הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
1
חיילים
הראלד ולצר, סונצה נייצל

חיילים

הראלד ולצר, סונצה נייצל

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
1
39 
39 
גודל (עמ'): 400
מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר

תקציר

בראשית מלחמת הﬠולם השנייה יזם המודיﬠין הבריטי את אחד ממבצﬠי הריגול הגדולים והחשובים בהיסטוריה: אנשיו התקינו מיקרופונים זﬠירים בכמה מתקני כליאה, והאזינו בשיטתיות לאלפי שבויי המלחמה הגרמנים שנכלאו בהם.
האזנות הסתר נוﬠדו לסחוט מהשבויים הגרמנים מידﬠ ﬠל ﬠניינים צבאיים, כמו תוכניות מבצﬠיות וכלי נשק חדשים.
אבל השבויים, שלא ידﬠו כמובן שהבריטים מאזינים להם, דיברו בגילוי לב גם ﬠל נושאים אחרים: הﬠרים שביקרו בהן, בני המשפחה שהתגﬠגﬠו אליהם, וגם ההריגה והאלימות הקיצונית שהיו חלק מחיי היומיום שלהם, מﬠורבותם האישית בביצוﬠ פשﬠי מלחמה ויחסם להשמדת יהודי אירופה.
כחצי מאה לאחר תום המלחמה גילה ההיסטוריון הגרמני סונקה נייצל את תמלילי השיחות, המחזיקים בסך הכול כ־150,000 ﬠמודים, והחל לנתח אותם ﬠם הפסיכולוג החברתי הראלד ולצר.
התוצאה של מפﬠל האדירים הזה היא הספר חיילים, המבוסס ﬠל תמלילי השיחות, ומביא מבט חדש, מבפנים, ﬠל חיילי צבא גרמניה ומפקדיו: מה היו הנושאים שהﬠסיקו אותם במיוחד, מה הם חשבו ﬠל המנהיגים שלהם וﬠל המפלגה ששלטה בהם, כיצד הם תפסו את המלחמה ואת יריביהם, וגם מה הם ידﬠו ﬠל השמדת יהודי אירופה, מה היתה מﬠורבותם בה ומה הם חשבו ﬠליה.
המשך קריאה
  • ISBN: 978-965-552-818-3
  • גודל (עמ'): 400
  • מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר
  • יצא לאור ב-: 15/04/2014
  • שם המחבר: הראלד ולצר, סונצה נייצל
  • זמין להשאלה: כן

לראות את המלחמה דרך עיני החיילים: ניתוח מסגרות ההתייחסות

"הזוועה, אתה מבין, הזוועה שהרגשנו בהתחלה על כך שבני אדם יכולים להתנהג בצורה כזאת לבני אדם אחרים, מתישהו היא דעכה. כן, ככה זה, לא? וראיתי את זה אז גם על עצמי, שנעשינו יחסית קוּלים, כמו שאומרים היום."

תושבת עיירה ליד מחנה הריכוז גוּזן

בני אדם אינם כלבי פבלוב. הם אינם מגיבים באמצעות רפלקסים מותנים על גירויים נתונים. בין הגירוי לתגובה מתרחש בבני האדם תהליך ייחודי, שקובע את הכרתם ומבדיל בינם ובין שאר היצורים החיים: בני אדם מפרשים את מה שהם תופסים, ורק על סמך הפרשנות הזאת הם מסיקים מסקנות, מקבלים החלטות ופועלים. לכן, בניגוד למה שהניחה התיאוריה המרקסיסטית, בני האדם אינם פועלים על בסיס תנאים אובייקטיביים, וגם לא על בסיס חישובי עלויות רווח בלבד, כפי שהיה רוצה להאמין מי שאוחז בתיאוריית הבחירה הרציונלית (Rational Choice) במדעי החברה. הגורמים למלחמה אינם שיקולי עלות-רווח בלבד, ומלחמות אינן נובעות בהכרח מתנאים אובייקטיביים. על פי חוק הכבידה, גוף ייפול תמיד ולעולם לא יקרה אחרת. אבל כאשר מדובר בבני האדם, הם תמיד יכולים לנהוג אחרת. הדבר נכון גם ככל שמדובר בגורמים כמו "מנטליות", שאין ספק שהם משמעותיים בכל הנוגע למעשיהם של בני האדם. מנטליות מקדימה החלטות, אבל אינה קובעת אותן. גם אם בני האדם בתפיסתם ובפעילותם כפותים לתנאים חברתיים, תרבותיים, היררכיים וביולוגיים, עדיין יש בידם מרחב פרשנות ועשייה.

ואולם היכולת לפרש ולהחליט דורשת אוריינטציה וידע על המתרחש כעת ועל התוצאות שיהיו להחלטות שונות; והאוריינטציה הזאת מספקת מטריצה של קווים מנחי פרשנויות שמסדרים ומארגנים את העולם: מסגרת התייחסות. מסגרות ההתייחסות מגוונות מאוד מבחינה היסטורית ותרבותית. מוסלמים אדוקים קובעים מהי התנהגות מינית מותרת בתוך מסגרת התייחסות שונה מזו של תושבי ארצות המערב. אבל אף אחד מחברי הקבוצות הללו איננו מפרש את מה שהוא רואה ללא מסגרות התייחסויות שלא הוא בחר בהן, ואשר משפיעות על תפיסותיו ופרשנויותיו ובמידה ניכרת גם מנווטות אותן. אין זה אומר שבמצבים מיוחדים אין נקודות מפגש בין מסגרות התייחסות קיימות, ושבני אדם אינם יכולים לראות ולחשוב דברים חדשים, אבל זה קורה לעתים רחוקות. מסגרות ההתייחסות מבטיחות "התנהגות כלכלית": אפשר לסדר את רוב הדברים וההתרחשויות בתוך מטריצה מוכרת. זה קל יותר. איש אינו צריך להתחיל שוב ושוב מאפס ולענות שוב ושוב על השאלה: מה בעצם קורה פה? רוב התשובות על השאלה הזאת כבר נתונות מראש וניתן להשתמש בהן (הן מצויות באוריינטציה תרבותית) ובמאגר מידע, שמפרק חלקים גדולים מהמטלות בחיים למעשים שבשגרה, להרגלים ולוודאויות, ומקל על התמודדויות עם בעיות קטנות כגדולות.

משמעות הדבר היא שכאשר אנו רוצים להסביר את מעשיהם של בני אדם, עלינו לשחזר את מסגרות ההתייחסות שבתוכן הם פעלו — המסגרות שאירגנו את תפיסותיהם והציעו להם את מסקנותיהם. כדי לבצע שחזור כזה, אין די בניתוח של תנאים אובייקטיביים. גם המנטליות אינה מסבירה מדוע נהג אדם כפי שנהג, במיוחד כאשר חברי קבוצה אחרת, בעלי מבנה מנטלי דומה, מגיעים למסקנות ולהחלטות שונות לחלוטין. כאן ניצב הגבול הבסיסי של תיאוריות של תפיסות עולם: השאלה ממשיכה תמיד להתקיים: איך "תפיסות עולם" ו"אידיאולוגיות" הופכות לתפיסות ופרשנויות אינדיבידואליות, איך הן פועלות בהתנהגות של הפרט. כדי להבין זאת, נשתמש בניתוח של מסגרות ההתייחסות — כלי המאפשר לנו לשחזר תפיסות ופרשנויות של בני האדם במצבים היסטוריים מסוימים. בספר זה נשחזר את התפיסות והפרשנויות שהיו לחיילים גרמנים במלחמת העולם השנייה.

ניתוח מסגרות ההתייחסות מתבסס על הרעיון שלא ניתן להבין פרשנויות ומעשים של בני אדם בלי לשחזר את הדברים שהם "ראו": בתוך אילו דפוסים של פרשנות ושל מושגים וקשרים הם תפסו את הסיטואציות, וכיצד הם פירשו את התפיסות האלה. ניתוחים של פעולות שהתרחשו בעבר, שאינם מתייחסים למסגרות ההתייחסות, חייבים להיות שגויים, משום שכבסיס לתהליך ההבנה הם עושים שימוש בקני המידה הנורמטיביים בהווה. לכן הרושם שמתקבל ממאורעות היסטוריים הקשורים במלחמה ובאלימות הוא "נורא", אף על פי ש"נוראיות" אינה קטגוריה אנליטית, אלא מוסרית. וזוהי הסיבה שהתנהגות של בני אדם הפועלים באלימות נתפסת לעתים קרובות עוד מלכתחילה כא־נורמלית, או כפתולוגית, אף על פי שהיא (אם משחזרים את העולם מנקודת מבטם) התנהגות סבירה והגיונית. אם כן, ברצוננו להשתמש בניתוח מסגרות ההתייחסות כדי להסתכל מנקודת מבט לא־מוסרית (קרי, לא־נורמטיבית) על האלימות שהופעלה במלחמת העולם השנייה — כדי להבין מהם התנאים המוקדמים לכך שאדם נורמלי לחלוטין מבחינה נפשית ינהג, בנסיבות מסוימות, באופן שלעולם לא היה נוהג בו בנסיבות אחרות.

