הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
30 דירוגים
3.4
ממוצע
1
6
2
5
3
3
4
3
5
13
12
חלומות מתוקים
24 

חלומות מתוקים


דרג ספר זה מתוך 5
30 דירוגים
3.4
ממוצע
1
6
2
5
3
3
4
3
5
13
12
24 
24 
גודל (עמ'): 324
מו"ל: איפאבליש ePublish - הוצאה לאור

תקציר

"בתחילה חשה כציפור משוחררת שלראשונה יוצאת למסע לארץ רחוקה. הרגשות עזים והתחושות נפלאות... אך הבריזה הפכה לרוח סערה שסחפה אותה כעלה נידף, והים שלח לשונות שחורות שאיימו לבלוע אותה. אף על פי שבכל פעם הצליחה להתחמק ולנסוק מחדש, היא מרגישה כעת שנוצותיה הכבדות ממים מושכות אותה מטה. היא כבר תשושה, והארץ המובטחת אינה נראית באופק. וכמה עוד אפשר להמשיך במאבק בלתי פוסק זה?"

מה הייתם מוכנים לעשות כדי להיות שוב חופשיים, לחוות ריגושים, להרגיש נחשקים ולחיות את החיים כפי שדמיינתם אותם בצעירותכם? על מה הייתם מוכנים לוותר לשם כך?

יעל מוכנה לוותר על הדברים החשובים לה בעולם. לשלם את המחיר הכבד ביותר עבורה – להיפרד מעומר, אהובה זה שנים, ולפרק את משפחתה. היא בטוחה שזה זמני, שתמיד תוכל להשיבו אליה לאחר שתספק את יצריה, לאחר שתמצה את פסק הזמן משגרת הנישואין המחייבת והשוחקת. אבל סדרת מאורעות משמעותיים שעובר עומר בחייו טורפת כליל את הקלפים. יעל מבינה שהיא עלולה לאבדו לנצח ומחליטה לעשות הכול כדי להשיבו. אך האין זה מאוחר מדי? האם תגבר אהבתה על תהפוכות החיים?

חלומות מתוקים, רומן הביכורים של דנה ג. בר-אור, הוא רומן שונה החושף את פניה האינטימיות של מערכת יחסים וסוחף את הקורא למסע מטלטל ברכבת ההרים של הלב. בסגנונה הייחודי מציגה המחברת דמויות אותנטיות, על כלל חולשותיהן ופגמיהן, וחודרת לנבכי מחשבותיהן ולבטיהן הכמוסים.

המשך קריאה
  • ISBN: 978-965-571-202-5
  • גודל (עמ'): 324
  • מו"ל: איפאבליש ePublish - הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 17/04/2018
  • שם המחבר: דנה ג. בר-אור
  • זמין להשאלה: כן

1 - יעל

 

יעל הידקה את השמיכה סביב כתפיו של עומר ובאנחת עייפות צנחה על הכורסה לצד מיטתו. עבר עליה יום קשה והיא חשה מותשת. לאחר מנוחה קלה רכנה שוב אל עבר מיטתו, מבטה עוטף ברוך את פניו השלוות ואת עיניו העצומות, והבעת פניה כשל אם אוהבת המביטה בבנה הישן. היא הניחה את ידה השמאלית על מצחו ובעדינות, בתנועות סירוק קצובות, ליטפה את שערו לאחור. מדי פעם רפרפה באצבעות ידה האחרת על עיניו העצומות או במעלה לחיו, נגד כיוון צמיחת הזיפים. כמו בעבר, נהנתה לחוש במגע המחוספס. משהרגישה את הדמעות נקוות בזוויות עיניה קטעה בחדות את תנועות הליטוף ונשענה לאחור. אנחה נוספת נפלטה ממעמקי ליבה, הפעם דומה יותר לאנחת ייאוש.

איך הגענו למצב הזה? שאלה את עצמה.

היום, 9 בפברואר, החליטה להגיע לבית החולים בגפה, ללא הילדים. זהו יום נישואיהם והיא חשה דחף עז לראותו. לשמחתה, בנה ובתה שהו בחוגים למשך כל שעות אחר הצהריים, והיא ניצלה זאת כדי להיות עימו ביחידות.

כמה זמן לא היינו לבד רק שנינו? ניסתה לחשב, אך לֵאוּתה גברה עליה והיא ויתרה. חודשים לא מעטים חלפו.

כל כך הרבה טעויות! כל כך הרבה דברים הייתי עושה אחרת! על כל כך הרבה אני מתחרטת! היא הרגישה שהדמעות שוב מתחילות להיקוות בעיניה.

