הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
1
חמישים | 1967-2017
איילת ולדמן, מייקל שייבון

במקום 54 

45.9 

חמישים | 1967-2017

איילת ולדמן, מייקל שייבון

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
1

במקום 54 

45.9 

במקום 54 

45.9 

מו"ל: ידיעות ספרים, ספרי עליית הגג

תקציר

הספר חמישים רואה אור במקביל באנגלית, בעברית ובערבית, ויופיע בקרוב בתשע שפות נוספות. 26 סופרות וסופרים מארצות שונות בעולם חברו לכתיבת הספר, שנערך בידי זוג סופרים אמריקאים, שניהם יהודים אוהבי ישראל. 26 מבטים על מה שמתרחש כבר חמישים שנים בחצר האחורית שלנו, ב"שטחים".

כשאניטה דֶסַאי, הסופרת ההודית הנודעת בת השמונים, רואה את קרית ארבע בעת ביקורה בחברון, היא כותבת:

זה לא כל-כך מבצר, העיר הזאת, יותר פרבר עירוני מצוחצח. לדירות יש מרפסות עם פרחים, בחצרות יש עצים. מכוניות יוצאות ונכנסות בשערים. השמש זורחת. כמה נורמלי כל זה. אבל לדירות בטח יש חלונות, ומן החלונות האלה הדיירים יכולים להביט ולראות מעֵבר לרחוב את העיר העתיקה של חברון, עיר הרפאים. כשהם מביטים לשם, מה הם חושבים? או שאולי הם לא חושבים, ופשוט מקווים שהיא תיעלם בתוך ענן של אבק, כמו רוח רפאים?

והסופר האמריקאי מייקל שֵייבּוֹן, המתאר את ביקורו בבית חרושת לסבון בשכם, כמו עונה על השאלה הזאת:

הקשבתי למר טְבֶּלֶה מדבר, ומצאתי את עצמי חושב אותו הדבר שחשבתי בימים שבהם סיירתי במזרח ירושלים, שם מתנחלים ממומנים-היטב מנסים לדחוק החוצה את תושבי סילוואן, או בחברון, שם אוסרים על התושבים הערבים המקומיים להיכנס לרחוב הראשי ולחנויות שלהם, או בסוּסיא, שם נאלצו התושבים לעבור לאוהלים מאולתרים אחרי שכל הכפר שלהם נגזל מהם. ומה שחשבתי הוא: האנשים האלה לא הולכים לשום מקום.

המשך קריאה
  • ISBN: 3625671
  • מו"ל: ידיעות ספרים, ספרי עליית הגג
  • יצא לאור ב-: 01/06/2017
  • שם המחבר: איילת ולדמן, מייקל שייבון

מְגַדֵל היוֹנים

גֶ'רלדין בּרוּקס

התוכנית שלהם היתה לגמרי ברורה: הם לא יתקפו נשים, או זקנים, או ילדים כמוהם. המטרות שלהם, כך הם הסכימו ביניהם, יהיו בחורים שקרובים לגיל עשרים או קצת יותר מזה - גברים צעירים בגיל צבא. את כל זה הם קבעו ביניהם לפני שיצאו מהבית.

חסן מַנַאסְרָה, בן חמש-עשרה, לקח סכין לחיתוך בשר מהמטבח של אמא שלו, אבל בן-דודו, אחמד, בן שלוש-עשרה, לא הצליח למצוא את הסכין הארוכה, הדומה לפגיון, שהוא התכוון להשתמש בה בתור נשק. לקח לו קצת זמן, אבל בסוף הוא מצא אותה, מוסתרת בארון במטבח. אבא שלו החביא אותה שם ליתר ביטחון.

בני מַנַאסְרָה גרים במיתחם ובו בתים של הרבה משפחות, בשטח שגודלו כמעט כמו גוש בניינים, בשכונת בית חַנינָא, על צלע גבעה בירושלים. בחצר המשותפת, חצי תריסר זוגות אופניים בגדלים שונים נשענים על עץ או מוטלים על הארץ ליד שער הכניסה הגבוה. עשרה אחים ובני המשפחות שלהם מתגוררים במיתחם, והילדים עוברים בחופשיות בין הדירות. דוד או אבא, אח או בן-דוד: כמעט אין הבדל. חדרי המדרגות ארעיים-למראה, כאילו הכל עוד נמצא בבנייה - תחושה אופיינית למקומות מגורים שנתונים במצב קבוע של הרחבה - אבל החדרים שבפנים מרוהטים בצורה קצת רשמית: הדפסים של נופים באַלְפּים, ספות מכוסות קטיפה, מפות שולחן עטורות תחרה. כלי המיטה בחדר של אחמד מעוטרים בדמויות מצוירות של אסטרוֹנאוּטים. בית של משפחה מורחבת מבוססת למדי, שהמפרנסים בה מחזיקים חנות מכולת בבעלות המשפחה, או עובדים במסחר או בתחבורה.

