow 2007: 191-193).

בכל הנוגע ללשכת החקירות הפדרלית בארצות הברית (האף-בי-איי), ימי כהונתו של ראש הארגון השישי, ג' אדגר הובר, היו אולי החשובים ביותר בהתוויית היחסים של הארגון עם התקשורת. כהונתו היא גם הארוכה ביותר בהיסטוריה של האף-בי-איי: הוא שימש ראש הארגון ארבעים ושמונה שנים. כבר בתפקידו כראש הלשכה לחקירות (Bureau of Investigations), גלגולו הראשון של האף-בי-איי, השתמש הובר בכישוריו בנושא יחסי ציבור כדי לקדם את יעדי הארגון ולהגביר את ההילה שאפפה את אנשיו במלחמתם בפשע בארצות הברית. הוא שיתף פעולה עם מפיקים רבים של תכניות רדיו וטלוויזיה ואף כתב עבורם טקסטים שנועדו להאדיר את שמו של הארגון ואת שם אנשיו. פרויקט "רשימת עשרת האנשים המבוקשים ביותר", הפועל בארצות הברית כבר שנים רבות, נוצר למעשה בפגישה חברית בין הובר לוויליאם קינסי האצ'ינסון, עורך סוכנות ידיעות, שבה שוחחו על האפשרויות ללכידת הפושעים הגדולים של אמריקה. הפרויקט החל בכתבה עיתונאית צבעונית והתעצם עד שנעשה מנגנון אמריקאי יעיל ללכידת עבריינים (Nash 1972; Powers 1983).

כיום, בפרספקטיבה מאוחרת, נבחנים מהלכיו השונים של הובר בזכוכית מגדלת ביקורתית מאוד, גם בכל הקשור לתעמולה שנקט כלפי אנשי שמאל אמריקאים בהיותו ראש האף-בי-איי ולתמיכתו בסנטור ג'ו מקארתי, שניהל ציד מכשפות אחר תומכי הקומוניזם בארצות הברית בשנות החמישים (O'Reilly 1983). אולם לצד מגרעותיו של האיש, שרמס לא אחת ברגל גסה ערכים ליברליים ודמוקרטיים ובתוך כך ניצל את מעמדו ועוצמתו, אי-אפשר להכחיש שבאמצעות כישוריו וכישרונותיו הצליח ליצור סביב האף-בי-איי הילה שהוסיפה להתקיים גם שנים רבות לאחר לכתו (Gibson 1997). לאורך השנים נחשף הציבור האמריקאי בהדרגה לתחומים רבים בעבודתה של לשכת החקירות הפדרלית, אף באמצעות שיתוף פעולה מתמשך (עד ימינו אנו) עם יוצרי סדרות טלוויזיה והפקות הוליוודיות. קשרי הציבור של הארגון מפותחים, והוא זמין לשאלות העיתונאים והציבור; כמה מוזאונים עוסקים בעבודתו של האף-בי-איי, והוא מעדכן את אתר האינטרנט שלו תדיר ומספק מידע רב לציבור על אודות עשייתו (Hulnick 1999).

כאמור, יחסיו של הסי-איי-איי עם התקשורת מורכבים הרבה יותר. אף על פי שכבר מימיה הראשונים עמד לרשות הסוכנות האמריקאית דובר, תפקידו העיקרי בשנים הראשונות היה להשיב לכל שאלה של העיתונאים בצמד המילים "אין תגובה". הראשון שמינה דובר במשרה מלאה היה ראש הארגון הרביעי, גנרל וולטר בדל סמית, בראשית שנות החמישים (קסלר 1994: 259). מבחינה פורמלית הייתה לציבור האמריקאי בכלל ולעיתונאים בפרט כתובת לשאלות. על פי המסורת של המודל האמריקאי התקיימה באופן רשמי שקיפות מוגבלת, אולם למעשה הייתה השקיפות תלויה מאוד בעומד בראש הארגון, באופיו ובגישתו האישית ל"רשות הרביעית", התקשורת. בעקבות חילופי אישים בסוכנות התחלפה תדיר גישת הארגון אל התקשורת - לעתים פתוחה ולעתים סגורה. על כן ידעה התקשורת האמריקאית לסירוגין ימים טובים וימים טובים פחות בקשריה עם הסי-איי-איי.

אלן דאלס, ראש הסוכנות בשנות החמישים, טיפח מראשית ימיו את הדימוי הציבורי של הסי-איי-איי, קירב אליו את המו"לים ואת השדרנים בעלי ההשפעה וחיזר אחר בעלי הטורים בעיתונים. הוא האמין כי פרסום חיובי ישרת את הסי-איי-איי טוב יותר מן ההתעטפות בשתיקה. הוא דאג לשמר קשרים הדוקים עם מנהלי הניו יורק טיימס, הוושינגטון פוסט והשבועונים החשובים במדינה. דאלס עצמו נהנה מאור הזרקורים ודאג שהוא עצמו יסוקר בתקשורת. כך, לדוגמה, סיור עולמי שלו נעשה לסוד הכי גלוי בוושינגטון; "חשאית וצעקנית, זו הייתה הסי.אי.איי של אלן דאלס", כתב העיתונאי טים ויינר בספרו מורשת של אפר (ויינר 2009: 125).

הוא היה יכול להרים טלפון ולערוך ידיעה חדשותית, לוודא שכתב זר מעצבן יסולק מהשטח, או לשכור את שירותיהם של אנשים כמו ראש המשרד של מגזין 'טיים' בברלין והאיש של 'ניוזוויק' בטוקיו. דאלס עשה לו הרגל לשתול סיפורים בעיתונות [...] האנשים שנענו לקריאת הסי.אי.איי כללו את הנרי לוס ואת העורכים שלו במגזינים 'טיים', 'לייף' ו'פורצ'ן'. [...] דאלס רצה להצטייר כמנהל המתוחכם ביותר של שירות ריגול מקצוען. העיתונות שיקפה בצייתנות את הדימוי הזה. (ויינר 2009: 83)

דאלס נהג כך גם כאשר בפועל היה מרחק לא מבוטל בין התדמית למציאות. הטענה הייתה כי "לסוכנות בשיא כוחה היה מוניטין גדולים ורקורד נורא" וכי דאלס ייפה לא אחת מבצעים בעייתיים או כושלים בנוצות הדורות ושקריות (ויינר 2009: 12). כך קרה, לדוגמה, כאשר חשפו הסובייטים מנהרה שבנתה הסוכנות בברלין במבצע מורכב מאוד. העובדות לא בלבלו את דאלס: המבצע הוכתר כפעולה מבריקה של הביון האמריקאי, אף שלמרבה המבוכה סוכן בריטי ששמו ג'ורג' בלייק, שעבד עבור הסובייטים, העביר להם מידע על קיומה של המנהרה כבר מראשית הפעלתה, והאמריקאים הוטעו והוזנו במידע שגוי לאורך זמן רב דרך אותה מנהרה שתוארה כהישג כביר של הסוכנות (Hewitt & Lucas 2009: 107).

