הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
גם ב - Kindle
חלומות שלא חלמתי
38 

חלומות שלא חלמתי


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
38 
38 
מו"ל: הוצאת קורן

תקציר

כשקלמן סמואלס, סטודנט קנדי בן 18, הגיע לישראל לביקור חטוף בקיץ 1970,

הוא לא חלם כי במקום לחזור לקולג‘ אחרי החופש הגדול, יגלה את שורשי היהדות

בישיבה, יאמץ אורח חיים דתי ויהיה לרב.

כשנולד בנו השני יוסי, לא יכול היה לשער כי התינוק החייכן והערני יהפוך במהרה

לפעוט עיוור וחירש עם מוגבלויות מורכבות, שישנה את מהלך חייו לבלי הכר.

קלמן ורעייתו מלכי לא העזו לדמיין עתיד שבו יוסי יוכל לפרוץ את כלא השתיקה

של גופו — אבל מלכי נדרה נדר, שאם זה יקרה, תקדיש את חייה לסיוע לילדים עם

מוגבלויות ולבני משפחותיהם.

כשאירע הנס, ויוסי למד לתקשר עם משפחתו וסביבתו והדהים את כולם בשמחת

החיים, בתבונה ובהומור שלו — קלמן לא יכול היה לדעת כי הוא ומלכי עוד יקימו בית

חם, תומך ומכיל להמוני ילדים ומשפחות עם אתגרים דומים לשלהם.

איש לא חלם כי הנדר שנדרה מלכי יקום ויהיה ל‘שלוה‘, ארגון מוביל להעצמה ולטיפול

באנשים שנדחקו לשולי החברה. ארגון שבחדשנות פורצת דרך, בזכות מאות אנשי

צוות ומתנדבים ואלפי תורמים ותומכים, יוצר חיים של משמעות וערך, הכלה ושילוב

לעשרות אלפי בני אדם בארץ ובעולם.

וכשהחליט להקים את להקת שלוה, הרכב מוזיקלי של צעירים עם מוגבלויות — הוא

והם לא יכלו לחלום כי ייגעו בלבבות של מיליוני בני אדם בכל העולם.

זהו סיפורם המרתק ומלא ההשראה של קלמן ויוסי סמואלס — ספר הנקרא בנשימה

עצורה, ומתוכו ואיתו צומחים עוד ועוד חלומות על עולם טוב יותר לכולם.

קלמן סמואלס, יליד ונקובר, קנדה, הוא מייסד ‘שלוה‘ ונשיא הארגון, דוקטור לשם

כבוד באוניברסיטת בר אילן, אב לשבעה ואוהב אדם. זהו ספרו הראשון.

  • ISBN: 978-965-526-276-6
  • מו"ל: הוצאת קורן
  • יצא לאור ב-: 01/10/2019
  • שם המחבר: קלמן סמואלס
  • תורגם ע"י: ברוריה בן ברוך, שלומית כנען אבירם
  • זמין להשאלה: כן
[

פרק 1

ימים ראשונים

שנות השישים הסתיימו, תקופה שהייתה אהובה עליי כל כך ושהטביעה חותם עמוק על דורי. זו הייתה תקופה של חיפוש רוחני וערעור על מוסכמות. נסחפתי ומצאתי את עצמי בנסיעה מנותק בגוף ובנפש משורשיי, וחלומות שלא חלמתי החלו להתהוות.

הכול התחיל בוונקובר, קנדה, שבשנת 1951 הייתה מקום מיוחד במינו. זו הייתה העיר הגדולה ביותר בקולומביה הבריטית והאזור המטרופוליטני השלישי בגודלו בקנדה כולה, ואף על פי כן לא הייתה כרך גדול מדי והייתה נטועה כבאורח פלא בין ההרים הגבוהים לאוקיינוס השקט. נדמה היה שכמעט בכל פינה יש פארק ירוק ומגרש משחקים, ועל העיר כולה שרתה שלווה גדולה. אני, הצעיר בשלושת ילדי המשפחה, נהניתי מכל היתרונות של חיי המעמד הבינוני.

