הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
23 דירוגים
4.4 ממוצע
1
2
2
0
3
1
4
4
5
16
5
חמישה-עשר מעגלי החיים הראשונים של הארי אוגוסט

חמישה-עשר מעגלי החיים הראשונים של הארי אוגוסט


דרג ספר זה מתוך 5
23 דירוגים
4.4 ממוצע
1
2
2
0
3
1
4
4
5
16
5
37 
37 
גודל (עמ'): 429
מו"ל: יניב הוצאה לאור

תקציר

הארי אוגוסט שוכב על ערש דווי. פעם נוספת.

לא משנה מה הוא עושה ואילו החלטות הוא מקבל, אחרי שהמוות מגיע הארי תמיד חוזר למקום שנולד בו ומתחיל את חייו מחדש, עם כל הידע של חייו הקודמים שאותם חי כבר תריסר פעמים. שום דבר אינו משתנה. עד עכשיו.

כאשר הארי מתקרב לסוף חייו בפעם האחת-עשרה, ילדה קטנה מתייצבת לצד מיטתו. "כמעט החמצתי אותך", היא אומרת. "אני צריכה שתעביר הודעה אחורה בזמן. העולם מתקרב לקִצו. ההודעה נמסרה שוב ושוב מילד למבוגר ועברה אחורה לאורך הדורות ממרחק אלף שנים. העולם מתקרב לקִצו ואנחנו איננו יכולים למנוע זאת. אז עכשיו זה תלוי בכם".

שש שנים לאחר מכן, במעגל חייו השנים-עשר, אומר הארי, "בכל מעגלי החיים, בלי קשר לכל מוות שאנחנו עוברים, העולם סביבנו לא משתנה. תמיד יש מהפכה ב-1917; תמיד יש מלחמה ב-1939; תמיד יירו בקנדי ורכבות תמיד יאחרו. אם העולם משתנה ...".

זה הסיפור על מה שהארי עושה לאחר מכן ומה שהוא עשה לפני כן, וכיצד הוא מנסה להציל את העבר שהוא לא יכול לשנות, ואת העתיד שהוא לא יכול להרשות שיתרחש.

קלייר נורת' הוא שם העט של קתרין ווב. ספרה הראשון ראה אור כשהייתה בת 14, ומאז היא פרסמה בשמה עוד שבעה ספרי פנטזיה לנוער. בשם העט קייט גריפין היא פרסמה שישה ספרי פנטזיה למבוגרים. הארי אוגוסט הוא ספר המדע הבדיוני הראשון שכתבה כקלייר נורת', וזהותה האמיתית נותרה חסויה בחודשים הראשונים לאחר צאתו לאור.

 

ווב נולדה ומתגוררת בלונדון, אוהבת ערים גדולות, אוכל תאילנדי ועובדת כמעצבת תאורה בתיאטרון. "חמישה-עשר מעגלי החיים הראשונים של הארי אוגוסט" הוא ספרה הראשון של נורת' הרואה אור בעברית.

המשך קריאה
  • ISBN: 1088-35
  • גודל (עמ'): 429
  • מו"ל: יניב הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 21/06/2016
  • שם המחבר: קלייר נורת
  • תורגם ע"י: חמוטל ילין

1

הקטקליזם השני התחיל במעגל החיים האחד־עשר שלי, ב-1996. גססתי בדרכי הרגילה והלכתי וחמקתי מהעולם בערפל חמים של מורפיום שאותו היא קטעה כמו קוביית קרח המחליקה במורד הגב.

היא הייתה בת שבע, אני בן שבעים ושמונה. לה היה שיער בלונדיני חלק אסוף בקוקו ארוך שהשתפל על גבה; לי היה שיער לבן, או לפחות שרידי שיער לבן. אני לבשתי חלוק בית חולים שנועד ליצור שפלות רוח נטולת זהות; היא לבשה מדי בית ספר תכולים וכובע לבד. היא התיישבה על קצה מיטתי, רגליה משתלשלות מטה, והביטה עמוק אל תוך עיניי. היא בחנה את מוניטור הלב המחובר לחזי, ראתה איפה ניתקתי את ההתראה, בדקה לי את הדופק ואמרה, "כמעט החמצתי אותך, דוקטור אוגוסט."

הגרמנית שבפיה הייתה בעלת מבטא ברלינאי מצוחצח, אבל היא יכלה לפנות אליי בכל אחת משפות העולם ועדיין להישמע מכובדת. היא גירדה את החלק האחורי של רגלה השמאלית, כי גרבי הברך הלבנים שלה התחילו לגרד לה מהגשם שירד בחוץ. תוך כדי התגרדות היא אמרה, "אני צריכה שתעביר הודעה אחורה בזמן. אם אפשר בכלל לומר שלזמן יש חשיבות כאן. מכיוון שלמרבה הנוחות אתה עומד למות, אבקש ממך להעביר אותה לאגודות של מוצאך, כפי שהועברה אליי."

ניסיתי לדבר, אבל המילים התערבבו על לשוני ולא אמרתי דבר.

"העולם מתקרב לקצו," היא אמרה. "ההודעה נמסרה שוב ושוב מילד למבוגר ועברה אחורה לאורך הדורות ממרחק אלף שנים. העולם מתקרב לקצו ואנחנו איננו יכולים למנוע זאת. אז עכשיו זה תלוי בכם."

גיליתי שתאית היא השפה היחידה שניאותה לצאת מפי בצורה מובנת ולו במעט, והמילה היחידה שהצלחתי איכשהו לבטא הייתה, למה?

לא, עליי להוסיף, למה העולם מתקרב לקצו?

למה זה משנה?

היא חייכה והבינה את כוונתי גם בלי שביטאתי אותה במפורש. היא רכנה אליי ומלמלה באוזני, "העולם מתקרב אל קצו, מטבע הדברים. אבל קץ העולם מגיע מהר יותר."

כך התחיל הסוף.