הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
3 ממוצע
1
1
2
0
3
0
4
0
5
1
4
חקירת מוות

חקירת מוות


דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
3 ממוצע
1
1
2
0
3
0
4
0
5
1
4
39 
39 
גודל (עמ'): 304
מו"ל: קוראים הוצאת ספרים

תקציר

חקירת מוות הוא מותחן פורנזי עוצר נשימה.


ד”ר מייקל ווילסון הוא פתולוג וחוקר מקרי מוות, עם עבר מסובך ומוח חשדן. כחוקר מקרי המוות הראשי של דבלין, הוא נתקל בהרבה מקרי מוות אלימים, חריגים או בלתי צפויים. אבל מקרה
אחד מטריד אותו במיוחד.


פטריק דאולינג נמצא תלוי ביער נידח שנה קודם לכן. החקירה הסתיימה ברגע שהוכרז על תוצאות נתיחת הגופה: התאבדות. דאולינג היה מכור לסמים, עם תוחלת חיים עלובה. התיק נסגר. ואז מגלה ד”ר ווילסון שהתיק של דאולינג היה מונח על שולחנו של  חוקר מקרי המוות הקודם, כשנורה למוות בידי אופנוען מסתורי.


צירוף מקרים?


ד”ר ווילסון לא סבור כך. אבל כשהוא מעמיק לחקור, מתחילים לאיים על חייו. ואז, הוא, אשתו האהובה ושני ילדיו המתבגרים מוצאים עצמם תחת התקפה מסכנת חיים.
עד כמה רחוק הוא מוכן ללכת כדי לחשוף את האמת ולהעניק לפטריק דאולינג הזדמנות אחרונה להשמיע את קולו?


***


המחבר, פול קרסון, הוא גם רופא במקצועו. ספריו מככבים ברשימות רבי המכר באירלנד ומחוצה לה.
יולי 2015

  • ISBN: 456-2656
  • גודל (עמ'): 304
  • מו"ל: קוראים הוצאת ספרים
  • יצא לאור ב-: 01/01/1970
  • שם המחבר: פול קרסון
  • תורגם ע"י: שרית פרקול
  • זמין להשאלה: כן

פרק 1

משלח ידי הוא מוות.

רצח, התאבדות, מוות בתאונה, מוות מרשלנות רפואית, כוויות, טביעה, מנת יתר, התחשמלות, הלם זיהומי, פגיעת רכבת, דריסת אוטובוס — אני מטפל בכולם. ובעוד הרבה יותר.

אני רופא, אבל הפציינטים שלי אינם מדברים איתי. איש מהם אינו מתלונן על כאבי בטן, כאבי ראש, כאבי גרון או סחרחורות. אני לא בודק את לחץ הדם שלהם, את עורם, את ציפורניהם או את עיניהם. ועם זאת, אני יודע על אודותיהם יותר משידעו על עצמם. אני יודע על אודותיהם יותר משבני משפחתם וחבריהם ידעו אי-פעם. אני יודע מתי והיכן הם נולדו, איך והיכן הם חיו. וגם איך ומתי הם מתו.

ביום אני לומד על חייהם ועל אהבותיהם, על נישואיהם ועל צאצאיהם, על עיסוקיהם ועל הרגליהם החברתיים. בלילה אני קורא את דוחות הנתיחה של גופותיהם.

יש בקרים שבהם אני מתעורר כשתצלומים פזורים על השטיח לצד מיטתי. תמונות בוטות ואכזריות של זירות פשע ושל ממצאי נתיחת הגופה. התמונות האלה נשמטו מידי בלילה הקודם, כשנאבקתי בעייפותי הכבדה. לפעמים התמונות האלה רודפות אותי בחלומות, כמו רוחות רפאים.

