הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
1
חיי הנצח של הכוכבים
37 

חיי הנצח של הכוכבים


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
1
37 
37 
גודל (עמ'): 203
מו"ל: מטר הוצאה לאור

תקציר

בשלהי שנת 1956, כשהטנקים הסובייטיים נכנסו בחריקת שרשרות אל כיכרותיה של בודפשט כדי לדכא את המרד ההונגרי, ברחה משפחתם של האחים רוברט ואטילה בק לפריז, אל ביתה של הדודה הרמינה, אחות סבתם. בנתיב הבריחה חוצים רוברט ואטילה שדות מוקשים, ממשיים ודמיוניים גם יחד, ובד בבד מתחרים ביניהם כדרכם של אחים, חושפים סודות משפחתיים כאובים ומתמודדים עם אובדנו של היקר מכל בדרך אל היעד הנכסף. בית.

 

הדיכוי הסובייטי האלים של המרד, הבריחה החפוזה מביתם והמסע מהונגריה לפריז, הם רק חלק מהאירועים הרי-הגורל שעוברים על השניים, שמעליהם עומד החשוב מכולם: חשיפת סוד משפחתי מימי מלחמת העולם השנייה.

בכתיבה יפה ומוקפדת, שממזגת בהצלחה להט והומור, מתחקה ג'וזף קרטס אחר עקירה בתקופה חשוכה, ובחוויות של חיים באי-ודאות - כפי שהן מתגלות מבעד לעיניהם של שני ילדים הניצבים בפליאה לנוכח העולם הסובב אותם.

ג'וזף קרטס נולד בהונגריה ונמלט עם משפחתו לקנדה אחרי מהפכת 1956. הרומן הראשון שלו, Winter Tulips, זכה בפרס סטיבן ליקוק להומור. הרומן השלישי שלו, Gratitude, זכה בפרס הספר היהודי בקנדה ובפרס הספר היהודי לספרות יפה בארצות הברית. קרטס הקים את החוג לכתיבה יצירתית וקומית של אוניברסיטת האמבר שבטורונטו קנדה, ומכהן שם כדיקן לכתיבה יצירתית ולאמנות יפה.

"קורע לב ובד בבד מצחיק ועוכר שלווה... לא כל סופר ניחן בכישרון לתאר סצנות כאלו באותנטיות כזאת, שנים רבות כל כך לאחר מעשה".
הניו-יורק טיימס

"ספר מיוחד במינו ונוגע ללב... קרטס הוא מספר סיפורים מטבעו, ויוצר דמויות ממשיות שפועמות על הדף".
ג'רוזלם פוסט

"קרטס מגיש לנו סיפור מהודק ומהיר-קצב, שמצליח להמחיש לנו עד כמה חסרת פשר נראית אכזריות העולם לילדים העדים לה. 'חיי הנצח של הכוכבים' המרגש והמטריד, חורת בזיכרוננו קשר אמיץ בין אחים שנותר חזק גם במשבר".
בוקליסט

המשך קריאה
  • ISBN: 99-2067
  • גודל (עמ'): 203
  • מו"ל: מטר הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 26/03/2017
  • שם המחבר: ג'וזף קרטס
  • תורגם ע"י: עידית שורר
  • זמין להשאלה: כן

פרק 1

ב־24 באוקטובר 1956, בדיוק ביום שמלאו לי 9.8, באה סבתא שלי לקחת אותי מבית הספר ברובע השישי בבודפשט. היינו באמצע חזרה על נקודות עשרוניות בגלל טעות שעשתה ילדה מהכיתה בשם מארי. גם הורים וסבתות וסבים אחרים הגיעו לאותה מטרה, אבל אף אחד עוד לא בא לקחת את זוֹלי, הילד שישב לידי.

סבתא שלי לפתה את ידי בדרכנו בשדרות אַנדרַשי. באוקטוגון, הכיכר שבה מצטלבות כמה מהשדרות הגדולות של העיר, התקבץ קהל. לא יכולנו לעבור. טנק עמד ברחוב ועל דופנו הבריק כוכב אדום בולט. היו שם גם חיילים רוסים, אבל אף אחד לא שם לב אליהם. כל המבטים היו דווקא מורמים אל שמונת החיילים ההונגרים שהיו תלויים מסביב לאוקטוגון, כל אחד על עמוד של פנס רחוב. סבתא שלי משכה חזק בזרועי, אבל אני כבר הספקתי להצטרף לצופים.