היה לי כל אשר אפשר לרצות ואני רציתי יותר, אמרה לעצמה ונזכרה בשיר "עיניים גדולות" של אריק איינשטיין, שיר ששניהם אהבו לשמוע אז, בדירת הרווקים שלו בגבעתיים.

ואולי כבר לא תהיה לי הזדמנות לתיקון.

המחשבה שברה אותה וגררה פרץ התייפחויות חרישי שהלך וגבר. הדמעות הפכו עד מהרה למעיין ששטף את לחייה. גופה התכווץ והתכדרר, היא הליטה את פניה בכפות ידיה וכל התייפחות העבירה רעד נוסף בגבה. היא ידעה שאולי לא תינתן לה הזדמנות נוספת. מי מבטיח לה שיחלים? הרי מיטלטל הוא בין חיים ומוות מה יהיה אם לא ישרוד? מה יהיה איתה? מה יהיה עם הילדים?

 

בכייה המס במעט את הגוש שהתגבש בתוכה, הצטברות של חודשים. היא ניסתה להירגע, שאפה כמה שאיפות עמוקות ועצמה את עיניה. התקופה האחרונה הייתה נוראית. בתחילה חשה כציפור משוחררת שלראשונה יוצאת למסע לארץ רחוקה. הרגשות היו עזים והתחושות נפלאות. המים הכחולים מתחתיה וזרמי הרוח שנשאו אותה בקלילות נסכו בה הרגשה של חופש ושל הנאה צרופה, אך הבריזה הפכה לרוח סערה שסחפה אותה כעלה נידף והים שלח לשונות שחורות שאיימו לבלוע אותה. אף על פי שבכל פעם הצליחה להתחמק ולנסוק מחדש, היא מרגישה כעת שנוצותיה הכבדות ממים מושכות אותה מטה. היא כבר תשושה, והארץ המובטחת אינה נראית באופק.

וכמה עוד אפשר להמשיך במאבק בלתי פוסק זה?

 

בהבזק חד של נחישות קירבה את הכורסה למיטתו, הניחה ראשה על חזהו וכרכה זרועותיה סביב גופו הצנום. אפילו מבעד לפיג'מת בית החולים יכלה בקלות לחוש בצלעותיו הבולטות. היא תמהה על שנדרשו אך חודשים ספורים כדי שהגוף שהיה פעם חסון ומוצק יהפוך לכחוש כל כך. המחשבה שטפה אותה בזרם אהבה מהולה ברחמים. רק שלא תפרוץ שוב בבכי אין לה הכוחות לכך.

כמה זמן עבר מאז חיבקתי אותו כך? היא לא הצליחה להיזכר, אך תחושת גופו תחתיה הזכירה לה נשכחות ונסכה בה שלווה ונינוחות. עיניה נעצמו מאליהן. היא חזרה לדאות מעל מים תכולים, מותירה למחשבותיה לנדוד בגעגועים לתקופה היכרותם, ובלי משים האיר חיוך את פניה.