אבי נולד בקנדה להורים שהיגרו בפנות המאה מאוקראינה, בזכות דוד רבא־רבא מנדל שמֶלניצקי. דוד מנדל היה בעליה של חנות גדולה מזרחית לקייב, ולקראת סוף המאה ה־19 הגיע לאנגליה למסע קניות. באחת מתחנות הרכבת של לונדון ראה שלט גדול, כתוב בשפות אחדות: ״שטחי אדמה חינם בקנדה! בואו להשתקע אצלנו!״. התברר לו שקנדה מחלקת למהגרים הבאים אליה אדמה בשטחי הערבות. ״האיכרים החדשים יזדקקו לחנות כלבו״, חשב דוד מנדל, ״בדיוק כמו האיכרים האוקראינים שקונים אצלי כעת. זה יהיה אותו הדבר רק בלי הפוגרומים״.

כיהודים רבים אחרים ממזרח אירופה, הוא הגיע בסופו של דבר לוויניפג שבקצה המזרחי של אזור הערבות, פתח חנות והחל להביא את בני משפחתו בזה אחר זה לקנדה. מהבאים היה אחיינו בן השמונה־עשרה יוסף, סבי לעתיד. משפחת שמלניצקי המורחבת עשתה חיל בקנדה, ובשנות השלושים של המאה העשרים שינתה את שמה לגרסה נוחה יותר לאוזן האנגלית, סמואלס. סבא ג׳ו נשא לאישה את פאני והשניים השתקעו בעיר אֶדמונטון, שם הוא הקים רשת מצליחה של חנויות לבגדי נשים ויכול היה לשלוח את אבי ללמוד משפטים באוניברסיטת אלברטה.

ב־1943 גויס אבי לצד חבריו הסטודנטים לצבא הקנדי ושירת באירופה עד 1945 כמפקד מחלקה. ממש לפני צאתו אל מעבר לים הוא נשא לאישה את אמי פרנקי (פרנסס). כשמלחמת העולם השנייה הסתיימה ואבא שוחרר משירות צבאי, עזבו בני הזוג את אדמונטון ועברו מערבה, לוונקובר שבה האקלים נוח יותר. אחי ג׳ף נולד ב־1946, אחותי מרילין ב־1948, ואני, צעיר הילדים, נולדתי כשלוש שנים אחר כך. נקראתי קלמן. ספר השמות היהודיים, שהיה פופולרי באותם ימים, קבע כי השם ה׳אנגלי׳ המקביל לקלמן הוא קני או קרי, וכך נקרא שמי קרי אלפרד סמואלס. אלא שבהיותי בן שש כבר נתקלתי פעמים רבות בשמו של אלפרד א׳ ניומן הדמות המשעשעת של הנער אדום השיער, ירוק העיניים וחסר השן הקדמית, שהופיעה בעמודי השער של מד מגזין (Mad) עד שהתעקשתי לשנות את שמי האמצעי. אני משער שהייתי ילד חמוד אבל יש להניח שהצקתי מאוד להוריי בעניין הזה, שכן אבי, שבדרך כלל לא הזדרז לפעול, שינה באופן רשמי את שמי האמצעי לאלן.

משפחתנו הייתה משפחה יהודית אופיינית לזמן ולמקום לא היינו דתיים אבל שמרנו על המסורת. סבי וסבתי דיברו יידיש והוריי, כשרצו שלא נבין, דיברו ביניהם אנגלו־יידיש. המטבח בביתנו היה כשר באופן סמלי והיו לנו כלים מיוחדים לפסח, אבל מחוץ לבית אכלנו במסעדות לא כשרות למעשה, לא היו אז מסעדות כשרות בוונקובר. בהיותי בן 16 טעמתי לראשונה צ׳יזבורגר במקדונלד׳ס, אחרי ערב של משחק כדורסל בבית הספר התיכון. המאכל נתקע בגרוני, פשוטו כמשמעו, וגרם לי להקיא, אבל בפעמים הבאות כבר למדתי להתגבר על הבחילה.