על פי הרוח הנושבת מהדגם הליברלי של סיברט, פיטרסון ושראהם, שירותי המודיעין האמריקאיים מעולם לא היו חסינים מפני ביקורתה של התקשורת האמריקאית. אולם מינון הביקורת ועומק החדירה של התקשורת אל הארגונים הללו השתנו עם השנים; ממלחמת וייטנאם ואילך נעשו יחסי התקשורת האמריקאית עם הממשל והצבא חשדניים יותר, ושנות השבעים היו גם הן נקודת ציון משמעותית מאוד ביחסים של ארגוני המודיעין עם התקשורת האמריקאית והציבור הרחב. בקיץ של 1971 החלה להתפרסם בניו יורק טיימס סדרת כתבות, שהתבססה על מחקר סודי שעשה הפנטגון בתקופת הנשיא לינדון ג'ונסון. הכתבות גוללו את אופן קבלת ההחלטות שהובילו להסתבכות האמריקאית בבוץ הווייטנאמי. אחרי פרסום הכתבה השלישית הופסקה הסדרה בהוראת בית המשפט. לאחר מאבקים משפטיים מתמשכים היו ידי הניו יורק טיימס על העליונה והפרסום הותר (גורן 1976). מלבד הניצחון המקצועי של העיתון במה שכונה "פרשת מסמכי הפנטגון" נעשתה הפרשה לתקדים שהוכיח כי אין די בשליפת מושגים כמו "ביטחון לאומי" כדי להשתיק או להצניע ביקורת על הממשל.

ריצ'רד הלמס, שעמד בראש הסי-איי-איי בין השנים 1966-1973, לא אהב את החטטנות הפרלמנטרית והתקשורתית בעסקי הסוכנות. "אנחנו השירות הדומם, והדממה מתחילה כאן", נהג לומר על השירות החשאי (וודוורד 1990: 37). הלמס סירב להעיד לפני ועדת הסנאט על אודות פעולה חשאית של הסוכנות בצ'ילה בימי הנשיא ניקסון. הוא הואשם בביזיון בית המשפט בדלתיים פתוחות ונקנס באלפיים דולר ובשנתיים מאסר על תנאי. עורך דינו מסר כי לקוחו "יענוד את ההרשעה הזו כאות כבוד, כדגל" (שם). בכנס של ארבע מאות קציני מודיעין בדימוס נאספו עבור הלמס סלים גדושים במזומנים ובהמחאות לתשלום הקנס לאות הערכה על ששמר בקנאות על קוד החשאיות המקודש של הארגון. עם זאת, גם הלמס עצמו טיפח קשרים עם עיתונאים שסבר שהם אוהדי הסוכנות (קסלר 1994: 260).

ראשי הסוכנות שבאו בעקבות הלמס - ג'יימס שלזינגר, ויליאם קולבי וג'ורג' בוש (האב) - הבינו כי כללי המשחק השתנו וכי לסוכנות אין בררה אלא לצאת מן החושך אל האור המסנוור. השינוי החל בתקופתו של שלזינגר. הלה סירב להוסיף לשמר מסורת רבת שנים של טיוח והטיל על סגנו לענייני מבצעים ויליאם קולבי, שלימים ירש אותו בתפקיד ראש הסוכנות, לנסח צו המחייב את עובדי הסוכנות לדווח על כל חשד לפגיעה בחוק או בהצהרות היסוד של הסוכנות. קולבי ניסח מסמך של 693 עמודים שכונה "תכשיטי המשפחה". כאשר התמנה ויליאם קולבי לראש הסוכנות, העביר את המסמך עב הכרס לקונגרס בהנחה שזהו האפיק הנכון להבריא את הסוכנות באמת מחולייה (קסלר 1994: 98).

בעקבות העברת המסמך מן הסוכנות אל הקונגרס התפרסמה ב-22 בדצמבר 1974 כתבה בניו יורק טיימס שאיימה לפתוח תיבת פנדורה שהוסתרה מן העין הציבורית לאורך שנים. העיתונאי סיימור הירש חשף את העובדה שהסי-איי-איי עקב וריגל אחר אזרחים אמריקאים. "אני חושב שמוטב להשאיר את השלדים המשפחתיים במקומם, בארון", אמר אז ראש הסי-איי-איי ויליאם קולבי להירש (ויינר 2009: 288). חדי העין הבינו מיד כי הפרסום הוא רק קצה הקרחון, וכי לסוכנות יש יותר שלדים ממה שאפשר להעלות על הדעת, על פי דברי קולבי. מסמכי הפנטגון, כמו פרסומיו של הירש, נסכו ביטחון בעיתונאים שהיססו עד אז לפלוש לקודשי הקודשים של הביון האמריקאי.

סכר החשאיות התמוטט, ושטף של דיונים ציבוריים על אודות מעלליהם הבלתי חוקיים של אנשי הסוכנות ראו אור: תכניות לרצוח מנהיגים זרים, כספים שהוזרמו לפעולות בלתי חוקיות, ניסויים בבני אדם, שליטה במחשבה של אנשים באמצעות מתן סמי הזיה ללא ידיעתם, מעקב אחרי אזרחים אמריקאים, פתיחת דברי דואר של אנשים שסומנו כמתנגדי מלחמת וייטנאם (וודוורד 1990: 19; Lefever 1979). היה נדמה לחברה האמריקאית שתחת אפה צמחה במחשכים לאורך שנים ומבלי משים מפלצת חסרת שליטה. הזעזוע היה עמוק, והשבר באמון במערכות הממשל היה גדול. הקונגרס קיבל על עצמו את תפקיד האביר שיאלף את החיה הסוררת והקים ועדות חקירה פרלמנטריות. הגדולה והחשובה שבהן הייתה ועדת צ'רץ' שהוזכרה לעיל. הוועדה הוקמה ב-1975, ונקראה על שם העומד בראשה, הסנטור פרנק צ'רץ'. הוועדה ישבה על המדוכה והגישה את מסקנותיה לאחר שהפכה כל אבן ונברה בקרביה של הסוכנות.