אנו מבחינים כאן בין כמה מסגרות התייחסות:

מסגרת ההתייחסות מהסדר הראשון היא בעיקרה הרקע החברתי־היסטורי הכללי שבתוכו בני אדם פועלים. כפי ששום גרמני אינו חושב על העובדה שהוא שייך למעגל החברתי הנוצרי־מערבי בעת שהוא קורא עיתון, ושעמדותיו כלפי פוליטיקאי אפריקני (לדוגמה) כבולות לנורמות של המעגל החברתי הזה, כך בדרך כלל איש אינו מודע לתפקיד המכוון של מסגרת ההתייחסות מהסדר הראשון. מסגרת ההתייחסות מהסדר הראשון היא מה שאלפרד שיץ כינה "עולם מובן מאליו" (Assumptive world), הקיום המובן מאליו של העולם הנתון כפי שהוא, והיא כוללת את מה שנחשב בעולם הזה "טוב" ו"רע", את מה שנחשב בו "נכון" ו"לא נכון", את הדברים שאפשר לאכול, את המרחק הבין־אישי שיש להקפיד עליו בעת שמדברים עם אדם אחר, את מה שנחשב מנומס וכן הלאה. "עולם סובייקטיבי" זה פעיל ברמה הרגשית והלא־מודעת הרבה יותר משהוא פעיל ברמה הרפלקסיבית.

מסגרות ההתייחסות מהסדר השני קונקרטיות יותר מהבחינה ההיסטורית, התרבותית ובדרך כלל גם הגיאוגרפית, וכוללות מרחב חברתי־היסטורי שאפשר לתחום אותו. לדוגמה, תקופת השלטון של משטר מסוים, זמן תקפותה של חוקה מסוימת, או תולדותיו של מבנה היסטורי מסוים, כמו לדוגמה זה של הרייך השלישי.

מסגרות ההתייחסות מהסדר השלישי הן שוב ספציפיות יותר, וכוללות הקשר חברתי־היסטורי קונקרטי שבו אנשים מסוימים פועלים. למשל, מלחמה שהם משתתפים בה כחיילים.

מסגרות ההתייחסות מהסדר הרביעי הן המאפיינים המיוחדים — צורות התפיסה, דפוסי הפרשנות, תחושות המחויבות וכן הלאה — שבני אדם מביאים איתם לסיטואציה.

בספר זה ננתח מסגרות התייחסות מהסדר השני והשלישי, משום שהחומר המצוי בידינו מאפשר גישה בעיקר אליהן.

אם כן, אנו עוסקים בעולם הרייך השלישי, שממנו באו חיילי הוורמאכט, ובניתוח המצבים הקונקרטיים במלחמה ובצבא שבהם פעלו החיילים הללו. לעומת זאת, לעתים קרובות איננו יודעים דבר על האישיות של החיילים היחידים (על מסגרת ההתייחסות מהסדר הרביעי), והמידע שיש לנו כאן דל מכדי שנוכל להסביר, למשל, איזה אירוע ביוגרפי ואיזו נטייה נפשית היו אחראים לכך שאדם אחד נהנה להרוג ואדם אחר תיעב זאת.

אך לפני שנתחיל בניתוח עצמו, עלינו להציג את המרכיבים השונים של מסגרות ההתייחסות.

אוריינטציה בסיסית: מה בעצם קורה פה?

ב־30 באוקטובר 1938 קטעה תחנת הרדיו האמריקנית סי־בי־אס את שידוריה בדיווח מיוחד: על המאדים התרחש פיצוץ גז, שבעקבותיו החלה עננת מימן לנוע במהירות גדולה לכיוון כדור הארץ. באמצע ריאיון עם פרופסור לאסטרונומיה, שנועד להבהיר את משמעות האירוע והסכנה הכרוכה בו, נקטע השידור שוב כדי להביא את הידיעה הבאה: סייסמוגראפים קלטו זעזוע בסדר גודל של רעידת אדמה חזקה. נראה שמדובר בפגיעה של מטאוריט. עכשיו בא מבול של דיווחים מיוחדים: סקרנים חיפשו את מקום הפגיעה של המטאוריט. לאחר זמן קצר הופיעו חייזרים שתקפו את הסקרנים. עוד אובייקטים נפלו במקומות אחרים. קבוצות של חייזרים תקפו בני אדם. הצבא נכנס לפעולה, אבל בהצלחה מועטה, ועתה נעו החייזרים לכיוון ניו יורק. הצבא הפעיל מטוסי קרב, בני אדם התחילו לברוח מאזור הסכנה, פרצה פאניקה.

בשלב הזה חל שינוי במסגרת ההתייחסות: עד האפיזודה של מטוסי הקרב נשמע ברדיו תסכית שביים אורסון ולס על פי הרומן "מלחמת העולמות" מאת ה"ג ולס. אבל הפאניקה שאחזה ברבים מהמאזינים והבריחה שלהם היו אמיתיות. מבין שישה מיליון האמריקנים שהאזינו לתסכית ביום המרתק הזה, שני מיליון תפסו את התקפת החייזרים כאמת לאמיתה. מקצתם אפילו ארזו בחופזה את חפציהם ויצאו לרחובות כדי לברוח מהתקפות הגז של החייזרים. קווי הטלפון היו חסומים במשך שעות. עברו כמה שעות עד שנודע שההתקפה לא היתה אלא בדותה.

אירוע זה, שהביא לפרסומו הראשון של אורסון ולס, מדגים בבירור שהפסיכולוג החברתי ויליאם א' תומס צדק כאשר ניסח בשנת 1917 את הכלל הזה: "כאשר בני אדם מפרשים סיטואציות מסוימות כמציאותיות, יהיו התוצאות של הסיטואציות האלה מציאותיות." תהיה הערכת המציאות שגויה או לא־רציונלית ככל שתהיה — התוצאות שלה ייצרו מציאויות חדשות. ממש כפי שהמאזינים, שלא קלטו את ההודעה שהושמעה לפני שידור "מלחמת העולמות" והכריזה כי מדובר בתסכית, תפסו את הפלישה כמציאות. אגב, יש לזכור שאמצעי התקשורת של אותה העת לא איפשרו בדיקת מציאות מהירה, והאנשים שנסו ברחובות ראו את עצמם כחלק מהמון גדול שנהג בדיוק כמותם. כיצד היה יכול לעלות שם החשד שמדובר בתעלול? אנשים מנסים לאשר את תפיסת המציאות ופרשנויות המציאות שלהם באמצעות צפייה במעשיהם של בני אדם אחרים — במיוחד בסיטואציות בלתי צפויות ומאיימות, שמעוררות בעיות קשות של אוריינטציה: מה קורה פה? מה עלי לעשות?

כך נוצרת לדוגמה התופעה הידועה של "הצופה מן הצד": כאשר אנשים רבים עדים לתאונה או לתגרה, רק לעתים רחוקות יתערב מישהו באירוע, שכן איש אינו יודע בבטחה מהי התגובה הנכונה. מכיוון שכך, כל אחד מהצופים מביט על הצופים האחרים, כדי לדעת כיצד לנהוג, ומכיוון שאיש אינו מגיב, ממשיכים כולם להסתכל. איש אינו מגיש עזרה, אבל לא (כפי שנטען לעתים קרובות באמצעי התקשורת) מתוך "אטימות", אלא בגלל חוסר אוריינטציה ובגלל תהליך פטאלי של אישור הדדי לאי־עשייה. המשתתפים יוצרים מסגרת התייחסות משותפת, והחלטותיהם מתגבשות בתוך המסגרת הזאת. אנשים הנמצאים לבדם, כאשר הם נתקלים במצב שבו הם נדרשים לעזור, עושים זאת בדרך כלל בלי לחשוב הרבה.

אף על פי שהסיפור של "מלחמת העולמות" דרמטי מאוד, הוא מראה מה קורה כאשר בני אדם מנסים להתמצא. וחברות מודרניות, על שפע תחומי הפעילות שלהן ועל שפע דרישות התפקיד והסיטואציות המורכבות שיש בהן, מחייבות את חבריהן לעסוק ללא הפסק במלאכת הפענוח וההתמצאות הזאת: מה קורה פה? אילו ציפיות עלי למלא? רוב מלאכת הפענוח אינה נעשית במודע, אלא מתבססת על הרגלים, תסריטים וחוקים. הווי אומר, מדובר בהתרחשויות אוטומטיות לכאורה. עם זאת, במקרים של תפקוד לקוי, תאונות קטנות, מעשי הונאה וטעויות, האדם נעשה מודע לכך שכעת נחוץ באופן מוגדר מה שבדרך כלל מתרחש במרומז: פענוח הדברים המתרחשים כעת.

מלאכת הפענוח הזאת אינה מתרחשת בחלל הריק, וגם אינה מתחילה בכל פעם מאפס: היא כבולה ל"מסגרות". כלומר, לאוסף של היבטים מורכבים שמעניק מבנה מארגן לחוויה הנוכחית. ארווינג גופמן הסתמך על גריגורי בייטסון ואלפרד שיץ ותיאר שפע של מסגרות כאלה ושל המאפיינים שלהן. הוא הראה כיצד המסגרות הללו לא רק מארגנות את התפיסות ואת האוריינטציות היומיומיות שלנו, אלא גם (בהתאם להקשר המודע ונקודות התצפית) איך הן מעניקות פרשנויות שונות. לדוגמה: כאשר מדובר ברמאי, מסגרת הפעילות שלו היא "פעולת הסחה", ואילו בעבור האנשים שהוא מרמה היא העמדת הפנים. והנה עוד דוגמה: כפי שקז'ימייז' סאקוביץ' ציין, "בשביל הגרמנים שלוש מאות יהודים זה שלוש מאות אויבי האנושות. בשביל הליטאים שלוש מאות יהודים זה שלוש מאות נעליים, מכנסיים ובגדים."