בלילות כאלה, שנתי נודדת. אני נאלץ לגלות אל חדר האורחים, מאחר שאשתי, שרה, מסרבת לחלוק עמי את המיטה הזוגית שלנו. היא סבורה שהעבודה האומללה הזאת מלחיצה ומעיקה מדי. זה לא שהיא לא אוהבת אותי. היא אומרת שכן, ואני מאמין לה. ואני אוהב אותה יותר מכפי שאוכל לתאר במילים. אבל מוטלת עליי אחריות כבדה. התואר הרשמי שלי הוא ד”ר מייקל ווילסון, חוקר מקרי המוות של העיר דבלין.

מתי דבלין הם שלי.

אני קולם האחרון.

פרק 2

פטריק דאולינג נמצא תלוי ביער ב-30 בנובמבר 2009. חקירת המשטרה בעניין מותו של הבחור בן העשרים ושמונה הסתיימה ברגע שנודעה תוצאת נתיחת הגופה: התאבדות. הם ערכו כמה חקירות, דיברו עם חברים קרובים ועם בני משפחה, אך ללא תכלית מסוימת. מבחינתם, התיק היה סגור. ואז, נסיבות טרגיות דחפו את החקירה הזאת אל שולחני, ולאחר שהתעמקתי בתיק במשך זמן מה, הגעתי למסקנה שונה מאוד: דאולינג נרצח.

תפקידי כחוקר מקרי המוות הראשי הוא לחקור אירועים כאלה. אני חוקר את מקרי המוות החריגים, הבלתי מוסברים, האלימים או הבלתי טבעיים. אני שואל מי, מתי, היכן ואיך. ואז אני מחליט מה קרה. המדינה חייבת להבין מיתות משונות, והמשפחות צריכות סגירת מעגל.

מרגע שהחלטתי שדאולינג לא שלח יד בנפשו, נאלצתי להתעמת עם המדינה כדי להוכיח זאת.

וכך, בשעה 13:45 ביום חמישי 3 ביוני 2010, התחלתי עם ג’ק מתיוס, הבלש שגילה את הגופה. ישבנו במשרדי, “חדר האנחות”, כפי שאני מכנה אותו, בבניין קוֹרוֹנֶרְ’ס קוֹרְט, בית הדין של חוקר מקרי המוות בדבלין. אנחות, כי זה בעיקר מה ששומע ממני הצוות שלי שם, כשאני עמל על הניירת. יש לי שם גם לאולם הדיונים עצמו: “לשכת רוחות הרפאים”. כן, יש לי דמיון פעיל.

“כשגופתו של דאולינג נמצאה, הוא נעדר רק פחות מיממה.” אמרתי את זה כאילו אני עובר על תיק החקירה בפעם הראשונה. הבטתי במתיוס, והוא הנהן.

הרמתי גבה. “למה החיפוש הפתאומי? הוא היה אדם בוגר. הוא יכול היה להיות בכל מקום: ישן אצל חבר, או נרדם שיכור במכוניתו. או שהתמזל מזלו עם בחורה. היו יכולים להיות כל מיני הסברים להיעלמותו.”

“דאולינג היה מכור לסמים,” ענה מתיוס. “הוא היה בנו של אלברט דאולינג, שר בממשלה. יום קודם לכן הוא נקלע לתגרה עם פושע ידוע לשמצה. הייתה דאגה לשלומו.”

מתיוס היה גם השוטר שהופקד על מציאת דאולינג. טכנולוגיית איכון הטלפון הנייד הובילה את הצוות שלו ליער נידח, על גבול דבלין והרי וויקלו.

הסתובבתי בכסאי, ואז תופפתי באצבעותיי על השולחן שמולי. מתיוס לא הסגיר כל רגש. על פניו הרחבות הייתה הבעה חתומה.