היו שטענו שוועדת צ'רץ' שיתקה את הארגון ונטרלה את העשייה והתעוזה באנשיו מתוך חשש שהעניינים יסתבכו והם יישפטו בחומרה בזירה הציבורית. זו הייתה "תסמונת לא", כפי שכינה אותה בכיר בסוכנות בעת ההיא. "דומה כאילו היו עדיין רוחותיהם של הסנאטור פרנק צ'רץ' וחוקריו מרחפות במסדרונות מטה הסי.אי.איי", כתב וודוורד, "כל אחד היה חרד וחיפש תואנות איך לא לעשות דברים" (וודוורד 1990: 155). מבקרי "הניתוח הפתוח" שנעשה בסוכנות טענו כי הנזק שגרמה הוועדה לעבודת המודיעין ולשיתוף הפעולה עם ארגוני מודיעין אחרים היה עצום.

אחת התוצאות החשובות של החקירות של שנות השבעים הייתה כאמור הקמתן של ועדות פרלמנטריות שתפקידן לפקח על הנעשה בשירותי הביון הפועלים בעלטה. מתחים רבים בין הוועדות המפקחות לארגוני המודיעין וטענות הדדיות על חוסר אמון הוסיפו ללוות את הארגון שנים רבות. הסי-איי-איי טען כי אי-אפשר לסמוך על הפוליטיקאים שלא ידליפו חומרים רגישים. את הפוליטיקאים, לעומת זאת, ליוותה פעמים רבות התחושה כי מערכות המודיעין מגלות טפח ומכסות טפחיים. "הסי.איי.איי נבזזה כמו עיר כבושה", כתב טים ויינר, "ועדות הקונגרס סרקו בדקדקנות את תיקי הסוכנות, הסנאט התמקד בפעולה החסויה, ובית הנבחרים התביית על כישלון הריגול והניתוח" (ויינר 2009: 295). הסוכנות הייתה בשפל תדמיתי שכמותו לא ידעה.

סטנספילד טרנר, שהחליף את ג'ורג' בוש בתפקיד ראש הסוכנות, אימץ גישה פתוחה יותר אל הציבור. במאמץ אינטנסיבי לשיקום תדמיתה החבולה של הסוכנות ביקש טרנר לגבש יחסים קרובים יותר עם התקשורת. הוא מינה את הרב הטו, מומחה ליחסי ציבור, לעמוד בראש המשרד לקשרי ציבור. להטו היו תכניות מרחיקות לכת בעניין יחסי הסוכנות עם כלי התקשורת: הוא הרחיב מאוד את התדרוכים לעיתונאים, ביטל סיווג של מסמכים רבים, הזמין למטה בלנגלי את תכניות הטלוויזיה "60 דקות" ו"בוקר טוב אמריקה" והנהיג מסיבות עיתונאים וראיונות תכופים יותר עם ראש הארגון טרנר. המדיניות הגורפת של "אין תגובה" הומרה במדיניות של מענה פרטני על פי הנסיבות, גם אם לעתים לא ניתנה לעיתונאים תשובה מלאה אלא חלקית. היה זה ניסיון כן ואמיתי ליצור מארג יחסים חדש עם התקשורת האמריקאית, בייחוד לנוכח חשדם של העיתונאים בכוונות נסתרות של הסי-איי-איי להפעילם בלא ידיעתם (Turner 1985: 105).

הדבר נבע, בין היתר, מגישתו של הנשיא שמינה את טרנר, ג'ימי קרטר, שביקש להביא לבית הלבן רוח חדשה המבוססת על עקרונות של זכויות אדם ורעיונות ליברליים. קרטר התחייב שלא לשקר לעולם לעם האמריקאי. טרנר אמנם השתדל לעמוד בהבטחתו של הבוס, אך כאשר אתה משמש ראש ארגון שהטעיה היא חלק עיקרי מכללי המשחק שלו - הבטחה כזו מערימה עליך קשיים לא מבוטלים (ויינר 2009: 308). לא הכול אהבו את התרפסותו של טרנר לפני התקשורת. גורמים פנימיים בסוכנות ראו בהתנהגותו מעילה בקודים המקודשים ביותר של הארגון.

בתקופת ויליאם קייסי, יורשו של טרנר, התהפכה שוב הקערה על פיה. בעיני קייסי כל מגע עם התקשורת היה בו כדי להזיק לעבודת המודיעין. תומכי המינוי של קייסי האמינו כי הוא יצליח להחזיר את הסוכנות למקומה הטבעי - אל הצללים והרחק מעיניה הבוחנות של התקשורת. כאמור, סגנו בובי אינמן ראה את הדברים אחרת, אך לא עלה בידו לשכנע את העומד בראש הסוכנות לראות את מערכת היחסים עם התקשורת כפי שהוא ראה אותה. קייסי הופתע כאשר גילה שהסי-איי-איי מתדרך בקביעות כתבים הנשלחים למשימות עיתונאיות ברחבי העולם. הוא הורה להרב הטו, ראש המשרד לקשרי ציבור, לשים קץ למנהג זה. הטו ניסה למחות ולהסביר לקייסי כי ישנה חשיבות גדולה בתדריכים אלו הבונים יחסי אמון בין הצדדים. "לא ביקשתי דיון או ויכוח", הייתה תגובתו הצוננת של קייסי, "עשה זאת" (וודוורד 1990: 139).

בעיני קייסי מחויבותו הייתה נתונה לששת הלקוחות שלו: הנשיא, סגנו, ראש המטה בבית הלבן, מזכיר המדינה, שר ההגנה והיועץ לביטחון לאומי. הוא לא ראה באמצעי התקשורת או בציבור גורמים שיש להתחשב בהם. כך לפחות דאג להתבטא בפומבי. אולם מתברר כי מאחורי הקלעים, כאשר נדרש לכך, ידע היטב היכן למצוא את אנשי התקשורת שיסייעו לו בקידום ענייניו. סגנו אינמן למד זאת במקרה: ויליאם סאפייר, בעל טור בניו יורק טיימס, נהג לעקוץ את אינמן תדיר בטורו בעיתון. אינמן ידע כי לסאפייר ולקייסי יש קשרים סמויים מן העין הנמשכים שנים רבות. הוא חשד כי קייסי הוא המזין את סאפייר במידע נגדו. ממש במקרה נפלו לידי אינמן ראיות שהוכיחו כי יש קשר הדוק בין בעל הטור לראש הסוכנות. בעקבות שיחת טלפון אקראית עם עורך הטיימס התברר לאינמן כי בידי סאפייר מספר הטלפון האישי של קייסי, שמעטים בלבד זכו להחזיקו. אינמן לא היה יכול להוכיח כי לקייסי יש יד בהתקפותיו של סאפייר עליו, אך הוא לא הצליח להשתחרר מהתחושה כי הבוס, שכביכול סולד מן התקשורת ומתרחק ממנה, בוחש בקלחת מאחורי הקלעים (וודוורד 1990: 203).