בהקשר שלנו יש עניין אחד חשוב מאוד, שלא עניין במיוחד את גופמן: כיצד בעצם נוצרות מסגרות ההתייחסות, אשר מכוונות ומארגנות פרשנות של מצבים. "מלחמה" יוצרת ללא ספק מסגרת התייחסות שונה מ"שלום", מציגה החלטות אחרות כהולמות, ומשנה את קני המידה באשר לשאלה מה נכון ומה לא נכון. גם חיילים, בדרך שהם תופסים ומפרשים את המצב שהם נמצאים בו, פועלים כשהם כבולים לדפוסים המאפשרים להם טווח מוגבל של פרשנות אישית. למעשה, כל אדם כבול למערך של תפיסה ופרשנות, ועובדה זו נכונה לא רק לגבי חיילים.

בחברות פלורליסטיות בולט הצורך הגדול במיוחד באוריינטציה אישית ובמסגרות נבדלות. בני אדם מודרנים צריכים לנוע בלי הפסק בין תביעות של מסגרות שונות — ככירורג, כְּאָב, כִּמְשחק קלפים, כספורטאי, כחבר בקהילת בעלי הרכוש, כמבקר בבית בושת, כמטופל בחדר המתנה וכן הלאה — ולהתמודד עם הדרישות השונות הקשורות בכל אחד מתפקידיהם. כחלק מכך יש צורך שבתהליך העשייה במסגרת תפקיד אחד יוכל האדם לצפות בריחוק על תפקידיו האחרים. הווי אומר, שהאדם יוכל להבחין איפה נחוצים חוסר רגש ומקצועיות (בניתוח) ואיפה לא (במשחק עם הילדים). יכולת זו ל"מרחק תפקידי" מבטיחה שהאדם לא "ייתקע" באחד מתפקידיו ולא יהיה מסוגל אז להתמודד עם הדרישות של תפקידיו האחרים. במילים אחרות: שהאדם יחליף בגמישות את מסגרות ההתייחסות השונות, ויוכל לפרש נכונה את הדרישות השונות ולפעול בהתאם.

כבלים תרבותיים

סטנלי מילגרַם ציין פעם שמעניין אותו לדעת מדוע בני אדם מעדיפים להישרף בבית ולא לרוץ עירומים לרחוב. מבחינה אובייקטיבית מובן שזוהי התנהגות לא רציונלית, וההתנהגות הזאת מראה שבחברות מסוימות חרדת הקלון יוצרת מחסומים בפני אימוץ אסטרטגיות מצילות חיים, וכי קשה מאוד להימלט מהמחסומים האלה. חיילים יפנים העדיפו להתאבד במלחמת העולם השנייה ובלבד שלא ליפול בשבי, ובמהלך הקרב על האי סַייפַּן היו אפילו אזרחים יפנים רבים שהעדיפו להתאבד בקפיצה מצוקים ולא ליפול בידי האמריקנים. אם כן, גם אם מדובר בהצלה עצמית, לעתים קרובות יש לכבלים ולמחויבויות תרבותיים תפקיד חשוב יותר מיצר ההישרדות. זוהי, למשל, הסיבה שבני אדם נהרגים בעת שהם מנסים להציל כלב מטביעה, או שהם מוצאים היגיון בפיצוץ עצמם בפיגוע התאבדות (ראו עמ' 241).

מקרים שבהם חברות שלמות נכשלות מלמדים כיצד כבלים תרבותיים פועלים בהיקף רחב. הנורדים, שהתיישבו בסוף המאה התשיעית בגרינלנד, נכשלו בניסיונם להיאחז באי מפני שלא יכלו לוותר על כל מיני הרגלים שהביאו איתם מנורווגיה, למרות שהתנאים בשתי הארצות שונים לחלוטין. לדוגמה, הם התעקשו לגדל פרות, שעונת המרעה שלהן בגרינלנד קצרה מדי. על העובדה שהישרדות בתנאים הקשים של גרינלנד אפשרית מעידים האינואיטים, שהתיישבו בגרינלנד לפני בואם של הנורדים, והמשיכו לחיות שם גם לאחר חורבן היישוב הנורדי בראשית המאה החמש־עשרה. הדוגמה המפורסמת ביותר לכישלון של חברוֹת בגלל מחויבויות תרבותיות היא זו של אי הפסחא, שתושביו השקיעו כל כך הרבה משאבים ביצירת פסלי ענק למטרות סטטוס, שבסופו של דבר הם חיבלו ביסודות כלכלתם וכמעט נכחדו.

נראה שמחויבויות תרבותיות (ובהן כמובן גם מחויבויות דתיות) משפיעות גם באמצעות רגשות של בושה וכבוד על היכולת למצוא פתרונות "רציונליים" לבעיות, למרות שמנקודת מבט חיצונית הפתרונות הללו נראים ברורים מאליהם; כמו למשל במקרה של הנורדים תושבי גרינלנד, שכל שהיה עליהם לעשות היה לעבור מאכילת בשר לאכילת דגים.

המטען התרבותי יכול להיות כבד מאוד, ואפילו קטלני, כשמדובר בהישרדות. הסיבה היא שהבעיה הנתפסת במקרים האלה אינה סכנת החיים, אלא סכנת הפגיעה בכללי התנהגות מסורתיים, בסטטוס או בכללי התנהגות מצווים — וסכנה כזאת יכולה בעליל להיות כל כך חמורה, שמנקודת המבט של הדמות הפועלת לא קיימת כל דרך אחרת.

כבלים תרבותיים רגילים ומחויבויות תרבותיות ברורות הם חלק ניכר ממסגרות התייחסות, והסיבה לכך שהם כל כך יעילים, ולעתים קרובות אפילו מחייבים, היא שלעתים קרובות בני אדם אינם מודעים להם. אין ספק שסגנון החיים הקיים הוא שמונע את היכולת לראות דברים מסוימים או לשנות הרגלים מזיקים ואסטרטגיות חסרות היגיון. לפיכך התנהגות מסוימת נראית לעתים קרובות מנקודת מבט חיצונית כלא רציונלית לחלוטין, בזמן שמנקודת המבט של המבצע אין כל ספק שמדובר במעשה הגיוני. בנוסף, הדוגמה של הנורמנים מראה שכבלים תרבותיים אינם מורכבים אך ורק ממה שבני התרבות יודעים, אלא בעיקר ממה שהם אינם יודעים.

חוסר ידע

סיפורו של הצעיר היהודי פאול שטיינברג, אשר בהיותו בן שש־עשרה הלשינה עליו שכנה בצרפת והביאה לשילוחו לאושוויץ, מספק דוגמה להשפעות שעשויות להיות לחוסר ידע. בעומדו במקלחת באושוויץ העירו את תשומת לבו של שטיינברג לגירעון גורלי במסגרת ההתייחסות שלו:

"'איך אתה הגעת לכאן?' שאל מוכר פרוות מפאבורג־פוזונייר. הסתכלתי עליו בהפתעה. הוא הצביע על הזין שלי, קרא לחברים לבוא וצעק: 'הוא בכלל לא נימול!' לא ידעתי כמעט כלום על ברית מילה ועל הדת היהודית. אבא שלי — בטח בגלל בושה מטומטמת — ויתר על הצגת הנושא המרתק הזה בפני. הייתי ונשארתי המגורש היהודי היחיד מצרפת שהגיע לאושוויץ לא־נימול ולא השתמש בקלף המנצח הזה. מספר האנשים שהתאספו סביבי הלך וגדל. הגברים כמעט מתו מצחוק. בסוף כינה אותי אחד מהם: 'הנעבעך האחרון!'"

בתקופה הנאצית היתה ברית המילה אות מוות בעבור הגברים היהודים, וכולם השתדלו שלא לחשוף את סימן ההיכר הזה. יהודים רבים, שניסו להסתיר את זהותם, זוהו באמצעות הצצה מהירה באיבר המין שלהם. אבל פאול שטיינברג לא ידע את כל העובדות האלה, ולא היה יכול לנצל את היתרון המכריע שהיה לו מסיבות של חוסר ידע.

זוהי דוגמה לחשיבות העצומה שעשויה להיות לחוסר ידע אינדיבידואלי. הנה כי כן, מה שהאדם עושה תלוי במידה רבה במה שהוא יודע או לא יודע. עם זאת, חקירת הדברים שאנשים ידעו בנקודת זמן מסוימת בעבר היא משימה קשה. שכן ההיסטוריה אינה נתפסת, אלא פשוט מתרחשת, ורק כעבור זמן באים ההיסטוריונים וקובעים מה מתוך שפע ההתרחשויות היה "היסטורי". הווי אומר, מה היה בעל חשיבות להשתלשלות העניינים. בחיי היומיום איננו קולטים בדרך כלל שינויים אטיים ורצופים של הסביבה החברתית והפיזית, משום שההכרה מסתגלת באופן קבוע לשינויים שחלים בסביבה. פסיכולוגים סביבתיים מכנים את התופעה הזאת shifting baselines. דוגמאות לשינויים בהרגלים, עד כדי דחיקה רדיקלית של סטנדרטים נורמטיביים (כפי שקרה בתקופה הנאצית), מראות עד כמה התופעה הזאת שרירה וקיימת. האדם מקבל את הרושם שבאופן כללי הכול נשאר כשהיה, אף על פי שהתרחש שינוי מהותי.