העמדתי פנים שאני מקבל את ההסבר הזה. “אז בגלל זה פעלתם במהירות כזאת,” אמרתי ונגסתי מהכריך. גועל נפש. בדקתי את האריזה: היו שם מספיק כימיקלים כדי לגרום לי פריחה והתקף לב. דחפתי הצדה את הכריך והצצתי בדף נוסף מתוך הקלסר. שוב, העמדתי פנים שרק עכשיו נתקלתי בו. למעשה, זו כבר הייתה הקריאה השלישית שלי. בסוף הקריאה הראשונה הבחנתי בכמה צרימות: חבורות חשודות על הגופה. סתירה בין תוצאות בדיקת הרעלים לבין התנהגותו של פטריק דאולינג. בקבוק וויסקי כמעט ריק נמצא במכוניתו של המנוח, ללא אפילו טביעת אצבע אחת, שלמה או חלקית. למה שאדם הנחוש בדעתו להתאבד יטרח לנגב בקבוק וויסקי? אז התעמקתי שוב במסמכים. הפעם ניתחתי אותם מבחינה פורנזית. והואיל והוכשרתי כפתולוג, אני יודע איך לעשות זאת בשיטתיות. קראתי תגר על הגרסה המודפסת, תוך מתיחת קווים מתחת לפסקאות חשודות במיוחד. בסוף התהליך כבר הייתי משוכנע שמישהו משקר. המשטרה, עדי הראייה ובני המשפחה היו החשודים העיקריים. דאולינג נרצח, הייתי משוכנע בכך.

קראתי בקול רם את ממצאי בדיקת הרעלים. “נמצאו בגופו עקבות של הירואין, קוקאין ואמפתמינים.” קימטתי כל כך חזק את המצח, עד שזה כמעט כאב. “חתיכת קוקטייל. פלא שהוא היה מסוגל לקשור את שרוכי הנעליים שלו, שלא לדבר על לולאת חבל תלייה.”

מתיוס לא ענה. הוא התנועע בחוסר נוחות בכסאו, שפשף את אפו וגירד בסנטרו. נראה כאילו הוא היה רוצה להימצא במרחק מיליון קילומטרים מכאן. הוא היה גבר גבוה ומקריח בן חמשים ומשהו, גובהו כמטר ותשעים, מוזנח למראה. עורו נראה בצקי בגלל עבודה משרדית רבה מדי, והוא גידל כרס די משמעותית. ציפורניו היו כסוסות עד העצם. החליפה המקומטת שלבש כמעט התאימה לקמטים שעל פניו. כעת הבהב בעיניו שמץ של חוסר ודאות.

“כשדאולינג התגלה, נמצא מתחתיו כסא בר הפוך,” אמרתי, מדבר בכוונה בקול חדגוני ומשעמם. “נדגמו טביעות רגליים בבוץ. מסקנה: הוא כרך את הלולאה לצווארו, עמד על הכיסא ובעט בו.” הצצתי שוב במתיוס. “אז איך לעזאזל הוא הצליח לעשות את כל זה?”

מתיוס משך בכתפיו. פניו היו קודרות, עיניו עמומות. תהיתי לרגע אם זיכרון גופו חסר החיים של דאולינג בן העשרים ושמונה המשתלשל מהחבל עדיין רודף אותו. מי שנתקל במוות פתאומי לעולם אינו שוכח את המראה. “אני לא יכול לענות על זה, ד”ר ווילסון,” אמר. “ככה מצאנו אותו.”

הוא לא הסגיר דבר. אם הוא שיקר, הוא הצטיין בכך. ואולי הוא לא ידע כלום. או שהוא באמת האמין בחומרים שבתיק דאולינג. אם כן, אז הוא טיפש. או חי באשליות. לפי התרחיש הגרוע ביותר שלי, מתיוס היה מודע מאוד לעובדה שהתיק מעורפל לגמרי, ובערמומיותו העמיד פני תם. אבל סירבתי לחשוף את חששותיי. תוכניתי המיידית הייתה לראות אם אצליח לערער אותו. הוא חשב שהגיע לכאן לדיון ראשוני בחקירת מוות, לא לחקירה צולבת.