לאורך כל תקופת כהונתו השתמש קייסי בשתי דרכי פעולה: הוא פעל לצמצום נגישות התקשורת לסוכנות, ובד בבד, באופן אישי וכמעט לא נראה, קשר קשרים אישיים עם כמה עיתונאים וגורמים בתקשורת. ייתכן כי זו אחת הסיבות שקייסי לא זכה לאמונה של המערכת הפרלמנטרית והתקשורתית. הוא הערים על שתיהן תדיר במניעת מידע או בניסיון לתמרן מידע לפי ראות עיניו והשקפתו. לאחר שנכשל בניסיונו לסגור את המשרד לקשרי ציבור, העמיד בראשו את ג'ורג' לאודר, שנודע בחשדנותו כלפי התקשורת. בהיותו איש מודיעין הביא לאודר אל המשרד לקשרי ציבור בסוכנות תרבות חשדנית וסגורה כלפי התקשורת האמריקאית. הוא לא חש מחויב לרעיונות שעל פיהם יש לספק לציבור מידע על מעשי הארגון, וככלל אימץ את גישתו של מי שמינה אותו (קסלר 1994: 267).

מחליפו של קייסי, ויליאם ובסטר, שעמד לפני תפקיד זה בראש האף-בי-איי, הביא עמו תרבות שונה בתכלית מזו של קייסי. הוא ניסה להחיל על סוכנות הביון את מה שהכיר מהתמודדות האף-בי-איי עם התקשורת והציבור: פתיחות ואמינות ככלי עבודה חיוניים. מהר מאוד הבין כי לא יוכל למנות לתפקיד מנהל קשרי הציבור אדם מתוך הסוכנות שכן תרבות התקשורת הסגורה שלה תהיה למכשול. לכן מינה לתפקיד את ויליאם בייקר, ששימש בתפקיד דומה תחת ובסטר כאשר זה היה ראש האף-בי-איי. התברר לשניים כי בתקופה שאחר קייסי נסוגה הסוכנות לאחור בכל הקשור ליחסיה עם התקשורת; נדרשה השקעה מרובה כדי לחדש את האמון ביניהן. בייקר ניסה להעניק לעיתונאים שיחות רקע ולברר בצוותא כיצד יוכלו לעשות את מלאכתם בלי להזיק לנכסי המודיעין של הסוכנות. פעמים רבות, בשל היחסים הקרובים שיצר עם התקשורת, היה יכול להזהיר את אנשי הסוכנות מפני פרסומים העומדים לראות אור (קסלר 1994). התרעה כזו יכולה לעתים להציל נכסים מודיעיניים או להזהיר מקורות העומדים להיחשף.

לאורך כל שנות המלחמה הקרה הציגה הסוכנות האמריקאית תמונה ורודה של ארגון ביון מבריק, אך הפער בין התדמית למציאות היה גדול למדיי. יש הטוענים שפעולות ההכנה שקדמו למלחמה בעיראק היו רק גלגולה החוזר של ההיסטוריה. הסוכנות התאמצה כל כך לשכנע את הציבור שהיא יעילה ושהיא מצליחה להשיג מידע מדויק וראוי עד שכמעט שכנעה את עצמה בתדמית הנפוחה ששיווקה לממשל, לקונגרס ולציבור הרחב. בשיחה עם העיתונאי טים ויינר אמר לו ג'ורג' טנט, ששימש ראש הסוכנות בעת היציאה למלחמה בעיראק, כי הסי-איי-איי מתוחכמת ומיומנת הרבה יותר ממה שנראה מבחוץ, בהנחה כי הדברים יראו אור בעיתונו של ויינר, הניו יורק טיימס. כעבור שבע שנים הודה טנט כי למעשה פחתה והלכה מומחיותה של הסוכנות באותה עת והאגף החשאי שלה היה מבולבל (ויינר 2009: 387). כך כתב טים ויינר בספרו:

הסי.אי.איי הבדויה, זו שחיה ברומנים ובסרטים, היא כל יכולה. המיתוס של תור הזהב היה מעשה ידיה של הסי.אי.איי עצמה, תוצר הפרסום והתעמולה הפוליטית שהפיק אלן דאלס בשנות החמישים. על-פי המיתוס הזה יכלה הסוכנות לשנות את העולם, והמיתוס עזר להסביר מדוע הסי.אי.איי אטומה כל-כך לשינוי. האגדה הונצחה בשנות השמונים בידי ביל קייסי, שניסה להחיות את רוח הפזיזות חסרת האחריות של דאלס ושל ביל דונובן "הפרוע". עכשיו החייתה הסוכנות את האגדה שהיא ההגנה הטובה ביותר של אמריקה. עם הוראות להכשיר ולהעסיק אלפי אנשים חדשים, עליה להקרין דימוי של הצלחה כדי לשרוד. (ויינר 2009: 423)

ימי כהונתו של טנט היו נקודת ציון משמעותית נוספת בתולדות יחסי הארגון עם התקשורת. כבר מראשית כהונתו כראש הסוכנות הבין טנט כי התנאים השתנו והתקשורת זקוקה לאיש קשר. הוא הבין שכבר אי-אפשר לפטור את כלי התקשורת באמירה "אין תגובה" וכי הסוכנות צריכה ליצור מערך תקשורתי מתוחכם קצת יותר. הוא העמיד בראש המשרד לקשרי ציבור את ביל הארלו, מקצוען אמיתי שעבד עם התקשורת מטעם הפנטגון והבית הלבן והכיר את מערכות התקשורת היטב. טנט אמנם הבין כי בדרך כלל לא יוכל להתיר לפרסם פעולות מוצלחות של ארגונו, אך לעתים אִפשר פרסום כזה, גם אם חלקי (Tenet & Harlow 2007: 281). שעת המבחן האמיתית של טנט הגיעה בעקבות נאומו של הנשיא ג'ורג' בוש לפני היציאה לעימות עם עיראק. בשש עשרה מילים ש"שורבבו" לנאומו של הנשיא נטען כי יש ראיות מודיעיניות התומכות בטענה שסדאם חוסיין מבקש להתחמש בנשק לא קונבנציונלי. כל מי שצפה במזכיר המדינה, קולין פאוול, בשעת נאומו לפני האו"ם לקראת היציאה למלחמה, ראה את טנט יושב מאחור. המסר היה ברור: המודיעין האמריקאי עומד מאחורי ההצהרה על ראיות מוצקות למזימותיו של סדאם חוסיין.