בביתנו לא שמרו שבת, אבל בכל ליל שבת התקיימה סעודה שבה אבי ערך קידוש ובירך על החלות שאפתה סבתי. לעיתים היינו משתתפים בתפילה בבית הכנסת האורתודוקסי הגדול, שבין מאות מתפלליו היו רק חצי תריסר שומרי מצוות, בהם הרב ועוזריו. אחרי התפילה הייתי מבלה כאוות נפשי. בימים הנוראים היינו נוסעים לבית הכנסת במכונית, מרחק של כחמישה קילומטרים, אבל אבא היה מחנה את המכונית במרחק רחוב או שניים מבית הכנסת כדי לכבד את המקום. אני הייתי משחק בחוץ או יושב בפנים לצד אבא ומקשיב לתפילות בעברית שלא הבנתי. אבל היו גם קווים אדומים: כשהדודג׳רס כיכבו במשחקי האליפות המרתקים שלהם, הרשו לי לצפות בחלקים מהמשחקים.

התחלתי את לימודיי בבית ספר יהודי, אבל בסוף כיתה ב׳ למורה נמאס ממני והיא התלוננה לאמי, ״קרי שואל יותר מדי שאלות״. שמחתי כשאמי הנבונה העבירה אותי לבית הספר הציבורי השכונתי. גם כאן המשכתי לשאול שאלות, אבל מצאתי חן בעיני המורה החדש מר וֶלמן, והוא אמר זאת לאימא. פעם לקח אותי הצידה ושאל מדוע אני כותב את שם הא־ל במקף, א־להים (G-d). הסברתי לו שלפי הדיבר השלישי אסור לשאת את שם השם לשווא, ולכן אנו היהודים מקפידים שלא לכתוב את שמו השלם, מחשש שמא פיסת הנייר שעליה נכתב השם תושלך לפח. הדבר עורר את סקרנותו והוא כתב להוריי מכתב סיכום שנה לא שגרתי, ובו כתב שאחסר לו בשנה הבאה ושהוא צופה לי עתיד מזהיר.

אהבתי את הלימודים העיוניים וגם את מקצועות הספורט, והצטיינתי בשניהם. הייתי ילד טוב אבל שובב, ועד היום אינני מבין מדוע נקראתי למנהל בכיתה ג, ושוב בכיתה ו, ושמעתי מפיו על ״הקש ששבר את גב הגמל״. בשתי פעמים אלה הוא שלף חגורת עור קלועה וגמישה, עשרים סנטימטרים אורכה, שמונה רוחבה וכסנטימטר שלם עוביה, עם ידית עור נוחה לשימוש, והורה לי להושיט את שתי ידיי. בהצלפה הראשונה לא ידעתי פחד ועשיתי כדבריו אך בהתרסה. לאחר הצלפה אחת על כף ידי הימנית הבנתי שטעיתי טעות מרה. הכאב הצורב שעט מכף היד שהתנפחה, דרך הזרוע המושטת והיישר אל הלב הפצוע. חדלתי מיד להעמיד פנים ופרצתי בבכי. ״את היד השנייה!״ הורה לי המנהל, ואני, בטיפשותי, הושטתי את ידי השנייה וחוויתי שוב את הסבל הנורא הזה, ואחר כך עוד פעמיים על כל יד. הכאב היה נורא, אך יותר מזה גאוותי נפגעה אנושות. וכל זה משום שזרקתי את חבל הקפיצה של אחת הבנות על הגג!

