הז'אנרים
כל הז'אנרים
סדרה:‎ חצויה - 2

דרג ספר זה מתוך 5
19 דירוגים
2.8
ממוצע
1
2
2
6
3
6
4
3
5
2
20
35 

דרג ספר זה מתוך 5
19 דירוגים
2.8
ממוצע
1
2
2
6
3
6
4
3
5
2
20
35 
35 
סדרה:‎ חצויה - 2
גודל (עמ'): 336
מו"ל: אורית פטקין

תקציר

איזבלה קסלר, בחורה צעירה בעלת סוד בעברה, בדיוק סיימה את בית הספר למשפטים ומתחילה התמחות במשרד עורכי דין נחשק בצפון תל אביב. איתן אנגלרד, עורך דין מצליח, יפה תואר ורווק מבוקש, נשבה בקסמיה של איזבלה. איזבלה, שעד לא מזמן הייתה במערכת יחסים בעייתית, מתקשה להחליט האם ללכת אחר לבה ולהיענות לחיזוריו של איתן או להישאר בודדה אבל מוגנת מפני פגיעה.

 

מהרגע שאיתן הניח את עיניו על איזבלה הוא הרגיש שחל בו שינוי, הוא הבין שעליו לשנות את דרך התנהלותו בחיים ולבדוק לאן רגשותיו מובילים אותו. מערכת יחסים מורכבת נרקמת בין השניים. איזבלה נאלצת להתמודד עם העבר ולהילחם בהשלכות שלו על טיב יחסיה הרומנטיים והמיניים עם איתן, בעוד איתן רגיש, מתחשב וקשוב לכל צרכיה.

"חצויה" הוא רומן המיועד לקוראים מבוגרים בלבד.  

המשך קריאה
  • ISBN: 80015011130
  • גודל (עמ'): 336
  • מו"ל: אורית פטקין
  • יצא לאור ב-: 25/01/2015
  • שם המחבר: אורית פטקין
  • זמין להשאלה: כן

פרק 1

 

 

יום חמישי בבוקר, השמש חודרת בעדינות מבעד לווילון חדר השינה, פוגעת ברגליי ומחממת אותן ברכות. מהמטבח נשמעים פטפוטים. אני קמה בעצלות ושמה עליי את החלוק הוורוד.

במטבח יושבים איה והחבר שלה מזה שנתיים, דניאל.

"בוקר טוב," איה צוהלת לקראתי. "למזוג לך קפה?"

אני מהנהנת בחיוב וחושבת לעצמי, מה, הוא עבר לגור כאן עכשיו? אולי שישתתף איתנו בשכר הדירה.

"נו, את מתרגשת לקראת יום ראשון?" שואל דניאל.

"כן, אבל בעיקר פוחדת לא לפשל." אני לא מאמינה שמשרד עורכי הדין היוקרתי אנגלרד ושות' קיבלו אותי להתמחות.

"את תמיד מצליחה במה שאת עושה, אני בטוחה שיהיה בסדר. במקרה הכי גרוע תחזרי למלצר," איה אומרת בגיחוך.

"לא מצחיק!" אני עושה פרצוף נעלב.

"אני הולכת להתקלח," איה מתחמקת מהסיטואציה שהייתה עלולה להיווצר ונמלטת לכיוון המקלחת.

נשארנו במטבח דניאל ואני. היום איה בת 25. דניאל ארגן לה מסיבה בערב, או יותר נכון נשף.

"קנית לה משהו מיוחד להערב?" אני שואלת בסקרנות.

"כן, אבל שלא תשמע," הוא לוחש. דניאל הוא כזה רומנטיקן וחמוד, יש לאיה המון מזל. "טוב, נו, מה קנית?"

"חסר לך שתגלי לה. קניתי לה את הקטנוע שהיא מפנטזת עליו כבר כמה חודשים, וכתוספת קניתי לה עגילים חמודים."

"אתה לא רציני, היא תשתגע. היא חולמת על הקטנוע הזה בערך מהתיכון אבל למי היה תקציב לזה. אני חייבת למצוא לי בחור כמוך, לפני שהקנאה תהרוג אותי."

"את חייבת לצאת מהחלוק של הסבתא לפני שהזקנה תהרוג אותך," דניאל מקניט אותי.

"מניאק!"

אני נקרעת מצחוק, דניאל הוא חבר ממש טוב וכבר לפני שנה הפסקתי להתייחס להערות שלו לגבי הלבוש שלי. הוא ואיה כל הזמן מנסים לשדך לי בחורים. הם עדיין לא הפנימו שאני כנראה מקרה אבוד.

