הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
5
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
2
0
חלומות בהקיץ
מבחר כותבים
35 

חלומות בהקיץ

מבחר כותבים

דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
5
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
2
0
35 
35 
גודל (עמ'): 250
מו"ל: יהלומים

תקציר

חלומות בהקיץ הינו פרויקט משותף להוצאת יהלומים ולנבחרת ייחודית של נשים כותבות, חלקן ותיקות יותר וחלקן פחות, שהעזו לחלום וחיברו יחד אנתולוגיה מרתקת של סיפורים קצרים שהמשותף להם הוא החלומות. בין אם זו כלה החולמת על יום חופתה אך ברגע המכריע מגלה סודות חדשים, יחידת קומנדו שבראשה עומדת אישה שחולמת להציל את אהוב לבה שנפל בשבי, חלומות שמתגשמים בצורה הרסנית או חלומות מהעבר המשפיעים על העתיד – את הכול תמצאו בקובץ הסיפורים הזה, שלא יותיר אתכם אדישים.

לינדה מזרחי – מאיה ברדה קראוס – אורית פטקין – הדר גבעתי-כהן – אריאלה באום – סילביה ורמן – פאני רצר – ענבל אוחנה – רעות ממן -סברינה שללאשבילי – דנה מויסון – הדר בן איטח – רבקה סאסי – שובל מימון – זהבית טל און – יולנדה הירש סופר – שירי קרני – סבטלנה מאן – בת אל לוי – מורן מאיר-שלום – אלינור לוגסי – ליבי גבע – דולב בן ארוש – ספיר כהן – מירב ביזאווי

  • ISBN: 3-09-2018-11
  • גודל (עמ'): 250
  • מו"ל: יהלומים
  • יצא לאור ב-: 03/04/2018
  • שם המחבר: מבחר כותבים
  • זמין להשאלה: כן

1

להציל אותו / לינדה מזרחי

אני חייבת להציל אותו. הוא היה עושה את אותו הדבר עבורי או עבור כל אחד אחר ביחידה. זה חודשיים שאני מנהלת את המבצע להצלתו. במאמצים מרובים ותוך הפעלת אמצעי מודיעין צבאי הצלחנו לגלות את המקום שבו הוא מוחזק. החוטפים דאגו להחביא אותו במקום מסתור בבית מבוצר היטב, אך בכל זאת הצלחנו לאתר אותו. עכשיו אני על מסוק ה'בלאק נייט' המוביל אותי ואת הצוות שלי, יחידת עלית בצבא ארצות הברית, לעירק, שם כריס, או בשמו המבצעי 'חסידה', מוחזק בבית מבוצר. כריס נפל בשבי במהלך משימת ריגול בעומק שטח האויב, לאחר שסיפור הכיסוי שלו נחשף. עדיין לא הצלחנו לגלות איך זה קרה אך התכוונו להפנות לכך את כל המשאבים, אבל רק לאחר שנצליח לחלץ אותו בשלום. כריס שלי. החודשים האחרונים היו הקשים בחיי ואני בטוחה שגם בחייו. יצאנו כולנו מנקודת הנחה שהוא עובר עינויים קשים. היה לי ברור שאני חייבת להגיע אליו וקיוויתי בכל לבי שעדיין לא מאוחר מדי לכך.

"סוכנת זד'," קורא הטייס אליי באוזניות, משתמש בשם הקוד שלי. לכל אחד מאתנו יש שם קוד כדי לשמור על זהויותינו האמתיות חסויות. "המבנה החשוד נמצא חמש פעימות לפנינו."

"תתכוננו לפעולה." אני מורה לצוות באוזניות ואנחנו מתכוננים לקפוץ מהמסוק. בחרנו לפתוח בפעולה דווקא באור יום כי בלילה השמירה על המקום מוכפלת. הטקטיקה שבה נקטתי הייתה ברורה מאוד וכך גם הפקודות שלי לצוות. לירות כדי להרוג. מטרת הפעולה היא להיכנס ולצאת תוך עשרים דקות.