עד 12 באוקטובר 2015, לחסן ולאחמד היה סדר-יום דומה לזה של כל יתר בני-הדודים שבגיל בית-הספר: הולכים לכיתה, חוזרים הביתה, אוכלים, מחליפים בגדים, ואז הולכים לשחק במגרש שהדודים פינו בשבילם - חלקת קרקע שלא משתמשים בה, מתחת למחלף העילי בכביש המהיר שמפריד בין בית חנינא ובין השכונה היהודית הסמוכה, פסגת זאב. לפעמים בני-הדודים שלהם שיחקו כדורגל, אבל חסן ואחמד נהנו במיוחד להתאמן בפּארקוּר - ענף של ריצה ספורטיבית שמשתמש במרחב עירוני כמסלול מכשולים. עמודי הבטון הגבוהים וסוללות העפר המכוסות בדשא מתחת לכביש המהיר הם מקומות אידיאליים לתרגל בהם קפיצות וגלגולים.

הכביש המהיר מפריד בין שתי שכונות במזרח ירושלים - בית חנינא ופסגת זאב - הפרושׂות זו מול זו משני צידיו של עמק רדוד. שתיהן יושבות על אתרים שהיו מיושבים עוד בימי קדם. בית חנינא שימשה בית לכמה משפחות של איכרים עוד בתקופה הכנענית; בחפירות בפסגת זאב התגלו מקוואות מתקופת בית שני.

שתי השכונות חווּ סוג של התפוצצות אוכלוסין מאז 1967, לאחר כיבוש השטח על-ידי ישראל. בשנים שחלפו מאז, השטחים הבנויים בשתיהן התרחבו עד שהם נושקים זה לזה בכִברת ארץ שפעם היו בה רק מטעי זיתים וכרמים. הכביש המהיר הסואן הוא הסימן היחיד שמפריד עכשיו בין השכונה הפלסטינית והשכונה היהודית. פסגת זאב היא התחנה האחרונה של הרכבת הקלה בירושלים, ובית חנינא - השנייה לפני האחרונה. תושבי שתי השכונות גרים זה לצד זה, ובכל זאת שוכנים בשני עולמות שונים.

פסגת זאב, הקרויה על שם זאב ז'בוטינסקי, היא אחת ההתנחלויות הראשונות שנבנו במהירות על קרקע שסופחה בידי ישראל אחרי המלחמה, מתוך כוונה לעַבּוֹת את האזורים היהודיים במזרח ירושלים ולחבר ביניהם. למרות שהסיפוח נחשב לא-חוקי על-פי כללי המשפט הבינלאומי (ושום מדינה בעולם, כולל ארצות-הברית, לא מכירה בו), פסגת זאב היא עכשיו אחת השכונות הגדולות בירושלים, עם ארבעים ושניים אלף תושבים בערך, ובהם כחמש מאות פלסטינים. עצים נותני-צל כבר הספיקו לגדול בה, והם מרככים את הקווים הישרים של הבתים - בניינים בגובה בינוני, מצופים אבן - ושל אזורי המסחר ההומים.

בית חנינא גָדלה עם הזמן סביב הכפר שבגרעינה, ויש בה מיגוון של בתים ישנים וחדשים. גרים בה כשלושים וחמישה אלף פלסטינים, על קרקע שסופחה בידי ישראל. עוד אלף נותקו משכניהם כשנבנתה חומת ההפרדה, לפני כעשר שנים, אחרי גל פיגועי ההתאבדות באינתיפאדה השנייה. חומת הבטון המתנשאת באיוּם, ומפרידה בעיקר בין שטח מסופח שישראל תובעת עליו חזקה ובין שטח כבוש שמוחזק בידי הצבא, יש לה השתמעויות מרחיקות-לכת. אלה שבצד הפלסטיני לא רשאים לחצות את החומה לתוך מזרח ירושלים המסופחת - ללכת לעבודה או לבית-הספר, לבקר בני משפחה, לצאת לקניות - בלי אישור מעבר זמני שניתן על-פי שיקול הדעת של השלטונות הישראליים.

בצד האחר של הגדר הפלסטינים נעים בחופשיות, אבל לעיתים קרובות נתקלים בפעולות איבה של קיצונים יהודים, שמספרם גָדַל עם הסחיפה ימינה של הישראלים בשנים האחרונות. תושבי בית חנינא מתעוררים לפעמים ומוצאים כתובות גרפיטי כמו "מוות לערבים" ו"ירושלים ליהודים" מרוססות בצבע על הבתים. מכוניות מושחתות ומוצתות, צמיגים נחתכים. הפלסטינים מאשימים בכך מיליטַנְטים מפסגת זאב. ותושבי פסגת זאב, מצידם, יזדרזו לא פחות להאשים פלסטינים בפשעים שאירעו בשכונה שלהם.