 

~~~

 

 

היא פגשה בעומר לראשונה, או בעצם רק הבחינה בו, לפני כמעט שש-עשרה שנים, בליל קיץ חם של סוף יולי, במסיבה בדירת הגג של הילה. כהרגלה, רקדה מתוך תחושת פורקן והתמכרה למוזיקה המקפיצה. משני צידיה ספק רקדו ספק כרכרו שני בחורים נאים, האחד שרמנטי-מאצ'ואיסטי כזה, מזכיר קצת את ג'ורג' קלוני, רק חתיך פחות, והאחר בהיר, שערו שָׁטֶנִי וארוך, ונראה עדין ונשי מעט.

עומר עמד בצד, לבוש בג'ינס משופשף ובחולצת טריקו אדומה (שלימים, למדה, זהו הצבע המועדף עליו צבע הפועל תל אביב) נטולת שרוולים. הוא נשען על הקיר, בקבוק גולדסטאר בידו, צופה באדישות מעושה בקהל הרוקדים. בעצם, שמה לב, צופה בעיקר בה.

הוא לא היה מסוג הגברים שמצאו חן בעיניה ממבט ראשון, אלה שבמקרים רבים לא היססה, ואף אפשר לומר נהנתה, לפתות ולכבוש, וברוב המקרים, כדברי תמי חברתה, גם להשכיב. הוא נראה בסדר, קצת נמוך אם כי מוצק ושרירי, די חמוד ומעט ביישן. למרות כל אלה, משהו בעיניו ריתק אותה. מבטיהם הצטלבו לשניות ארוכות, עד שהסבו ראשיהם במהירות, בעת ובעונה אחת, היא לכאורה כדי להמשיך בתנועת הריקוד, והוא כדי לסקור את קהל הרוקדים.

היא שמה לב שהיא משתדלת לרקוד באופן סקסי יותר, מקפידה על תנועותיה יותר ומודעת להן.

בסוף הערב עזבה את המסיבה שתויה מעט בחברת ה"ג'ורג' קלוני", ובדירתו בילתה את שארית הלילה. היא העדיפה להעביר סטוצים חד-ליליים כאלה בדירת הגבר כדי שתוכל לעזוב כשתחפוץ, ללא הצורך להיות נחמדה בבוקר, להציע קפה ולחכות בקוצר רוח שיעזוב. החיסרון היחיד בכך היה שלרוב דירות הגברים נעימות פחות ולא נקיות מספיק. היא סלדה ממושבי האסלה בהן ונמנעה מלבוא עימם במגע.

היא זכרה שבאותו לילה לא ממש נהנתה מהסקס והתחרטה על שלא בחרה לסיים את הבילוי עם הבחור האחר, שאומנם נראה גברי פחות, אבל התנהגותו העידה שהוא חמוד ורגיש, ובוודאות היה משקיע בה יותר. בעבר נמשכה בעיקר לגברים מאצ'ואיסטים, אך עם הזמן לימד אותה ניסיונה שבדרך כלל דווקא הטיפוס העדין מתחשב ומשתדל יותר במיטה.

 

לאותו ג'ורג' קלוני היה גדול במיוחד, ואפילו שרבים נוטים לחשוב, בעיקר גברים, שנשים נהנות יותר מאיבר גדול, היא עצמה לא אהבה זאת. לעיתים כאב לה בזמן החדירה, ולפעמים, במין אוראלי, נחנקה עד כדי רצון להקיא בייחוד כשהגבר התורן אחז בראשה וניסה לדחוק עמוק יותר לקראת גמירה. פעמים הדבר הכאיב לה בשרירי הלסת. בחיוך נזכרה שֶתָמי והיא נהגו לצחוק על העניין ולשאול זו את זו לאחר חזרה מבילוי, "נו, קיבלת נקע בפה?"

הייתה לה מין תיאוריה שגברים בעלי איבר גדול אינם טורחים מספיק במיטה. אצלם, לרוב, המשחק המקדים קצר ביותר, ולאחר מזמוז מהיר של החזה הם עוברים היישר לחדירה, הרבה לפני שבת הזוג מספיקה להתגרות.

יכול להיות שהם חושבים שהזין הגדול שלהם הוא כל מה שצריך כדי לענג אישה?

לעומת זאת, בעלי האיבר הקטן רגישים ומשקיעים יותר. המשחק המקדים סבלני וקשוב יותר, ולעיתים קרובות יש בו הענקת מין אוראלי.

האין זה כדי לפצות בלי דעת על הגודל החסר?

היא לא הבינה כיצד רוב הגברים כה בורים בנושא "איך-לענג-אישה", ואינם יודעים שרוב הנשים גומרות בעיקר מהמגע בדגדגן ולא מעצם החדירה.

למען האמת, הודתה בינה ובין עצמה, גם חלק מהנשים, בעיקר הצעירות, סבורות כך.

היא זכרה שעד לפני שנים ספורות, בתחילת דרכה המינית, לא חוותה אורגזמה, ובכלל, לא ממש נהנתה ממגע מיני; עד כדי כך שלא הבינה מדוע עושים מסקס עניין כה גדול ולמה בסרטים ובספרים מקפידים לייצר מצג שווא של דבר נפלא ומלא תשוקה. באותה תקופה היא החלה את המעבר מהעולם הדתי לעולם החילוני, בלי שום יכולת לחלוק את חוויותיה המיניות עם חברות או עם קרובים אחרים. עד אז הכירה את "העולם האחר", שבעיניה הצטייר כעולם החופשי, רק מספרים שקראה בסתר ובשקיקה בספרייה העירונית בתקופת התיכון. מאוחר יותר, בעת השירות הצבאי, הרחיבה עוד את השכלתה החילונית והחלה גם לצפות בסרטים.