"כוונו שעונים," אני מבקשת.

"תתכוננו לקפוץ." אומר הטייס, מנמיך את גובה הטיסה למינימום האפשרי. "עכשיו," הוא צועק. אנחנו משלשלים חבלים ומחליקים עליהם אחד אחרי השני עד שאנחנו נוגעים באדמה. אני מונה את הצוות שלי סביבי, ארבעה גברים ואישה, ומחווה בידי לטייס שהוא יכול להסתלק מהשטח. הוא ממריא שוב, משאיר לנו חלון זמן של עשרים דקות בדיוק לפני שינחת פה שוב כדי לאסוף אותנו, ואם לא נהיה פה בזמן, הוא לא ימתין.

הנוף סביבנו חולי ככל שהעין רואה. אנחנו משתרעים על החול החם, אני מוציאה משקפת ומשקיפה על מקבץ קטן של מבנים שרובם נראים נטושים. אני מזהה את המבנה שבו כריס מוחזק, לפי המודיעין שאספנו.

"סוכנת גיי' תישארי כאן ותחפי עלינו." אני מורה לה. היא הצלפת הטובה ביותר ביחידה ושהיא מחפה עלינו אני יודעת שאני בידיים טובות. היא מתמקמת על הקרקע, פורשת את רגליות נשק הצלפים שלה.

"אתם, בואו אחריי." אני מורה ליתר הצוות. אנחנו תופסים מחסה מאחורי מבנה נטוש ומתקשרים זה עם זה בסימנים בלבד תוך שאנחנו מתקדמים אל המבנה הנמצא תחת שמירה כבדה. אין לי ספק שכריס מוחזק שם. המודיעין שלנו מעולם לא הטעה אותנו בעבר.

לאט ובזהירות אנחנו מתקרבים למבנה. גורם ההפתעה עומד לצדנו ולכן עדיף שלא אשתמש בנשק כי הירייה עלולה להקפיץ את כולם ולהתריע על נוכחותנו ולכן אני מצליבה את הנשק אל גופי ושולפת סכין חדה מהנרתיק הצמוד לרגלי, ומתגנבת בשקט מאחורי מחבל שמפטרל מסביב למבנה. בשנייה אחת אני חוסמת את פיו, מושכת את ראשו לאחור, חושפת את צווארו ומעבירה עליו את הסכין. לאחר שהוא מתמוטט אני מושכת את גופתו לתוך המבנה הסמוך ועוזבת אותו על האדמה.

אני מכונת הרג משוכללת. אומנתי להיות חיילת ביחידת קומנדו וסיימתי את ההכשרה בהצלחה. ביחידה הכרתי את כריס. זה בהחלט היה מהסיפורים הנדושים על חיילת שמתאהבת במפקד שלה בקורס, אף שאז עוד לא היה בינינו כלום. הקשר הרומנטי שלנו התפתח רק בסדיר. כריס שלי גבוה ושרירי, בעל עיניים כחולות משגעות שבכל פעם שאני רק חושבת עליהן הבטן שלי מתהפכת.

אנחנו ממשיכים להתקדם בשקט לעבר הכניסה למבנה, סוכנת גיי' מזהה עוד שני מחבלים ומזהירה אותנו באוזנייה. אנחנו מתכופפים ומחכים שהם יגיעו אלינו. גם אותם אנחנו מחסלים בשקט מופתי. אנחנו נכנסים למבנה אחרי שחיסלנו את השומר, סורקים את הקומה התחתונה ומכניעים מחבל נוסף. אני מסמנת לאיי' שיישאר למטה לתת לנו גיבוי ועולים לקומה העליונה.

מבט מהיר בשעון מורה לי שנותרו לנו חמש עשרה דקות בלבד. אנחנו שומעים רעשים וצעקות. בטני מתהפכת. אני בטוחה שאלה קולות הבוקעים מפיו של כריס, שסובל מעינויים קשים ומהתעללות. אני פוחדת מהרגע שאראה אותו. פוחדת לראות מה הם הספיקו לעשות לו. הייתי צריכה להגיע לפה כבר מזמן. אני כועסת על עצמי.