לפני זמן לא רב, אישה יהודייה ניגשה אל הבנים ממשפחת מַנַאסְרָה כשהתאמנו בפּארקוּר מתחת לכביש המהיר. היא האשימה אותם שגנבו את הכפפות של הבן שלה. דוֹד של הילדים, שגם שמו אחמד, והיה אז בבית, נקרא אל המקום. "כשהגעתי לשם, הילדים נראו כמו ארנבים מבוהלים, מוקפים במתנחלים ובשוטרים", הוא אומר. בגלל גל ההתנכלויות, הוא ואחיו התקינו כבר לפני-כן מצלמת אבטחה מחוץ למיתחם שלהם. עכשיו הוא הציע לשוטרים לבדוק את הסרט במצלמה ולראות אם הילדים עזבו את אזור המשחקים והלכו לגנוב בשכונה הישראלית. הסרט הוכיח שהם שיחקו לתומם מתחת לגשר בשעת הגניבה-כביכול. השוטרים, הוא אמר, קיבלו את הראָיָה, אבל האישה המשיכה להאשים את הילדים ולגעור בהם.

אחמד מַנַאסְרָה הקדיש מחשבה לתקרית הזאת, והוא שואל את עצמו אם הפחד שהיא עוררה לא היה נקודת מיפנה מבחינת הילדים. "לילדים שלנו אין ילדוּת נורמלית", הוא אומר. "מהרגע שהם פותחים את העיניים הם מתעוררים למציאות של מחסומים, של חיילים, של מתנחלים שמעליבים את אמא שלהם. הם רואים את החדשות מעזה, ילדים כמוהם, שזורקים עליהם פצצות ומשאירים אותם בלי בית. הם שומעים על ילד בגילם שישראלים שרפו אותו חי. הם עצובים ומפחדים. זאת לא סביבה בריאה". למרות כל זאת, הוא אומר, הוא עדיין לא מצליח להאמין שהאחיינים שלו היו מסוגלים לעשות מה שעשו יום אחד בשעות אחר-הצהריים ב-2015.

זה היה יום שני, וחסן, תלמיד מצטיין בכיתה י' בבית-הספר "אִבְּן חַלְדוּן", ילד שידוע בהתנהגות הטובה שלו, חזר הביתה כרגיל אחרי הלימודים. אחמד, שהתקשה בלימודים ונחשב ילדותי מכפי גילו, חזר מבית-הספר היסודי "הדור החדש". חסן אמר לאמא שלו שהוא יוצא לקנות משחק וידיאו לפְּלֵייסְטֵיישן. הוא שאל מה היא מכינה לארוחת הערב. הוא רעב, הוא אמר לה, והוא לא הולך להרבה זמן. השעה היתה שלוש בצהריים בערך.

בסרט הטלוויזיה במעגל סגור שצולם זמן קצר אחר-כך, אחמד וחסן נראים הולכים יחד בנחת לעבר האזור המסחרי בפסגת זאב, מרחק הליכה קצר מהבית שלהם אחרי שחוצים את הכביש המהיר. הם נראים רגועים וחסרי כל ייחוד - שני ילדים שמטיילים ברחוב אחרי בית-הספר. הם פוסעים בנינוחות אל מחוץ לתמונה. ואז, פתאום, המצלמה קולטת מחזה שונה מאוד. בחור צעיר, לבוש בחולצה לבנה ובמכנסיים שחורים של חרדים, עובר בריצה מול המצלמה, זורק מבטים נואשים לאחור, ושני הילדים, בסכינים ארוכות שלופות, רודפים אחריו. חסן כבר הספיק לדקור את האיש, יוסף בן שלום, בן עשרים ושתיים, בפלג הגוף העליון, ובכל זאת לא הצליח להשיג אותו. ואז פנו הילדים והמשיכו לרוץ בכיווּן החנויות ברחוב השישה-עשר.

רגעים מעטים לאחר מכן, בדירתה שבקומה העליונה במרחק של כמה רחובות, רותי בן עזרא שמעה שלושה קולות נפץ קלים. רותי היא אישה מוצקה ומגוידת עם שיער שחור כפחם ועיניים כחולות כהות. היא באה לישראל מארגנטינה ב-1977, בגיל שמונה. עשר שנים אחר-כך היא שירתה בצבא בעזה בתקופת האינתיפאדה הראשונה, ולכן אין לה ספק שמה שהיא שמעה היו יריות. היא מיהרה למטה במדרגות לראות מה קרה, ותוך כדי זה עברה בראש על המקומות שבהם נמצאים חמשת הילדים שלה: שניים עדיין בבית-הספר, שניים הלכו לשחק כדורגל, ואחד, אופק, הלך ממש עכשיו לבקר את סבתא שלו. ואופק הוא ששעט עכשיו במעלה המדרגות בכיווּן הדירה, בצרחות "אמא! אמא! אורלב, נאור... מחבלים!"

