הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
גם ב - Kindle
חלק כמו מים
36 

חלק כמו מים


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
36 
36 
גודל (עמ'): 123
מו"ל: הוצאת הקיבוץ המאוחד

תקציר

מה זה לשמוע? מה זה להרגיש?

נראה שההיזקקות הטבעית והמובנית־מאליה לכישורים בסיסיים אלה, דוחקת את השאלות. הצורך האישי עולה עליהן והוא שמכתיב לשני הגיבורים בספר זה את הכמיהה והניסיון להשיג את מה שאין עבורם.

רוני ויוֹחי חיים בשני מקומות שונים, בשני זמנים שונים, ולמעשה נטועים בסיפורים נפרדים. האחד גבר צעיר שגדל במושב בדרום הארץ, והשני פנסיונר המתגורר ברמת גן. לכאורה אפשר שהעולמות האחרים של השניים מציגים עלילות מבודלות. אולם, באקראיות של זמן ומקום, בנקודות ההשקה ביניהם, מתחיל ונרקם סיפור משותף שאפשר והוא מתאר דמיון, השלמה וניגוד בין יוחי לבין רוני.

האחד מבקש להקים את עצמו מחדש בתל אביב, לאחר שהחליט לעזוב את הבית במושב, להשאיר שם את אמא שלו עם סבתו החולה, תוך אמונה שאולי לא רק מהלך חייו ישתנה, אלא גם הליקוי הגופני הטבוע בו ייעלם, וכך יהפוך "רגיל כמו כולם". השני לעומתו משתוקק להתרגש מחדש, ובמין מחשבה פזיזה, לראשונה בחייו הוא מגיע אל מרחב זר ולא מוכר לו – עבודה באופרה הישראלית בתור ניצב, ובאותה הזדמנות אולי גם יתאהב ויצליח להרגיש מגע כמו שצריך.

עד כמה התקווה להשיג את מה שנדמה כל־כך מהותי ליוחי ולרוני, מצליחה לקרב אותם אל המימוש העצמי, או שמא מונעת בעדם מלאחוז באותו מימוש? המתח הזה עומד בבסיס הספר והוא נעשה באמצעות לשון בהירה וחסרת יומרות, כנה ומאוד ויזואלית. אם הגיבורים נמצאים במרדף לקראת תפיסת החוּשי־הבסיסי, הרי שהלשון כמו נותנת מענה למאמץ של הדמויות ומצליחה להעביר את המוחשי על היבטיו השונים בַּמרחב הסגור, בנוף, בחפצים ובהלכי־הנפש.

  • ISBN: 31-9006723
  • גודל (עמ'): 123
  • מו"ל: הוצאת הקיבוץ המאוחד
  • יצא לאור ב-: 10/06/2019
  • שם המחבר: טלי שמיר ורצברגר
  • זמין להשאלה: כן

 

השפתיים הכי חשובות בשבילי. ככל שהן יותר בשרניות וגמישות, העולם דרכן נהיה ברור ורך. ואם כבר שפתיים, אז אני מעדיף אותן בלי איפור. אודם שנמרח לפעמים על אחת השיניים מסיט אותי אל המריחה השמנונית, וזהו, אני מאבד את הריכוז. הכי אני שונא שפתיים שמוחבאות בשפם או בזקן. הכי גרוע זה שניהם יחד. השערות מתערבבות עם המלים. דוקרות לי את ההבנה. הכי יפות השפתיים של אמא שלי, אפילו שיש סביבן קמטים כשהיא שורקת את האותיות.

נולדתי שומע. אמא עוד הספיקה לשמוע אותי מגרגר, ובגאווה עצובה אומרת שידעתי להשלים מלים כמו ב־נ־נה, תו־דה, בו־בה, א־מא, ספ־תא, א־בא, או־ר. אני לא מבטא את כל האותיות, אבל מצליח להוציא מהן אוויר של צליל מוכר. בשביל לדבר אני לא צריך את הידיים ומעדיף לתת להן ללכת רחוק מהמושב. מסבתא שיושבת על אותה ספה מול אותה טלוויזיה. הסוכר אכל לה את הרגל. רק השמיכה המתחלפת לפי עונות השנה מפגישה אותה עם המזג בחוץ. אמא יוצאת לעשן, הסיגריה בפה שלה והיא מגלגלת את סבתא על הכיסא. אחרי שתי דקות היא גומרת את הסיגריה, מתעכבת קצת. "מאז שעליו השלום מת גם הגינה מתה אתו", סבתא מסיחה את הדעת כשאמא מנתקת בגניבה כמה עלים לתה מהגינה של השכנים. ואז חוזרת לבית עם ריח עשן שעושה תחרות עם הנענע והמרווה. כשאני מחזיר את סבתא לספה, היא מסמנת לי ביד ואני יודע להביא לה את הסוכר. היא שופכת שתי כפיות שמנות לכוס וקורצת אלי. אני נשאר לידה עד שהגרגירים שרוקדים בסיבובים מתעייפים. היא מברכת אותי עכשיו, כמו בכל פעם כשהיא מרימה את העיניים והשפתיים שלה זזות מהר, ואפילו אני לא מצליח לעקוב אחריהן. אני יודע שסבתא מבקשת מהמת שלמעלה שישלח לי אותה. "בחורה שיגיד את השם שלה ככה חָלָק כמו מים", ומסמנת למת בשתי הידיים. אני מפסיק את הקשב. נודד לאוזניים שהתארכו לה מזקנה. עוקב אחרי הנדנוד של עגילי הכסף שעם השנים מושכים לה למטה את התנוכים. אני עומד לידה. מחכה שתעצור את המלמול ותוריד את הדמעה לתוך התה המתוק מדי. זה הסימן שלי ללכת.

אני הולך רחוק. משאיר את הצבא לשמואל ולמומי, החברים שלי מהמושב, כי השפה של הקיצורים בצה"ל מחכה רק לשומעים. במקום זה בחרתי בעיר להיות הטירונות שלי. אני משאיר את סבתא על הספה. המתחם שלה בין המטבח לסלון ער וְהַפִּיקֶה הפרחונית מקופלת בשקט על האין רגל שלה. סבתא מתאמצת לתפור במחט את הקרע שבקצה המטרייה. קושרת בין בד הניילון השחור למתכת ומסובבת שלוש פעמים את החוט. לרגע היא עוצרת את עבודת הידיים ומפנה את הראש אלי, תנועת 'בוקר טוב'. רק אחרי שהיא מושכת את החוט ובודקת כמה הוא חזק, סבתא מנתקת אותו בשיניים האחוריות בחצי חיוך. על השולחן עומדת כוס התה שלה, ריקה. עלי הנענע שטבעו בתוכה שוכבים למטה. סבתא בנתה לה עולם שלם בהישג־יד. שולטת על הערוצים והטמפרטורה בלחיצת כפתור. מכתיבה לנו את מזג־האוויר. אני מתקרב אליה. מצביע על עצמי ומניע את הידיים המקופלות בצדי המותניים קדימה ואחורה. סבתא מבינה.

אני יוצא לטיול בוקר. מעבר לדלת הֶרְמָן פותח אלי את הפה. השמחה הקופצת של הכלב חובטת בגוף הזקן שלו, והוא נעצר בבת־אחת כשהחבל הקשור אליו נמתח עד הסוף. אתו הכי קל. לא צריך לאמץ שום מיתר בגרון, לא צריך להפעיל את הידיים, לא לכתוב ולא לצייר. הוא קורא אותי מבפנים. הרמן הגיע אחרי שאבא הלך. אמא החליטה שהוא הגבר החדש. כף היד הקטנה שלי היתה אז על הצוואר של אמא. הרגישה את רטט הרי"ש המתרגשת יוצא מהגרון שלה. "הרררמן". ואז היד חזרה אל הצוואר שלי, מוסתרת כולה בתוך הכף הענקית של אמא. טבעת הזהב עדיין חיבקה לה את האצבע, אפילו שנר הנשמה הארוך נכבה מזמן. חזרתי אחריה: "הלללמן", הצינור בגרון שלי חלול. אין לו מעצורים. יש לי בתוכו 'טרקטור' ו'רחמים' ו'רוח' ו'ארנבת' ו'אור', אבל אין לי בחוץ את הרי"ש שלהם. הגרוגרת שלי שורטת את המיתרים בעליות ובירידות, ריקה, ולהרמן לא היה אכפת. לא כמו אמא שיום אחד הוציאה לי שיעול ודמעות מהעיניים כשניסתה לסגור לי בכוח על הצוואר, לגרום למעצור שיקיא ממני את הרי"ש.

אמא שוב בטלפון. הפעם היא מחייכת ואני יודע שזאת עוד הזדמנות לבעל מבחינתה. כשהיא מנסה להתחבב עליהם, החור בלחי שלה נהיה עמוק, חושף את קצה הכתר שיש לה בסוף השורה של השיניים למעלה. אחרי שיחה מחויכת כמו זאת, אני יודע שהיא תצא הערב. תכבה את הפינה של סבתא ותשאיר אותה בחושך. המסגרת לעיניים תרד לסבתא מהפנים והרגל תתרומם וגם היא תקבל כרית. שמיכת הפיקה תיפתח ותלטף את כולה עד למחרת בבוקר.

נשארו לי יומיים אחרונים במושב. המגבת מחבקת את המותן שלי והקוקו הארוך מטפטף כל הדרך מהמקלחת לחדר. על המיטה התיק השחור פעור, חצי מהבטן שלו מעכלת את בגדי הקיץ, מגבות ומצעים, כמה כלי־מטבח וספרים שלא הספקתי לקרוא. האור האדום של הטלפון מהבהב אלי, אני מרים ומנתק. אין אף־אחד שיכול לדבר אותי עכשיו, לתת לי קול. בלית־ברירה אני חוזר אלי. לרעש שדופק בראש. אני מטפס על המיטה ומוריד את הפוסטר שתפוס בלייסטים שחורים. טום קרוז במדי טייס צמוד לבלונדינית שלו. הפנטזיה שלי תלושה. אני מקפל אותה לחצי ולרבע ושוב מקטין ומהדק בברך קטן־קטן, דוחף אותה מתחת למיטה. היד נתקלת במגבת הצבעונית הקטנה ובגלגולי אבק. היא מודבקת בכתמים של איזה לילה יָשָן שבו התחככתי עם עצמי. העונג שהיה אז נשכח, אבל המגבת מזכירה שאפשר לגלות ולשמוע את הקולות שלי. כי באיזו שבת בצהריים, כשהתעוררתי עם פרצוף נפוח ומקומט, אמא חיכתה לי. ראיתי אותה עומדת שוטפת כלים. כשהסתובבה ידעתי שהיא חושבת חזק כי הלשון שלה סיבנה אִתה את הכלים בתנועות מהירות שליטפו את השפתיים. "שמעתי אותך", הצביעה באצבע שהתמלאה בקצף כלים לבן על הפה שלה וסימנה לי שקט ונשכה את השפתיים. אמא שמעה אותי ואני לא ידעתי שיש לעונג צליל משלו. העיניים שלה לא עבדו. התקשו ליצור אתי קשר. בפינה סבתא ניסתה לדחוק את כולה לתוך המפגש עם הקיר. לצאת דרכו החוצה. התכרבלה ומלמלה עם המת. הסבירה לו כמה קשה לגדל גבר בבית הזה.