פשטתי את הז’קט שלי ותליתי אותו על גב הכסא המשרדי המסתובב שלי. פתחתי את הכפתור העליון בחולצתי ושחררתי את עניבתי. בלי לומר מילה, פתחתי את הקלסר וחשפתי את הניירת ואת התצלומים. מתיוס עקב במבטו אחרי כל תנועה שלי.

פרשתי על השולחן מולי את התצלומים של התלייה. גופתו של דאולינג נמצאה בקרחת יער במרחק כעשרה מטרים מקצה היער. העצים היו צפופים, האזור חשוך ומפחיד. הצלם לכד בעדשתו ענפים שנפלו, ענפים שבורים ואת השרידים שהותירה הסערה האחרונה: זרדים, עלים יבשים ועלווה מוטלים בערבובייה. הקליפה התקלפה או נקרעה מגזעיהם של עצי האורן העבים. והייתה הגופה. הבזק. פלג גוף עליון, ראש נח על צוואר שמוט קדימה בצורה מחרידה. הבזק. זווית שונה: פנים נפוחות וחסרות חיים. הבזק. תמונת תקריב של החבל הכרוך סביב צווארו של דאולינג. הזווית הזאת לכדה את פיו של דאולינג, את אפו ואת עיניו הריקות. התבוננתי בתצלום והפכתי אותו לצדדים, כאילו התמונה האכזרית הזאת תוכל להציע לי תובנה כלשהי לתוך מחשבותיו של המת. התאבדות היא אקט של ייאוש. רוב האנשים נלחמים על חייהם, אפילו נלחמים עד המוות כדי לשרוד. האם היית במעמקי הייאוש באותו יום, פטריק, או שמשהו אחר קרה לך? האם באמת היית לבדך, כמו שכולם מאמינים, או שהיה איתך מישהו? האם שלחת יד בנפשך, או שמישהו הרג אותך?

עברתי לחלק אחר של הקלסר. “מנתיחת הגופה עלה כי דאולינג התאבד, וזו עמדתה של המדינה בחקירה הזאת.”

מתיוס הנהן שוב.

נאנחתי בקול רם. טוב, חשבתי לעצמי, המדינה ואני בהחלט לא רואים עין בעין בסוגיה הזאת. “אני עדיין מופתע מכך שהוא הגיע ליער ההוא, במרחק קילומטרים מביתו. רוב המתאבדים בוחרים מקום קרוב לביצוע התאבדות.”

מתיוס רכן קדימה. נשימתו נעשתה כבדה ומאומצת. הוא צמצם כל כך את עיניו, עד שראיתי רק חריצים חשדניים.

“משהו מטריד אותך, ד”ר ווילסון? מה העניין?”

לא עניתי. הרבה מאוד דברים הטרידו אותי, אבל רציתי לשחק בקלפיי בתבונה. זה עשוי לקחת זמן. היה לי זמן. מתים אינם מזרזים אותך בחקירה שלהם. סידרתי את התצלומים המשטרתיים בשלוש שורות. השביעייה הראשונה הדגישה את הרקע ואת היער; השנייה הראתה את הגופה התלויה. קבוצת התצלומים האחרונה הראתה שביל צר שהוביל מעבר למקום שבו נמצא דאולינג. בחוץ צלצל טלפון, חדל מלצלצל ואז התחיל שוב. הצלצול נמשך, ואיש לא ענה.

“משתמשים בשביל הזה לעתים קרובות?” הייתי כל כך רעב, עד שלקחתי נגיסה נוספת מהכריך. לעזאזל עם הפריחות ובעיות העיכול, הייתי חייב לאכול משהו.

מתיוס התבונן בגב כפות ידיו כאילו רשם לו שם הערות. “קשה לומר. זה לא שביל מרכזי, אבל יש כמה מטיילים על הגבעה שמשתמשים בו.” עיניו החשדניות לא נרגעו.

“לאן הוא מוביל?”