רק בדיעבד — רק לאחר שאנו יודעים שלהתפתחות מסוימת היו תוצאות רדיקליות — התהליך האטי מתחלף בתודעה שלנו באירוע פתאומי. פענוח של תפיסות האנשים את התהליך, שגדל בהדרגה והיה לאסון, הוא משימה מסובכת ביותר — מסובכת גם משום שבניגוד לנו, שמעלים את שאלת התפיסה בתקופה ההיא, האנשים שחיו ופעלו בזמן ההוא לא ידעו כיצד הסתיים הסיפור שלהם. אם כן, אנו צופים מסופו של אירוע היסטורי על תחילתו, וחייבים במידה מסוימת להשעות את הידע ההיסטורי שלנו כדי שנוכל לקבוע מה האנשים ידעו בזמנו. זוהי הסיבה שנורבֶּרט אליאס הגדיר את שחזור דפוס חוסר הידע, שהיה נתון בתקופות זמן אחרות, כאחת המשימות הקשות ביותר במדעי החברה. אפשר להגדיר זאת גם במילותיו של יורגן קוֹקָה כ"התכת" ההיסטוריה, כלומר "החזרת העובדתיות למצב של אפשרויות".

ציפיות

ב־2 באוגוסט 1914, יום אחד אחרי שגרמניה הכריזה על מלחמה על רוסיה, כתב פרנץ קפקא ביומנו: "גרמניה הכריזה מלחמה על רוסיה — אחר הצהריים בריכת השחייה." זוהי בסך הכול דוגמה ידועה לכך שאירועים המוגדרים כהיסטוריים על ידי העולם שאחרי, רק לעתים רחוקות נקלטים ככאלה בעת התרחשותם. כך קורה, שאפילו אנשים אינטליגנטים במיוחד מבני אותה תקופה, יכלו שלא לראות בהכרזת המלחמה ההיא אירוע הראוי לציון יותר מאשר עובדת השתתפותם בקורס שחייה באותו היום.

בזמן שההיסטוריה מתרחשת בני האדם חווים את ההווה. מאורעות היסטוריים רבים מגלים את חשיבותם רק בדיעבד. כלומר, רק לאחר שהראו תוצאות יציבות. או במילותיו של ארנולד גֶהלֶן, רק לאחר שהוכיחו שהם "בעלי תוצאות ייחודיות". הווי אומר, מאורעות שלא היו כדוגמתם, שהיתה להם השפעה רבה על כל מה שבא בעקבותיהם. כך נוצרת בעיה מתודית, כשמעלים את השאלה מה בעצם תפסו בני האדם מאירוע הדרגתי כזה, מה הם ידעו עליו, או מה הם יכלו לתפוס ולדעת עליו. שכן, מאורעות בעלי תוצאות ייחודיות אינם נתפסים בדרך כלל ככאלה דווקא משום שהם בגדר דבר חדש. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שבני אדם מנסים לתפוס את המתרחש בעזרת מסגרות ההתייחסות הנתונות, ואילו כאן מדובר בהתרחשות שלא היה כדוגמתה, שרק יכולה לספק בעצמה התייחסות למאורעות דומים שיתרחשו בעתיד.

כך לדוגמה אפשר לקבוע מנקודת מבט היסטורית, שהבסיס למלחמת ההשמדה שניהלה גרמניה היה קיים כבר בזמן שהוורמאכט תקף את ברית המועצות ב־22 ביוני 1941. עם זאת, אפשר להטיל ספק בכך שהחיילים, שקיבלו באותו בוקר את פקודותיהם, אכן קלטו איזו מלחמה ניצבת בפניהם. הם ציפו להתקדמות מהירה, כמו בפולין, בצרפת ובבלקן, ולא למלחמה קשה באופן שלא היה כדוגמתו, שבמסגרתה יושמדו בשיטתיות קבוצות של בני אדם שלא היו מעורבות במלחמה. מסגרת ההתייחסות "מלחמה" לא צפתה זאת כלל עד לאותה נקודת זמן.

מאותה סיבה גרמנים־יהודים רבים לא זיהו את התהליך שהם היו קורבנותיו. השלטון הנאצי נתפס כתופעה קצרת חיים "שצריך לעבור, או כנסיגה שאפשר להתכונן אליה, במקרה הכי גרוע מדובר בסכנה שאמנם גרמה למגבלות אישיות, אך עדיין היתה נסבלת יותר מסכנות הגלות." האירוניה המרה במקרה של היהודים נעוצה בכך שמסגרת ההתייחסות שלהם כללה בתוכה אנטישמיות ורדיפות, בהתבסס על ניסיון היסטורי מרובה ייסורים, אך דווקא משום כך היא לא איפשרה להם לראות שעכשיו קורה דבר אחר, דבר שהיה קטלני באופן מוחלט.

הקשרי תפיסה מיוחדים לתקופה

ב־2 ביוני 2010 נהרגו בעיר גֶטינגֶן במרכז גרמניה שלושה מאנשי היחידה לסילוק פצצות בעת שניסו לנטרל פצצה מימי מלחמת העולם השנייה. כלי התקשורת דיווחו בהרחבה על האירוע, שעורר עניין רב בגרמניה. אילו נהרגו שלושה בני אדם כשהפצצה הוטלה בשנת 1944 או 1945, לא היה האירוע מעורר הד מחוץ למעגל קרובי המשפחה של ההרוגים. ההקשר התקופתי היה מלחמה; כמאה מתושבי גטינגן נהרגו בהפצצות בינואר-פברואר 1945.

הדבר חל גם על מעשי אונס. בסוף המלחמה ביצעו חיילי הצבא האדום מעשי אונס המוניים. התיאורים המרשימים של "אלמונית", שפורסמו לפני שנים אחדות, מראים שגם במקרה של תפיסה ועיבוד של אלימות גופנית קיים הבדל ניכר בין מקרה שבו יש קורבן יחיד ובין מקרה שבו קיימים עוד בני אדם שנפגעו באופן דומה. הנשים דיברו באותה תקופה על מעשי האונס, ופיתחו אסטרטגיות להגן על עצמן מפני תוקפים, ובעיקר להגן על הבחורות הצעירות. אלמונית, לדוגמה, ניהלה פרשיית אהבים עם קצין רוסי, דבר שהגן עליה מפני תקיפות בידי חיילים סובייטים אחרים. עצם העובדה שקיים מרחב תקשורתי, שאפשר לדבר בו על סבל, וגם על אסטרטגיות מניעה, משפיעה מאוד על התפיסה והפרשנות של אירועים מהסוג הזה.

באשר לאלימות, יש להביא בחשבון את העובדה שבמהלך ההיסטוריה חלו שינויים רבים בדרך שבה בוצעה האלימות ונחוותה. את ההימנעות יוצאת הדופן של בני החברה המודרנית מאלימות, ואת מיעוט האלימות במרחב הציבורי והצטמצמותה במרחב הפרטי, יש לייחס לארגון של המדינה המודרנית ולמונופול שהיא השיגה על האלימות. שינויים אלה גרמו לכך שבניגוד לתקופות הקדם־מודרניות, שבהן היתה סבירות גדולה יותר שהאדם ייפול קורבן לאלימות גופנית, החיים בחברה המודרנית מתאפיינים בביטחון רב. גם נוכחותה של האלימות הממוסדת במרחב הציבורי — למשל, בהוצאות להורג ובעונשים אחרים — היתה בעבר הרבה יותר גדולה מכפי שהיא היום. הנה כי כן, אפשר לצאת מנקודת ההנחה שמסגרות ההתייחסות של האלימות, ולפיכך גם חוויית האלימות המופעלת או הנחווית, משתנות מאוד במהלך ההיסטוריה.

השאלה איזו "תקופה" שוררת ברגע מסוים — כלומר, בתוך איזו מסגרת מתרחשים המאורעות, מה נחשב באותה עת רגיל ומה נחשב קיצוני — היא גורם רקע חשוב של מסגרות ההתייחסות. ב"תקופות משבר", לדוגמה, ניתן צידוק לפעולות פוליטיות שנחשבות בלתי ראויות ב"תקופות נורמליות". בתנאי קטסטרופה ניתן צידוק לפעולות אחרות, ובעת מלחמה, כפי שאומרת האִמרה הידועה, "כל האמצעים כשרים" (מכל מקום, אמצעים שבתנאי שלום היו נענשים בחומרה).

מודלים ודרישות של תפקידים חברתיים

בחברות מודרניות מורכבות יש חשיבות רבה לתפקידים חברתיים, אשר כל אחד מהם מציב מערך מסוים של דרישות מהאדם הרוצה או חייב למלא אותו. התפקידים האלה נמצאים בשלב ביניים, בין מחויבויות ואילוצים תרבותיים ובין פרשנויות והתנהגויות ייחודיות לקבוצה או לפרט. קיימת שורה של תפקידים, שאנו פועלים לפי הנורמות שלהם, בדרך כלל בלי שנהיה מודעים לכך: תפקידי מגדר, תפקידי גיל, תפקידי מוצא או תפקידי השכלה. מערכי הדרישות והנורמות הקשורים אליהם יכולים אמנם להיתפס במודע ולהיבדק מחדש, אך אין זה הכרחי, ובדרך כלל זה גם לא קורה. תפקידי חיים מובנים מאליהם אלה מעצבים תפיסות, פרשנויות ואפשרויות התנהגות, והם כפופים לכללים נורמטיביים. כפיפות זו בולטת במיוחד בתפקידי המגדר והגיל: מאישה קשישה יש ציפייה חברתית להתנהגות שונה מזו של אישה צעירה, וזאת בלי שיתקיימו לשם כך רשימת כללים או ספר חוקים. כחבר בחברה מסוימת, האדם "יודע" דברים כאלה בעצמו.