 

החלום נחטף ברעדות. השעון המעורר שצמוד ליד שלי זז. אני מנסה לפתוח את העיניים, אבל הן רק מתכווצות יותר להגן עלי מהרעש של הצבעים. דרך הריסים החצי סגורים אני מנחש את המחוגים. היד של אמא משתחלת פנימה, מחזיקה בטלפון. הזרוע שלה מתמתחת ומעזה להציץ. הפה שלה מוסר לי: "שמואל", נעצר עם הלמ"ד שמלקקת את השיניים הקדמיות שלה בצד האחורי. אני מחכה עד שהיא יוצאת ורק אז בועט את הסדין הדק אל הרגליים. מפשיט את העירום ממני. בפינה מאוורר הברזל סורק את החדר. אני מתקרב לכבות אותו ומשבים ממנו נכנסים בתנודות בשערות המתולתלות של הרגליים. החום של היום כבר מחכה מחוץ למסדרון. מתנגש עם הרצון להישאר בלי בגדים. בדרך למטבח אני מותח את הגומייה לקוקו נמוך ומיד משחרר את ההידוק ככה שילטף לי את שתי הבליטות המיותרות שצמודות לראש. הן שמה רק בשביל להחזיק את המשקפי שמש.

שמואל רץ אלי בפסיעות מדויקות. אני דורך במקום, פותח מולו את הכף יד, שיבוא וייתן לי את המכה, הסימן שלנו להתחיל להקיף את המושב. לפני חודש, כששמואל קיבל את המעטפה עם החותמת הצבאית הוא אמר לי: "אתה אתי לרוץ!" ובשביל להסביר נגע בי עם האצבע שלו, הפך את הכיוון ונגע חזרה בעצמו. "אתה לא מדבר, זה טוב", הוא צחק, ואני צחקתי מאיך שהדפקט שלי הופך ליתרון. שמואל הסביר לי את המסלול. השתמש באותה אצבע לשרוט את החול. חתך את המילים בשן הקדמית שלו שנשברה מזמן והשאירה לו משולש בפה. ההסבר שלו מתח חוט של רוק בין השן המשולשת לשפה התחתונה. הוא רקם וילון שהיה בא לי להעיף כי זה הפריע למלים של שמואל להגיע אלי. שיני התירס התחתונות שלו עדיין היו עם גשר והקוביות הכסופות הזמינו את הלשון העבה להתגרד עליהן, לנוח ולא להמשיך לדבר אתי.

פעמיים בשבוע על הבוקר שלושתנו רצים, שמואל, הרמן ואני. בכל ריצה מוסיפים עוד סיבוב מהבית לתחנת האוטובוס בקצה המושב. בסיבובים הראשונים אני מצליח לשמור על הקצב של שמואל. הוא רץ בברכיים גבוהות בקלילות של דוגמנית, וקרוב אליו אני רץ. לפעמים כל־כך קרוב שהצל שלי קופץ על שלו. בסיבוב השלישי אני רואה איך האדום תופס את הפנים שלו, מטפטף את כל החום החוצה. ממיס לו את הנמשים על הזרוע, ככה שהשמש מחליקה עליהם, משאירה ברק בנקודת המפגש עם העור. בתנועה מהירה שמואל מרים את קצה החולצה, מנגב את המאמץ מהפנים. עוד סיבוב והוא צובט את החולצה באצבעות, צולל עם האף לצווארון המעוגל ועושה פוּ. הוא ממשיך לנשוף רוח מהפה לאורך הזרועות המזיעות שלו. לפעמים משב פרטי כזה סוטה ממנו ופוגע בי. מעיף אותי הלאה למחשבות על שמואל במדים ועלי בעיר.

בערך ליד המכולת של חנניה, אחרי שהעיגולים צובעים לשמואל את החולצה מתחת לבית השחי, אני יודע שאתחיל להריח אותו. תוך כדי ריצה אני מסיט את הראש לבית השחי שלי ומריח את עצמי. ככה אני רץ והריחות מקיפים אותי. לפעמים קשה להפריד ביניהם ולהחזיר כל ריח אל הגוף הפרטי שלו. ליד בית הקברות אנחנו מקיפים את תמרור העצור ומתחילים לחזור. במקום שבו מתפצלות הצלעות, הזיעה של שמואל תופסת עוד שטח על החולצה שלו. גם אנחנו מתפצלים. שמואל רץ קדימה ואני מתנשף מאחוריו ומוצא עוד כתמים מקווקווים בתחתית החולצה שלו, משרטטים שורות של מאמץ על הגב, מתחילים לנזול אל הקו המכווץ מתחת למותניים. הרמן רץ בינינו. מתלבט אם להיצמד למנצח, או לחכות לי. השערות בראש של שמואל נצבעות בכהוּת נוזלית, מיישרות את התלתלים לשפיצים דוקרים, שמנתרים על העורף ומתיזים טיפות לצדדים. לספסל בתחנה הוא שוב מגיע ראשון, אחריו הרמן, ואני מצטרף אליהם בריצה מגמגמת. שמואל מרים רגל ימין על השלב הנמוך של גדר הבטיחות, שולח את ידיו הנוצצות מזיעה ומשתחווה למתיחות. כשאני מגיע הוא מזדקף. נוגע לי בכתף ומצביע על היד שחגורה בשעון, מסמן את הזמן שנעצר. האדמדמוּת נאחזה לו גם באוזניים, ואני יודע שתכף הן יהפכו לוורוד ויחזרו ללובן המנומש שלהן. הוא לוקח לי את היד ומדביק אותה על החזה שלו. זה הכי קרוב בשבילי לְלִשמוע.

על הסיבוב הרמן נפרד משמואל בפתיחות פה ובניתורים, מנסה להגיע לגובה המבט שלו. אני מחזיר להרמן את הרצועה מסביב לצוואר וקושר אותו מחוץ למכולת. חנניה שומע את הרמן ויוצא אלינו. אני לוקח שקית חלב מהמקרר השקוף, ניגש ומרים את הרשת של המדפים, בודק בלחיצה של האצבעות את הלחם השחור הכי טרי שיש ולוקח אותו. חנניה נכנס, אני נעמד מולו ומבקש אבקת מרק. הוא מסתכל לתוך העיניים שלי ומשחק עם המגבר של מכשיר השמיעה שלו, מגיש לי שקית אבקת מרק וגם את הכרטיסייה עם העט שקשור בחוט לשולחן בשביל לחתום. בדרך הביתה אני מחזיק את החלב בשקית ואת הלחם ביד, בזהירות מקלף מהקשה של הלחם את המדבקה, שלא לפצוע את הקרום. ליד תיבות הדואר אני לוקח ביס מהנשיקה.

לסבתא אני נותן את הלחם עם החור. היא מסמנת לי באצבע נוּ־נוּ־נוּ ילדותי והווריד בצד הצוואר שלה מתנפח כשהמלמולים גדלים לצעקות. כשהיא כועסת העיניים שלי נוטשות את הפה שלה. אני לא רוצה לדעת מה היא אומרת ונודד אל נקודת החן השחורה שבין הלחי לסנטר, מצייר קו דמיוני עד לנקודת החן שקרובה לנחיר הימני. שם אני עוצר. עוקב אחרי השפתיים העבות שנפתחות ונסגרות, משחררות עצבים על החור שעשיתי בלחם. אני מניח את העודף על השולחן שלה, עליו יש בניינים לבנים של גופיות ולידן מגבות ותחתונים. ערימה חדשה עומדת ומחכה לה. שעועית ארוכה בקערה שסבתא שוברת לחצאים. כדי לפייס אותה אני נותן לה כמה מטבעות שמצאתי בכיס. סבתא משחילה אותם אחד־אחד בקופת הצדקה העגולה מפלסטיק צהוב, עם הציור של הרבי המזוקן, אחרי שהיא מוציאה אותה מהמחבוא שלה מתחת לשמיכה. היא מזיזה את הקופה, נהנית בטח לשמוע את האוסף שלה בפנים, ונותנת לי להרגיש את הכובד שנאסף. בטלוויזיה שלה בפינה אני רואה סימן של רמקול עם איקס עליו. אולי היא מקנאה בשקט שלי?

 

השקט צפוף. החדר מקולף מכל החפצים. אני רואה צל ומסתובב. אמא עומדת בדלת, נשענת על המשקוף, יפָה. היא לבושה בשמלה הכחולה. שואלת: "איך?" אני מסמן לה עם הבוהן למעלה ועונה לה: "שווה", כדי שהחור שלה בלחי יהיה עמוק, ואז מקרב את היד שלי לאף וסותם אותו. היא צוחקת, נהנית גם להריח יפָה. אמא מסתכלת במלבן העירום שבקיר, איפה שהיה הפוסטר של טום קרוז והבלונדינית שלו. "סבתא ישנה בסלון", היא אומרת ומנקדת את הרצפה בעקבים. אני מחבק אותה ומודד את הגובה שלי דרכה. אמא מגיעה לי כמעט עד לסנטר, משעינה את הראש שלה על החזה שלי ודופקת עליו. אני מתרכז ועוצם עיניים חזק. כאילו שאם ממש אתאמץ, אשכנע את האוזניים להשתחרר. כשאני פותח את העיניים, אני רואה בראש שלה את השביל האמצעי, שולח עורקים לבנים שמתכהים ככל שהם מתרחקים. בטוח שאתגעגע להריח את החומץ תפוחים והקינמון כשסבתא תשים שתי שקיות ניילון על הידיים. מתוך הדלי של השטיפה היא תמרח את השביל בשיער של אמא בחינה שחורה.