“בערך קילומטר וחצי קדימה יש שטח פתוח המוביל למרגלות ההר. בחודשי הקיץ זה אזור פופולרי לריצות שדה.”

“אבל בנובמבר?”

“אפשר להגיד את זה ככה, ד”ר ווילסון: דאולינג היה תלוי במשך כמעט יממה כשמצאנו את הגופה שלו. אף אחד לא בא להגיד שראה אותו.”

עברתי על תמונות היער, נזהר לא לטנף אותן באצבעות משומנות. המקום לא נראה מזמין: אפל, עוין, מפחיד. הטלתי ספק באפשרות שרבים ירצו להיכנס לשם בחורף.

“אני לא מצליח להבין את המיקום הזה,” אמרתי. “קראתי על כך בעיתונים. אמרו שדאולינג היה בחור עירוני מושבע. איך הוא הגיע למקום המרוחק ההוא?”

לא ציפיתי לתשובה, וגם לא קיבלתי.

“אני לא מבין את זה,” אמרתי ונענעתי בראשי, “אני פשוט לא מבין.” באתר הבנייה הסמוך, מקדחה כבדה התחילה לפעול. החלונות רעדו. הכריך שלי נבל, וכמותו גם התיאבון שלי.

*

תיק דאולינג היה אחד מעשרים תיקים שנחתו על שולחני עשרה ימים קודם לכן. מותו אירע בשטחי מחוז דבלין, ומכאן שהחקירה הייתה אמורה להגיע אל ד”ר הרולד רפרטי, חוקר מקרי המוות המחוזי. אבל לפני חודש רפרטי נורה בעת שהיה בדרכו למכוניתו. לדברי עדי ראייה, אדם חבוש ברדס ניגש בנחת מאחוריו, קרא בשמו, וכשרפרטי הסתובב — ירה בפרצופו מטווח אפס. ואז, כמעט מבלי להיחפז, פסע היורה לעבר אופנוע כבד שעצר במגרש החנייה. הוא טיפס אל המושב האחורי ומיהר לנסוע משם. נהג שעבר שם ברכבו ראה אותו משליך את האקדח לנהר במרחק קילומטר וחצי משם. לאחר מכן הוא לא נראה שוב.

רפרטי היה בן ששים וארבע, לקראת פרישה לגמלאות. הוא עשה את מלאכתו על הצד הטוב ביותר, אך לעתים עורר מחלוקת. לעתים קרובות קרא תגר על הראיות שהגישה המשטרה ועל הדוחות הפורנזיים, אם חשב שנעשתה עבודה רשלנית. במקרה מפורסם אחד, הוא התעמת עם הצבא במהלך חקירת מוות. ירי אקראי לכאורה הפך להיות רצח, כשהחקירה שניהל רפרטי באולם בית הדין שלו חשפה רשת של מרמה וטיוח בקרב קצינים בכירים. בזאת הפך את עצמו לגיבור קהילת אכיפת החוק, אך שנוא נפשם של חוגי הצבא. ובכל זאת, לא נראה מניע ברור לכך שנרצח בדרך כה קרה ומקצועית.

כולם, החל בקהילה המשפטית וכלה בממשלה, היו בהלם מההתנקשות ברפרטי. ואז, בניסיון להשלים בזריזות חקירות מוות תלויות ועומדות, חילקו את התיקים של רפרטי בין כמה אנשים. אני קיבלתי חלק ניכר מהם. הכול נראה שגרתי, פרט לדאולינג. הייתי משוכנע שדאולינג לא התאבד. ואם לא, אז איך הוא הגיע לכך שנתלה בחבל ביער מרוחק? החלטתי שהיה איתו מישהו. דאולינג לא מת לבדו. מישהו רוקם כאן טיוח.

“יש עוד משהו שהפתיע אותי,” אמרתי, מסרב להרפות. “החיפזון.”