רוב החיילים ההונגרים עדיין לא מתו. כמה מהם התנדנדו ויחד עם זה הוציאו לשון — אחד מהם נראה מחייך, ארבעה אחרים פרכסו והתפתלו, אבל החייל הכי קרוב אלינו, ישר מעל סבתא שלי ומעלי, הביט אלינו למטה בעיניים ירוקות־עד, אבל לא היה כעס בעיניים או אור בכלל.

סבתא שלי התנשמה אל השיער בקודקודי ופיזרה עלי קנוקנות אוויר חמות. "בוא, בבקשה," היא לחשה, ואני הצטמררתי.

הקהל היה שקט. אפילו המתייפחים המעטים התייפחו חרש, בלעו את הקול. ממרחק מה בהמשך הרחוב נשמעו צלילים של תזמורת ושל אישה צעירה ששרה שיר עצוב. הסתכלתי מסביב עד שסבתא שלי הפנתה אותי לעבר המוזיקה.

"זה תקליט," היא אמרה. "מגיע משם."

גילינו חלון פתוח מעל בית קפה עטור תחרים במרחק כמה בתים מאיתנו, לשון לבנה של וילון התנפנפה החוצה מן החלון.

"זה מוצרט," אמרה סבתא שלי וכיוונה אותי קדימה. "'לַאוֹדָטֶה דומינוּם' שלו, אני חושבת. זאת אומרת, ‘הללו את האל'. למה שמישהו ישמיע את זה עכשיו?"

"כי הוא אוהב את זה," אמרתי.

"כן, ברור. כי הוא אוהב את זה."

"ראית את השערות של האיש?" הסתובבתי לאחור אל האוקטוגון ואל הגברים המתנדנדים.

"של מי?" שאלה אותי סבתא שלי.

"של האיש עם העיניים הירוקות."

ידעתי שהיא הסתכלה יחד איתי, אבל רק לשנייה אחת. השיער הערמוני של האיש היה מחולק בשביל ומשומן בבריליינטין, לכן הוא הבריק אפילו מהמרחק הזה.

"את חושבת שהוא הסתרק בשביל מישהו?" שאלתי.

"אני לא יודעת," אמרה סבתא שלי. "אולי בשביל האהובה שלו." חשבתי שהיא תכף תבכה, אבל היא אמרה, "ועכשיו בבקשה בוא תמשיך ללכת, חמודי. נאכל עוגה. בוא נאכל עוגה אצל זֶ'רבּוֹ."

"עכשיו?"

"כן, עכשיו. בוא נאכל משהו טעים. אתה יכול להזמין מה שאתה רוצה. אני יודעת שאתה רוצה שטרודל פרג."

היא לקחה אותי עד כיכר וֶרֶשמַרטי. אבני הריצוף של הרחוב הזכירו לי בית גדול שוכב על צדו. מראש הבניין ממול, שתי חיילות רוסיות מוצקות גוף פרשו יריעת קנבס גדולה כל כך עד שהיא כיסתה את כל הצד של חנות הכולבו קוֹשוּט, מהגג עד למדרכה. זה היה דיוקן ענקי.

"תראי, זה פּאפּא סטלין," אמרתי. הכרתי אותו מיד לפי התמונה שהיתה תלויה מעל השעון בכיתה שלנו. היו לו אותו חיוך ואותו שפם, שפם מרשים פי שלושה משל היטלר, שבעצם לא היה יותר ממשבצת שחורה בלוח דמקה. הרגשתי שאני מחייך אל הפרצוף הענקי, כמו אל פרצוף קרקסי.

"בבקשה," אמרה סבתא שלי ומשכה בזרועי. "האב הגדול שכח את עצמו פה," הפטירה בלחישה. "שכח להסתלק. בוא, רוברט, בבקשה." ועכשיו היא משכה בזרועי חזק עוד יותר.

התלהבתי משטרודל פרג בדיוק כמו שהתלהבתי מהקייזר לאסלו, הקוף של ז'רבו בכלוב המוזהב. ברגע שנכנסנו, הוא צווח. אני חושב שהוא זיהה אותי, כי בפעם הקודמת האכלתי אותו בעוגת תפוחים. אילו אני הייתי הקייזר, הייתי מזהה כל מי שהאכיל אותי בעוגה. הוא לבש וסט וכובע בצבע כחול, כמו נערי השליחויות. הוא הטה את ראשו הצדה בתנועה חיננית והושיט את ידו הקטנה והשעירה.