"תעלה למעלה! תסגור את הדלת!", היא אמרה לו, ורצה החוצה לרחוב לעבר החנויות. אורלב רץ לקראתה מבועת. היא תפסה אותו ביד והוא משך אותה אל חנות הממתקים, שם אחיו הגדול ממנו, נאור, בן שלוש-עשרה, היה שרוע על המדרכה. רותי רצה וכרעה לצד הבן שלה וקראה לו בשמו, התחננה שיפקח את העיניים. בתוך רגעים מעטים הופיעו לצידה פָּרָמֶדיקים וצרחו עליה לזוז.

"לא!" היא אמרה. "אני אמא שלו!"

"את רוצה שנציל אותו? אז זוזי הצידה".

היא פסעה לאחור בזמן שטיפלו בבן שלה, שהיה חסר-הכרה. דופק: חלש. לחץ דם: יורד במהירות. הפָּרָמֶדיקים ראו מייד שנאור נדקר שלוש פעמים, מאחורי הכתף. אבל כמות הדם על המדרכה לא הסבּירה את ההחרפה החמורה במצבו. מה שלא נראה לעין: הפגיעה הקטלנית ביותר ניקבה את וריד הצוואר. בתוכו פנימה, באופן שלא נראה כלפי חוץ, נאור הלך ודימם למוות.

במרחק כמה רחובות משם חסן מַנַאסְרָה כבר היה מוטל מת, אחרי שנורה מטווח קרוב בידי שוטרים כשהסתער עליהם עם הסכין. עוד הלאה לאורך פסי הרכבת הקלה, בן-דודו אחמד שכב במקום שפגעה בו מכונית. הפגיעה השאירה אותו מוטל על הקרקע, השוקיים מעוּותוֹת לשני צידי הגוף בצורה גרוֹטסקית ולא-טבעית, כמו בובת-פעולה שהושלכה בידי ילד פרוע. דם נִקווה אצלו סביב הראש, הגולגולת היתה מרוצצת ממכת אלה של בעל חנות שרדף אחריו.

למרות פגיעת הראש הוא לא איבד את ההכרה. בסרטון שצולם בטלפון סלולרי רואים את הפָּנים שלו, מעוּותים, בזמן שהמון מתקהל סביבו. קול צרח: "תמות, בן זונה!"

בתוך שעות הפך סרטון הווידיאו הזה לוויראלי, ואחמד מַנַאסְרָה הפך למעֵין כתם רוֹרְשאךְ, מָסך שכל אחד מן הצדדים בסכסוך מקרין עליו את הנָרָטיב שלו.

המנהיג הפלסטיני מחמוד עבאס היה הראשון שהשתמש בילד. בנאום בטלוויזיה הוא טען בטעות שהישראלים הוציאו אותו להורג בלי גינונים מיותרים. ראש ממשלת ישראל, ביבי נתניהו, שיחרר בתגובה סרטון ובו נראה אחמד במרכז הרפואי הדסה, בראש חבוש, ומישהו מאכיל אותו מחית. הפלסטינים הזדרזו לציין שלא הישראלים הם שעזרו לו לאכול, אלא עורך-הדין הפלסטיני של הילד, שהבחין כי האוכל מונח בלי שאחמד נגע בו, והבין שהוא לא יכול לאכול מפני שהיד שלו אזוקה למיטה. בקטע הווידיאו נראה אחמד מרים את ידו החופשייה, אולי כדי לנופף לצלם להסתלק, ופרשן ישראלי אמר על תנועת היד הזאת שהיא "הצדעה של דעאש". בינתיים, האירגון "רופאים לזכויות אדם" הביע מחאה על פירסום הסרטון, כי יש בו חשיפה לא-חוקית של זהות של קטין והֲפָרָה של כללי האֶתיקה הרפואית על-ידי פגיעה בפרטיות המטופל.

אבל במקרה הנפיץ הזה נדמה כי שום צד לא כיבד שום פרטיות. כמה שבועות אחר-כך שודר בטלוויזיה הפלסטינית קטע וידיאו ארוך מן החקירה של אחמד. עדיין לא ברור מי הדליף את הקטע. אחמד יושב מכוּוץ בפינת שולחן, במה שנראה כמו תחנת משטרה ישראלית, מוקף בשלושה שוטרים בלבוש אזרחי. החוקר הראשי, גבר שרירי במשקפי שמש מוסטים לאחור על כיפה סרוגה, מנסה לחלץ ממנו הודאה בשני סעיפים של ניסיון לרצח.

בהתחלה, בעוד החוקר צורח בערבית ומנופף באצבע מול פניו של אחמד, הילד חובט שוב ושוב בראש הפצוע שלו.

"אני נשבע באלוהים שאני לא זוכר", הוא ייבב.