מתיוס לא הצליח להחניק את הגניחה שבקעה מפיו, והוא השתעל בניסיון לעשות זאת. “איזה חיפזון?” בחוץ, מנוע המקדחה השתתק, והחלונות הפסיקו לשקשק.

“הוא נעלם בעשרים ותשעה בחודש, התגלה בשלושים, וגופתו נותחה בתוך יממה. הוא נקבר כעבור יומיים.” נשענתי אחורה בכסאי והבטתי בבלש. “לי זה נראה חפוז מאוד.”

“אני חקרתי את המוות של דאולינג,” ענה מתיוס בחדות. הוא זעף. “גבינו יותר מעשרה תצהירים, כולל כאלה מחבריו הקרובים ביותר. המשפחה ארגנה את הקבורה, לא אני.”

הרמתי את ידי. “ברגע שהפתולוג החליט שהוא התאבד, זה פחות או יותר היה סוף הסיפור, נכון?” אמרתי, נותן לו כאן מוצא אפשרי.

“כן,” ענה מתיוס ונרגע עם המבט הזועף שלו. הוא הרגיש שהצליח לחמוק. החלטתי לטפל בפתולוג אחר כך; הוא יתקשה לשכנע אותי שסיכום נתיחת הגופה שביצע היה נכון.

הגעתי למסקנה שכבר לא אצליח להפיק ממתיוס משהו מועיל יותר. הוא התקבע על תיאוריית ההתאבדות וסירב לזוז. החלטתי לתקוף אותו מזווית אחרת, ביום אחר. סגרתי את הקלסר, וברוב טקס הנחתי אותו בראש ערימת התיקים האחרים. סידרתי אותו יפה, שלא ייפול.

“אם כך, זה כנראה סוף הסיפור,” שיקרתי. הייתי זקוק לזמן נוסף. אין סיכוי שהחקירה הזאת תובא לדיון בבית הדין שלי לפני שחשדותיי יירגעו. הצצתי ביומני. “אני קובע את דיוני החקירה להשכם בבוקר יום שני, עשרים ושמונה ביוני. זה בעוד פחות מארבעה שבועות מעכשיו. אבקש ממזכירתי להודיע למשפחה. נזדקק להכרעת מושבעים, בגלל הנסיבות. זה אומר שמיעת עדויות מפיך ומפי הצוות הפורנזי. בסדר?”

מתיוס נראה חרד. “אתה בטוח שאתה לא יכול להתחיל את החקירה מוקדם יותר? הרי ברור שהמשפחה רוצה לגמור עם זה כמה שיותר מהר.”

הצבעתי על עומס התיקים שלי, ערימה גדולה של קלסרים. כולם היו דיווחים על מקרי מוות בנסיבות מוזרות או חריגות. “אתה רואה את התיקים האלה?” אמרתי למתיוס. “כל אחד מהם מייצג גבר, אישה או ילד. כל אחד מהם מת בנסיבות מוזרות או חריגות. לכן הם הגיעו לכאן, אליי. לא משנה מה מעמדם בחיים, אם היו עשירים או עניים מרודים, כולם זכאים לתשומת לבי. כולם זכאים להסבר לגבי מה שקרה ברגעי חייהם האחרונים. וכולם זכאים לכך שהאמת תיכתב בתעודות הפטירה שלהם.”

מתיוס התנועע בכסאו.

“אם השר מוטרד בקשר לתאריך, תגיד לו לפנות אליי. אבל תגיד לו גם שאני לא אוותר. בבית הדין שלי, המתים מחכים בתור, לא עוקפים אותו. כסף או השפעה לא יקפיצו אף אחד לראש התור.”

מתיוס קם על רגליו. הוא השתוקק לצאת כבר מהחדר. “אוקיי, אוקיי, בסדר. תקפיד לעדכן את משפחת דאולינג. הם מאוד מתוחים בקשר לחקירה.”