פעם בחודש, או לפני אירועים חשובים, סבתא קושרת לאמא מטפחת שכולאת את הלבן בשיער לכמה שעות ואז הן מתחלפות. לפני שאמא צובעת לסבתא את השערות, היא מורידה לה את העגילים. האוזניים של סבתא זקנות לבד, מתאמצות להחזיק את עגילי הכסף התלויים. באמצע הצביעה שלהן אמא באה ואמרה לי שהיא צריכה גבר להרים את סבתא למרפסת. עזרתי לה. אחר־כך היא ניצלה את הזמן לעשן וסבתא סידרה שרשרת של פלפלים אדומים לייבוש, כאילו ניסתה לשרוף את השמש בחזרה. חצי יום הן ישבו. אמא קראה לסבתא חדשות ישנות מחתיכת עיתון שחיבקה את הנענע. הפה שלה זז לאט יותר כשהגיעה לחלק על הרכילות במקומון, והפה של סבתא קצת שקשק מהמבוכה כשראתה את העמוד האחורי של "לאישה" מלא בנשים חשופות מנופחות חזה. בערב הרכבתי לאמא את מכונת הייבוש הגדולה. מקלות הברזל נכנסו אחד בשני, "עד שיש קליק והיד קופצת", כמו שאמא הסבירה לי וסידרה את השערות בגלגולים והידקה עם מחטים צבעוניות מפלסטיק. אחר־כך קשרה רשת דקה ושחורה מעל השיער, הכניסה את הראש מתחת למייבש, סגרה אותו עם מכסה הפלסטיק השקוף. סבתא שוב ניפחה את הווריד בגרון והסבירה לי בידיים מורמות שעכשיו גם אמא לא שומעת. אחרי שעתיים אמא יצאה עם אוזניים שרופות ושיער שחור שניצח אפילו את החושך.

לילה אחרון במושב. אמא הלכה ואני בודק כל כמה דקות מה עם סבתא. הצבעים מהטלוויזיה מאירים אותה בכחול ואדום מתחלפים. היא מכה את הספה, אז אני מגיע ויושב לידה. הרגל החסרה מפנה לי מקום ואני בא לחבק אותה. קשה לזהות את הקווים שמפרידים בין החלקים בגוף שלה. עם השנים הכל התחבר. הסנטר עם הצוואר, החזה שנשפך אל הבטן. שקעים שנסגרו ולא משאירים לי מקום להשעין עליו את הראש. סבתא מלטפת את השערות שלי, תופסת את הקוקו ומותחת אותו ושוב בודקת לאיזו חוליה בגב הוא מגיע. היא מכוונת את הסנטר שלי לפנים שלה ואומרת: "אתה את המזל שלך תמצא בבחורה בלי הרי"ש של האמא שלך. אתה תקרא לה חָלָק", ואני מצטרף ואומר יחד אִתה: "כמו מים". מחקה אותה מרימה עיניים למעלה וממלמלת. אנחנו צוחקים. אני מנשק אותה על הקמטים במצח והשפתיים שלי טועמות את הזקנה שלה.

 

אמא חזרה מאוחר. האור בחדר שלי קורא לה. הצל שלה הולך וכובש את הקיר. כשאני מסתובב במיטה לכיוונה, נעלי עקב מחובקות בידיים שלה. "איך היה?" אני שואל והיא לא עונה, השריר בלחי השמאלית שלה מתכווץ. ריח עשן מחניק ספוג בשמלה, וכשהיא יוצאת מהחדר, נשאר ממנו קצת אצלי. הבטן שלי זזה בדגדוגים פנימיים. תנועות עדינות שאני מתאמץ להאזין להן. הגומייה לשיער עוברת מפרק יד ימין לשמאל, מזכירה לי לשאול את אמא אם גם לדגדוג בבטן יש קול. באמצע הלילה אני פותח את המקרר, מוציא חלב ושופך על קורנפלקס בקערה, מחכה שיתרכך כדי שלא ירעיש ולא יעיר את סבתא. היא מסתובבת מצד לצד ומחכה לטיול הבוקר שיאוורר לה את הרגל החיה. השָלט של הטלוויזיה ישן לידה. הקפיא לה את ערוץ הטלנובלות על שחקן משופם שנמצא חי אחרי שמזמן התייאשו ממנו.

בחדר האמבטיה אני מביט במראה השבורה, שחותכת את הפנים וחוצה את האף לגבוה ונמוך. אני עובר אל הפרופיל, מנסה להכניס את כל הפרצוף לשבר אחד במראה. התקרה מנוקדת ריקבון והראש של הטוש מציץ לבדו מאחורי הכתף. סכין הגילוח הוורוד של אמא צמוד לסכין הכסוף שלי. אני לא יודע אם לקחת אותו או לשמור על הטריטוריה הדוממת שלי.

התיק השחור נחנק מבגדים של קיץ ובקושי נסגר. אני דוחף אותו בכיוון דלת הכניסה של החדר. עכביש נבהל ממני וממהר למצוא פינה אחרת. שנים־עשר צעדים, עקב בצד אגודל, שירותים וטוש. זאת דירת החדר שמחכה לי בעיר. בדיקה אחרונה. אני פותח את דלת הארון ומגלה שני קולבים מתנדנדים ומדף אחד עטוף בנייר מתנות צבעוני של פרחים ורודים, כמו שפעם צמחו לנו בגינה. סבתא חיכתה ליום ששי ובמספריים שלקחה לי מהקלמר, חתכה שני ורדים, "אחד לך אחד לי". החזיקה בשתי אצבעות בין הקוצים והקפידה להפוך את הוורדים עם עלי הכותרת למטה. במגבת מטבח ישנה עטפה אותם ושתלה מחדש בבקבוק טמפו שמילאה במים ומעט אקונומיקה. "שלא ילכו לנו מהר, לפחות עד ששי הבא". לפעמים שמרה את הוורדים שהזדקנו על המדף.

אני עושה עמידת ראש על הכרית. מנחית את הרגליים על הקיר הריק ומחכה. פעם חשבתי שאם הדם יזרום הפוך הוא יגיע גם לאוזניים ויפתח אותן. אני משחיל את האצבעות כדי לפסק את שלבי התריס. החושך העבה גולש פנימה, מפגיש אותי עם המושב שמזמן ישן. החום דוקר אותי באוזניים והזיעה מתחילה לזחול החוצה. הקוקו זז בלי מנוחה. אני מרים אותו ומחזיק באוויר, לתת לעורף קצת פרטיות. צריך לסיים לארוז, כי "כשיש בלגן לא מוצאים את השינה", ככה סבתא מזהירה ומניעה את כל האצבעות מהר־מהר. אני חוזר שוב למראה השבורה. מוריד את שני הקביים שתקועים לי באוזניים. משחיל אותם לארונית דרך דלת ההזזה מזכוכית, נזהר שלא תצא מהמסילה. בחלומות אני שומע.

 

אוויר הבוקר נאטם. השמיים התכסו בערפל ושכבת עננים נמוכה מכהה את קרני השמש מלבעור. יש ריח של רחמים על האדמה. הבוקר לא צריך את ההבהוב האוטומטי. אני ער. מהלילה אני ער. מקשיב למחשבות שדואגות. אני מוכן. השיער אסוף בקוקו רפוי, מסתיר את האוזניים הסתומות. סבתא מחייכת אלי בזרוע מורמת, מסובבת את כפות הידיים לשאול מתי הולכים, מגלה את הכתמים שעליהן ואת האצבעות המעוותות שלה. אמא עומדת בחצר, מוציאה עיגולי עשן שמתאדים, משתדלת להביא את החור בלחי, לחשוף את השמחה. אני מעמיס את סבתא על הכיסא והיא פורשת את השמיכה על הירכיים, כמו מפת ששי ארוכה. לאחת הידיות אני קושר את הרמן ושם על הגב את התיק השחור, שקצת מוציא אותי משיווי המשקל. ביד שלי תלויה שקית מלאה בקופסאות אוכל של אמא. סבתא, אני והרמן מתגלגלים בדרך לתחנה. גרגירי החול מלווים אותנו והגלגלים מסמנים נחשים, שנדע איך לחזור הביתה. מול המכולת של חנניה אני נפרד ממנה. סבתא שמה את הכסף המקופל שלה ביד שלי, סוגרת חזק וממלמלת. אני רואה את האוטובוס עם המספר הבינעירוני מקועקע לו על המצח, ואני רוצה לשאול איזה צליל יש לפתיחה של הדלת המתקפלת, כי האוזניים שלי מתחרשות מהלב שדופק.

מתחנה לתחנה המושב מתרחק. קודם הבתים הנמוכים נשארים מאחור, אחר־כך הלולים, שחלקם ריקים, החממות, ובסוף השלדים האפורים של הבתים שבונים בהרחבה בכניסה למושב. אני מחבק את התיק שיושב לידי, מנסה להישען עליו. כאילו שאם יהיה לי נוח אז אדע מה לענות לאמא — "אבל מה רע לך פה? לא מבינה מה כל־כך בוער לך ללכת?" דחוף לי לצאת עכשיו. הבית התכווץ, כאילו זזו הקירות ומעכו אותי ביניהם. המסדרון הצר ריק ולא צריך להיזהר מהתנגשות, כמו מפעל שכל אחד שומר על המשמרת שלו ומוגבל באזורי השוטטות. לא יכול לגור פה יותר. בגלל זה הכי טוב ללכת מכאן ולהיבלע בזרם עם אלה שיש להם את התיקים הענקיים, המדים והנשק. אותם אף־אחד לא שואל למה ולא מנסה לעצור. אסור לחשוב יותר מדי, צריך להמשיך הלאה כמוהם. אמא הציעה שאשכור דירת חדר באחד המושבים הקרובים, ואפילו הסכימה לקנות קרוון ולשים בחצר. "ומאיפה יהיה לך כסף, הא? אתה והשיגעונות שלך, פה מכירים אותך לפחות ויכולים לעזור". טרקתי את הדלת ויצאתי, גררתי את הרמן לסיבוב. הוא היחיד שאתגעגע אליו, הוא זה שיודע שיש לי מחשבות פחד, שאולי היא צודקת ובאמת יש לי שיגעונות על עיר. הרי מה אני יודע, הייתי כמה פעמים לכמה שעות וחזרתי. לא ברור עוד מאיפה יהיה כסף ואם יקבלו אותי לעבודה, כי אין לי שום ניסיון בכלום. שטיפת כלים או חלוקת פלאיירים יכולים להתאים, אולי לסדר סחורה, אבל כמה כבר מרוויחים בזה? מה יהיה? כל אחד בעיר חי לעצמו, איך מוצאים שם עבודה? כל הכסף שחסכתי בחממות של הפרחים עם הכסף מביטוח לאומי, בקושי יספיק לשכר דירה לארבעה חודשים. לקחתי מהבית כל מה שיכולתי ודחפתי לתיק שתי צלחות וקצת סכו"ם, סיר ומחבת, שימורים, סמרטוט רצפה ומטליות וקצת חומרי ניקוי. רק שלא ירחמו, יעשו פרצוף רך ומתאמץ לחייך אלי, יהיו מופתעים ואז ינסו לדבר אתי בידיים או בקול חזק שמנפח להם את הגרון. רק בודדים שותקים. השקט שלי מדבק אותם, או שהם נבוכים ממני ולא ממש מרחמים עלי.