לעומת זאת, עונש המלקות השני שספגתי בכיתה ו׳ היה מוצדק לחלוטין. נתפסתי קורא חוברת קומיקס מסדרת ׳ארצ׳י הקטן׳ בשעת הספרייה והתבקשתי לגשת לחדר המנהל. הואיל וכבר ידעתי מה מצפה לי, אמרתי למורה בקול אדיש: ״מר בֶּרסון, אמרו לך פעם שיש לך שכל של ילד בגן?״. ההערה הזאת עלתה לי בעוד זוג מלקות, אבל לפחות הפגנתי רוח לחימה וגם זכיתי לרעמי צחוק מילדי הכיתה! דאגתי במיוחד מפני תגובתה של אמי כשתראה את ידיי הנפוחות. לזכותה ייאמר, שהיא הסתפקה במילים: ״את העונש שלך כבר קיבלת. אני לא מתכוונת להוסיף לזה״.

בבית הספר לא למדתי שיעורי יהדות, ועד גיל 15 הלכתי אפוא שלוש פעמים בשבוע אחרי הלימודים לשיעורי עברית ויהדות בבית הכנסת האורתודוקסי ׳שערי צדק׳. מורי החדש היה רב שהגיע לשם זמן קצר קודם לכן מברוקלין, ניו יורק, לכהן כעוזר לרב של בית הכנסת, ברנרד גולדנברג. שמו היה הרב מרווין האייר.

רוב ימות השנה לא פקדו את בית הכנסת מתפללים רבים, אך בימים הנוראים השתנה המצב. באותם שלושה ימים מדי שנה התקיים עוד מניין תפילה באולם שבקומת הקרקע, שבו יכלו להתכנס המוני המתפללים הנוספים, וכאן, בראש השנה, נשא הרב הצעיר את דרשתו המרכזית הראשונה במבטא ברוקלינאי מובהק. עדיין זכור לי הרחש הנרגש שעוררה אותה דרשה. ״איזה בחור יוצא מן הכלל! הוא מדבר נפלא״, לחשו המתפללים.

לקראת בר המצווה שלי, בחודש אוגוסט, נאלצתי לוותר על שני דברים חשובים. הייתי שחקן בייסבול נלהב, אבל אמי לא הייתה מוכנה להסתכן באפשרות שאפצע במשחק. למרות הפצרותיי ותחנוניי, היא לא הסכימה שאשחק בתפקיד התופס (catcher) בנבחרת קנדה במשחקי הפלייאוף של ליגת הבייסבול לנוער, כפי שעשיתי שנה קודם לכן, וגם לא בתפקיד רץ אחורי (halfback) באליפות הפוטבול לנוער. במקום זה התאמנתי בקריאת הפרשה שלי על פי טעמי המקרא, וזה לא היה קל. מורי עזר לי באמצעות חיצים מקודדים מעל כל מילה, ובספָרות שהורו לי להרים את הקול בטון אחד או להוריד אותו בשניים. בעמל רב הצלחתי לקלוט את העניין.

לקראת מועד בר המצווה, הקפדתי לנסוע מדי שבת בבוקר לבית הכנסת, שבו ערכה הרבנית האייר את התפילה לילדים. בדיוק בשבוע שבו חל בר המצווה שלי, הרב גולדנברג, שמשפחתי ואני הרגשנו קרובים אליו במיוחד, עבר מוונקובר לניו יורק כדי לעמוד בראש ארגון חינוך יהודי־לאומי. שנים קודם לכן, בהיותי בן חמש, העסיקה אותי שאלה שאמי לא הצליחה להשיב עליה. ״אם א־לוהים ברא את כל העולם״, שאלתי, ״מי ברא את א־לוהים?״. אימא התקשרה לשאול את הרב גולדנברג והעבירה לי את השפופרת, והוא הסביר לי: ״אף אחד לא ברא את א־לוהים, קרי. זה ההבדל בין האדם לבין א־לוהים. אנחנו נבראנו, אבל א־לוהים היה תמיד ויהיה תמיד״. תשובתו הברורה הקלה על חרדתי.