טנט מצא את עצמו לבד במערכה כאשר אנשי הנשיא לא בחלו בשום אמצעי כדי לנסות להטיל את כל האשמה הציבורית על הארגון המצווה בשתיקה - על הסי-איי-איי. אמנם הסוכנות לא הייתה חפה מטעויות וכישלונות בפרק עצוב זה של המודיעין האמריקאי, והיה לה חלק נכבד בהטעיית העולם בכלל והחברה האמריקאית בפרט, אולם היא לא הייתה האשמה היחידה. היא רק הייתה היחידה שנזקקה לתמרונים כדי להביא את "הצד שלה" לידיעת התקשורת והציבור הרחב (Diamond 2008). טנט ניסה להלך בין הטיפות, לא תמיד בהצלחה מרובה. לדבריו "לשמש מגן ודובר לארגון החשאי היה דבר מאתגר ביותר" (Tenet & Harlow 2007: 506).

כיום, בעידן שאחרי וייטנאם, החקירות של שנות השבעים והמלחמה בעיראק, מנסה הסוכנות להפיק לקחים מדברי ימיו של הארגון. המציאות השתנתה, והארגון מנסה להתאים עצמו לאתגרים המתחדשים תדיר. כיום המשרד לקשרי ציבור של הסי-איי-איי, על פי הגדרתו באתר האינטרנט הרשמי, מגיב על שאלות התקשורת ומסייע לה ככל האפשר, ובד בבד מקפיד לשמור על מידע מסווג. לשם כך המשרד לקשרי ציבור דואג ליצירת קשר מקצועי בין הצדדים, נענה לצורכי הכתבים, מפתח אסטרטגיות תקשורת, מוציא הודעות לעיתונות ומתדרך עיתונאים. מלבד זאת, המשרד לקשרי ציבור מודיע לראש הסוכנות על פרסומים בעניינה ומסייע לו להיערך לקראת ראיונות. דובר הארגון מגיב תדיר על שאלות עיתונאים ועל טענות כלפי הסוכנות, וארכיב מסודר של ההודעות של הסוכנות לעיתונות מצוי באתר האינטרנט של הסי-איי-איי. בעזרת אתר האינטרנט מספקת סוכנות הביון מידע רב שאינו מסווג ומפרסמת אותו בגלוי ברשת לטובת הציבור הרחב.

בשנת 1998 דרש הקונגרס "נגישות ציבורית" למסמכים מסווגים, ובראשית 2005 החליט הסי-איי-איי להיענות לדרישה ולהסיר את הסיווג מ-1.2 מיליון מסמכים סודיים.21 ההחלטה התקבלה בתקופתו של הנשיא ביל קלינטון ולא בכדי. קלינטון הביא לבית הלבן גישה המעודדת פתיחות של מוסדות הממשל כלפי הציבור האמריקאי. לכאורה הייתה בכך אף הזדמנות לספר את סיפורה ההרואי של הסוכנות, אולם היו טמונים במסמכים פרטים שלא בהכרח החמיאו לעשייה המודיעינית האמריקאית, וותיקי הסי-איי-איי התרעמו על פרסומם (Aldrich 2009: 22).

עם זאת, המטוטלת הדמיונית לא חדלה לנוע מפתיחות לסגירות. לאחר אחד עשר בספטמבר נסגרו נתיבי תקשורת רבים בין ארגוני המודיעין לציבור. למרבה האבסורד סיווג ממשל בוש מחדש גם מסמכים שכבר פורסמו בתקשורת. ארגוני הביון הגנו על מעשיו ולו לשם העברת המסר כי המגמות החדשות של הגברת החשאיות באו בתגובה על האתגרים החדשים העומדים לפני האומה האמריקאית (Aldrich 2009: 26). מכאן עולה שאלה תאורטית מתבקשת: בעתיד, כאשר שוב ייבחן הסי-איי-איי בניסיונו לתמרן בין השמירה על נכסים מודיעיניים לשמירה על יחסים תקינים עם הציבור - האם ידע כיצד עליו לנהוג? ניסיונות של עיתונאים כמו דנה פריסט, עיתונאית הוושינגטון פוסט, לחשוף מידע על אודות בתי כלא סודיים או פרטים על מבני המודיעין האמריקאי מלמדים כי אין חדש תחת השמש האמריקאית.

ארגוני הביון האמריקאיים הם החריגים בנוף בפתיחותם לעומת הארגונים המקבילים להם בעולם המערבי (Aldrich 2009: 18). בשל כך אף המידע על ארגוני ביון אחרים מועט מן המידע על ארגוני הביון האמריקאיים. ובכל זאת אפשר למצוא כמה פרסומים השופכים אור, גם אם חלקי, על היחסים של ארגוני מודיעין אחרים עם התקשורת במדינות מערביות אחרות. כאמור, המודל הבריטי מעמיד גישה אחרת לחלוטין מהגישה האמריקאית אף על פי ששתי המדינות נשענות על ערכי יסוד דמוקרטיים-ליברליים דומים. המודל הבריטי בנוי על חשאיות מוחלטת ועל ריחוק תקשורתי. אולם כמו ארגוני הביון האמריקאיים, שיחסיהם עם התקשורת התפתחו עם הזמן, אף ארגוני הביון הבריטיים עברו תהליך דומה, אם כי בקצב ובהיקף אחרים.

המצדדים בחשאיות בשירותי הוד מלכותה יאמרו כי ההבדל בין ארגוני הביון האמורים נובע מן האתגרים השונים שאתם מתמודדים האף-בי-איי והאם-איי-פייב. האחרון נאלץ להתמודד לאורך שנים רבות עם אויב פנימי מר בדמות ארגון הטרור הצפון-אירי האיי-אר-איי (IRA), שזרע הרס ובהלה בחברה הבריטית.

התקשורת הבריטית, בהכללה, הייתה ממושמעת למדיי בכל הקשור לפרסום מידע ביטחוני רגיש. היה לה קשר הדוק עם מערכות הביטחון ותפקיד מרכזי וחשוב בסיוע תעמולתי ומודיעיני. כך, לדוגמה, שימש הבי-בי-סי לאורך שנים כלי יעיל לליקוט מידע בגוש הסובייטי שלאחר מלחמת העולם השנייה. אף במהלך המלחמה היה לו תפקידים דומים. יש המעריכים שבעת ההיא האזין הבי-בי-סי ליותר ממיליון מילים בשלושים שפות שונות מדי יום, מידע ששירת היטב את מערכות הביטחון השונות, ובהן כמובן את שירותי המודיעין (Goodman 2009: 118-119). גישה זו החלה להשתנות עם סיומה של המלחמה הקרה ובעקבות פרשת צ'פמן פינצ'ר (Chapman Pincher). פינצ'ר, עיתונאי הדיילי אקספרס, פרסם בעיתונו ב-21 בפברואר 1967 מאמר ולפיו אלפי מברקים היוצאים מהדואר או מחברות פרטיות נקראים בידי ארגוני הביון הבריטיים.