עכשיו האוטובוס יוצא אל הכביש המהיר. אין עוד ירידות ועליות. פחות משעה נגיע לעיר. "מה אתה מנסה להוכיח? תגיד לי, ולמי?" אמא רצתה לדעת, כאילו שיש תשובה אחת מוחלטת. הסתכלה בי וחיכתה. לא יכולתי להסביר שאם לא עכשיו, זה לא יקרה אף־פעם. להישאר במושב זה להירקב, כמו אמא שכל החיים שלה תקועה שמה. היא חושבת שזה טוב לה ככה שהכל קרוב, המכולת והחוג, המוסך וקופת חולים לסבתא, גם הבית מרקחת. יש לה חסימה, כמו השער החשמלי בכניסה למושב שנתקע ואפילו כשלוחצים על הכפתור הוא כבר לא נפתח. אני צריך לעבור לעיר ולא לשקר. לא לבוא יפה כמו אורח, לבוא כמו קבוע שמתכנן להישאר. ואמא? היא אולי תעשה מאמץ למצוא לה סוף־סוף גבר, תבין שגמרתי להיות הסיבה שבגללה ככה היא חיה. וסבתא?

 

הנייד רוטט ליד הבטן שלי. עשר־וחצי בבוקר. אור חזק נכנס מהחלון ודוחף את היום לחדר. הגוף עייף, מזכיר את הניקיון שעשיתי אתמול עד מאוחר. אני זוחל מהמזרן, לוחץ על הקומקום שבפינת הרצפה, להכין קפה. אבל אין חלב. אני מוסיף אותו לרשימה, לובש את הטי־שירט ומשפריץ שני ריסוסי דאודורנט ויוצא מהדירה. ככה עדיף, לפגוש את הסביבה בפעם הראשונה באור יום, כשהרחובות החדשים בהירים, ושמות החנויות בולטים, המספרים על הבניינים לא מסתתרים, והאנשים בטוח מדברים ברור, ואז החיבור עם המקום יכול להתחיל לי ישר.

בחדר המדרגות, ליד הדלת שמולי, עומד מתלה בגדים ריק ושקית זבל אטומה וקשורה. בקומה מתחת על דלת בהירה מודבק שלט, שני שבלולים מצוירים עליו ולידם כתוב: "טל ומיכל". בן ובת? שתי בנות? בדלת אחרת מוחזק במגנט שלט זמני מנייר שכתוב עליו בכתב־יד מרובע "אריק", על הפעמון שלו מימין דבוק סלוטייפ — "נא לא לצלצל". זאת בטוח אמא שלי ששתלה לי איזה שכן עם רי"ש. בקומת הכניסה יש דלת מתכת, לידה ערימת עיתונים ישנה. אני מרים כמה מהם, אולי אמצא מודעות לעבודה.

לעיר קשה להתעורר. הצבעוניות החדה בפנסי הרחוב והצפיפות של אתמול בערב נמחקו. כשהגעתי עם התיק הגדול לשכונה, הפניתי את הכתף בזווית כל כמה צעדים. הייתי חייב רווחים של אוויר וירדתי ללכת על הכביש. העומס צבט באוזניים והדם זרם מהר ובכוח, אפילו שהלכתי בקצב רגיל. עכשיו המדרכות כמעט ריקות. לוחות המודעות עמוסים בפוסטרים זרחניים להופעות, להרצאות קבלה, דירות להשכרה ופרסומים בלי סוף. כלבים יוצאים לטיול ראשון ותופסים את כל המדרכה. לקראת סוף הרחוב מנצנץ מולי שלט ורוד PM־AM. אני נזהר לא להפיל שני זוגות אופניים השכובים בפתח הדלת ונכנס פנימה, צועד בין המדפים הממוזגים, לוקח קופסת מיני־קוטג' וחלב בקרטון קטן. אין כאלה גדלים במכולת של חנניה. ברגע האחרון אני מוסיף בקבוק בירה וניגש לקופה.

בדרך לדירה אני לומד בראש את המסלול חזרה. בצד ימין בית־קפה עם שמשיות אדומות ואחריו חנות בגדים יד־שנייה. אחרי הפיצרייה, שמגישה סלייסים בריבועים, צריך לפנות ימינה. בין פוסטרים של הופעות אני רואה מודעות דרושים, רובן קרועות. אולי כדאי לקנות אופניים, לנסוע אִתם ברגע שאמצע עבודה. כמה זמן יעבור עד שיהיה לי פה טוב? אולי יעבור המון ובכל־זאת לא תבוא ההרגשה? אני עדיין לא כאן, אין לי את המנוחה. מולי כפכפים וגופיות, משקפי שמש וכובעים עם שוליים רחבים, שניים מחזיקים כוס קפה. רק לא להתנגש ולא לטעות ברחובות. רק שלא יראו שאין לי את הרי"ש שלהם.

בכניסה לבניין שלי כולי מזיע, נוגע בלחות המקומית ומתגעגע ליובש שבקע לי את השפתיים, אבל השאיר אותי קל בשיא הקיץ במושב. בחדר המדרגות תיבות הדואר מאוישות. שמואל היה אוהב את העובדה שאפילו הדואר אחר כאן, מגיע עד הבית, לא כמו אצלנו, שצריך ללכת בשבילו עד למכולת ושם לפגוש את השכנים שנועצים את העיניים שלהם במעטפות שבולטות החוצה.

הקומקום שוב רותח על הרצפה. אני מוריד את החולצה ומנגב בה את הזיעה העירונית, מכין קפה ומוזג בו הרבה חלב, מתיישב על המזרן. האצבע לוחצת חזק על מספר שתיים בטלפון הנייד. אני מעמיד אותו מול הפנים ומחכה. האור מהבהב בקצב קבוע. אחרי כמה צפצופים הפרצוף של שמואל מביט בי, כלוא בתוך קסדה צה"לית.

"מה קורה רוני?"

שמואל למד לדבר אתי לאט, לפתוח את השפתיים מספיק רחב שאוכל לקלוט את המלים, אבל בלי להגזים. אני מתרכז בצורה שלו, עוקב מגשר האף עד הסנטר, מלחי אל לחי, כשהשפתיים תופסות את הרוחב. שם אני מקשיב, מספר לשמואל איך נראית הדירה החדשה.

"תאמין לי יש לך מזל", שמואל מחייך, "יש שם מקום לאורח?"

אני מסובב את הנייד כלפי החדר.

"אפילו באוהל סיירים יש יותר מקום", שמואל מסתלבט עלי ומסתכל בשעון שלו, "חייב לסגור אחי. השיחה בשמירה עוד תעלה לי בשבת".

אני מצדיע לו, והוא מספיק לסנן:

"ותתפוס איזה בחורה מהעיר גם בשבילי".

 

מאז ששמואל בצבא החלטתי שאני מתגייס לעצמי. עושה קשרים בכוחות שלי, בלי התיווכים שלו, בלי הדחיפות של אמא והברכות של סבתא. זה אני והעיר עכשיו. כשהייתי יוצא לבד מהמושב, כבר אחרי הבר־מצווה, הכנסתי לכיס פנקס ועט למקרים שלא אצליח לדבר ברור, או למקרה ש"הצד השני חירש", כמו שאמא הגדירה. עד כיתה י' הלכתי לאותו מועדון שכל תלמידי בית־הספר האזורי באו אליו. באור המהבהב שהיה בִּפְנִים התאמצתי לעצור על פרצוף לא מוכר. ליד הרמקולים ודרך הבסים שהעבירו ויברציות רקדתי כמו משוגע. קפצתי במקום. בחופשות הארוכות מהלימודים היו כאלה ששלחו את קרובי־המשפחה שלהם לבלות אצלנו מחוץ לעיר, וככה הצלחתי לראות מרחוק את הבנות שהגיעו גם למועדון האזורי. בתוכי בדקתי עד כמה אני מסוגל להתאמץ ולדבר בדיבור שלי עם איזו בת, וזה היה המבחן בשבילי אם היא שווה. בכיתה ט' התחלתי בהתכתבות אימיילים עם אחת דקלה מרחובות. ליום ההולדת שלי היא אפילו שלחה לי תמונה קטנה שלה במסגרת שהגיעה שבורה. סבתא אמרה ששבור מביא מזל רע וזרקה את המתנה. אולי היא צדקה. כלום באמת לא הסתדר אִתה בסופו של דבר. שמואל ניסה להסביר לי שככה זה עם בנות. אבל בראש שלי נדחסו כל מיני סיבות אפשריות, ומאז לא היה לי קשר עם אף־אחת.

שתים־עשרה ועשרים בצהריים ועוד לא התחלתי את היום.

 

הדירה כמעט נעימה. חסר וילון למקלחת. זה שראיתי בחנות למטה יקר מדי. מהצד של התריסים הגדולים רואים את הרצפה ריקה ונקייה. זה סופי, החוזה יוצא לפועל. חתמתי לחצי שנה כולל צ'קים לפיקדון מאמא. רוב הזמן אני כאן, לא מאוד רוצה לצאת, להיות חלק. מהמרפסת העיר נראית קטנה יותר, אורות דקים נדלקים ומהבהבים בחנויות. צריך שיהיה לי עוד כסף. החלב נגמר וגם האוכל שאמא הכינה בקופסאות. נשארו שתי פרוסות מהלחם שקניתי בתחנה המרכזית. אין ברירה, ירדתי לרחוב ובדרך הסתכלתי במודעות דרושים. לחלק עיתונים אי־אפשר, גם לא שיווק טלפוני. אין לי שירות צבאי ומה זה בכלל נציג בֶּק־אוֹפִיס? שליחים עם קטנוע, נהגי משאיות, פקידת קבלה, מוכרת לרשת בגדים.