ליד השולחן הרגשתי חמימות, כאילו מצאנו מסתור מסערה. המלצר הניח לפנינו את דברי המתיקה והקקאו. סבתא שלי הוציאה מראה ופודרייה עשויה מאם הפנינה. הבטתי בה נפעם, כי כמו אמנית היא משחה קווים ועננים, גבולות ונקודות. כשסיימה, היא שלתה את קופסת הסיגריות הכסופה עם המונוגרמה, הוציאה סיגריה אחת מאחורי הגומייה הפנימית, טפחה בקצה הסיגריה בקלות על הקופסה ורק אז הציתה אותה. בדיוק ברגע ששברתי פינה של השטרודל בשביל הקייזר, ניגשה המנהלת אל אמצע בית הקפה ההומה אדם, מחאה מחיאת כף חזקה, פנתה אלינו בקול רם ואמרה שאנחנו חייבים ללכת. היא מצטערת מאוד, בית הקפה יהיה סגור היום, אבל אנחנו יכולים לקחת איתנו את העוגות שלנו. המלצרים הביאו מפיות פשתן כדי לארוז את העוגות. בהתחלה חשבתי שהסיבה היא שנגמרו להם העוגות, אבל תיבות הזכוכית היו מלאות דברי מתיקה צבעוניים. ראיתי מושבה של גמדי מרציפן ועוד דמויות. המלצר שלנו הביא לי דמות אחת מהן, קוף מרציפן עם כובע כמו של הקייזר.

אישה במעיל חורפן ארוך התחככה בנו בדרכה והותירה שובל ריח של נפטלין. תמיד חשבתי שזה הריח של פרוות חורפן, עד שסבתא שלי הסבירה לי. האישה נעצרה ליד הדלת, פנתה לאחור והסתכלה בנו, אבל מיד הפנתה את מבטה אל רגליה. היא נעלה נעלי לכה שחורות עם עקבים גבוהים מאוד ועם שפיץ באצבעות. הן היו מופנות אל משהו. "תראו," הנעליים כאילו אמרו. "פה על הרצפה. תעיפו מבט." ותכף ומיד, בזכות חוש הכיוון המדויק שלהן, פנו הנעליים אל הדלת ולקחו איתן החוצה את האישה.

אנשים נחפזו ללכת והשאירו את העוגות שלהם — רובם.

"מה יקרה לקייזר?" שאלתי. "לא יתלו את לאסלו, נכון?"

"לא, מה פתאום. לא יקרה לו כלום," אמרה סבתא שלי. "הוא יהיה פה בפעם הבאה שנבוא הנה."

"מתי?"

"בפעם הבאה," היא אמרה, בדיוק כאילו אמרה "אף פעם".

מיהרנו הביתה ומצאנו את הורי מתרוצצים בדירה ומטלפנים לכל מיני מקומות. אמא שלי רפרפה מחדר לחדר. היא חייכה כשראתה שהגעתי. "חבל שהיית צריך לעזוב את הלימודים, טלה שלי," היא אמרה והמשיכה בענייניה.

אחי, אטילה, כבר היה בבית. הוא היה בן 13.7 והיה לו שיער בלונדיני כמו לאמא שלנו, לעומתי, שהיה לי שיער שחור כמו של אבא שלנו. אטילה גם היה גבוה ממני בראש שלם, כפי שכולם טרחו לציין שוב ושוב. ובגלל זה רציתי להרכיב עוד ראש על הראש שלי, ראש מטורף, אם אפשר.

אחי ישב על הספה ואכל תפוח. "אנחנו מסתלקים מפה לגמרי, טלה שלי," הוא אמר לי.

ישבתי לידו. "לאן אנחנו נוסעים?"

הוא אמנם לא הפסיק ללעוס אבל אמר, "מערבה. אנחנו נוסעים למערב הפרוע. תצטרך את כובע הקאובוי והדורבנות שלך."

אחי לא אמר יותר כלום. הוא התנהג כאילו הוא יודע אבל לא מגלה, לכן אמרתי, "ראיתי את האנשים התלויים."