שונים מאלה הם תפקידים הנרכשים באופן מוגדר (למשל, במהלך הקריירה). תפקידים כאלה מופיעים בבירור בצירוף מערכי דרישות שיש ללומדם: כאשר סטודנט למתמטיקה מסיים את לימודיו ומתחיל לעבוד כמתימטיקאי בחברת ביטוח, הוא מחליף את מערך הדרישות שלו באופן יסודי: החל בנורמות הלבוש, דרך זמני העבודה ועד תקשורת והדברים שחשובים או לא חשובים. מעברים משמעותיים אחרים מתרחשים כאשר אדם הופך להורה, או כשהוא יוצא לגמלאות. פרט לכך קיימים חילופי התפקידים הרדיקליים המתרחשים בעת מעבר ל"מוסד טוטלי" כמו למשל מנזר, בית סוהר או (חשוב במיוחד בהקשר שלנו) צבא. כאן יש למוסד, לוורמאכט למשל או לס"ס, בעלוּת גמורה על האדם: הוא מקבל מדים, מסופר כמו חבריו, ומאבד את השליטה על הציוד האישי והזמן שלו. הוא נתון כל הזמן לאילוצים חיצוניים, לוח זמנים, הטרדות, עונשים על הפרת הכללים וכיוצא באלה. הסיבה לכך שמוסדות טוטליים פועלים כעולמות אטומים מסוג מיוחד היא שיש להם מטרות אילוף: חיילים צריכים ללמוד לא רק להפעיל נשק ולנוע בשטח. הם צריכים ללמוד גם לציית, להתאים את עצמם להיררכיות ולפעול כל הזמן על פי פקודות. מוסדות טוטליים קובעים צורה מסוימת של שותפות, שבה ההשפעה של הנורמות והחובות הקבוצתיות על היחיד גדולה יותר מאשר בתנאים חברתיים רגילים. אף על פי שהקבוצה שהאדם משתייך לה לא נבחרה באופן חופשי, אין לה אלטרנטיבה. האדם הוא חלק ממנה פשוט משום שסופח אליה.

ראוי לציין שגזילת השליטה העצמית מחברי המוסדות הטוטליים בולטת במיוחד בתקופת ההכשרה שלהם. אז המוסד מנסה לגזול את האוטונומיה של חבריו באופן מוחלט. לאחר מכן הוא מעניק להם מידה מסוימת של חופש ומרחב פעולה, בהתאם לדרגתם. הספרות המציגה את הוותיקים הכופים חוויות משפילות בחלקן על הצעירים היא חלק מתהליך ההצטרפות למוסדות כאלה; פעמים רבות האימה שהוותיקים מטילים רבה יותר בספרות. כל זה קורה בעתות שלום בהיקף אדיר, אך הרבה יותר מכך בעת מלחמה, כאשר הפעילות המלחמתית הופכת למציאות יומיומית, והישרדותו של החייל תלויה במידה רבה בתפקוד של הכוח הצבאי שהוא שייך אליו. כאן הופך המוסד הטוטלי לקבוצה טוטלית ולסיטואציה טוטלית, ושתיהן מניחות לחברי הקבוצה מרחב פעולה המוגדר על ידי דרגה ופקודות בלבד. בניגוד לחיים האזרחיים, מסגרת ההתייחסות של חייל במלחמה מוגדרת על ידי היעדר אלטרנטיבות. אחד החיילים המצוּתתים ניסח זאת בשיחה עם עמית: "אנחנו כמו מכונת ירייה. כלי נשק כדי לנהל מלחמה."

השאלה מה עושה החייל, עם מי ומתי, אינה תלויה בתפיסות, בפרשנויות ובהחלטות שלו עצמו; מרחב הפירוש האישי של הפקודות קטן באופן קיצוני. באותו האופן, מרכיבי התפקיד משתנים מאוד בהתאם למסגרות ההתייחסות: בתנאים הפלורליסטיים של חיי האזרחות הם יכולים לקבל משמעות זניחה, ואילו בתנאי מלחמה ובמצבים קיצוניים אחרים הם יכולים להיות בעלי משמעות מוחלטת.

מרכיבים של תפקידים אזרחיים יכולים לחפוף לתפקידים צבאיים (מיומנותם של מודדי קרקעות יכולה למשל להביא תועלת רבה בהתמצאות של חיילים במרחב ולהפך), ועיסוקים תמימים באזרחות יכולים להיות קטלניים בהקשר של מלחמה והשמדה המונית. אפשר להביא כאן לדוגמה את המהנדס קוּרט פריפֶר מחברת "טוֹפף אוּנד זוֹנֶה" מאֶרפוּרט, שפיתח במרץ תנורי קרמטוריום לאושוויץ, ועל ידי כך איפשר את הגדלת מספר הנרצחים ביום במחנה. על מקרה אחר של חפיפת תפקידים מדווחת אישה, שהיתה קצרנית במפקדת שירות הביטחון בוורשה: "כשמישהו ירה בוורשה בחייל או בשני חיילים גרמנים, ציווה מפקד שירות הביטחון, הָאן, על מפקד המשטרה הפלילית, שטָאם, לירות במספר מסוים של פולנים. שטאם הורה אז למזכירוֹת שלו לדרוש מהמחלקות השונות את התיקים המתאימים. לאחר מכן היתה מונחת במזכירוּת ערֵמה גדולה של תיקים. כאשר היו שם לדוגמה מאה תיקים, והיה צריך לירות רק בחמישים, אז הנשים היו צריכות לבחור תיקים על פי שיקול הדעת שלהן. במקרים מעטים אחד הפקידים הוסיף: 'זה וזה צריכים ללכת. צריך להיפטר מהפסולת.' התבטאויות כאלה לא נשמעו לעתים קרובות. הרבה פעמים לא הצלחתי לישון כמה ימים בגלל הרעיון שהמזכירות החליטו במי יירו ובמי לא. אחת המזכירות אמרה למשל למזכירה אחרת: 'אחח, אריקה, שניקח את זה או את זה?'"

פעילות תמימה כשהיא לעצמה עשויה להפוך לפעילות רצחנית כאשר מסגרת ההתייחסות שלה משתנה. ראוּל הילבֶּרג כבר הצביע על הפוטנציאל הזה של חלוקת העבודה: כל איש במשטרת הסדר היה יכול להיות שומר בגטו או ברכבות שהובילו יהודים למחנות ההשמדה; כל משפטן במשרד הראשי לביטחון הרייך היה יכול להתמנות למפקד איינזַצגרוּפֶּה; כל מומחה פיננסי במשרד הכלכלה נראה כבחירה טבעית לשירות במחנה השמדה. במילים אחרות, כל הפעילויות הנדרשות התבצעו באמצעות הצוות הנתון. בכל מקום שבו בוחנים את המעורבות האקטיבית בהשמדה, רואים שבהפעלת מכונת ההשמדה השתתף חתך רוחב בולט באוכלוסייה הגרמנית. משמעות הדבר ביחס למלחמה: כל מכונאי היה עשוי לטפל בפצצות שהרגו אלפי בני אדם במטענן הקטלני; גם במהלך המלחמה היו טייסי "לופטהנזה" צריכים לטוס טיסות ארוכות עם מטוסי הנוסעים שלהם מסוג 200 FW, אלא שעתה הם לא הובילו נוסעים, אלא תקפו אוניות סוחר בריטיות. מכיוון שהגרעין של הפעילות עצמה לא השתנה, בדרך כלל לא היתה לבעלי התפקידים עילה להרהר בענייני מוסר, או לסרב לבצע את עבודתם, שכן העבודה עצמה נשארה אותה עבודה.

כפי שצוין קודם, מסגרת ההתייחסות במוסדות טוטליים נכפית על הפרט, ובדרך כלל אין לו יכולת לשנות אותה. הדבר הזה נכון לגבי כל חייל בעת שירותו הצבאי, והוא נכון יותר בזמן מלחמה, ועוד יותר במהלך קרב. יש להביא בחשבון שלמלחמה ארוכה כמו מלחמת העולם השנייה, מלחמה טוטלית ובמובנים רבים חסרת תקדים, היה כשהיא לעצמה אופי מיוחד, של מאורעות מורכבים במיוחד שקשה לצפותם. לפרט שנמצא במלחמה, או בקרב, יש קושי רב להתמצא כהלכה, ולכן הפקודה והקבוצה נעשות חשובות יותר גם באופן סובייקטיבי: הן מבטיחות אוריינטציה במקום שאין בו אוריינטציה. חשיבות הקבוצה ככל שמדובר בצורכי האוריינטציה האישיים גדלה עם התגברות הסכנה שהאדם נתון בה. הקבוצה הופכת לקבוצה טוטלית.

מתיאוריית התפקידים עולה כי השאלה מדוע בני אדם הרגו במהלך המלחמה, או השתתפו בביצוע פשעי מלחמה, איננה תמיד שאלה מוסרית. מבחינה מוסרית שאלה יכולה להיות בעלת משמעות כאשר במרחבי ההתנהגות של היחיד יש אלטרנטיבות, שהיחיד יכול לבחור ביניהן. כידוע, אלטרנטיבות כאלה היו במקרה של רצח יהודים. כפי שמתואר בספר "אנשים רגילים" מאת כריסטופר בראונינג, חיילים שסירבו להשתתף ברצח לא נענשו בשל כך. אלטרנטיבות כאלה היו בעוד מקרים רבים של מעשי אלימות, שבהם עוד ניתקל בספר זה. אך ככל שמדובר בקשרים נסיבתיים רבים אחרים במלחמה, יש לומר באופן מפוכח שבמצבים אלה לא היו קיימות אפשרויות בחירה וצורות התנהגות אלטרנטיביות שריבוי התפקידים בשגרה האזרחית מציע.