ראש הממשלה הבריטי, הארולד וילסון, יצא למלחמת חורמה בפינצ'ר, אך למלחמתו היה אפקט בומרנג. העיתונות הבריטית, שהייתה צריכה לבחור לצד מי לעמוד, העדיפה לתמוך בפינצ'ר ובדיילי אקספרס ולא בממשלה ובעומד בראשה. הפרשה נתנה רוח גבית לעיתונאים שהרהיבו עוז מול מערכות הביטחון של הוד מלכותה. הדבר בא לידי ביטוי, לדוגמה, בחשיפת פרטים מאוחרים על אודות המחדלים של המודיעין הבריטי בעניין "חבורת קיימברידג'", רשת מרגלים מבריקה שפעלה בבריטניה בשירות הקג"ב בשנות השלושים של המאה העשרים והעבירה למודיעין הסובייטי מידע יקר מפז במשך תקופה ארוכה (Omand 2009: 38).

בשנים האחרונות החלו שירותי הביון הבריטיים לשחרר מידע בהדרגה. למרות הביקורת כלפי סגירותם, חלו שינויים חשובים ביחסם של ארגוני הביון הבריטיים לפרסום מסמכים בציבור (Bennett 2002). במשך שנים ארוכות, אפילו בתקופה מאוחרת יחסית בימי כהונתה של מרגרט ת'אצ'ר, עצם קיומו של האם-איי-סיקס (MI6), הארגון הבריטי המקביל למוסד הישראלי, עדיין היה בגדר סוד מדינה שהס מלהזכירו. ארגוני הביון הבריטיים נהגו ב"שיטת השמיכה" - כיסוי כל המידע באופן גורף מתוך הנחה שקשה להבחין בין מה שפרסומו מזיק למה שפרסומו איננו מזיק. הדבקות בשיטה זו הייתה לעתים אבסורדית ממש, למשל כאשר נאסר לפרסם אפילו אירועים כמו פעולות הביון האנגלי לפני המהפכה הבולשביקית ב-1917 (Andrew 1987).

אף כאשר התגלו בקיעים ומחדלים בארגוני הביון, כמו חדירתו של קים פילבי למערכות המודיעין הרגישות ביותר, נמנע האם-איי-פייב מלהסביר את הצד שלו בסיפור. הטענה שהעלו רבים הייתה כי הסודיות הגדולה לא תמיד נבעה מקנאות לחשאיות, אלא לעתים מן הרצון להסתיר משגים וכישלונות (Laqueur 1985: 202, 209). בעניין זה, מאלפת התזה שמעלה איסר הראל בספרו ביטחון ודמוקרטיה בנוגע למרגל קים פילבי:

אין בפרשה אומללה ומגוחכת זו תשובה סבירה ומספקת לשאלה המטרידה כיצד הצליח פילבי במשך שנים להוליך שולל את המודיעין הבריטי המהולל, וכיצד - לאחר שנים של הדחה וחשדות כבדים - הוא הצליח להסתלק בשלום למוסקבה [...] בלבי מקנן חשד כי הממונים על פילבי גוננו עליו בהתחלה וגם אפשרו לו לברוח מפני שחששו מן השערורייה שתקום כאשר מחדליהם החמורים ייחשפו במשפט שייערך נגד הבוגד, שפעל בתוככי הצמרת של המודיעין הבריטי ודרכם במודיעין האמריקני. אלה העדיפו את השמירה על "שמם הטוב" על-פני טובת הביטחון ועל פני חובתם כלפי מדינתם, שהיא מדינת חוק מובהקת הגורסת כי הכל - כולל הבוגדים - שווים כלפי החוק. (הראל 1989: 31)

בבריטניה חלה "פקודת הסודות הרשמיים", ובה רשימה של איסורים שהעובר עליהם צפוי לעונש הקבוע בחוק (גורן 1976). הממשל הבריטי מצויד במנגנון יעיל המכונה D-Noticeא (Defense Advisory Notice). מנגנון זה, הקיים באנגליה מאז 1912, הוא מנגנון התנדבותי, ובו גורמי הביטחון נותנים המלצות ("איגרות הגנה") לאמצעי התקשורת בעניין הצורך למנוע פרסום של מידע הקשור בנושאי ביטחון ומודיעין. למעשה מדובר על מנגנון הסדרי-הסכמי בין הצדדים. בחמישה תחומים נותנים גורמי הביטחון איגרות הגנה, ואלה הם: תכניות ומבצעים צבאיים, ציוד, הצפנות אתרים רגישים, סוכנויות מודיעין והכוחות המיוחדים (Wilkinson 2009: 138).

במלאות מאה שנים למנגנון זה הוא מוסיף להתקיים והוא עודנו התנדבותי ואינו מחייב את שני הצדדים. המנגנון אמנם אינו מונע לחלוטין דליפת סודות, אך לאורך שנות קיומו הרבות הוכח שמדובר במנגנון יעיל, זול ומועדף על שני הצדדים, המבקשים להימנע ממאבקים משפטיים מתישים. עוצמתו נובעת מעצמאותו ומחוסר תלותו בממשל. ראשי ממשלה בבריטניה שניסו לבחוש בהחלטות של ועדת מנגנון זה פגעו בחוסנו (Wilkinson 2009: 134). העיתונאי הוותיק צ'פמן פינצ'ר תיאר ממרומי גילו המופלג כיצד לאורך שנים הייתה לו מערכת הבנות עם המזכיר של ועדת איגרות ההגנה, וכי פעל לרוב על פי המלצותיו. לטענתו מוסד זה הרוויח את האמון שהעיתונאים נותנים בו ביושר, ולכן הוא עצמו, בהיותו עיתונאי, נמנע מלהתנגש בו (Pincher 2009: 152). יש דמיון רעיוני בין ועדת העורכים הישראלית למערכת הסכמית זו, ולא בכדי. ההשפעה שהייתה לתקופה המנדטורית על עיצוב היחסים בין גורמי הביטחון לעיתונות בישראל ניכרת, אלא שבגרסה הישראלית של ועדת העורכים הממשל היה מעורב עד צוואר ולמעשה הוביל את היחסים בתוך המנגנון ההסדרי.

לצד יעילותו של ה-D-Notice ברור כי אין בכוחו למנוע מתחים טבעיים בין הצדדים, אלא רק לווסתם. בסתיו 1967, כאשר התברר שהסאנדיי טיימס והאובזרבר עומדים לפרסם גילויים מרעישים בעניין לכידת המרגל קים פילבי, מיהר הממשל לשגר אל מערכות העיתונים איגרות הגנה ובהן ביקש מן העורכים להימנע מציון אי-אלו פרטים על מבנה השירותים, תפקידיהם, פעולותיהם בעבר ושמות אנשים העובדים בארגונים הללו (או עבדו בהם בעבר). למעשה, בהמלצה זו ביקש הממשל בעקיפין שלא לפרסם שקים פילבי עבד בשירותי המודיעין הבריטיים. הממשל אמנם ידע כי לא מדובר בסוד מדינה - העולם כולו למד מהר מאוד ממכונות התעמולה הסובייטיות המשומנות ומפי קים פילבי עצמו על מקומו ותפקידו בשירותי המודיעין הבריטיים. מערכות התקשורת הבריטיות הבינו מהר מאוד שהממשל ניסה לנצל את מערכת ה-D-Notice כדי לסובבן בכחש, ועל כן סירבו לשתף פעולה עם המלצתו ופרסמו את הדברים. לא ננקטה נגדן כל פעולת ענישה (גורן 1976: 114).