מחשבותיה נדדו אוטומטית לפעם הראשונה שחוותה אורגזמה. היה זה בהיותה סטודנטית שנה א' ללימודי פסיכולוגיה ועבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב. בסמסטר הראשון הייתה לחוצה מאוד ו"לא הרימה את הראש מהספרים", כמאמר שותפותיה לדירה במעונות. פרט לפעמיים שהצטרפה אליהן לסרט לא יצאה לשום בילוי, ועל אף הפצרותיהן החוזרות ונשנות לא שעתה לפיתויי העיר הגדולה. נחושה הייתה להוכיח את עצמה בלימודים ולהצליח. הלימודים היו עבורה הדרך היחידה לצאת מהעולם שבו גדלה, עיירת פיתוח קטנה בדרום הארץ, ומעין כרטיס כניסה לחיים שאליהם שאפה להגיע. רק בתום תקופת המבחנים הראשונה, לאחר שסיימה בהצטיינות, התירה לעצמה לצאת לבלות ואף החלה לפקוד עם שותפותיה את החוג לריקודי עם באוניברסיטה.

אף על פי שרקדה ריקודי עם באולפנת הבנות בעיירת מגוריה במשך שנתיים ויותר, הרגישה בחוג כמתחילה. השירים היו שונים לחלוטין מאלה שבאולפנה. יתרה מכך באולפנה כלל לא רקדו ריקודי זוגות. העובדה שגם גברים רוקדים ריקודי עם נראתה לה מוזרה בהתחלה, אך בהדרגה הפכה את הריקוד ליפה יותר בעיניה.

כבר בשבוע השלישי לחוג הכירה את ליאור, שלקח אותה תחת חסותו ולימד אותה את רזי ריקוד הזוגות. עימו חוותה אהבת נעורים ראשונה וגם, חשוב יותר מבחינתה, אורגזמה ראשונה.

לאחר שקיימו יחסים כמה פעמים הבין ליאור שהיא אינה מגיעה לפורקן, גם כשניסה "למשוך" ככל יכולתו.

"תגידי, יעל, את בכלל נהנית?" שאל אותה בסיום אחת הפעמים.

"ברור שאני נהנית," ענתה אוטומטית.

היא לא שיקרה, או בעצם רק חצי שיקרה. הסקס היה נעים, ובמהלך המשחק המקדים היא אפילו חשה הנאה מעבר לסתם הנאת ליטוף רגילה. אבל לא הייתה שם העפלה הדרגתית לשיא עילאי שלאחריו התנפצות מדהימה, כפי שמתואר בספרים. גם לא שום חוויה שתגרום לה לצעוק או לגנוח בקול.

"אבל אני לא מרגיש שאת גומרת," הקשה ליאור.

"אני לא יודעת," ענתה נבוכה, "אני לא בטוחה מה זה אומר בדיוק לגמור."

"את לא בטוחה?!" התפלץ ליאור, "אם כך, כנראה אף פעם לא גמרת. אני לא מאמין! מה, את לא מאוננת לפעמים?"

"לא," הודתה מבוישת.

"איך זה יכול להיות?"

"לא יודעת. כנראה לא הרגשתי צורך," השיבה כשעיניה מושפלות, מסרבות לפגוש במבטו.

השיחה גרמה לה לאי-נוחות. היא חששה שיעזוב אותה. מי רוצה בחורה שאינה מסוגלת לגמור? אבל ליאור לא חשב כך.

"טוב," אמר כאילו אִתגרה אותו, "צריך לתקן את זה מה שיותר מהר."

כבר באותו לילה הוא ניסה משהו קצת שונה. בד בבד עם תנועות החדירה הרגילות שיחק בעדינות בבליטה הקטנה שלה, שעד אז הייתה אדישה לקיומה. היא זכרה שחשה עונג מפתיע הולך ומתהווה, הולך ומתעצם, ושעצמה את עיניה והאזינה בסקרנות מהולה בפליאה לזִמרת גופה נוכח התחושות החדשות. היא שחזרה בדמיונה את רגע השיא: כל מטען העונג שהצטבר בהדרגה התפוצץ פתאום בתוכה, בבת אחת, בתחושת התפרקות מופלאה, מלווה בהתפרצויות הנאה משניות שעליהן אפילו לא חלמה. ממש כמו בספרים, חשבה אז תוך כדי גמירה. ראשה היה סחרחר עליה, אך רק לרגע קצר, מכיוון שלפתע חשה למטה מין דגדוג שלא הצליחה לשאתו. היא פיתלה את גופה בפראות כדי להתיק משם את אצבעותיו, שהמשיכו בעיסוי הדגדגן גם לאחר שהתפרקה. היא לא ידעה אז שתמיד לאחר הגיעהּ לשיא הוא רגיש במיוחד, ושכל מגע של אחר-גמירה מדגדג בצורה בלתי נסבלת.

 

~~~

 

טוב, זה לא המקום להעלאת זיכרונות כאלה, נזפה בעצמה.

היא הידקה את חיבוקה סביב גופו של עומר ומיהרה להשיב את מחשבותיה למסלולן הראוי.