דפוס פרשנות: מלחמה היא מלחמה

בצמוד למערך הדרישות שכל תפקיד מציב, קיימים דפוסי פרשנות האופייניים לתפקיד: רופא מתייחס למחלה באופן שונה מזה של המטופל, ופושע מתייחס למעשיו באופן שונה מזה של הקורבן. דפוסי פרשנות מנחים את הפרשנות שניתנת למצבים קונקרטיים, והם במידה מסוימת מיקרו־מסגרות התייחסות. נושא חוסר הידע כבר הוזכר: כל דפוס פרשנות שולל כמובן יקום שלם של פרשנויות חלופיות, ומשמעות הדבר היא שהוא שולל גם חוסר ידע. זה רע כשמדובר במצבים חדשים, שלצורך ההתמודדות איתם הניסיון רק מזיק, אבל יש בכך תועלת רבה כאשר מדובר במצבי שגרה, שכן במצבים כאלה דפוסי הפרשנות חוסכים מאיתנו את הצורך להשקיע חשיבה על מה שקורה עכשיו ועל המתכון הנכון לפתרון הבעיה שאנו ניצבים מולה. דפוסי פרשנות משמשים מסגרות טיפוסיות ושגרתיות למיון אירועים המתרחשים כרגע, וככאלה הם מארגנים את החיים במידה רבה. הם מתחילים בסטריאוטיפים ("היהודי הוא...") ומגיעים עד לקוסמולוגיות שלמות ("אלוהים לא ייתן לגרמניה ליפול"), והם ספציפיים מבחינה היסטורית ותרבותית. חיילים גרמנים במלחמת העולם השנייה איפיינו את יריביהם על פי תכונות וקריטריונים שונים מאלה ששימשו חיילים במלחמת וייטנאם, אם כי תהליך האפיון והתפקיד שהוא ממלא זהים.

גם החוויות שהחייל חוֹוה אינן מגיעות אליו באופן טהור. הן מעוצבות ומסוננות על ידי דפוסי פרשנות נתונים שנוצרו על ידי החינוך, אמצעי התקשורת וסיפורים. הפתעה תתעורר כאשר המאורע הנחווה חורג מהצפוי — יואנה בּוּרקֶה מצטטת חייל, שהופתע מכך שהאויב שבו פגע לא צעק ונפל כמו בסרטי קולנוע, אלא התמוטט בקול נחרה — אבל ברוב המקרים דפוס הפרשנות עוזר לארגן ולעבד את המאורעות הנחווים ולהקנות ביטחון.

דפוסי הפרשנות — על האחרים, על המשימה, על המלחמה, על הגזע, על היטלר, על היהודים וכן הלאה — מילאו תפקיד חשוב במיוחד בדרך שבה חוו החיילים את מלחמת העולם השנייה. הם ציידו את מסגרת ההתייחסות בפרשנויות מקדימות ששימשו למיון החוויות. לקטגוריה הזאת שייכים גם דפוסים שבאו מהקשרים חברתיים אחרים והוחדרו לחוויית המלחמה. דוגמה לכך היא המוטו "מלחמה כעבודה", שמילא תפקיד חשוב בפרשנות האישית שנתנו החיילים להתנהגותם. ניתן לראות זאת לא רק בביטויים השבים ועולים — כשמדובר למשל ב"עבודה מלוכלכת" או בכך שהלופטוואפה "עשה את כל העבודה". הראלד טוּרנֶר, ראש המנהל האזרחי בסרביה, כתב ב־17 באוקטובר 1941 לריכרד הילדֶבּרָנדט, קצין בכיר בס"ס: "בשמונת הימים האחרונים ציוויתי לירות באלפיים יהודים ובמאתיים צוענים ביחס של 1:100 לחיילים גרמנים שנרצחו באכזריות. אלפיים ומאתיים נוספים, גם הם כמעט אך ורק יהודים, ימותו בירייה בשמונת הימים הבאים. אין זו עבודה נאה!" גם בכינוי המפורסם שהעניק הסופר אֶרנסט יוּנגֶר לחיילים, "פועלי המלחמה", נגלית יעילותו של דפוס פרשנות שנלקח מהחברה התעשייתית לשם עיבוד אירועי המלחמה — המלחמה נראית אז כ"תהליך עבודה הרחוק מרגשות של בעתה או רומנטיקה באותה מידה שהשימוש בנשק נראה כהמשכה של הפעילות הרגילה ליד שולחן העבודה".

ואכן, ניתן לראות קרבה רבה בין עבודה במפעל למלאכת המלחמה: בשתיהן יש חלוקת עבודה, שתיהן מבוססות על שילוב של מיומנויות טכניות, ובשתיהן יש מבנה היררכי. הן במלחמה והן בעבודה במפעל האדם אינו קשור לתוצר הסופי, ממלא הוראות, ואינו צריך לתהות על קנקנן של ההוראות האלה. האחריות חלקית, והיא מתייחסת אך ורק לתחום העשייה הישיר, או מועברת הלאה. לשגרה יש תפקיד חשוב: תמיד עושים את אותה המטלה וממלאים אחר אותן ההוראות. גם במטוס תקיפה עובדים אנשים בעלי כישורים שונים — טייסים, מטילי פצצות, מקלענים — שלכל אחד מהם חלק במוצר הסופי. (קרי, השמדת מטרה נתונה, ולא משנה אם מדובר בעיר, בגשר או בריכוז של חיילים.) ירי המוני ביהודים לא בוצע אך ורק בידי כיתות היורים שביצעו אותו. השתתפו בו גם נהגי משאיות, טבחים ונשקים. כלומר, גם האנשים אשר הובילו את הקורבנות אל הבורות, האכילו את היורים וכן הלאה. אכן, חלוקת עבודה כמעט תעשייתית.

אַלף לידטקֶה מצא במקומות רבים את הקִרבה בין עבודה במפעל למלאכת המלחמה, והראה שבני מעמד הפועלים הרבו לתפוס כ"עבודה" פעולות שבוצעו במסגרת תפקידים אחרים, כמו של חיילים ושל שוטרים במילואים. בעדויות אוטוביוגרפיות של גברים אלה — כלומר, במכתבים וביומנים שכתבו במהלך המלחמה — מופיעות אנלוגיות מגוונות בין מלחמה לעבודה. הדבר בא לידי ביטוי לא רק בהתייחסות למשמעת ולמונוטוניות של חיי הצבא, אלא גם בהערות שבהן מבצעים צבאיים — כלומר, הדיפת היריב או השמדתו; כלומר, הריגת בני אדם והרס חומרי — מתוארים כ"עבודה טובה". לידטקה מסכם: "מעשה אלימות, איום באלימות, הריגה או גרימת כאב יכלו להיתפס כעבודה, וככאלה הם יכלו להיחוות כהגיוניים, או לפחות כנחוצים ובלתי נמנעים."

על רקע הדברים האלה ברור שלדפוסי הפרשנות יש גם תפקיד של מתן משמעות: כאשר אני מפרש הריגת אנשים כ"עבודה", אני לא מכניס את ההריגה לקטגוריה של "פשע", וכך אני מנרמל את המעשה. התפקיד שדפוסי הפרשנות ממלאים במסגרות ההתייחסות של המלחמה מתברר באמצעות הדוגמאות האלה. מה שבתנאים הנורמליים של השגרה האזרחית נראה חריג, כלומר, מעשה הדורש הסבר ולגיטימציה, הופך כאן להתנהגות נורמלית וקונפורמית. דפוס הפרשנות הופך את המבחן המוסרי לאוטומטי במידה מסוימת, ומגן על החיילים מפני רגשות אשם.

מחויבויות רשמיות

יש משהו נוח מאוד במסגרות התייחסות מכַוונות: יקום שלם של הנחיות שקובע אילו הנחיות האדם מקבל ועליו לבצע ומה הוא יכול להורות בעצמו לאחרים. בחיים האזרחיים קיים כאן רצף המתחיל בתלות מוחלטת ומסתיים בחירות מוחלטת, כאשר השינוי תלוי לעתים קרובות בתפקיד החברתי שהאדם ממלא. בעל חברה הנהנה בעת העבודה מחופש פעולה רב, ופרט לחוק אין כמעט מי שמכתיב לו דבר, יכול להתגלות במסגרת המשפחה שלו כחדל אישים, שאינו מתחמק מן ההוראות שמנחיתה עליו רעייתו השתלטנית.

בצבא, לעומת זאת, הדברים ברורים לחלוטין. כאן הדרגה והתפקיד קובעים באופן חד־משמעי את מרחב הפעולה של הפרט, וככל שהאדם ניצב על שלב נמוך יותר בסולם ההיררכיה, כך הוא נתון יותר למרותם של אחרים. עם זאת, אפילו במוסדות טוטליים כמו מחנות אימונים, בתי כלא ובתי חולים פסיכיאטריים, מרחב הפעולה של האדם אינו אפסי. בספרו Asylums תיאר ארווינג גופמן באופן מרשים כיצד אפשר לנצל את הכללים הנהוגים במוסדות טוטליים ולהשתמש בהם לקידום מטרות אישיות. כאשר עבודה במטבח מנוצלת למשל לשם "סחיבת" מזון, ועבודה בספרייה משמשת להברחות, מדובר ב"התאמה משנית" למוסד. האדם מעמיד פני ממלא אחר הכללים, אבל מנצל את הכללים לקידום מטרותיו האישיות. לכובשים יש אפשרויות מגוונות להתאמה משנית. כך לדוגמה סיפר סג"ם פּוּלֶרט ביוני 1944: "שלחתי הביתה מצרפת כמויות עצומות של חמאה ושלושה־ארבעה חזירים. היו שם אולי מאה חמישים־מאתיים קילו חמאה." זהו הצד היפה והנצלני של המלחמה. אך מידת החופש לבצע התאמה משנית קטֵנה באופן קיצוני כשמתחילים להילחם — סיטואציות כאלה מנוצלות לרעה לכל היותר בכך שהמשתתפים בהן שואבים הנאה מאלימות.