פניו כמו נפערו. "מה זאת אומרת?"

"מהפנסים ברחוב."

הוא הפנה אלי את מבטו הכחול והמקפיא. "איזה פנסים?"

שילבתי זרועות. "באנדרשי," אמרתי. "באוקטוגון." ראיתי בדמיוני את האיש עם העיניים הירוקות והשיער המסורק יפה אבל רציתי לשמור את האיש הזה בסוד, לכן אמרתי, "לכמה מהאנשים הלשון יצאה החוצה."

אטילה זינק על רגליו. "זה לא מה שקרה. אתה לא ראית אנשים תלויים, והם לא מוציאים לשון. אני בטוח בזה במאה אחוז."

משכתי בכתפי. "תשאל את מאמוּ."

אטילה רץ לחפש את סבתא שלנו, ושמעתי אותו שואל אותה שאלות בצעקות. כשהוא חזר אלי, הוא היה חיוור. עיניו הכחולות נראו כמו גולות שנפלו לשלג. חשבתי שהוא רוצה לחנוק אותי. מבטו היה זועם והוא הִכה בכוח על זרוע הספה. "הם עוד שם?" הוא שאל.

"מה?"

"הם עוד תלויים שם? אוף!"

הוא רץ למרפסת ונתלה על המעקה כדי להציץ מעל ראש הברונזה של מוֹר יוקַיי, הסופר ההונגרי הקשיש, שפסלו ניצב על משמרתו בקצה הרחוב שלנו. אטילה הפנה אלי את מבטו המקפיא. ומיד עבר אותי בטיסה בדרכו לחדרנו וטרק מאחוריו את הדלת.

בלילה, כשהתכוננו ללכת לישון, הסתכל אחי בתוך החלק התחתון של הפיג'מה שלו — הוא ערך מחקר מעמיק בהחלט — הרים את זרועותיו, כופף אותן ונעמד מול המראה להתפעל משריריו ומהשיער שהחל לנבוט בבתי השחי שלו. "אנחנו עדים להתקרחות של העולם, אחי הקטן." הוא משך בכמה שערות. "האניצים האלה הם מעט השערות האחרונות שנשארו לנו. אבל שים לב שלקופים אין בעיה כזאת בכלל. הם כנראה יודעים משהו שאנחנו לא יודעים."

"מה?" שאלתי.

"אמרתי לך: משהו שאנחנו לא יודעים."

"אז איך אתה יודע שיש משהו כזה?" אמרתי.

אטילה נאנח והמשיך הלאה, כדרכו. הוא הביט שוב בתוך מכנסי הפיג'מה. "אני הייתי עושה את הזרע בצבע יותר מבריק," הוא אמר, "אם אני הייתי אדוני אלוהים בורא העולם."

"באיזה צבע זה עכשיו?"

"אתה לא יודע?" הוא שאל בחיוך רחב. נענעתי את ראשי לשלילה. הוא אמר, "אתה רוצה שאני אוציא קצת בשביל להראות לך?"

"לא, אני לא רוצה."

"זה בצבע קרם פנינה עכור. לפי הצבע אי־אפשר לדעת שזה חשוב מאוד, שזה מדהים, שזה יוצר תינוקות, בני אדם, חיילים, יפהפיות, אהבה, אומץ, גבורה." מראה הגברים התלויים חלף בי ביעף, הפעם של אלה שהלשון שלהם היתה בחוץ. אטילה המשיך לדבר. "אלה ילדים שעוד ייוולדו או חתיכות של ילדים — חתיכות של משפחת בֶּק, במקרה שלנו — אלה חתיכות שנושאות הודעות, נתונים חיוניים עלינו, השיער הזהוב שלי, השיער השחור שלך, העיניים הכחולות הנוצצות שלי, החיוך של אמא, החביבות של סבתא, האומץ שלנו — או לפחות שלי." הוא טפח לעצמו על החזה. "הצבע לא אומר כלום, או אומר שזה כלום. הדם אדום. האדום הוא הצהרה. הוא אומר התראה, הוא אומר אני הזרם של החיים. אבל הזרע לא. הוא משעמם והעיצוב שלו עלוב, או לפחות הקישוט שלו עלוב. ‘תן לזה קצת יותר,' הייתי אומר לאדונָי. ‘צבע זה לא הכול. תן לזרעונים הקטנים קרניים או נוצות.'"