'למחלקת הסדרנים באופרה הישראלית מחפשים דיילים. דרישות: יכולת עבודה מול קהל, ייצוגיות וסובלנות'. שלחתי מהנייד אימייל עם קורות חיים ותמונה שלי שאמא צילמה. אחר־כך חזרתי לדירה ונדמה היה לי שהרגשתי נוח יותר והצלחתי לישון חזק. גם למחרת בבוקר המוכר מהמכולת השוויץ ועיקם את הצוואר לסמן לי 'בוקר טוב', ואפילו לקחתי חלב ושילמתי עליו רק בסוף היום. וזה המשיך להיות בסדר, כי איכשהו הזמינו אותי לראיון מהאופרה הישראלית.

הגעתי בצהריים אל שדרות שאול המלך ועליתי אל השטח של המתחם בחוץ, שמיד נתן תחושה של ביטחון. גם הכניסה הגבוהה לאולם והרחבה הענקית היו בטוחים ומרשימים, אף־פעם לא הייתי במקום כל־כך חגיגי. המשרדים מאחורה היו דווקא רגילים, שם מילאתי שאלון והרגשתי את החזה נפתח, הצלעות זזו הצדה ועשו מקום לכל המעמד הזה והיופי שראיתי קודם, וזה נכנס לתוכי, ורציתי שיישאר אצלי וימשיך לעשות טוב. המראיינת חייכה אלי חיוך עדין, לא חשפה שיניים. היא אמרה לי שטוב לה שאני חירש, הם אוהבים להעסיק אנשים כמוני. אנשים כמוני זה עושה להם כבוד בחזרה. כאן הם מחפשים מרחב של שקט, ורק בתוך האולם מותר לעשות רעש. יומיים אחר־כך קיבלתי הודעה מהאופרה: "מחר ב־9:00 חפיפה. תבוא עם חולצה שחורה".

 

אני בדרך אל הסדנה. היא נמצאת לא רחוק מהאופרה. אני לובש חולצת טריקו אמריקאית כזאת שיש לה שרוולי שלושת־רבעי, החולצה של המחזור מהשמינית. הצווארון שלה גזור והיא קצת קצרה למטה ומראה את השערות שהתחילו לצמוח מתחת לטבור. הקוקו מאחורה מקבל אוורור קבוע שלא נותן לזיעה להישאר. אני מדליק סיגריה וחושב אם להתקשר עוד פעם אל שמואל, כבר שבועיים שהוא לא חוזר אלי. בא לי לספר לו על הסדנה הזאת של הפיסול שנרשמתי אליה, המתנה מאמא למעבר דירה. היא הציעה לקנות מיטה חדשה, אבל חשבתי שעדיף לי איזה קורס. בלוח המודעות קראתי על סדנה לפיסול, ולפי המפה ראיתי שהיא ברחוב אחד מקביל אלי. חשבתי למה לא? תמיד הייתי טוב בידיים, וחוץ מזה הבטיחו שיעור ראשון חינם, אז אין לי מה להפסיד. שמואל בטח יצחק ולא יאמין לי, ואז אני אגיד לו כמו פעם — "נשבע לך, בחיי הרמן!" ואסביר לו שכאן זה לא כמו הסדנאות במתנ"ס של המושב, שרק הפנסיונריות וחנניה מגיעים אליהן ומפסלים קערות לפיצוחים מנייר המקומונים שהם מערבבים במים וקמח שחנניה תורם מהמכולת. פה זה צעירים בגילנו. וכן, יש גם בחורות, וגם המורה, שקוראים לה שירה.

לפני שהשיעור מתחיל אני תופס את המקום הכי קרוב אליה וללוח. שירה כבר כאן, מרימה את הפלטה והופכת אותה לשולחן, ואני עושה כמוה, נהנה להרגיש את משקל הגוף שלה דרך התנועה המשותפת. עוד מעט היא תדליק את הנורה האדומה במערכת המוזיקה ותרקיד את הידיים שלה בתנועות קטנות, שלפעמים מתפשטות, האגן הקטן שלה מתחיל לזוז בקצב לא מסודר והאצבעות ברגליים סוגרות את התזוזה. בינתיים מגיעים עוד תלמידים, מכינים קפה ומדברים. שירה אוספת את השיער החלק והארוך בקליפס, מקפידה לפנות זווית ראייה מקסימלית של מורה. זה הסימן שהשיעור מתחיל.

היא מוציאה את המודל. פסל חלבי חלק של ראש שמסתיים במקום שהכתפיים מתחילות. השפתיים של שירה נסגרות ונפתחות מהר, והידיים מלטפות את הפרצוף המת. היא מסבירה ומבקשת:

"תנסו לגרום לו לזוז, ואז תקפיאו את התנועה בחימר".

אני מרטיב את הידיים ודוחף את האצבעות בחומר הקשוח, מתאמץ למעוך את הבלוק החום. אמא מספרת שמכיתה א' העדפתי את הדומם ולא את החי, ובמשך שעות שיחקתי בבצק הדביק עם סבתא. עמדתי על דלי הפוך ולשתי אִתה, ביחד הפרדנו עיגולים־עיגולים שהתנפחו ללחמניות עם נקודות של שומשום שחור. שם גם נחתי מהבחוץ, לקחתי הפסקה מילדים שלא הבינו אותי וניסו להסביר לי בידיים ולחקות אותי בקולות שלא שמעתי. אמא התעקשה לצאת אתי למגרש הכדורגל המאולתר. הבן של מורדי מהלול, שהיה הקפטן של הקבוצה, צעק "להתמסר", אבל אף־אחד לא העביר לי את הכדור. התאמצתי לעקוב אחריו בעיניים וניסיתי לתפוס את השנייה שיתנגש בנעלי הספורט שלי, ואז לכוון לשער. רציתי להכניס גול ולהקיף את המגרש מאושר. אבל הבן של מורדי צעק מהר מדי ואני ברחתי, השארתי שם את אמא לבד. שיחקתי כדורגל רק נגד הרמן מאחורי הבית, איפה שפעם היה לנו דשא, שגם הוא מת עם אבא. "ברק בלב", סבתא אמרה לי, "כמו ברק שבא בחורף ומבהיל את השמיים עד שהם מתחילים לבכות, ככה אבא שלך היה לו ברק בלב", טפטפה דמעות ומיהרה לנגב אותן בסינר.

אני דופק פעמיים על השולחן ושירה מגיעה אלי. נוגעת לי בכתף ומסתכלת לכמה שניות. אחר־כך היא חורצת קווים בחימר ודופקת עליו. האצבעות שלה מתעמלות על הגוש ומצליחות לפסק אותו, להוציא ממנו תנועות. עם הציפורניים האדומות היא מסמנת את הגבול של החומר. הציפורניים שלה מכוסות בחימר בזמן שהגבות שלה מתקרבות אחת לשנייה בכיווץ, סימן שהיא מתרכזת. רק אחרי שהיא עושה את כל זה בעצמה, היא מסבירה לי איך להמשיך להתקדם וככה בעצם אנחנו מדברים. אולי היום בסוף השיעור אני אחכה לה עד שתנעל את הסטודיו, ויחד נלך ברחוב. יהיה לי קשה להבין אותה בחושך בגלל שנלך אחד ליד השנייה, ואני לא אראה את השפתיים היפות, ובכל־זאת אחייך רוב הזמן, כאילו שאני מקשיב לה חזק. מה שבטוח שגם היום אני אהיה מול המראה העלובה, שהיא מקולפת ויש לה מתחת נייר כסף קרוע. אני אגיד מולה "שירה", ושוב אתרגל "שירה, שירה, שירה". אם סבתא היתה אתי, היתה מתכווצת ומזיזה את הראש מצד לצד, בדאגה, "גם שי"ן וגם רי"ש במילה אחת, רחמנות", היא תגיד לי.

 

כדור הספוג הצבעוני מתגלגל אלי. אדום כחול לבן. בתוכו יש פעמון וצלצול עדין שבקושי נשמע, כמעט חירש בעצמו. אני מסובב אליו את הראש, דוחף אותו ביד בשביל להיות בטוח שבאמת קול יוצא מהכדור, עד שהוא מתנגש בהרמן, וזה קופץ עליו, נובח ותופס בפה שלו, מחזיר אותו אלי. צלצול פעמון — ריצה — נביחה. עכשיו כל אחד מהם נשמע לחוד, לכל אחד יש קול נפרד. אני צועק ושומע גם את עצמי. קול חדש עמום, כמו מתוך מְכל סגור. "הרמן אני שומע", אני צורח, רץ ומחבק אותו, מרגיש את הצלילים מתגלגלים לי בפה. הרמן נובח בחזרה. אני ממשיך לעשות רעש, גורר כיסא ושומע את החריקה שלו על הרצפה, מגרגר בגרון ומקשיב לרוק מתערבב בלוע, צוחק, טורק את הדלת של ארון המטבח, דופק בכפית על הכיור ונדהם שהפעולה מוציאה כזה צליל. ועוד אני ממשיך ומגלה שהכפית על המקרר מוציאה רעש אחר. ככה גם התיפוף על השולחן הקטן במטבח, משם על המיטה, שלא משחררת קול. אני צועק ורץ למראה לראות שזה אמיתי, שאני שומע, והרמן אחרי. אני מדבר אל המראה כמו שאמא לימדה אותי, עומד ישר ואומר: "רוח, רחמים, טרקטור, קרם, מרק, קריקטורה". המלים עפות מהפה בעדינות, בלי מאמץ. האוויר מתלכד עם הקול שלהן, והן יפות. "רי"ש־רי"ש־למ"ד־רי"ש־למ"ד־ה"א־למ"ד..." — הלוע שלי נפתח חזק, ואני מקפל את הלשון לראות מה השתנה שם בפנים. על המראה מצטברות נקודות רוק ואני מלקק אותן, מרגיש את קור הזכוכית על הלשון והגוף מצטמרר. אני ממהר לחלון וצועק "הלו". איש מהרחוב מסתובב. הגשם יורד באלכסון, כאילו מישהו היטה את השמיים. לריח הרטוב והמוכר מצטרפות נקישות קטנות. אני משתיק את הרמן ומבין שזה רעש מהטיפות של הגשם שיורדות על הכביש. אחרי כמה רגעים ליד החלון במטבח אני מעגל את השפתיים לשריקה ומוציא מהן אוויר ישר שעושה קול חד וארוך. משם עוד פעם אני הולך אל המקלחת, עומד מול עצמי במראה שמתכסה באדים שיוצאים מהפה המדבר שלי. אני כותב באצבע "אני שומע חָלָק" ומיד מוחק. עכשיו אני שומע אותה שרה. סבתא שרה מבית החזה הגדול שלה, מפזרת את הקול בין כל החדרים. אני רץ אחריו ומחפש אותה, צועק "סבתא איפה את?" והיא ממשיכה לשיר: "אבל בעומק נשמתו המֹה הָמָה וערגתו שפך לסהר וחמה", ותכף היא שוכחת את ההמשך וממציאה מלים משלה: "ישאף לנעלם ובחלום נרדם", וחוזרת על הפזמון, ואני עדיין לא רואה אותה, מנסה לשיר אִתה "מֵימָיו היו צלולים־צלולים", אבל יוצא לי "לולים־לולים", ועוד פעם אני מנסה וכלום לא יוצא ממני, הכל נגמר. רק אוויר שקוף. אני רץ לתפוס את הרמן ומכוון את הפנים שלו מולי. הוא פותח וסוגר את הפה בלי הפסקה, ואין שום נביחה. גם השירה של סבתא נעלמה ואין סיכוי למצוא אותה. הכדור ממשיך להתגלגל אלי ורק את כחול אדום ולבן אני קולט. אני רוצה לצרוח "סבתא", אבל הצינורות כבר מתמלאים חריקות ושיעול, והרגליים בועטות ומכאיבות.