מחויבויות חברתיות

גם במוסדות טוטליים, שחופש הבחירה בהם מועט, מחויבויות חברתיות יכולות להתערב במבני החלטה קיימים ולגרום לכבלים קבוצתיים ואפילו לפקודות לאבד מכוחם. ארווין דוֹלד, מפקד מחנה ריכוז שאירגן באופן לא רגיל ובלתי צפוי לחלוטין מוצרי מזון בעבור האסירים "שלו" ופעל כדי להגדיל את סיכוייהם להישרד, היה יכול להיות בטוח שאשתו תומכת בהתנהגות הזאת ואולי אפילו מצפה לה. מחויבויות חברתיות מסוג אחר חוו רובאים, שהשתתפו ברציחות המוניות והתקשו למלא את תפקידם לאחר שמצאו דמיון בין הילדים שנועדו להירצח לילדיהם שלהם. עם זאת, אין לטפח רעיונות רומנטיים מדי על השפעותיהן של מחויבויות חברתיות. אנו מכירים גם מקרים רבים שבהם נוכחות במחשבה או בפועל של האישה הקלה על ביצוע הרצח, משום שהמבצע חש שהמעשה עולה בקנה אחד עם השאיפות והבחירות של אשתו.

כך לדוגמה כתב לאשתו ולטר מַטנֶר, איש ס"ס ששירת במשטרת מוֹגילֶב, ב־5 באוקטובר 1941: "יש לי עוד משהו לומר לך. גם אני הייתי שם, בהריגה ההמונית שלשום. במשאית הראשונה רעדה לי קצת היד כשיריתי, אבל מתרגלים לזה. במשאית העשירית כבר כיוונתי בשקט ויריתי בביטחון בנשים, בילדים ובתינוקות רבים. הייתי מודע לכך שגם לי יש שני תינוקות בבית, ושההמון הזה היה נוהג בהם באותו אופן, אם לא פי עשרה יותר גרוע. המוות שהענקנו להם היה מוות יפה וקצר בהשוואה לעינויי התופת של אלפים ורבבות במרתפי הג.פ.אוּ." ברור שכאשר מטנר כתב את השורות האלה, הוא יצא מנקודת הנחה שאשתו מקבלת את מעשיו ואת נימוקיו.

מקרה קיצוני יותר הוא זה של וֶרָה ווֹהלאוּף, אשתו של סרן יוליוס ווהלאוף. בעלה היה מפקד פלוגה בגדוד המילואים 101 של משטרת הסדר, שביצע מספר רב של "אקציות נגד יהודים". פראו ווהלאוף, שהיתה בהיריון באותה העת, הפיקה הנאה מהפשיטות על היהודים ומריכוזם למטרת גירוש והריגה. מכיוון שכך היא לא ויתרה על נוכחותה שם במשך כל היום ועל צפייה מקרוב במתרחש — דבר שעורר זעם אפילו בקרב אנשי הגדוד.

גם בשיחות שניהל גנרל יחידות הפאנצר היינריך אֶבֶּרבַּאך באה לידי ביטוי העוצמה שיש למחויבויות החברתיות. באוקטובר 1944, בעת שהיה כלוא בידי הבריטים בטרֶנט פארק, התייחס הגנרל לשאלה האם עליו לעשות תעמולה בעבור הבריטים:

"אני די מוכר בחוגי השריון [...] אני משוכנע, שאם אצא בקריאה כזאת שהעם ישמע ויקרא עליה — כרוזים שיפוזרו בחזית או דברים כאלה — אין ספק שתהיה לכך השפעה מסוימת על האנשים. אבל ראשית, הייתי רואה בכך רשעות מאין כמוה. זה מנוגד כל כך לרגשות שלי, שבחיים לא הייתי יכול לעשות דבר כזה. חוץ מזה, אשתי, ילדי — זה פשוט לא בא בחשבון. הייתי מתבייש לעשות דבר כזה. אשתי כל כך לאומנית. בחיים לא הייתי יכול לעשות את זה."

ההשפעה הפסיכולוגית העמוקה של המחויבויות החברתיות נובעת מכך שבניגוד להנחה המקובלת, לגורמים סיבתיים ולחישובים רציונליים יש השפעה משנית על ההתנהגות שלנו. בני אדם פועלים בתוך הקשרים חברתיים, וההקשרים האלה יוצרים את המשתנה המכריע להחלטות האדם. הדבר נכון במיוחד כאשר מדובר בקבלת החלטות תחת לחץ, כפי שמצא סטנלי מילגרם בניסוי המפורסם שלו על הציות לסמכות. בניסוי נמצא כי להקשר החברתי יש השפעה עצומה על מידת הציות לבעל הסמכות.

קרבה חברתית דמיונית או ממשית, והמחויבויות הכרוכות בה, הן גורם מרכזי במסגרות ההתייחסות. מנקודת מבט היסטורית הגורם הזה בולט לעין רק לעתים רחוקות, משום שרק במקרים יוצאי דופן המקורות הקיימים מספקים מידע המספר לנו כלפי מי הרגיש האדם מחויבות כאשר עשה או לא עשה מעשה מסוים. קושי נוסף טמון בעובדה שמחויבויות חברתיות אינן חייבות להיות מודעות. לעתים קרובות הן חבויות, ומכוונות את האדם בלי שהוא יודע זאת.

נוכח צמצום המרחב החברתי של החייל לקבוצה שהוא מצוי בה, קל להבין כמה חשוב הוא התפקיד שיש למחויבות החברתית בחיי הצבא: אם בחיי האזרחות יש קשת רחבה של דמויות התייחסות שהאדם יכול להשמש בהן לצורך בחינת החלטותיו האישיות (משפחה, חֲברה, חברים, עמיתים לספסל הלימודים וכן הלאה), בחזית יש חשיבות מרכזית לקבוצת העמיתים. חברי קבוצת העמיתים פועלים באותה מסגרת התייחסות להשגת אותן המטרות, שהן בעיקרן מילוי המשימה הצבאית והישארות בחיים. מכיוון שכך, החשיבות של הדבקוּת זה בזה ושל שיתוף הפעולה אכן מכרעת, וקבוצת העמיתים יוצרת במהלך קרב את מסגרת ההתייחסות החזקה ביותר. מכיוון שהיא חשובה כל כך להישרדות, יש לכללים של קבוצת העמיתים השפעה עצומה כל כך. אבל גם כאשר לא נלחמים, החייל היחיד תלוי בקבוצה במידה קיצונית: הוא הרי אינו יודע כמה זמן תימשך המלחמה, ומתי תהיה לו חופשת מולדת או הצבה חדשה — הווי אומר, מתי הוא יוכל להתרחק מהקבוצה הטוטלית ולהיות חלק מקבוצה או קבוצות אחרות. במצב הזה, הנורמות הפנימיות של קבוצת העמיתים מקבלות חשיבות עצומה, והופכות לנורמות ההתנהגות, ואילו הנורמות של החיים מחוץ לצבא מאבדות מחשיבותן.

אבל הפרט לא רק הופך (ברצון או בניגוד לרצונו) לחלק מהקבוצה. והוא לא רק מאבד מהאוטונומיה שלו בהיותו בקבוצה. הוא גם מקבל משהו בתמורה: תחושת שייכות, אמון, תמיכה, הערכה. הקבוצה מציעה גם פטור מהמחויבויות הרגילות של חיי האזרחות. בדיוק בכך ראה סבסטיאן הַפנֶר, מי שהיגר בצעירותו מגרמניה והיה למתנגד בולט של המשטר הנאצי, פיתוי גדול מבחינה פסיכולוגית: "הרעוּת [...] משתקת לחלוטין את חוש האחריות האישי [...] אדם החי בחברותא פטור מכל דאגה לקיומו ומכל קשיי ומאבקי החיים [...] אין לו דאגה בעולם. הוא לא סובל עוד מן החוק הקשוח שלפיו 'כל אחד לעצמו', אלא חי על פי חוק נדיב ורך הרבה יותר: 'כולם עבור אחד' [...] חוקי הרעות מרדימים ממש בנוחותם. הם מוצדקים רק בתנאי מלחמה ממש, מלחמה שבה אדם מוכן להקריב את חייו."

במחקר המקיף שעשה בדק תומס קוּהנֶה את הרווחים וההפסדים — הנטל וההקלה — שבעקבות ההצטרפות ל"קבוצת רעים". החשיבות הרבה שייחס המשטר הנאצי למושגים דוגמת שותפות ורעות הובילה להערכה גבוהה של הקולקטיב ולהערכה נמוכה של הפרט: "הרעות הנהיגה עכשיו תרבות של קלון, שבה החשיבה, התחושה והעשייה בקטגוריות של ניהול חיים אינדיבידואליים ואחריות אישית התחלפו במוסר מוכתב, שהתיר אך ורק את מה ששימש להישרדות פיזית, לחיי החברה ולמוניטין של הקבוצה." משמעות הרעות היתה — מנקודת המבט הזאת — לא רק ריכוז מרבי של מחויבויות חברתיות, אלא גם שחרור מאחריות באשר לכל דבר אחר בעל משמעות בעולם. לא רק מסגרת ההתייחסות של החייל הושפעה מכך במידה יוצאת דופן, אלא גם ובעיקר ההתנהגות בפועל של החיילים במלחמה. כאן, במלחמה, הרעות כבר אינה שותפות המיועדת בעיקר למילוי פונקציות של הפחתת נטל ופטור, אלא מיועדת גם להישרדות במלוא מובן המילה, ויוצרת בתוך כך עוצמות של קשר, שבתנאי שותפות רגילים לא היה חזק כל כך.