"אתה נשבע באלוהים? מי זה האלוהים החרא הזה?" החוקר, מתנשא באיוּם מעל לילד, דרש לדעת מדוע הוא עזר לבן-דוד שלו.

"אני לא יודע", בכה אחמד, ושוב חבט לעצמו בראש. "תיקח אותי לרופא".

"תשתוק!" צעק החוקר. "שב ישר. תוריד את הידיים!"

הסרטון ששודר היה ערוך, כך שאי-אפשר לדעת כמה זמן כל זה נמשך. אבל בסוף הילד נראה מתייפח בעוויתות. "כל מה שאתה אומר נכון!" הוא יילל. "רק תפסיק!"

מאחר שמשפחת מַנַאסְרָה גרה בצד הישראלי של גדר ההפרדה, אחמד מַנַאסְרָה נשפט בבית משפט אזרחי, ולא במערכת השיפוט הצבאית, ששיעור ההרשעות בה הוא 99.74 אחוזים. בבית משפט ישראלי אסור לשלוח לכלא קטין שעדיין לא מלאו לו ארבע-עשרה בזמן שהורשע.

אבל היה ברור מלכתחילה שהמקרה של אחמד יעמיד אתגר קשה לדעת הקהל בנוגע להגנות שהוא זכאי להן. במהלך חקירה של קטין נדרשת נוכחות של הורה או של עורך-דין. בחקירה של אחמד לא נכח לא הורה ולא עורך-דין. לאמיתו של דבר, הוריו התקשו אפילו למצוא עורך-דין מוּרשה שיהיה מוכן לייצג אותו בבית המשפט. עורך-דין אחד הסכים, ולמחרת התקשר והתנצל, סיפר כי הזהירו אותו שהתיק הזה יחסל לו את הקריירה. לבסוף בחרה המשפחה בלאה צֶמֶל, עורכת-דין ותיקה ומומחית לזכויות אדם, שמופיעה בבתי משפט ישראליים, אזרחיים וצבאיים, זה יותר מארבעים וחמש שנים.

צֶמֶל היא יהודייה ילידת ישראל שהוריה היגרו לישראל מרוסיה ומפולין בשנות השלושים של המאה ה-20. היא גדלה בחיפה, שירתה בצבא, ולמדה באוניברסיטה כשפרצה מלחמת ששת הימים. במהלך הלחימה בירושלים המזרחית היא הצטרפה בהתנדבות לכוחות הצבא ופינתה אזרחים יהודים מן השכונות המאוימות ביותר. כשהסתיימו הקרבות, לקחו אותה החיילים לטיול בשטחים שנכבשו זה עתה בגדה המערבית, הארצות התנ"כיות יהודה ושומרון, שהיו מחוץ לתחום ליהודים בשנות השלטון הירדני. הטיול היה אמור להיות פְּרָס, כיבוד מיוחד. אבל מראה הטורים של פליטים פלסטינים המשתרכים לאיטם לצד הכביש עורר בה שאט-נפש, דָלָה מתוך זיכרונה את הסיפורים של הוריה על הרדיפות באירופה, והעלה בדעתה את תמונת היהודי הנודד, חסר-הבית. באותו זמן, היא סיפרה, היא היתה "תמימה ואַ-פוליטית". "חשבתי שזאת מלחמה למען השלום, שנשתמש בניצחון בשביל לעשות שלום עם השכנים שלנו". במקום זה היא הבינה די מהר שהיא עֵדה לתחילתו של כיבוש מתמשך, ושאפילו למנהיגים מרכזיים במפלגת העבודה אין כוונה להחזיר את השטח. וכך, היא אימצה את השקפות השמאל הקיצוני, ואחרי שגמרה ללמוד משפטים הלכה לעבוד בהגנה על פלסטינים. "מה שאני עושה הוא למען האינטרס של ישראל", היא מצהירה, "גם אם הישראלים לא תופסים את זה".

אמו של נאור, רותי בן עזרא, היא אחד הישראלים האלה. "יש אנשים שיעשו הכל בשביל כסף, אפילו ימכרו את נשמתם לשטן", היא אומרת. "אני מקווה שהילדים שלה ייפצעו או ייהרגו מידי מחבל".

נאור אומנם התאושש מבחינה גופנית, אבל הוריו אומרים שהצלקות הנפשיות שלו רחוקות מלהירפא. "הרחוב זה האויב הכי גרוע שלו", אומר אביו, שי, חשמלאי בן ארבעים ושש. הוא אומר שנאור לא מצליח להתרכז בבית-הספר. מצב-הרוח שלו על סף פיצוץ. "כל דבר מפריע לו. הוא ואחיו רבים הרבה יותר מאשר קודם. אורלב מרגיש אשם שהוא ברח ולא עזר לאחיו". שי נאלץ לוותר על העבודה שלו כי הוא צריך להיות עם נאור יום ולילה. הוא פורשׂ את הידיים במחווה של חוסר-אונים. "אנחנו הרוסים", הוא אומר.