אחת הסיבות שאפשרה למערכות הביון הבריטיות לפעול בקנאות כזאת לשמירה על הסודיות הייתה התמיכה הרבה שממנה נהנו הארגונים הללו לאורך השנים. תמיכה זאת נמשכת עוד מימי סר פרנסיס וולסינגהם במאה השש עשרה וג'ון ת'ורלו של קרומוול במאה השבע עשרה (Laqueur 1985: 203). מתוך הצימאון של הציבור הסקרן והוואקום שנוצר בשל מחסור במידע על אודות הארגונים צמחו דמויות קריקטוריות של אנשי צללים כמו ג'יימס בונד וג'ורג' סמיילי (Dover & Goodman 2009: 7). העולם האמיתי של ארגוני הביון הבריטיים נותר נסתר יחסית, אולם לא לעולם חוסן. תהליכים טכנולוגיים, חברתיים ומשפטיים שונים לא פסחו על ארגוני המודיעין הבריטיים.

ב-1987 פרסם פיטר רייט, קצין מודיעין בריטי לשעבר מן האם-איי-פייב, ספר על אודות הארגון (Spycatcher). ראש ממשלת בריטניה בעת ההיא, מרגרט ת'אצ'ר, השיגה צווי מניעה נגד פרסום הספר באנגליה, אך ניסיונותיה להביא להסגרת רייט מאוסטרליה ולהעמדתו לדין עלו בתוהו. בית הדין האירופי קבע שניסיונות ההשתקה של הממשל נוגדים את חופש הביטוי. הרעש התקשורתי סביב התנהלות המשפט שימש יחסי ציבור מצוינים לספרו של רייט (קרמניצר ורחף 2005; Pincher 2009: 163). הפרשה הייתה חשובה גם מפני שארגוני המודיעין הבריטיים החלו להכיר בכך שחשיפתם לציבור היא אפשרות שיש להביא בחשבון וכי היא רק עניין של זמן. עם תום המלחמה הקרה, ובייחוד בין השנים 1989-1994, הבינו ראשי הארגונים למורת רוחם כי "המשחק" מתרחש בזירה הציבורית, וכי אף ההכרעות בעניין תקציבם החשאי יתקבלו בסופו של יום בדלת האחורית של דעת הקהל. הבנות אלה הובילו אותם לניסיון אטי וזהיר להיפתח ו"לצאת" לאור המסנוור של התקשורת והציבור בבריטניה. הכרה זאת התחזקה עם פרסום הידיעה שהממשל הבריטי ניסה, באמצעות גורמי מודיעין, לעשות מניפולציות רגשיות בדעת הקהל לקראת היציאה למלחמה בעיראק (Aldrich 2009: 16).

האם-איי-פייב היה הראשון שנקט תהליך זה. בשעה שמקבילו האם-איי-סיקס נותר באפלה, החל האם-איי-פייב להתיר לפרסום מסמכים היסטוריים מתוך הארגון שנחשבו לבעלי רגישות ביטחונית. אמנם מדובר בשנים מוקדמות יותר ובעיקר במסמכים המפארים את שמו של הארגון, אולם בכל מקרה היה זה שינוי מהותי במדיניות הארגון ביחסו לזירה הציבורית. לאחר שנים בעלטה פורסמה זהותה ותמונתה של ראש האם-איי-פייב, סטלה רימינגטון. היא הופיעה בתקשורת ואף פרסמה ספר זיכרונות עם פרישתה (Dover & Goodman 2009: 7; Hewitt & Lucas 2009: 106; Rimington 2002).

כאשר נחשף שמו של פורניבל ג'ונס, ראש האם-איי-פייב, אמר ג'ונס: "היכן זה ייפסק? אם שמי מפורסם, למה לא שם סגני? ואם שם סגני מפורסם, למה לא [שמו של] מנהל המבצעים? לפני שאתה יודע את זה, מתפרסם שמו של קצין איסוף שמפעיל סוכנים, ותמונתו מתנוססת בעיתון" (Laqueur 1985: 210). השינויים שחלו בקהיליית המודיעין הבריטית נובעים בעיקרם מניהול סיכונים מחושב ופחות מרוח אמיתית של דמוקרטיזציה בשורות הארגון. הארגון חשש שתיכפה עליו פתיחות גדולה יותר ממה שהוא יכול לשאת. בעקבות איבוד המונופול על המידע, האיזון בין סיכוני הפתיחות לסיכוני השמירה על הסודיות השתנה (Robertson 1998). היגיון דומה מוביל לתהליכי פתיחות הדרגתיים גם בסוכנות לביטחון לאומי בארצות הברית (NSA), ששמרה לאורך שנים על פעילות סמויה לגמרי מעיני הציבור (Aid 2000). מבחינה זו האם-איי-סיקס מפגר הרבה מאחורי האם-איי-פייב ומסרב "לצאת החוצה", אפילו היום.

בספטמבר 2002 ובפברואר 2003 הופצו תיקי מסמכים, לכאורה באישורו של המודיעין הבריטי, בעניין הסכנה הנשקפת מן הנשק להשמדה המונית שמחזיקה עיראק. אחר כך התברר כי המסמכים נלקחו מתוך דיסרטציה ונועדו להגביר את פחד הציבור מפני סדאם ובעקיפין להצדיק את היציאה למלחמה. חוש הביקורת של אמצעי התקשורת בעניין טיבם של המסמכים לקה בחסר, בלשון המעטה; הכותרות זעקו בהיסטריה. הסאן, שהוביל את הקו המבוהל, הצהיר כי הנשק מסכן את הבריטים בקפריסין, על סמך מסמכים שטענו שסדאם יכול לטעון את הנשק להשמדה בתוך 45 דקות. העיתונאי קון קולין מהדיילי טלגרף הסתמך על מסמך מפוברק לצורך כתבה שבה חיבר בין סדאם חוסיין לאירועי אחד עשר בספטמבר (Hewitt & Lucas 2009: 107).