 

שמיכת הפיקה זרוקה על הרצפה. על הגופייה הלבנה כתמים כהים של זיעה. כתם רוק על הכרית, חלק ממנו התייבש בצד הפה. שלוש־ועשרים בלילה. הטלוויזיה מחליפה דמויות בשקט. המצית משחרר להבה דוממת. אני קם ופותח את החלון, מוציא עשן בפס החוצה. אחר־כך מדליק את הקומקום, מכוון את המאוורר על כל החדר ושותל את הסיגריה בעציץ הנבול. האוויר הרטוב של אמצע הלילה מדביק את הקוקו לגב, מחמיץ את הגופייה והורס לי את השינה. במים הקרים במקלחת עוד שיעול מתפרץ. אני ממשש את הצוואר עמוק לנסות להרגיע את הגירוד, מלטף את הגרוגרת. נדמה לי שהיא גדלה לאחרונה. כשהייתי ילד חשבתי שהיא מפריעה לקולות לצאת ורציתי לחתוך אותה. סבתא אמרה לי שזאת החתיכה מהתפוח של חווה שנתקעה לי שם. אני מגרגר מים ומקפיץ אותם בפה, עושה בועות ומשפריץ גשם. בלי להתנגב אני יוצא לסגור את התריסים, שיחסמו את הבוקר.

 

ביום שמת היא הפסיקה לבכות על המתים והתחילה לבכות על החיים. כמו בכל שנה, מתחילת שבט, סבתא היתה בהכנות. נר נשמה חדש תמיד מחכה על השולחן במתחם שלה. היא היתה מתגלגלת לבדה לחצר ובודקת אם הירח כבר "בננה רָזָה". רק אז היא מדליקה את הנר הלבן השמן, שמהבהב את הזיכרון שלה. "בלוויה שלו האוויר היה חוּם. כאילו כל החול בעולם כולו בא לכסות אותו. עשה לו כבוד. כולם באו מהמושב וגם מבחוץ. האבק צבע אותם כמו פודרה ומרחוק הם נראו שדים. איך אני אסביר לך?" סבתא הוציאה מטפחת מהכיס והידקה לאף. "האוויר היה חום. ממש כמו אבקת קקאו שהאמא שלך היתה שמה בדייסה שלך, בשביל שיהיה שוקולד ואתה תסכים לאכול". היא התאמצה להזיז את האצבעות העקומות, פיזרה אבקה דמיונית והמשיכה, "ללוויה עוד היו לי רגליים ללכת. החזקתי את האמא שלך שהיתה אחרי לידה. טיפות של החלב יצאו לה. החזקתי אותה ככה קרוב־קרוב אלי", אמרה ושילבה את היד המקומטת שלה בשלי.

קמח, אבקת סוכר, ממרח תמרים, מרגרינה. כרגיל, כל אלה היו במטבח, אחרי שהבאתי אותם מהמכולת של חנניה. גם השרפרף המרובע חיכה לי ליד השיש. כשעמדתי עליו נראיתי כמעט בגובה של סבתא. היא הניחה כדור מהממרח החום באמצע הבצק וצבטה כל עוגייה בקצות האצבעות הזריזות, "שלא יספיקו לצעוק". ביחד הסתכלנו אחרי המָעָמוּלים שתפחו בתנור שלה. אז הגיע התפקיד שלי. סבתא החזיקה את המסננת הקטנה ואני שפכתי לתוך החורים שלה את אבקת הסוכר תוך כדי שדפקה עליו. בקופסאות פלסטיק גדולות שריפדה במפית, סידרנו את המעמולים בקומות, "אחד על השני, יפה־יפה", נעלה אותן, "עד שהירח יְאַבֵּד". שתי עוגיות היא שמה ביד שלי והלכה אל הטלוויזיה. ואני אחריה, שם אכלנו את המעמול הטרי, ונדמה היה לי שבפה שלה לא היה טעם מתוק.

 

גם מהדירה עקבתי אחרי הירח שלה וראיתי שנדקר מהברוש. טיפסתי על המסילה של התריס במרפסת, נצמדתי לקיר וקלטתי את כולו. זיהיתי שסוף החודש מתקרב ותכף ייעלם לגמרי. סימן לבקר בבית, אזכרה של אבא. אחרי המשמרת באופרה נסעתי לתחנה המרכזית ועליתי על האוטובוס האחרון, קו 353. הדרך בכבישים היתה מהירה, וככל שהתקרבנו לאזור, האוטובוס עצר בכניסה לכל יישוב. יותר משעה־וחצי לקח לי להגיע אל הכניסה למושב. כשירדתי ראיתי את המכונית של אמא ליד התחנה. שוב היא באה לאסוף אותי, אפילו שכתבתי לה שאגיע לבד, רבע שעה הליכה ואני בבית. היא רוצה להיות כמו האמהות האחרות? מספרת לעצמה שגם הבן שלה מין קרבי שצריך לפנק אותו, או שזה הלבד שלה? למה אני עושה לה רע? נכנסתי למכונית ונתתי לה נשיקה.

למחרת בבוקר סבתא חיכתה לי על הספה, שהפכה כבר צרה מדי בשביל שנינו. הכנתי לה את התה ולעצמי קפה עם חלב. התיישבתי לידה. הנר החדש שהדליקה הבהב מולנו. עקבתי אחרי השפתיים שלה, ועוד פעם, היא סיפרה שכל השבעה אמא רק חיכתה שייגמר, שתוכל לנקות את כל החול שנדבק בתריס ואת החורים הקטנים ברשת. גם הוויטרינות התכסו בחול ונאטמו, וסבתא ניחמה אז את אמא ואמרה שזה לכבוד המת. הנשמה שלו מסתובבת בבית כל השבוע, ככה הוא לא רואה את עצמו בוויטרינה ונבהל. בגלל זה גם הטלוויזיה כוסתה במפה. אמא בכתה, וסבתא הזהירה אותה שהחלב שלה יהיה חמוץ והתחילה גם היא לבכות על המת ועל הבת הקטנה שלה ועלי, תינוק בן חודשיים.

מאז שהורידו לה את הרגל לפני חצי שנה היא ממש נחלשה. מתעייפת לצבוט בצק למעמולים ומבקשת מחנניה לשים לה כמה קנויים במשלוח. "קברנו אותו ליד הסבא שלך. זה היה המקום שלי והוא תפס לי אותו. פעם בית הקברות היה ריק. לא כמו היום שזה בלגן. בקושי יש מקום לכיסא גלגלים שלי".

בית הקברות באמת הפך כמו מבוך. כל שנה הוא נראה שונה, ורק הטקס נשאר אותו הדבר. שם כבר חיכו לנו שכנים מהמושב, והצטרפו גם דודים, האחים של אבא ועוד כמה קרובי משפחה מבוגרים. וניסינו לא לדרוך על המצבות שהתקרבו כבר לשביל הכניסה. אמא סחבה שני בקבוקי מים ושקית קטנה עם אבקת כביסה. סבתא החזיקה ביד את הנענע והשיבה, הכניסה לצנצנת הזכוכית שחיכתה לה על הקבר. בכיס שמרתי את הנר. כשהגענו, קודם אמא פיזרה את האבקה והמים על המצבה, ליטפה את האבן הלוך־ושוב עד שהלבינה, דחפה אצבע בתוך האותיות החרותות, הוציאה מהן את האבק. ובינתיים הדלקתי את הנר. אמא בכתה בשקט. סבתא ביקשה ממני למקם אותה עם הכיסא בין סבא לאבא. ככה היא הסתכלה הרבה זמן בדילוגים בשניהם, כשאמא כבר יצאה מהשער. אחר־כך הסעתי אותה לשטוף ידיים בברזייה, והיא שלחה אותן קדימה שלא תירטב, ניערה אותן ולא ניגבה. "מתי שאני ימות אל תשכח לשים לי גם את הרגל. הבנאדם צריך להיכנס לקבר שלם", אמרה לי כשעברנו את השער והורידה את המטפחת. סובבתי ממנה את הראש והיא תפסה ביד שלי שגלגלה אותה, לחצה עליה חזק.

 

דמעות שחורות נוזלות ממנה. קרוב לשפתיים אמא מרגישה בהן ומעיפה אותן בנשיפה צדדית, כאילו מתיזה את כל המצב רחוק. חלק מהן נדבקות על החולצה שלי. סבתא לידנו שוכבת על המיטה הלבנה בחדר. אמא מסתכלת בגרף האדום שעולה ויורד, קצב לב ולחץ דם של סבתא. היא מלטפת את כף היד המקומטת והכתמים שעליה, הלוך־חזור, עוקפת את הצינורית של האינפוזיה, שמודבקת בפלסטר גדול. העפעפיים שלה נושרים מעייפות. סבתא מחוברת לבלון חמצן. היא נראית כמו מתה. אני מזיז את אמא בכתף והיא מתעוררת. פותחת את הידיים לחיבוק וכמעט בוכה. אני מתנתק ממנה ומסתכל בשפתיים שלה. היא מספרת שהנביחות של הרמן הצילו אותה. השכנים שמעו אותו נובח בלי הפסקה ובאו לראות מה קרה לסבתא.