רותי, סַיַיעת לגננת, הפסיקה גם היא לעבוד, פוחדת להשאיר את הילדים שלה לבד. יומיים אחרי התקיפה של נאור, הבן הקטן שלה, בן השבע, לקח סכין לבית-הספר. "המורה התקשרה לספר לי", נזכרת רותי. "אני לא ראיתי. לא ראיתי שהוא לקח את זה. ילד בן שבע לא צריך לפחד ככה". וגם היא חיה בפחד. "בכל פעם שאני שומעת סירנה אני חושבת, 'איפה הילדים שלי?'. בזה הם הצליחו", היא אומרת. "הם רוצים שנפחד. אני פוחדת".

וזו, כך סיפר אחמד מַנַאסְרָה לעורכת-הדין שלו, לאה צֶמֶל, כשהרשו לו סופסוף לראות אותה, זו באמת היתה הכוונה שלו. "בן-דוד שלו אמר, 'בוא נלך להפחיד אותם כמו שהם הפחידו אותנו'. הכי הרבה שהם התכוונו לעשות זה לפצוֹע. זה היה הסיפור, ככה הם ראו את זה". היא מאשרת בשתיקה שברור לה עד כמה לא-סבירה תיראה הגירסה הזאת, ומושכת בכתפיים. "הם ילדים", היא אומרת. "אבל מה שהם כן הבינו, אפילו בתור ילדים: אם הם ירימו סכין, קרוב לוודאי שהם ייהרגו".

אחמד סיפר לצֶמֶל שחסן הכריז שהוא מוכן למות, להצטרף לאלה שנקראים שַהידים, שהתמונות הקרועות שלהם מתקלפות מקירות של בניינים פלסטיניים רבים. אבל אחמד אומר שהוא לא הרגיש ככה בכלל. הוא לא ידע להגיד למה הלך עם הבן-דוד שלו, הגדול ממנו, אבל ברגע שראה את הדם של הקורבן הראשון, הוא נתקף חרדה. כשהאיש ההוא רץ וברח מהם, הוא ראה שחסן מַפנה את המבט אל אישה עם ילדים. הוא סיפר לצֶמֶל שצעק: "שלא תעז אפילו להסתכל עליה!" ואז חסן הבחין בנאור יוצא מחנות הממתקים ועולה על אופניים, והסתער עליו. אחמד סיפר לצֶמֶל שהוא צעק "חַראם!" - אסור! - "החלטנו שלא!"' אבל חסן דקר את הילד. עוברי-אורח ובעלי חנויות מיהרו לעברם, ובתוך דקה או שתיים נורה חסן למוות ואחמד שכב מדמם על פסי הרכבת הקלה.

לפני שאחמד הופיע בפעם הראשונה בבית המשפט, הוא עמד מול ברירה קשה. מאחר שהיה מתחת לגיל האחריות הפלילית, אם היה מודה באשמת ניסיון לרצח בדיון הראשון בבית המשפט, התיק היה נסגר ולא ניתן היה לשלוח אותו לכלא. אלא שבמקרה כזה, סברה צֶמֶל, המחאה בישראל היתה מתגברת כל-כך, שהיו משנים את החוק. "הם כבר היו מוצאים דרך להחזיק אותו בבית סוהר", היא טוענת. בכל מקרה, המשפחה של אחמד לא הסכימה שהוא יודה באשמה. הוא לא נגע באף אחד מקורבנות התקיפוֹת. בדיקות המעבדה לזיהוי פלילי אישרו שלא נעשה שימוש בסכין שלו, והוא טען בתוקף שלא היתה לו שום כוונה להרוג. וכך לקחה צֶמֶל את התיק לבית המשפט, בידיעה שב-20 בינואר 2016, יום ההולדת הארבעה-עשר של אחמד, יפוג תוקפן של ההגנות שלו כקטין. הוא יישפט כבגיר ויהיה צפוי לעונש של עד עשרים שנות מאסר.

כשאחמד, כבול באזיקים, הובא לבית המשפט ביום הראשון למשפט שלו, שני בני-דודים פלסטינים אחרים, בני ארבע-עשרה ושתים-עשרה, מבית חנינא וממחנה הפליטים הסמוך שועפאט, דקרו ופצעו מאבטח ישראלי. דיווּחים בתקשורת התחילו להתייחס לגל האלימות כאל "אינתיפאדת הילדים".

"הילדים עושים את זה כי המבוגרים כבר לא עושים את זה. זאת ההרגשה", אומרת צֶמֶל. "אם המבוגרים היו פועלים - אם רק היתה איזו תנועה פוליטית - הם לא היו מרגישים ככה".