את המפנה ביחסה של התקשורת הבריטית - מתקשורת מגויסת לתקשורת ביקורתית - אפשר לזהות בחקירה המקיפה שנערכה בעניין מותו המסתורי של המומחה לנשק ביולוגי דייוויד קלי. חקירה זו הציתה את דמיונם וסקרנותם של עיתונאים רבים בבריטניה והניעה אותם לחפש חומר בלעדי על אודות עולם הצללים (Dover & Goodman 2009: 3). קלי, שכאמור היה מומחה לנשק ביולוגי, שימש מפקח מטעם האו"ם לבדיקת הנשק בעיראק ונחשף כמקור של כתב הבי-בי-סי אנדרו גיליגאן. סמוך לחשיפתו נמצא קלי מת בשדה ליד ביתו, במה שהיה ככל הנראה מעשה התאבדות. גיליגאן טען בכתבתו, שהתבססה כאמור על מידע שסיפק קלי, כי הממשל של טוני בלייר יצר מסמך מודיעיני מתלהם נגד סדאם חוסיין כדי להצדיק את היציאה למלחמה.

ועדת הוטון (Hutton Inquiry), שהוקמה לאחר מותו של קלי כדי לבדוק את האירועים, קבעה כי הממשלה פעלה כשורה וכי האשם העיקרי היה הבי-בי-סי, שפרסם מידע לא מדויק ואף התעקש על אמיתותו. תוצאות ועדת החקירה התקבלו בחשדנות באמצעי תקשורת מרכזיים בבריטניה כמו הגרדיאן, האינדפנדנט והדיילי מייל. היה זה ביטוי נוסף לחוסר האמון בין הצדדים. לאחר הפיגועים בלונדון ב-2005 הגבירה התקשורת הבריטית את היקף ואת עומק הסיקור של ארגוני הביון הבריטיים. החלו להופיע יותר ויותר פרסומים המציגים את הארגונים האלה באופן שלילי, כמו פרסום דבר הריגתו של ברזילאי חף מפשע שנחשד כי הוא מחבל מתאבד (Dover & Goodman 2009: 3).

כדאי להוסיף ולהקדיש כמה מילים ליחסי שירותי המודיעין הגרמניים עם התקשורת בארצם. זהו סיפור מעניין וייחודי דווקא משום עברם האפל והחשוך של השירותים החשאיים של גרמניה בימי מלחמת העולם השנייה. אם יש מתאם בין שיעור התמיכה בארגוני המודיעין לאפשרות שלהם לשמור על חשאיות וריחוק מהציבור שבשמו הם פועלים, הרי ברור שלארגוני המודיעין הגרמניים לא היה אשראי לשתיקה לאחר מעלליהם בימי המלחמה. נדרשו מהלכים דרמטיים לשיקום תדמיתם הגרועה, ושירותי הביון ניאותו להרים את הכפפה. היום המודל הגרמני בנוי על עיקרון כללי של פתיחות יחסית לתקשורת.

שירות הביון הגרמני הקדים את מקביליו האירופיים וכבר בראשית שנות השבעים הקים יחידת עיתונות. במודל הגרמני ארבעה רכיבים עיקריים: בקרת תקשורת, שבה עוקבים אחר הנאמר על הארגון בתקשורת; תגובה מידתית על הביקורת הנמתחת על הארגון בתקשורת; איזון בין הכחשה למתן מידע לתקשורת; גזרים ללא מקלות - בשל עוגן חוקתי חזק שאינו מאפשר נקיטת סנקציות רבות נגד העיתונות הגרמנית, עושה שירות הביון הגרמני שימוש תכוף בהטבות ולא באיומים. הטבות מעין אלו כוללות מקורות מידע, ראיונות, ולעתים אף תמורה כספית לסיקור שירותי המודיעין באופן חיובי (Shpiro 2001). שפירא משווה בעבודתו בין האסטרטגיות התקשורתיות של המודיעין הגרמני ובין האסטרטגיות של המודיעין הישראלי. לדידו, המודל הישראלי, שלא כמו המודל הגרמני, מתאפיין בסגירות ובחשדנות כלפי התקשורת. שלושה אלמנטים מרכזיים מאפיינים מודל זה: פיקוח הדוק על המידע; תחרות ומימון סמויים של גורמי תקשורת על פי צורכי הארגון ושיתוף פעולה עמם לשם יצירת הרתעה (Shpiro 2001).

בשנים האחרונות ארגוני מודיעין מערביים מנסים בתהליך מתמשך למצוא את שביל הזהב שבין הצורך האובייקטיבי בשמירה על מידע רגיש לבין הצורך לזכות באמונו של הציבור ובתמיכתו. בתהליך זה שב ועולה הטיעון כי לעומת ארגוני המודיעין של המאה העשרים, שפעילותם התאפיינה בחשאיות גמורה, עולם הצללים של המאה העשרים ואחת מתאפיין בפתיחות יחסית. שינוי זה מציב לפני קהילת המודיעין אתגר חדש ולא מוכר, שבו יהיה עליה להקפיד שלא להיגרר לעיסוק יתר בפן התדמיתי של עבודתה (Wark 2003). האיזון המדוד והנכון בין הערכים המתנגשים מעסיק כיום תדיר את זרועות הממשל, ובהן את שירותי המודיעין במדינות דמוקרטיות. המורה הטובה ביותר, ההיסטוריה, מלמדת אותנו כי היחסים יוסיפו להיות דינמיים - על פי הנסיבות המשתנות במדינות, מצבי רגיעה ומשבר ונכונות התקשורת להילחם על זכותה לספק לציבור מידע על אודות פעולות מערכות המודיעין.


1 אסדרה (רגולציה) פירושה ויסות, פיקוח, הסדרה של פעולות הנעשות בתחום הסמכות והמרות השלטונית.

2 פרשה זו מוכרת כפרשת "עסק הביש", שבה הופעלה רשת יהודית במצרים כדי לעורר אי-סדר ומתח בין הבריטים למצרים ובכך לטרפד את תכנית הצבא הבריטי לפנות את תעלת סואץ. הרעיון היה לחבל בחשאי במתקנים מערביים במצרים באופן שיצטייר כאילו הפעולות נעשו בידי מחתרת לאומנית מצרית. לאחר כמה פעולות קרתה תקלה כאשר מטען חבלה התלקח בטרם עת בכיס אחד מחברי הרשת, פיליפ נתנזון, בתור לקולנוע באלכסנדריה. הרשת נתפסה בידי המצרים, נחקרה ועונתה. ראשיה, משה מרזוק ושמואל עזר, הוצאו להורג, האחרים נשפטו לשנים ארוכות בכלא המצרי ושניים מהם זוכו. הפרשה עוררה סערה פוליטית גדולה מאוד בוויכוח המוכר בשמו "מי נתן את ההוראה?" לביצוע הפעולה במצרים (אשד, 1979; הראל, 1980).