אין מדובר במאפיין ייחודי של הנאציונל־סוציאליזם. במחקרם המקיף על "החייל האמריקני" הדגישו אדוארד א' שילס ומוריס ינוביץ את התפקיד המרכזי שיש לקבוצת העמיתים כיחידת ארגון ופרשנות ראשונית במלחמה. היא מעניקה אוריינטציה הרבה יותר מכל תפיסת עולם או אידיאולוגיה, ולרבים מהלוחמים היא מעניקה גם תחושה של מולדת רגשית יותר מכפי שעושה זאת המשפחה בבית, שבניה אינם יכולים לחלוק את עולם החוויות של החייל, ולפיכך גם אינם יכולים להבין אותו. מכיוון שכך, הרעות איננה מיתוס צבאי נאה בלבד. היא מקום חברתי, שנעשה חשוב יותר מכל דבר אחר. מהסיבה הזאת חזרו חיילים שלחמו במלחמת העולם השנייה לחזית גם מרצונם החופשי: הם עשו זאת משום שהרגישו שם בבית. "הייתי מאושר," כתב וילי פטר רֶסֶה, חייל צעיר בוורמאכט שבמהלך חופשה מהחזית בשנת 1944 כתב מאה וארבעים עמודים של "וידויים מהמלחמה הגדולה": "באמצע רוסיה הרגשתי סוף־סוף שוב בבית. כאן היתה מולדת. רק בעולם הזה, באימה ובמעט השמחה שבו, היה טוב לחיות."

סיטואציות

בשנת 1973 נערך באוניברסיטת פרינסטון ניסוי ראוי לציון. סטודנטים לתיאולוגיה התבקשו להכין הרצאה קצרה על נושא השומרוני הטוב. לאחר מכן היה על כל אחד מהם להמתין להודעה אישית, ואז ללכת לבניין מסוים בקמפוס שבו תוקלט ההרצאה. בשלב הבא התפרץ אדם לחדר שבו היה אחד הסטודנטים ואמר לו: "אתה עוד פה? כבר מזמן היית צריך להיות שם! אולי העוזר שלי עוד מחכה לך. תזדרז!" הסטודנט התחיל כמובן לרוץ, וכאשר הגיע לבניין שבו היה אמור להקליט את ההרצאה נתקל באדם מיוסר למראה, שהתפתל על הרצפה לפני דלת הכניסה לבניין. לא היה אפשר להיכנס לבניין בלי להיתקל באיש הזה, שנראה כמי שמצוי במצוקה קשה. איך הגיבו התיאולוגים לעתיד לסיטואציה הזאת? התוצאה היתה מפתיעה: רק שישה־עשר מתוך ארבעים המשתתפים בניסוי ניסו לעזור לאיש. כל האחרים המשיכו לרוץ לפגישה שלהם בלי לעצור. מפתיעה במיוחד היתה העובדה שבשיחה שנוהלה עם כל אחד מהסטודנטים זמן קצר לאחר האירוע התברר שרבים מאלה שלא עזרו לאדם חסר הישע "כלל לא הבחינו שהיה שם אדם במצוקה, למרות שבפועל הם כמעט נפלו עליו."<

הניסוי הזה מלמד שבני אדם חייבים לתפוס סיטואציה לפני שהם עושים מעשה. כאשר אדם מרוכז במשימה מסוימת, הוא אינו משגיח בדברים רבים שאינם קשורים במשימה הזאת. להתמקדות הזאת אין ולא כלום עם שאלות מוסריות: מקורה בחיסכון של אנרגיה ובניסיון להימנע מהשקעה במיותר. ניסויים אחרים מצאו שההחלטה אם לעזור תלויה מאוד בשאלה מי זקוק לעזרה: אנשים נאים יקבלו עזרה לעתים קרובות יותר מאנשים שאינם נאים; אנשים ייטו לסייע לאנשים שעל פי מאפייניהם החיצוניים שייכים לקבוצה שלהם יותר מאשר לאנשים ששייכים לקבוצה זרה. בני אדם שנראה כי הם אחראים למצוקתם (שיכורים, למשל) יקבלו עזרה לעתים רחוקות יותר ממי שנראה כי נקלעו למצוקה שלא באשמתם.

כל זה מלמד גם שהקשר בין עמדות למעשים הרבה יותר רופף משאנו נוטים לחשוב. וכל זה מלמד גם שקיים הבדל תהומי בין מה שבני האדם חושבים על עצמם — על המוסר שלהם, יציבות עמדותיהם וכדומה — ובין מה שהם עושים בפועל. בסיטואציות קונקרטיות, שבהן נדרשים מעשים, מכריעים גורמים אשר אינם קשורים לשיקולים אתיים ובתפיסות מוסריות. כאשר מדובר בהשגת מטרה, או במילוי משימה, השאלה איך למלא את המשימה ביעילות רבה ככל האפשר, או איך להשיג את המטרה בדרך הטובה ביותר, דוחקת עניינים אחרים. במקרה של התעלמותם של התיאולוגים לעתיד מהאדם חסר הישע, לא היה מדובר בשאלה של אתיקה, אלא במשימה שהם נחפזו למלא. במילים של הפסיכולוגים האמריקנים ג'ון דרלי וסי' דניאל בַּטסון, שתיכננו את הניסוי: "מי שאינו צריך למהר, יעצור ככל הנראה וינסה לעזור לאדם האחר. מי שממהר ימשיך בדרכו, גם אם סיבת החיפזון שלו היא נשיאת הרצאה על הביטוי השומרוני הטוב."

נראה אפוא שהשפעת הסיטואציה על התנהגות האדם עולה על השפעת התכונות האישיות שהאדם מביא איתו לסיטואציה. ממצא זה נתמך בידי הדעה המקובלת האומרת שלא חייבים להיות אנטישמים כדי להרוג יהודים, ואין צורך באישיות אלטרואיסטית כדי להציל יהודים. ככל שמדובר במלחמת העולם השנייה, במקרים רבים די היה להימצא בסיטואציה חברתית שבה נראה שמתבקשת התנהגות כזאת או אחרת כדי לפעול בהתאם. עם זאת, ברגע שהתקבלה ההחלטה המתבקשת והוצאה אל הפועל, המשיכו רוב בני האדם בדרך שאליה פנו: עם ההשתתפות בירי המוני ראשון עולה ההסתברות שהאדם ישתתף גם בירי המוני שני ושלישי, ועם ההחלטה לסייע ליהודי עולה ההסתברות שהאדם יגיש עזרה לעוד נרדפים.

נטיות אישיות

מובן שאי אפשר לייחס את כל מה שהאדם תופס או עושה למקורות חיצוניים. אין ספק שבהגיעם לסיטואציות שעליהם לפענח ולפעול בהן, בני אדם מביאים איתם צורות תפיסה שונות, דפוסי פרשנות שונים, ניסיון תלוי גיל, וגם יכולות וחולשות ונטיות ייחודיות. במובן הזה, מצבים חברתיים יוצרים תמיד הזדמנויות ואפשרויות, ותמיד יש מידות שונות של חופש לפרש אותם ולפעול בתוכם. אין ספק שהתנאים במחנות הריכוז ובפעולות ירי המוני העניקו לאנשי הס"ס, לשוטרים במילואים או לחיילי הוורמאכט האלימים יותר, הזדמנות לספק את צורכיהם הסדיסטיים, ואילו בקרב אנשים המתנגדים לאלימות הם עוררו שאט נפש. אם כן, אנשים בעלי נטיות אישיות שונות נבדלים אלה מאלה בדרך שבה הם מתמודדים עם אותן סיטואציות.

עם זאת, אין להפריז בערכם של ההבדלים האלה: שיעור תושבי גרמניה הנאצית שנטו לאלימות ולהתנהגות חריגה בגלל מאפייניהם הנפשיים היה כ־5 עד 10 אחוזים, בדומה לשיעורם בחברות אחרות. עם זאת, כפי שהשואה ומלחמת ההשמדה הנאצית מלמדות, הרוב הגדול של האזרחים והחיילים השתתפו בהדרה וגילו נכונות להתנהגות אלימה כאשר נראה שהסיטואציה מציעה ודורשת התנהגות כזאת, ורק מיעוט זניח התנגד לכך. מכיוון שהתנהגות זו נחשבת על פי קני המידה באותה עת חריגה, ומעשים נגד האנושות נחשבו נורמה, הקשר הנסיבתי בין מאורעות הרייך השלישי לאלימות הנובעת מהם מספק לנו ניסוי ריאליסטי עצום בגודלו, המראה למה מסוגלים אנשים נורמלים, שעל פי הדימוי העצמי שלהם הם אנשים טובים, כאשר מעשה מסוים נתפס על ידם במסגרת ההתייחסות שלהם כמעשה רצוי, הגיוני או נכון.

ניסוי פרינסטון אינו מוריד את משקלם של המשתנים האישיותיים לאפס. הוא רק מייחס להם ערך נמוך יחסית, לפעמים אפילו זניח.