במשפט טענה צֶמֶל כי אף ילד יהודי, בנסיבות דומות, לא היה מואשם בניסיון לרצח במקרה של תקיפת ערבים על רקע לאומני. "הם תמיד יעמדו מול אישומים פחות חמורים - הריגה, גרימת חבלה חמורה", היא אמרה. מתנחלים שפוגעים בפלסטינים משתחררים ממעצר לעיתים קרובות אחרי תשלום של קנס קטן.

ב-18 באפריל 2016, היום שבו אמור היה להינתן פסק הדין במשפט של אחמד, משפחתו התאספה באווירת נכאים בבית המשפט המחוזי בירושלים. אמו בת השלושים ושתיים, מַייסוּן, ישבה בנוקשות על ספסל, לבושה בקפידה, עם מטפחת ראש אפורה, חצאית כחולה ארוכה וז'קט בצבע צהוב כּוּרכּוּם. היא חיכתה שהשומרים יביאו את הבן שלה, וסיפרה שהיא עדיין לא מאמינה שאחמד באמת היה מעורב בדקירות. "לא האמנתי לזה אז, ואני לא מאמינה לזה עכשיו", היא אומרת ומנידה את הראש. "אני לא יכולה. אני לא יכולה. הווידיאו הראשון, הייתי בהלם. הוא קטן, ילד קטן. ביישן. תמיד איתי במטבח, או משחק עם היונים שלו". היא חייכה חיוך רפה. "הוא תמיד רצה להכניס אותן פנימה, שיתעופפו בבית. הייתי כועסת, 'הן עושות בלגן!', אבל הוא רק היה מחייך ואומר, 'אמא, את יודעת שתמיד אני אנקה'". היא מפנה את הראש אל ספסל קרוב, שם בני-דודים של אחמד מחכים להחליף כמה מילים איתו בדרך לאולם, אחרי שלא הרשו להם לבקר אותו במעצר. "הם רוצים להגיד לו שהם משגיחים על הציפורים שלו", אומרת אמא שלו. "הם יודעים כמה הן חשובות לו".

אחמד, קטן, ועם מיבנה גוף שברירי, הגיע, מובל בידי שני קציני מבחן לנוער. הוא נראה המום ועל סף דמעות כשהבחין במשפחה שלו. כשאמא שלו חיבקה אותו, הוא משך בעצבנות בקַפּוּצ'וֹן הירוק שלבש, והצליח לסחוט מעצמו גם חיוך קצר לבני-הדודים. צֶמֶל, בגלימת עורכי-דין שחורה הנשמטת כבדרך אגב מעל אחת מכתפיה, פרעה לו את השיער בחביבות. "מה שלומך, ילד?" היא שאלה בערבית, לפני שקציני המבחן הובילו אותו הלאה משם, אל תוך האולם.

בפנים, שלושת השופטים שישבו בדין הכריזו על דחייה בהקראת פסק הדין, והורו להחזיר את אחמד למיתקן הכליאה לבני נוער עד שתתקבל הכרעה. צֶמֶל יצאה מהדיון הזה במידה קטנה של אוֹפּטימיוּת. "אני מקווה שיש ביניהם ויכוחים. אני מקווה שיש להם ספקות. אני מקווה שהיה לנו טיעון מספיק חזק בשביל לעורר בהם היסוסים". מצד אחר, היא אמרה, דעת הקהל בישראל נשארה במידה מכרעת נגד כל שמץ של הקלה בדין. הדיווּחים בעיתונות התייחסו אל אחמד כאל "המחבל" ו"הדוקר", למרות שלא השתמש בסכין שלו. "במשפט, החקירה הנגדית והעדים היו עוינים מאוד". התביעה דרשה את העונש המרבי, עשרים שנה.

אבל המשפחה של אחמד חשה הקלה מכך שהוא יישאר במיתקן הכליאה לבני נוער, שם הוא לומד בכיתה ומקבל ביקורים סדירים של הוריו, לפחות עוד כמה שבועות. הם נפרדו לשלום במסדרון בית המשפט, וקציני המבחן ליוו אותו משם.

במיתחם של משפחת מַנַאסְרָה עדיין מתאמצים להבין איך שני בני-הדודים הקצינו כל-כך. הדוד של הילדים, אחמד, לומד עכשיו משפטים באוניברסיטת אל-קוּדס, ועל-כן הוא נעשה לדובר המשפחה בתקופת המשפט של האחיין שלו. אבל לעיתים קרובות מאוד, הוא מודה, אין לו מילים. "הם עשו דברים רגילים שילדים עושים", הוא אומר. "כמובן, אנחנו לא יודעים מה הם רואים במחשב, מה הם קוראים באינטרנט".