"אני רוצה שתשאירו לי את מי שחוקר אותו חיי," אני מדברת לאוזניה בקול שקט ומאיים, "שלא תעזו להרוג אותו."

אני יודעת שאני לוקחת פה סיכון אבל לא אכפת לי. אני רוצה את הבן זונה הזה בחיים כדי שאוכל להתעלל בו בעצמי או לתת לכריס להתעלל בו. מה שבטוח זה שהוא ימות מוות אטי. אנחנו מטהרים את הקומה הורגים עוד חמישה מחבלים, בודקים שהחדרים כולם ריקים לפני שאנחנו פורצים דרך הדלת שממנה בוקעות הצעקות.

אני מאתרת את כריס מיד, שוכב על מיטת ברזל וידיו פרושות לצדדים, קשורות. מישהו מחזיק את רגליו, השני מותח מגבת על פניו וחוסם את פיו ואפו והשלישי יוצק עליו מים. עינוי החנק הזה הוא בין העינויים הקשים ביותר שיש ומקנה לאדם המעונה תחושה שהוא טובע בייסורים קשים. גבר רביעי עמד ליד המיטה. זה היה מפקד החוליה, ללא ספק. הייתי בטוחה שהוא בעל תפקיד בכיר בארגון. אותו אני רוצה חי. חבריי לצוות מיד משתלטים על העניינים. הגבר שמחזיק את רגליו של כריס נורה ראשון ונופל על הרצפה ואחריו השניים האחרים. החוקר סופג כדור ברגל אך כפי שביקשתי הוא נותר חי.

אני ממהרת לצדו של כריס, מסירה את המגבת מעל פניו. הוא עדיין משתעל ונאבק על כל נשימה. פניו חבולות. עין אחת נפוחה כמו כדור בייסבול עד כי אינו מסוגל לפקוח אותה. על גופו סימני חבלות בצבעים שונים, וחתכים טריים וישנים שנעשו בסכין או כלי חד אחר. אני שוב כועסת על עצמי שלא הגענו קודם אבל העיקר שהוא עדיין חי ונראה שלא נגרם לו כל נזק בלתי הפיך. אני מרשה לעצמי להירגע.

"הכול בסדר. אתה בסדר עכשיו." אני אומרת.

"ידעתי שתבואי." הוא לוחש באוזניי ומרגש אותי עד דמעות. "ידעתי שתבואו." הוא אומר לכולם. אני ניגשת למפקד החוליה הפצוע.

"צאו מהחדר." אני מבקשת מהצוות. אני לא רוצה שהם יהיו עדים למה שעומד לקרות. את זה אני לוקחת על עצמי.

"עם כל הכבוד זד' אנחנו נשארים." הם אומרים. כריס מביט בי ולא אומר מילה.

"תשכיבו אותו על המיטה," אני יורה את הפקודה. הוא מתחיל לצעוק בערבית ולקלל. אני מתעלמת מצעקותיו כמו שהוא בוודאי התעלם מצעקותיו של כריס.

"תחזיקו אותו," אני מבקשת, מניחה סמרטוט על פיו ומסמנת לסוכן ביי' להחזיק אותו ויוצקת עליו מים, חוזרת על הפעולה כמה פעמים. לרגע אני חושבת לתת לו למות ככה אבל אז נזכרת בחתכים שעל גופו של כריס ומחליטה שאני רוצה לחתוך אותו קצת. אני מוציאה את הסכין שלי.

"תשאירי לי את הכבוד הזה." כריס אומר לפתע. אני מושיטה לו את הסכין שלי. הוא מתקרב אליו ומתחיל לשאול אותו שאלות בערבית. הבנתי מה הוא עושה, כמו שכל החבר'ה סביבנו הבינו. הוא חוזר על העינויים שביצעו בו, חותך את החוקר כמו שעשה לו. הנקמה שלי באה על תיקונה. אני שמחה על התיקון שאפשרתי לכריס.