אני מרים את התיק הגדול של אמא, מלווה אותה לדלת, שממילא פתוחה. היא מסמנת לי על השעון ומוסרת: "מחר בשמונה". היום המשמרת שלי להישאר עם סבתא בלילה. אני מסדר את הכיסא מול הכניסה, קרוב למסדרון ועמדת האחיות. סבתא ממצמצת בעיניים סגורות. היא רוצה להגיד משהו ומנסה למשוך בקושי בצינוריות שתקועות לה באף.

אני מתקרב אליה, "זה טוב החמצן", אבל לקולות שיוצאים ממני אין שום משמעות כשהיא לא רואה אותי.

אני מתאמץ ללטף לה חלש את הראש ואת הפנים עד לאוזניים הנפולות, אמא הורידה לה את העגילים.

אחות נכנסת, רושמת משהו עם הגב אלי ואז מסתכלת לעברי. הגבות שלה מתרוממות והפה מרוח בוורוד מדי לשעת לילה. היא דיברה אתי ומחכה שאענה לה.

"אמרת משהו? אני לא שומע", אני מדבר חזק ומצביע על האוזניים שלי.

האחות מגישה לי גזה רטובה, מדגימה איך להרטיב את היובש בשפתיים של סבתא ויוצאת מהחדר. סבתא מוציאה לשון וסופגת את הרטיבות. העיניים שלה נפתחות, והיא מנסה לחייך.

"לא להתאמץ", אני מבקש.

היא שותקת.

"טוב לי בעיר. אני גר בדירה קטנה כמו כל הסלון שלך ולא חסר לי כלום. בינתיים אין לי מכונת כביסה. אני עושה כביסה ביד בכיור ותולה אותה לפי איך שלימדת אותי, קודם תחתונים בשורה הפנימית ואחרי זה החולצות כי איך את אומרת — לא יפה שהשכנים יראו מה בנאדם לובש למטה".

נדמה לי שהיא קצת מחייכת. אני רוצה לספר על שירה ועל העבודה באופרה, אבל הרווח בעיניים שלה נסגר כמו התריס המגולגל בסלון, ובדיוק עכשיו נכנסים רופא ושתי אחיות, מדברים ביניהם. אני מנסה להתמקד בשפתיים הדקות של הרופא, אבל עומס המילים תוקף אותי, ואני מחליט לוותר ויוצא מהחדר אל המסדרון המוחשך, מתרחק מעמדת האחיות ועובר על פני החדרים השקטים, מגיע אל החלון בקצה ומסתכל בחושך. גם מבלי לשמוע רואים שכל העולם שותק. עוד מעט אני אחזור אליה, אסגור את הדלת של החדר ואסיט את הווילון סביב המיטה שלה, נעשה לה כמעט כמו בבית, בזהירות אני אשתחל לידה על המזרן, אתכווץ במקום הריק, איפה שאין לה רגל. אכסה אותנו בשמיכה ואשאיר חור קטן בשביל האף. היא תרגיש טוב, היא תתגבר, היא תדבר אלי. מה היא תגיד לי? מה היא אומרת עכשיו?

היא אומרת:

"אני רואה אותך ושומעת אותך. למה הלכת אל המסדרון ולא נשארת כאן אתי בחדר? מה אתה עוד מפחד מהם? אני יודעת, אתה לא אוהב רופאים ואחיות. כשהיית ילד כל פעם כשהאמא שלך לקחה אותך לבדיקת אוזניים כבר בבית היית מתחיל לבכות, וגם לי לא נתת לחבק אותך. אבל לא נורא, גדלת הרבה מאז ובאת לפה להיות אתי, לשים בעדינות מים על השפתיים שלי. וזה נעים ככה שאתה קרוב כמו פעם, כשהתגנבת לסלון מתחת לשמיכה. אתה עוד תמשיך להיות גדול בזמן שאני מפסיקה. הכוח עוזב ואי־אפשר להישאר ככה באוויר. אין משהו שמחזיק בבפנים של הגוף יותר. אין משקל שמחבר ללמטה. אתה רואה איך הסבתא שלך נהייתה קטנה. בעצמך אמרת שאני אוכלת כמו ציפור. הטעם נגמר ושני ביסים מקסימום שלוש ואני מתעייפת. אין כוח להמשיך. בקושי מכניסה חתיכות ביסקוויטים שמרטיבה קודם בתה, גם להם אין טעם בלי הסוּכַּאר. טוב שאתה לא בבית. לא רואה איך כלום אני לא עושה. רק בקושי־בקושי מצליחה לראות בטלוויזיה. רואה ומיד נרדמת. לא יוצאת מהבית יותר. גם לחצר האמא שלך צריכה לגרור אותי. לא אוהבת להיות כמו סמרטוט. טוב שיצאת קצת לאכול ולשתות ולנוח מהנסיעה. לא רציתי בכלל שיצלצלו ויפריעו לך באמצע. למה להביא אותך כל הדרך מרחוק? זה שניים או שלושה אוטובוסים שנסחבת משמה לפה ובטח גם עבודה הפסדת. עוד מעט אתה תחזור לחדר. אל תכעס שלא חיכיתי לך. ככה צריך בנאדם ללכת, בקצב שלו לאט ובשקט כמעט בלי ששמים לב. זה תפקיד של סבתא. לראות שכולם בסדר ואז מותר לה לעזוב. נכון שהאמא שלך עוד לא מצאה את האיש שלה, זה כי היא מתאמצת לא למצוא, אבל מה שחשוב שאתה יש לך את העיר שלך. אז מה אם זה רק חדר אחד? איך אתה חושב שאנחנו התחלנו? אפילו שירותים לא היו אז בפנים, רק בחצר רחוק ושל כולם ביחד. אתה רואה כבר התעייפתי. לא שווה יותר הסבתא שלך, לא שווה כלום. אתה מבין אותי, כן? הם שמו לי חמצן באף. לא מבינים שאפילו האוויר כואב לי. אני רוצה לקרוא לך רק לרגע, אבל אתה לא תשמע. לא נורא. אולי עדיף ככה. אז מה אם אתה גבר גדול. אתה קודם כל נכד שלי. אני אסתדר לבד. כמו כל החיים שעשיתי. אחרי שהסבא שלך הלך לא רציתי אף־אחד, לא צריכה. אתה מבין למה אני אוהבת אותך? כי אנחנו דומים בלהסתדר לבד. תזכור, הכי בריא לבד. אל תאמין לאלה שמדברים על חצי שמתאים לחצי. אין דבר כזה. כל אחד שלם. כל אחד בעצמו."

 

עכשיו נשארנו אני ואמא. בעצם רק אמא בבית במושב. מזל שעזבתי, עוד הייתי נתקע שם כמו סבתא שבאה להיות אתנו בשבעה של אבא ובסוף נשארה לכל הזמן. מי ייכנס לבית שלנו במקומה? אני מתגעגע להרמן. צריך לארגן קצת את הדירה, להתארגן עליה. "להתארגן" זאת המלה של סבתא, "צריך להתארגן ללכת לשוק", "תארגן לי נענע מהגינה", "ארגנתי לך בגדים למחר". אמא אמרה שתבוא לבקר. היא חושבת אולי להישאר כמה ימים. אחרי השבעה של סבתא ולפני השלושים היא לא מצליחה להירדם בלילות. הצעתי לה לעבוד בגינה. קיוויתי שהעבודה הפיזית תעייף לה את המחשבות והגוף, ובעיקר תשאיר לי לילות שקטים. אמא השקתה את הדשא, עברה עליו עם מגרפה והתכופפה לחפש עשבים טריים ותלשה אותם מהאדמה. אבל עדיין, כל לילה היא מתקשרת אלי בשיחת וידאו. אני רואה אותה יושבת מתחת לפנס בגינה עם שמיכת הטלוויזיה שסבתא סרגה. מעשנת או שותה חלב חם, או תה קמומיל שאמורים להרגיע אותה. בלילות הראשונים עוד הצלחתי להקשיב לה. אחר־כך שלחה לי הודעות: "אני שומעת קולות". ביקשתי שתקום לבדוק אם מישהו מסתובב בגינה, "אין אף־אחד", כתבה. "הקולות בראש. הכל מתחיל בראש", עניתי מה שאמרה לי פעם. "אני שומעת את סבתא מהספה", כתבה בלילה אחר. לא מיהרתי לענות ואחרי כמה דקות כתבתי: "הרמן בחצר, הוא שומר עלייך". אמא שלחה תמונה שלו ישן ליד הספה של סבתא בסלון. ככה זה נמשך כמעט כל לילה, "אין לי שינה, לילה שני שלא מצליחה להירדם. איך השינה שלך?" "מתה מעייפות ומתעוררת כל כמה דקות. חבל שאתה לא בבית".

אני מבין שהאשה הזאת, אמא שלי, אף־פעם לא ישנה לבד. אחרי הצבא פגשה את אבא ועברה לגור אתו, וזהו, מאז היא לא יודעת להיות רק עם עצמה. היא מבקשת ממני לחזור למושב לכמה ימים עד שתתרגל. אני לא יכול. יותר משבוע לא הגעתי לאופרה, הם עוד מסוגלים לפטר אותי. "חנניה מחפש עובד למכולת, ואם לא אצלו אז בטוח תמצא עבודה אצל מישהו בחממה או בלול". אני לא רוצה לענות לה על זה. "בשביל מה יש לי בן?" אמא שואלת. באמת בשביל מה? "תחשבי שהבן שלך בצבא", אני כותב ומדמיין את השריר מתכווץ בלחי שלה.

 

חיכיתי לאמא בתחנה של קו 5. קודם זיהיתי את תיק הצד הגדול שירד מהאוטובוס, ואחר־כך אותה. ביד החזיקה שקית ניילון שקופה ובתוכה הקופסאות. היא חושבת שכמה לילות אצלי יפתרו את הבעיה? מה היא מצפה ממני ולכמה זמן תישאר, ומה יקרה אחרי שתחזור? אחרי כמה שניות היא מצאה אותי בין האנשים שחיכו בתחנה. מיהרתי לקחת את התיק שלה וחיבקתי אותה בחצי חיבוק. אמא החזיקה לי את הסנטר, הפנתה אותו אליה, כמו שהיתה עושה כשלימדה אותי לדבר, ונישקה על הלחי. הראיתי לה ביד לחצות את הכביש והתאמצתי ללכת בקצב שלה. היא שונאת שאני הולך לפניה. "מה עם הרמן?" שאלתי. "השארתי לו אוכל ומים, ביקשתי מהדייר ששוכר ממול לשים לב אליו, הוא דווקא ישן הרבה, מטייל לי בבית ובקושי יוצא. נשכב ליד הספה של סבתא. אפילו לא עונה לייללות של התנים". אחר־כך הלכנו בלי לדבר. אמא הסתכלה בחנויות. עצרה ליד גרפיטי שחור — "ארץ זבת חלב וגראס", סובבה את הראש אחרי בחור שתפס את כל המדרכה עם שישה כלבים. "זה בייביסיטר לכלבים", סימנתי לה ונדמה לי שצחקה.