"יש לך משהו נגד החלוק שלי?" אני צוחקת. "חוץ מזה, הסיבה היחידה שהוא עליי היא כי אתה כאן עכשיו ולא הספקתי להתלבש," אני מוסיפה.

איה חוזרת למטבח, כולה חיננית וזוהרת. היא בחורה יפהפייה, רזה, גבוהה, שיער בלונדיני גולש ועיניים כחולות.

"מוכן לצאת?" איה פונה לדניאל. דניאל קם, נותן לאיה נשיקה והם הולכים לכיוון הדלת.

איה ודניאל בדרכם לעוד יום עבודה, איה בעיצוב אופנה ודניאל, שסיים את ההתמחות לפני שנה, עובד באחד המשרדים הנחשקים בתל אביב. זוג נורמטיבי לכל דבר.

אני לובשת את מכנסי הג'ינס הכחולים שאני אוהבת כל כך וחולצת טריקו פשוטה ויוצאת עם מטרה אחת מהבית, לקנות בגד להערב. המסיבה של איה בטח תהיה פיצוץ. כמו שאני מכירה את דניאל, זאת תהיה מסיבה מתוקשרת.

אין לי יותר מדי בגדים, מכיוון שמיד אחרי שהשתחררתי מהצבא עברתי לגור עם האקס שלי. הוא השתלט לי על החיים וקנה לי את רוב הבגדים. כשעזבתי אותו הם נשארו אצלו.

כל החברות הנוצצות של איה מתחום האופנה יגיעו, הן תמיד נראות טוב כל כך. ושלא נדבר על דניאל עם כל החברים שלו, כולם עשירים ומטופחים כמוהו. משכילים, בעלי עבודות שוות ועם בנות זוג מנצנצות שתלויות להם על הזרוע. דניאל גדל בקיסריה, אבא שלו רופא פלסטיקאי ואמא שלו שותפה במשרד עורכי דין יוקרתי בתל אביב. כסף לא חסר לבחור.

השעה כבר 11:00, אין פקקים בשעות האלו של הבוקר כי כולם כבר במשרדים. הגעתי לקניון בהרצליה, מזל שההורים שלי עוזרים לי, בזכותם יש לי את הרכב הקטן והחמוד שלי. אני מסתובבת כבר שעתיים בקניון. לא ממש מתחשק לי להמשיך לחפש שמלה, נראה כאילו תופרים את כל השמלות בכוונה כך שהן לא תתאמנה לי.

החלטתי ביני לבין עצמי שאני נכנסת לעוד חנות אחת. ראיתי בחלון הראווה שמלה כחולה יפהפייה, לפחות כך היא נראית על הבובה. אני מודדת בהתרגשות, היא יושבת בדיוק. השמלה עשויה סאטן נשפך, בגב יש פתח עמוק, מלפנים נסגרת עם קולר עשוי אבני חן נוצצות ובמותן חגורה תואמת. אבל אז אני רואה את המחיר, אלפיים שקלים. אני ניגשת לתאי המדידה ומורידה את השמלה, ממש מתחשק לי לבכות ואז אני חושבת לעצמי, איזבלה, אם את רוצה להצליח בעולם החדש, את חייבת להתלבש בהתאם. אז תאכלי קצת פחות במשך כמה חודשים, לפחות עד שתסיימי לשלם על השמלה. מזל שיש לי נעליים מתאימות, אני נאנחת ומחליטה לרכוש את השמלה.

אני נוסעת עם דניאל ואיה למסיבה. לדניאל יש אוטו ספורט נוצץ ויקר. הרכב המנצנץ נכנס לחניון המלון היוקרתי בהרצליה היישר לחניה השמורה. אנחנו עולים במעלית, איה כולה נרגשת. אני נזכרת ביום הולדתה השישי, התלבשנו והתגנדרנו כמו נסיכות, נראה לי שגם אז היא התרגשה כך. הייתה לנו ילדות מאושרת.

"איה, השמלה שלך מהממת, את נראית מקסים." אני מנסה להוריד לאיה את רמת המתח.

איה לובשת שמלה לבנה ארוכה בגזרה ישרה עם מחשוף עמוק. השמלה הולמת את גופה בצורה מושלמת.

"תודה, גם שלך. מתי קנית אותה?" איה שואלת.