"נוצות? באמת?"

"או כנפיים שלמות," הוא המשיך. "שיעופו באוויר. כרגע השרצים החלקלקים שוחים נגד הזרם. למה לא לתת להם כנפיים? אפשר לתת להם צפצפות, או קולות דקים, כדי שיישמעו יחד כמו אספסוף שמסתער על השערים."

אטילה נכנס למיטה. אני עדיין ישבתי בקצה המיטה שלי וחיכיתי שימשיך, נדמה לי. הסתכלתי בו, בעורף השיער הזהוב, בצווארו הלבן והדק. הייתי בטוח שאפילו עם עניבת חנק סביב צווארו אחי יחזיק את הלשון בתוך הפה, רק כדי להוכיח משהו.

כשכיביתי את האורות, הוא כבר ישן. הוא תמיד נרדם מיד, אפילו בזמן שסבתא סיפרה לנו סיפורים. עכשיו הקשבתי לה ולהורים שלנו, שדיברו בשקט אבל בטונים נסערים בסלון.

"ניסע לנברסקה או ליוטה," אמר אבא שלי. לא הכרתי את המקומות האלה. עכשיו הוא הדליק את הקול הרמקולי שלו. "כן, נהיה מורמונים, לילי. אני רוצה להיות מורמוני, לנסות משהו חדש." הוא חרק הלוך ושוב על הרצפה, ופתאום נעצר. "ניסע לקנדה. למה לא לקנדה?" ידעתי שהבן דוד של אבא שלי, אדם, גר בקנדה.

"על מה אתה מדבר?" שאלה אמא שלי. "ותנמיך את הקול בבקשה."

סבתא שלי אמרה שאנחנו צריכים לנסוע קודם כול לפריז לבקר את אחותה הרמינה. ושזה יהיה מקום טוב להתחיל ממנו.

"ניסע לבקר בפריז," אמר אבא שלי בקום רם מדי. "אבל לא נישאר בפריז."

"למה שלא נחכה ונראה?" שאלה אמא שלי.

"כי כבר היה לנו מספיק מאירופה," הוא אמר. "עוד לא נמאס לך מהכלבה הזקנה?" עכשיו הוא נתן למחשבות שלו להתפרע. "צריך לסלול על כולה מגרש חניה אחד גדול."

"שימון, בבקשה," לחשה מאמוּ. "זה הבית שלנו. זה תמיד היה הבית שלנו. לא היית אומר דבר כזה אם אבא שלך עוד היה איתנו."

"אבל הוא לא איתנו. הוא נח סוף־סוף."

"וזה טוב בעיניך?" שאלה אמא שלו.

"זה מתאים לי."

"שימון," אמרה אמא שלי. "למה אתה תמיד צריך להגזים?"

"אני אגיד לכם מה אני יודעת," אמרה סבתא שלי ברוגז. תיארתי לי אותה קמה על רגליה. "אני יודעת שאף אחד לא יודע כלום. ויש בינינו כאלה שכנראה לא יודעים כלום בביטחון יותר גדול מאחרים."

אף אחד לא ענה. נשמעו דשדוש רגליים ונקישות של כוסות, אבל עד מהרה גם אלה פסקו והשתרר שקט.

בחושך, פס האור שהתחיל לרגלי דלת חדרנו ריחף כמו שרביט למעלה אל התקרה. כשכבו לבסוף האורות בסלון, בוססתי בחלב השחור של הלילה. ראיתי מולי את העיניים הירוקות של התלוי ביער כלשהו, כמו עיניה של חיית בר השוכנת בו. שמעתי מוזיקה — תיפוף — מהחלון, וחשבתי על קייזר לאסלו שנגזל ממנו היום אחרי הצהריים הכיבוד שהתרגל לקבל. אבל זה לא היה תיפוף. אלא היו דפיקות. חלונות החדר שלנו רעדו במסגרותיהם והוארו מפצצות שנפלו ברעש עמום, כאילו הקשבתי מבעד לכרית שלי. מניתי את השניות בין ההבזקים והקולות, כמו שעשה אטילה בין ברק לרעם, כדי לאמוד עד כמה הוא רחוק. אחר כך שבו וריחפו מולי עיניו של התלוי והוריקו את שנתי.