הדלקתי את האור בחדר מדרגות, אפילו שנכנס אור יום מבחוץ. אמא דחפה ברגל שלה את הפליירים והפרסומים שהתפזרו על הרצפה ליד תיבות הדואר, קראה את המודעה שוועד־הבית תלה. "כל־כך הרבה כסף לוקחים וכל־כך מלוכלך?" שאלה וקבעה. "קומה שלישית בצד ימין", הדרכתי אותה ופיניתי לה את הדרך שתעלה לפני. תוך שטיפסה הסתובבה אלי: "מה, וגם אתה צריך לשלם את זה?" בקומה השנייה בין שתי הדלתות עצרה והסתכלה על פוסטר של איזה סרט שמישהו תלה, "זה מותר? אני לא מבינה, מה כל אחד עושה פה מה שבא לו?" בקומה שלי אמא הצמידה את שקית הזבל השחורה של השכנה לדלת שלה.

עד הדירה הרגשתי שחלל המדרגות מהדהד את החירשות שלי, ועוד פעם אני צריך להתאמץ בשביל לראות את הקולות. אבל למה בעצם? סבתא פעם אמרה לי שרק בהר סיני ראו את הקולות כמוני, ואפילו את התקיעה של השופר הם ראו. זה לא עוזר לי, אני לא צדיק. קודם הראיתי לה את המיטה ואמרתי שאני אישן על המזרן במסדרון. אמא לא הגיבה, חיטטה בתיק הגדול עד שהוציאה את הארנק ומתוכו את הפנקס הכחול מפלסטיק עם התיק־תק שעטף את הצ'קים. היא תלשה לי אחד. "קח", אמרה והושיטה את היד. "זה בשביל עד שתסתדר קצת". הדפתי את היד שלה. "קח. אני מבקשת. פה זה לא המושב, אני רוצה לעזור לך". המושב, ברור, בטח שזה לא המושב. "תראה מה יש לך פה? דירה פצפונת בקומה שלישית בלי מעלית. רוני תחזור. בכסף שאתה שופך פה תוכל לשכור יחידה שלמה עם חצר. ראיתי שחנניה מחפש עובד למכולת וגם..." "די! לא רוצה לשמוע יותר לא על חנניה ולא על המושב. טוב לי פה, את מבינה את זה". אמא השתתקה. היא קמה ושמה כרית על המסילות של התריסים, התיישבה והדליקה סיגריה. שלפה את היד החוצה ונשפה עננים אפורים על העיר.

נתתי לה מאפרה, אבל היא הרימה את קופסת הסיגריות הריקה וגלגלה את האפר לתוכה. נשענה על המעקה והסתכלה ברחוב. השמש ירדה מאחורי הבניין ממול.

"אני יורד להביא חלב. להביא לך משהו?"

אמא המשיכה לעשן וסימנה לא בראש.

 

נפלטתי לרחוב הרותח. סוף היום ועדיין לא נכבה החום. על הכביש ראיתי שלוליות שמן מבריקות וידעתי שהן לא אמיתיות, ובכל־זאת התקרבתי אליהן, ולא שמתי לב שבבת־אחת נפתחה פינה לרחוב גדול שעדיין לא הייתי בו. החנויות התערבבו בבתי־קפה שפלשו למדרכות וסביבן אף חנות מכולת. זאת הבריחה המהירה ממנה, בסך הכל כמה שעות ביחד, ואיך נעביר שלושה ימים? החום והלחות דחפו אותי לחצות למדרכה מוצלת, ורק המונוטוניות של תנועת ההליכה היתה הביטחון שלי והרגשתי שאולי כאן המרחב השופע יצטמצם ויגרד את הפנטזיה, הפעם זה יקרה ואיזשהו קול ייתקל בי. ובינתיים החנויות נגמרו והרחוב חזר להיות רק בנייני מגורים. לא ידעתי איך בדיוק לחזור לדירה, כאילו שהעיר עצמה ניסתה להזיז אותי מהדרך שלה. בצד השני של המדרכה זיהיתי ציור גרפיטי ובית־קפה פינתי, ולא הייתי בטוח אם אלה הסימנים שאני כבר מכיר, גם אחרי שראיתי את החנות של הגבינות וידעתי שאמא יושבת עצבנית בדירה, מעשנת, מדברת אלי:

"לאן אתה חושב שאתה הולך תגיד לי? חושב שאתה יכול להסתדר? מה בוער לך לצאת עכשיו, החלב? אז נשתה תה או קפה שחור. כל הדרך עשיתי בשביל להיות גם כאן לבד בדירה? גם כן דירה, חשבתי שיהיה לך חדר שינה מסודר ומטבח קטן ופינה לסלון, ופה הכל יחד בבלגן ואין כלום. אני לא אומרת, סידרת יפה אני רואה, אבל בשביל זה עזבת? וכמה זמן לוקח לקנות חלב? ידעתי, הכל בתל אביב רחוק ואין אף־אחד בשבילך. זרוק בקומה למעלה שאפילו האוויר לא נכנס. וחוץ מזה אני מכירה את הבן שלי. אתה הרי לא תעז לדבר עד שתרגיש נוח ומי יודע כמה זמן יעבור עד שתרגיש ככה. אז למה ללכת, הא? ועוד עכשיו שסבתא מתה. מה חסר לך בבית? אז מה, כבר לא נאה לך לגור עם האמא שלך? מה אני מפריעה לך? כבר כמה שעות ולא שמעתי אף־אחד במדרגות. רק שלטים יפים על הדלתות. מישהו בא אליך להגיד לך ברוך הבא? כלום. ככה זה עיר, אתה תלמד. כמה זמן אתה חושב שהכסף שחסכת יחזיק? ייתנו לך עבודה נורמלית או שיסתכלו עליך כמו איזה מוגבל?"

 

במדרגות לקחתי נשימות עמוקות ונכנסתי לדירה. אמא החליפה לפיג'מה וחתכה עגבניות. ברקע דלקה הטלוויזיה בלי קול. אכלנו בשקט חביתת עין, סלט ועוגיות שושנים אמיתיות שאמא הביאה בקופסה, אלה שנשארו מהשבעה.

"אני כבר עייפה", אמא סימנה לי, תפסה צד אחד של הסדין וניסתה להלביש אותו על המזרן. קמתי לעזור והלבשתי על הצד השני. הדלקתי את המאוורר. אמא רחצה כלים ומלמלה לעצמה. הבנתי שאמרה: "כיור קטן... אין מקום... במושב יש... אפילו ירקות...". על השאר ויתרתי. היא נכנסה למקלחת עם מברשת שיניים, וכשיצאה אמרה: "לילה טוב ותודה על האירוח. נתראה מחר בבוקר". אחר־כך וידאה שדלת הכניסה נעולה וגם הוו סגור.

נשכבתי על המזרן במסדרון הצר, כלוא בין שני קירות. קיוויתי שאמא עייפה ושהמאוורר מקרר אותה. "אצלנו גם בקיץ בגינה צריך להתכסות בשמיכה דקה", היא תמיד אומרת. דמיינתי אותה מסתובבת ומפנה ראש לקיר, וקיוויתי שהיא עייפה, שהמאוורר עושה לה נעים ושתצליח להירדם פה.

באמצע הלילה היה נדמה לי שהתעוררתי מדופק מהיר. הידיים נתקעו לי בקירות. נשמתי לאט בשביל לייצב את הלב ושמתי כף־יד על החזה לעקוב אחרי הרגיעה. היה חושך וגם אור ואני בתוך מכונית קטנה, נוהג בדרך עירונית. הכביש מתפתל בסיבובים למטה והשלטים בחוץ מכוונים לירושלים. הנוף משתנה לבתים מאבן וגשר מבצבץ באופק. הנסיעה מהירה ואני פותח את החלון לתת לכל הרוח להיכנס. נעים לי. לקראת הירידה הבאה הרגל עוברת בעדינות לברקס. אני דורך עליה קצת, אבל המכונית לא מאטה, מתחילה לתפוס תאוצה במדרון המסובב, ושום דבר לא קורה. הגב שלי נמתח אחורה באינסטינקט, לעצור את המהירות בכובד הגוף, אני מאותת ועובר נתיב ועדיין דוהר. ההגה תפוס חזק בידיים שלי, השרירים כואבים במאמץ. אני לא יודע איך לעצור, להיתקע ברכב שלפני? להיצמד למעקה הבטיחות? אני רוצה לצעוק לאנשים, אבל אין סיכוי שמישהו ישמע אותי, בסיבוב הבא אני בודק את הברקס, דורך בכוח עד שהדוושה יורדת לגמרי, וכלום. אין לי מעצורים, גם האמברקס שאני מרים לא עוזר, המכונית צונחת קדימה כמו קפיצת ראש לבריכה, כמו הדופק שמפרפר בתוכי.

 

שמיכת הפיקה היתה מקופלת על הכרית והסדין היה מתוח. המאוורר המשיך להסתובב, מפקח על האוויר שיזוז. על השולחן במטבח חיכה לי צ'ק ועל הדלת חתיכת נייר מוצמדת במגנט — "מקווה שלא הערתי אותך. ישנתי אולי שעה כל הלילה. הרעש של המכוניות הרג אותי והאורות נכנסו מהתריס השבור. תודה על ההזמנה. נסעתי הביתה. תחשוב על מה שדיברנו. נשיקות אמא. הכנסתי את השושנים למקרר".

 

אני ממשיך לכיוון הים ומריח אותו. רוצה לפגוש רוח. איפה אני צריך להיות? יש אור במים שבא מהפנסים ברחוב. אולי כדאי להתקשר לשמואל, להראות לו את הנוף. הרוח מעיפה את השערות ומדביקה לי אותן לפנים. אני מתקרב למים, שפריצים מלוחים נכנסים בפה. הרגל שלי חופרת בור בחול. אני מוריד חולצה ועוטף אִתה את הטלפון הנייד, קובר אותם ומכסה בחול, מוריד סנדלים ונכנס לים. הגלים נשברים עלי חזק, מתיזים אותי ככל שאני ממשיך אל העומק.