"היום. דניאל אמר לי לא לבוא בחלוק הוורוד," שלושתנו צוחקים. דלתות המעלית נפתחות ואנו נכנסים לאולם נשפים המשקיף לים. כל המוזמנים כבר במקום, יש כאן כמה מאות מוזמנים שהגיעו לכבודה של איה.

האולם יוקרתי, התקרה עשויה כולה מחלונות ואור הכוכבים נכנס אל האולם. הקירות מוארים, הרצפה עשויה שיש מבריק והמוסיקה נעימה לאוזניים. יש בר עם משקאות מכל טוב ומזנוני אוכל עשירים במיוחד.

האורחים נראים מטופחים ואלגנטיים, הנשים לבושות בשמלות ערב יוקרתיות והגברים בחליפות מרשימות. ברגעים אלו ממש אני כל כך שמחה שקניתי את השמלה. לפני שנתיים מי חלם על מסיבות כאלה. איה, שהסטטוס הכלכלי ־ חברתי שלה זהה לשלי, הכירה את דניאל, שהגיע מעולם קצת אחר.

הערב מקסים, יש אווירה טובה באוויר וכולם נהנים. אני נגשת לבר לבקש עוד כוס יין לבן, החלטתי להתפנק קצת הערב. היין איכותי, אני אוהבת יין לבן. אני נשענת על כיסא הבר כדי להקל על רגליי המתענות בעקבים הגבוהים כבר שעות.

לבר ניגש בחור נאה במיוחד, הוא גורם לליבי להחסיר פעימה ולעורי להסמיק. ואולי זה היין? כנראה העובדה שאני מתנזרת מהמין הגברי החליטה לתת אותותיה ולהתגרות בי. ברור לי שהדבר לא ישתנה, לעולם לא אשנה את דעתי, אני עם מערכות יחסים סיימתי.

אני צמאה כל כך שאני מרוקנת את הכוס בלגימה אחת ומסתובבת לבר לבקש עוד אחת. הבחור הנאה מבקש וויסקי ומתיישב לידי. אני לא מאמינה, הדבר היפה הזה התיישב לידי.

"איתן, נעים מאוד," הוא פונה אליי. הדם זורם בכל גופי, הליבידו שלי התעורר לחלוטין ואני מתרגשת כמו נערה מתבגרת ולא כמו אישה בת עשרים וחמש. בהתחשב בעובדה שהפעם האחרונה שבחור ניגש אליי בבר הייתה עוד כשהייתי בצבא, ומאז עברו כמעט חמש שנים, כנראה אני אמורה להתרגש.

"בלה, איזי, איזבלה," אני מגמגמת בהתרגשות.

"איזבלה, שם מקסים. את חברה של איה? אף פעם לא ראיתי אותך."

"כן, אני גם השותפה שלה לדירה."

"אז איך זה שלא נפגשנו לפני כן?"

"היינו אמורים להיפגש?" אני שואלת.

"אני, דניאל ואיה מבלים הרבה יחד, כמעט בכל סוף שבוע. איפה הם הצליחו להחביא אותך כל הזמן הזה?"

הם בילו להנאתם בזמן שאני חרשתי למבחנים. תמיד הוזמנתי לבוא אבל אף פעם לא ממש יצאתי מהחלוק הוורוד ומההרגשה הבטוחה שחשתי בבית. שמחתי להעביר את השנה האחרונה הרחק מהמין הגברי והשתלטן, בטוחה בביתי, מוגנת ומרוכזת בלימודיי.

"הם נעלו אותי בחדר השינה," אני אומרת ומחייכת חיוך טיפשי.

"היה נעים להכיר, בלה, איזי, איזבלה," איתן לוחש לי ונעלם בחדר.

איתן נראה חסון לגמרי, רחב כתפיים ושרירי במידה הנכונה. גבוה, עינים כחולות, שער שחור מבריק, לסת מרובעת ואף מסותת. הוא לובש מכנסיים שחורים וחולצה אפורה מתחת לז'קט החליפה. נראה סקסי להפליא, מסוג הבחורים שאני אוהבת ונמשכת אליהם.

כל הלילה הייתי עסוקה בחיפוש אחר איתן, אמנם בדיסקרטיות כדי שהמפגש ייראה מקרי, אך ללא הצלחה, איתן לא נראה בסביבה. לא ברור לי למה חיפשתי אותו, מהיכן המשיכה הלא מוסברת הזאת אליו? אני רק יודעת שאני לא מחפשת קשרים רומנטיים עם שום גבר עכשיו, טוב לי לבד וככה זה עתיד להישאר כל עוד זה תלוי בי.