שמעתי על אלברט דאולינג, כמובן. הוא היה ראש המשפחה ושר בממשלה. בכל הופעה שלו בטלוויזיה ראיתי גבר גבוה ונאה בן ששים, בעל רעמת שיער בצבע אפור פלדה. היה לו סנטר בולט עם גומה, ועיני הנץ שלו שכנו מתחת לגבות אפורות עבותות, שסמרו כשהיה נסער. לא הכרתי אותו אישית, אך הייתי מודע למוניטין שלו כבריון המתעקש שכל דבר ייעשה בדרכו. הלשונות הרעות רמזו על שחיתות. אתה צריך שינוי הגדרה למגרש שלך משימוש חקלאי לפיתוח מסחרי? אין בעיה, פנה לאלברט. הוא ידע איך לקנות קולות בישיבות התכנון. הוא ידע אילו חברי מועצה אפשר לשחד, ותמורת מה. הוא היה מסוגל לאשר סלילת כביש בתוך אתרי קבורה מימי הביניים ולהעביר מענקים של הקהילה האירופית למחוז הבחירה שלו, כדי למשוך מצביעים לקראת הבחירות. הוא היה נוכל, בממשלה עמוסה נוכלים. אבל הוא בלט בתוכם. הוא לא שם קצוץ על מה שאחרים חשבו עליו, הוא היה נועז וחצוף ומרתיע. אבל מות בנו בכורו, פטריק, גרם לאש שבתוכו לדעוך. או לפחות, זה מה ששמעתי מאלה שידעו.

מתיוס כבר היה בדלת, בדרכו החוצה.

“אם תצוץ בינתיים בעיה,” אמרתי, “נהיה בקשר.”

הוא נעצר, אוחז במסגרת הדלת ביד אחת. “איזו בעיה?” שאל.

“לא יודע,” עניתי. “דיברתי באופן כללי. בעיות לגבי הזמינות של הפתולוג, בעיות עם זמני הדיונים בבית הדין, בעיות עם נוכחות העדים.” למה מתיוס כל כך עצבני? הוא נראה מבוהל, כאילו ראה רוח רפאים בוהה בו מאחורי גבי. “נחיתה ממאדים, שטפונות, מהומות, סערות ומגיפות. מנין לי לדעת? סתם אמרתי משהו שגרתי: ‘אם תצוץ בעיה, נהיה בקשר.’ אני לא רומז שבאמת תהיה לנו בעיה.” בינתיים.

מתיוס הגיב בחיוך צונן. זה לא הרגיע אותי. משהו באמת מציק לו. הבעת פניו אמרה הכול. הוא לא היה בטוח בתיק הזה. הוא ידע שהראיות לא מסתדרות. הוא רק עשה מה שצריך לעשות, בתקווה שיימאס לי לשאול שאלות ואקבל הכול כמות שהוא. אם אני צודק, אז מתיוס טועה. אני לא אדם שמקבל דברים כפשוטם. אני פתולוג מומחה, בעל רקע בעייתי. אין הרבה אנשים שאני בוטח בהם. לא האמנתי למתיוס. לא האמנתי לממצאי נתיחת הגופה. למעשה, לא האמנתי לשום דבר בתיק הזה.

כשמתיוס עזב את החדר, לקחתי את התיק מהערימה ופתחתי אותו שוב. הצצתי בשעוני. נותרו לי עוד שלושים וחמש דקות עד לסוף הפסקת הצהריים. רעב חדש דחף אותי אל הרבע האחרון של הכריך שלי. בתוך דקות מילאה החומציות את קיבתי והתחלתי לחפש את הכדורים נגד צרבת.

עברתי על התצלומים עד שמצאתי את זה שחיפשתי. זה היה בתוך קבוצת התצלומים שהתמקדה ביער. הבטתי בו מזוויות שונות, הפכתי אותו מול האור, ואז התעמקתי בו באמצעות זכוכית מגדלת. כתם מטושטש צד את עיני. ככל שהבטתי בו, הוא נותר צל. צל עם עיניים אדומות.