התאכזבתי להיות ילד בר המצווה הראשון שהרב האייר הצעיר ילמד, אך הוא התגלה כמורה וכחבר יוצא דופן. הוא היה איש של חזון, ולימים הקים את אחד הגופים העולמיים הגדולים לזכויות אדם, מרכז שמעון ויזנטל בלוס אנג׳לס, וגם זכה בשני פרסי אוסקר לסרטים תיעודיים. הידיעה שעזרתי לרב האייר להתחיל את הקריירה שלו ברגל ימין תמיד העלתה לי חיוך על הפנים.

בכיתה ח׳ עברתי לתיכון הציבורי הגדול ביותר בוונקובר והצטרפתי שם לאלפיים תלמידים כמעט. זה היה מקום נפלא! גובהי היה אז 1.53 מטר הילד השלישי הכי נמוך בין 306 תלמידי השכבה אבל זה לא מנע ממני להתמודד לתפקיד נשיא מועצת התלמידים של כיתה ח׳ - ואף להיבחר. למען האמת, הכרתי את תלמידי השכבה טוב יותר מכל האחרים: היו בה ילדים משני בתי הספר היסודיים שבהם למדתי, ילדים יהודים מהקהילה וקבוצה שלמה נוספת של ילדים מליגת הנוער. כנשיא מועצת התלמידים הייתה לי הזכות לארגן מסיבות החלקה על הקרח, מופעי מוזיקה ועוד. אחת מלהקות הרוק שהבאתי להופיע באולם הספורט של בית הספר תמורת תשלום של 300 דולר התקדמה מהתחלה צנועה זו וקנתה לה תהילת עולם תחת השם The Guess Who.

בהיותי בן 15, תודות לעצתה הנבונה של אמי, מצאתי את העבודה האמיתית הראשונה שלי. לחבריי ולי נמאס לכסח דשא תמורת שני דולרים והחלטנו שהגיע הזמן למצוא עבודות קיץ טובות בשכר של לא פחות מ־2.25 דולרים לשעה. בבוקר שבת אחת התייצבתי בחנות נעליים אקסקלוסיבית שבמרכז המסחרי של ונקובר, אבל רוחי נפלה כששמעתי שהם משלמים רק דולר אחד לשעה. אמרתי לאימא: ״מי צריך עבודה כזאת? שכר המינימום הוא 1.10 דולר לשעה ואפילו את זה הם לא מוכנים לשלם. זו עבדות!״.

ואימא שאלה: ״מה בדיוק אתה יודע על מכירת נעליים?״. הודיתי שאינני יודע על כך דבר. ״אם כן, למה הם צריכים לשלם לך על משהו שאתה לא יודע לעשות?״ שאלה אימא. ״קח את העבודה, הם יכשירו אותך, ואז ייתנו לך העלאה או שיהיה לך מה להציע כשתפנה למקום אחר״. זה לא מצא חן בעיניי. ״למה לי לעבוד תמורת דולר לשעה כשיש לי חברים שמקבלים 2.25 לשעה?״ התנגדתי. אינני יודע איזו רוח נבואה נכנסה באמי, אבל אין ספק שהיא חזתה את העתיד. ״הסיכוי שהחברים שלך יקבלו 2.25 לשעה קטן מאוד״, אמרה בפשטות. ״ואם הם לא מסוגלים לקבל את זה, ייתכן מאוד שאתה תהיה היחיד שתהיה לו עבודה לקיץ״. וכמה שהיא צדקה! עבדתי קשה מאוד, למדתי למכור ולצחצח נעלי יוקרה, והשתכרתי שמונה דולרים ליום, שהצטברו לארבעים דולר בשבוע. יחד עם הטיפים שקיבלתי, צברתי באותו קיץ יותר מ־400 דולר. בהתחלה חבריי לא הפסיקו להציק לי ולרדת עליי. בספטמבר, כשהיה לי סכום כסף נאה, הם כבר לא צחקו.