השעה כבר ארבע לפנות בוקר, אנשים מתחילים להתפזר. איה אמרה שאתכונן כי בקרוב גם אנחנו נוסעים הביתה. איה ודניאל נפרדים מהאורחים האחרונים במסיבה ולהפתעתי אחרי כל כך הרבה שעות אני שוב רואה את איתן, הוא מתלוצץ עם דניאל ואיה, הם צוחקים על משהו. אני מתקרבת לכיוונם, מוכנה ללכת הביתה, וכולנו ניגשים למעלית שיורדת לחניון. ליד המעלית מצטרפת אלינו בחורה יפהפייה עם שיער שחור ארוך גולש ובשמלת מיני אדומה, היא ניגשת לאיתן ומשלבת את ידה בידו.

איה מסתכלת על הבחורה ושואלת, "שרון, חזרת לארץ סופית?"

"עדיין לא החלטתי, אין כמו ניו יורק, במיוחד בתחום האופנה."

"איך הליין החדש?" שואלת איה את שרון.

"הליין החדש בשלבי סיום. את זוכרת, אם אי פעם תרצי לעבור לניו יורק מחכה לך עבודה אצלנו בחברה." ככל הנראה שרון עובדת בתחום האופנה, סביר להניח שמשם ההיכרות שלה עם איה.

"זוכרת! ניו יורק." עונה איה ומחייכת חיוך ענק לעבר שרון.

"שלא תעזי לגנוב אותה לניו יורק," אומר דניאל.

"דניאל, אני בטוחה שתמצא תעסוקה גם בלעדיה."

הגענו לחניה, אנו נפרדים לשלום ומתחילים לצעוד לעבר הרכב של דניאל. בהפתעה גמורה איתן אוחז בידי ונושק לאצבעותיי. שוב הליבידו הפנימי שלי מתעורר וכולי דרוכה, לחיי אדומות וכל דמי זורם לכיוון אחד בלבד. קשה לי להירגע, חוסר איפוס מוחלט משתלט עליי. שכחתי איך סיטואציות כאלה אמורות להרגיש. ולמה בכלל שאזכור, הרי במשך שלוש שנים הייתי כבולה ביחסים עם בחור שטען שהוא אוהב אותי, ועוד שנה התחבאתי מכל גבר שרצה בחברתי.

"לילה טוב, איזבלה," לוחש איתן לאוזני.

"לילה טוב, איתן," אני עונה בחוסר הבנה לסיטואציה.

איתן מסתובב ופוסע לעבר איזשהו ג'יפ, את הסמל הזה של לקסוס אני מכירה. אבא שלי תמיד אמר לי, "כשתהיי גדולה, אני מקווה שתנהגי בלקסוס או במרצדס חדשה." אבי עובד כרואה חשבון בבית מלון, בילדותי הייתי מגיעה לבקר אותו בעבודה. כשהיינו הולכים לחניון, הוא היה מראה לי את הרכבים המפוארים, אהבתי להסתכל על הסמלים שלהם.

שרון ואיתן נכנסים לרכב. האכזבה מנקרת בעורפי, הוא סתם מנומס, הרי די ברור שהוא תפוס על ידי האלילה שכרגע נסעה איתו מכאן.

אני נכנסת לרכב של דניאל, מנסה להסתיר את האכזבה מעצם קיומה של היפהפייה שכרגע נסעה עם אביר חלומותיי, בג'יפ חלומותיי לעבר הזריחה. אני יודעת שאין לי סיבה להתאכזב, ברור לי שאני לא הולכת לפתח שום מערכת יחסים עם גבר אי פעם. אחרי מערכת היחסים האחרונה שחוויתי אין לי כוונה להתאהב או להתמסר, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא.

אנחנו מגיעים לדירה. דניאל דייר הקבע שלנו עולה איתנו. אני משאירה את הזוג המאוהב לבדו, הולכת לחדרי ונופלת לשינה עמוקה.

בלילה מחשבות רבות מציפות את מוחי, אני נזכרת ביחסיי עם האקס ובהשלכות שנגרמו מהקשר הלא בריא הזה. ככל שאני מעמיקה במחשבותיי, אני בטוחה שעדיף לי לבד, להיות לבד זה הכי בטוח, אין סיכויי להיפגע.