"זד' יש בעיות," עלה מולנו איי' בקשר, הסוכן שביקשתי ממנו להישאר למטה. אני שומעת יריות ברקע.

"אתם חייבים לצאת עכשיו!" סוכנת גיי' צועקת באוזנייה. "אני רואה לפחות עשרה עוינים בדרך אליכם. לא אוכל להרוג את כולם." עוד יריות נשמעות ברקע.

"כריס, זה הזמן ללכת." אני אומרת. הוא מוציא את האקדח שלי מחגורתי ויורה לו כדור בראש. הוא מקנח את הסכין ומחזיר לי.

"תודה." זה כל מה שהוא אומר. לכולנו. על שאפשרנו לו סגירת מעגל. ברגע זה אני מרגישה שקיבלתי את כריס החזק שלי בחזרה. כריס שהיה מגיע הביתה מדי ערב, תופס אותי בידיו החסונות, מצמיד אותי לקיר וכובש את גופי בתשוקה חייתית ובלתי ניתנת לעצירה, כריס שהיה טורף אותי בנשיקותיו עד אובדן חושים, עד שגופי היה רועד בזרועותיו מעונג. החיבור בינינו תמיד היה מטריף חושים, עצמתי.

"היינו פה." אני אומרת לנוכחים בחדר. "ה'חסידה' בידנו, אנחנו בדרך." אני אומרת באוזניה כדי להרגיע את יתר חברי הצוות.

"אני צריך אקדח." כריס מבקש. ביי' זורק לעברו נשק. אנחנו ממהרים במורד המדרגות, אוספים בדרך את איי שממתין לנו ביציאה.

"גיי' אנחנו צריכים גיבוי." אני מבקשת ממנה.

"אני עושה כמיטב יכולתי! הם רבים." היא צועקת. פאק. השעון על ידי מורה על כך שנותרו לנו רק חמש דקות לפינוי.

"תתקדמו, אני אחפה עליכם." אני צועקת לצוות ומסתובבת לירות בעוינים. אנחנו נמלטים תחת אש לאזור הפינוי, מגיעים בקושי. אנחנו נשכבים כולנו על האדמה בסמוך לסוכנת גיי' ומעכבים את חוליית העוינים שמתרבים מרגע לרגע.

"הצילו. הצילו. אנחנו צריכים חילוץ במידי." אני עולה בקשר.

"שתי קטנות. תחזיקו מעמד." עונה לי הטייס.

"נגמרו לי המחסניות." מודיע לי ביי'. פאק. אני בודקת ורואה שגם אני במחסנית האחרונה. לעזאזל איפה בחילוץ שלנו. אני ממשיכה לירות בעוינים, מנסה לא לפספס ולהרוג כמה שיותר מהם עד שאני שומעת את רעש להבי המסוק, הרעש שהופך מידית לחביב עליי ביותר מכל הצלילים בעולם.

המסוק נוחת. אנחנו עולים בזה אחר זה וברגע שרגלו של האחרון דורכת במסוק הוא מתרומם ועף לשמים. בכי של תינוק התגנב לאוזניי.

"אתם שומעים את זה?" אני שואלת אותם.

"את מה?" הבכי מתחזק מרגע לרגע.

"בכי של תינוק, אתם לא שומעים?"

אני שואלת את חבריי ליחידה, שמסתכלים עליי בתדהמה.

משהו דוחף אותי ואני מתעוררת משינה. "בייב קומי, זה התור שלך."

אני פוקחת את עיניי במיטה, לבושה בפיג'מה ונקייה, לקול בכיו הרעשני של התינוק שלי. קמתי מהמיטה עם חיוך. זה היה חלום. חלום מתוק. הצלתי את כריס המסוורת' מהשבי ועכשיו אני הולכת להאכיל את התינוק שלי. בוקר טוב.