המשכתי לעבוד בחנות הנעליים בסופי השבוע, ובקיץ שלאחר מכן ניסיתי להתקבל לעבודה בחנות הכלבו הארצית וודוורד׳ס. מנהל מחלקת הנעליים בחנות היה לא אחר מאביו של חבר לכיתה, קלווין, שאיתו הרביתי לצחוק. קלווין היה חירש, אבל איש לא ידע לקלל את מורינו בשטף ובשקט כמו קלווין! ברגע שאביו שמע שאנחנו חברים, הוא קיבל אותי לעבודה תמורת כן, כן – 2.25 דולרים לשעה! בכל שנות התיכון עבדתי בימי שישי בערב ובשבתות, ותמיד היה לי כסף מזומן. כמה מחבריי, לעומת זאת, נשארו מובטלים, אם כי אף פעם לא חדלו לחפש הזדמנויות להגיע אל הכסף הגדול.

מגיל צעיר מאוד הייתי להוט אחרי ספורט. התאחדות הנוער שלנו בבייסבול, ליגת הבייסבול המערבית לנוער, הייתה פופולרית מאוד בכל רחבי החוף המערבי. הייתי שחקן נמוך אך עשוי ללא חת, ובהיותי בן 11 הצטרפתי לנבחרת הכוכבים שהתחרתה במשחקי הפלייאוף האזוריים של הליגה בבאונטיפול, יוטה. עד אז לא ראינו מעולם מגרש נפלא שכזה או שחקני ענק שכאלה, שידעו לחבוט כדור למרחק חמישים מטרים אל מעבר לקצה המגרש. באותם ימים רחוקים לא טרחו לוודא את גיל השחקנים. אחד הזורקים שלהם אותר בידי צייד כשרונות של הלוס אנג׳לס דודג׳רס, ועל אף היתרון המובהק של הזורק מהקבוצה היריבה, הצלחתי לחבוט באחת מהזריקות שלו.

מלבד בייסבול שיחקתי גם פוטבול אמריקאי בשלל עמדות הגנתיות והתקפיות כאחת. השנים שבהן שיחקתי ברחובות עם אחי הגדול ג׳ף ועם חבריו השתלמו היטב. כולם ידעו ש׳סם הגדול׳ ו׳סם הקטן׳ מכירים את כל סודות המשחק. אחד מרגעי השיא הזכורים לי היטב היה כשהצלחתי לעשות טאצ׳דאון סבוך בעזרת מהלך מתוחכם. אימא עמדה מחוץ למגרש והריעה. מכיוון שהייתי גם הבועט של הקבוצה, בעטתי את הנקודה הנוספת והתכוננתי לבעיטת פתיחה לעבר הקבוצה השנייה. זו הייתה בעיטה מדהימה לקצה השני של המגרש, אבל ברגע שרגלי נגעה בכדור הרגשתי כאב תופת במעלה הירך ונאלצתי לפרוש מהמשחק. שריר המפשעה שלי נקרע, וכך הסתיימה עבורי עונת המשחקים, ועמה גם כל קריירת הפוטבול שלי.

שיחקתי גם כדורגל, והצטיינתי גם בגולף. בכל שנותיי בתיכון שיחקתי בקבוצת הטניס של בית הספר ובשנה האחרונה הייתי קפטן של נבחרת הטניס ונבחרת הכדורסל כאחת. עד גיל 16 הייתי ילד נמוך, אבל בקיץ שלפני כיתה י״א צמחתי פתאום בבת אחת וגבהתי ב־15 ס״מ. כשחזרתי ללימודים בספטמבר השתניתי לבלי הכר! בשנת הלימודים האחרונה הייתי פעיל בתנועות נוער וסגן נשיא מועצת התלמידים של בית הספר. כשסיימתי את לימודיי בבית הספר, לצד כמה מלגות לימודים, קיבלתי אחת משתי המלגות במדינה על שילוב של הצטיינות בכדורסל, מצוינות חברתית והצטיינות בלימודים.