האחים שלו, הוא אומר, לא קיצוניים יותר או פחות מרוב הפלסטינים בני דורם: "בכל משפחה יש פעיל". בצעירותו הוא השתתף בהפגנות ונכלא לשבע שנים על זריקת בקבוק מולוטוב על חיילים. עוד שניים מארבעה-עשר האחים מַנַאסְרָה ריצו עונשי מאסר על זריקת אבנים באינתיפאדה הראשונה, ב-1987. "אבל אנחנו היינו מבוגרים כשעשינו את הדברים האלה", הוא אמר. "כואב שהגענו לנקודה הזאת - שילדים מעורבים. זה לא עניין של ילדים. אף הורה פלסטיני לא רוצה את זה. אף אחד. האנשים היחידים שמרוויחים מזה הם הפוליטיקאים הרקובים, רודפי הבצע, שרוצים להישאר בכיסאות שלהם. אין להם שום אינטרס שתהיה רגיעה".

הוא מביט מבעד לווילונות המתבדרים אל הנוף של העיר המחולקת שלו, ונזכר בימים שבהם ילדים בירושלים לא נתקלו זה בזה כאויבים. "היה פארק במערב ירושלים - גן הפעמון", הוא אומר. "בגיל של אחמד הייתי הולך לשם כל הזמן, לשחק עם החברים הישראלים שלי".

עכשיו זה בלתי-אפשרי. אפילו כמבוגר, הוא מרגיש לא בטוח בשכונות יהודיות. "לפני זה, אם איזה קיצוני ניסה לתקוף אותך, ישראלים אחרים היו מתערבים ומפרידים. עכשיו אם קורה משהו - תאונת דרכים, כל דבר - מבינים את זה לא נכון. כולם יתקפו אותך בגלל שאתה ערבי".

הוא אומר שכל ילד במשפחה עבר טראומה. אחיו בן השבע-עשרה של חסן, איברהים, הוכה ונעצר ביום הדקירה, כשכוחות משטרה חמושים נהרו אל המיתחם. שוטר טען שאיברהים ניסה לחטוף לו את הנשק. מאחר שהשוטרים ניפצו את מצלמת האבטחה שהיתה יכולה להראות מה התרחש, לאיברהים לא היתה דרך להוכיח את הטענה שלו שלא עשה כלום. הוא הוכה שוב ושוב בקת של רובה וסבל מצלעות שבורות ומחבּורות בַּפּנים, וחזר הביתה רק אחרי כמעט חמישה חודשים בכלא. למרות שחזר לבית-הספר המקצועי שבו למד, הוא לא הצליח להתרכז. אחותו הצעירה, בת העשר, ראתה את המכות ואחר-כך לא היתה מסוגלת לדבר במשך שבועות. בן-דוד אחר, בן חמש, לא יצא מהבית יותר מארבעה חודשים.

עברו שלושה שבועות, אמר הדוד אחמד, מאז ששלטונות ישראל הציעו סופסוף להחזיר את הגופה של חסן למשפחה. המנהג המוסלמי, כמו המנהג היהודי, דורש קבורה מהירה של המת, אבל משטרת ישראל, בזמן האחרון, עשתה לה מנהג להחזיק גופות של פלסטינים שנהרגו בזמן שביצעו מתקפות טרור. הם החזיקו את הגופה של חסן במשך ארבעה חודשים עד שהציעו להחזיר אותה בתנאים מחמירים: קבורה בלילה, בנוכחות הדודים ועובדי בית הקברות בלבד; וכולם יידרשו לעבור בדיקה ביטחונית מדוקדקת. המשפחה של חסן קיבלה את התנאים. אבל מאחר שהמנהג המוסלמי הוא לשאת את הגופה מהבית לקבר עטופה רק בתכריך, ולעיתים קרובות בפנים גלויים, הם ביקשו שהגופה של חסן לא תובא הביתה קפואה.

במועד שנקבע, בחצות, הגיעו נציגי השלטון הישראלי עם הגופה. "כשהביאו אותו הוא היה נוקשה כמו השולחן הזה", אמר דוד שלו, וטפח על מישטח המהגוֹני שלפניו. "הפנים שלו היו כחולים. איך אפשר להגיד שלום אחרון לקוביית קרח?". המשפחה סירבה לקבל את חסן במצב כזה. המשטרה לקחה את הגופה בחזרה למקפיא.

"הנשמה של חסן נחה בשלום, ומי ייתן ואלוהים יסלח לו", אמר אחמד. "גופה זה גופה. בסופו דבר, מה שנשאר זה הכאב של אלה שמסביבו".

אפילוג

ב-17 בדצמבר 2015, בכותל בירושלים, נאור בן עזרא עלה לתורה בטקס הבר-מצווה שלו.

ב-10 במאי 2016 אחמד מַנַאסְרָה נמצא אשם בשני סעיפים של ניסיון לרצח. הוא נידון לשתים-עשרה שנות מאסר, ונקנס ב-180,000 שקל שישולמו ישירות לקורבנות.

הגופה המופשרת של חסן מַנַאסְרָה הוחזרה לבסוף למשפחה לקבורה שבעה חודשים אחרי מותו.

מאנגלית: אמיר צוקרמן