הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
חייו של ה''אני הרציף'' - זריעה

חייו של ה''אני הרציף'' - זריעה


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0

במקום 30 

15 

במקום 30 

15 

גודל (עמ'): 80
מו"ל: פרדס

תקציר

התעוררות, אם כן, היא ראשית דבר, למידת אומנות ההבנה והכרת הישות המגשרת על הסתירות וכיצד היא פועלת בתוך הישות הבלתי רציפה שלנו.

כשהגיע אליי הספר של רון, הפעלתי מיד את הגנות הניו אייג' שלי: שמישהו יגיד לי על עצמי משהו ועוד בלי להתאמץ בעזרת תווים שהם שלבים? מדוע שאצטרף למסע שלא אני התחלתי? אך מרגע לרגע הבנתי שלא רק שהצטרפתי למסע, אלא שאין לי אפשרות לפרוש ממנו. וכך, תוך התעלמות מחוקי ממד הזמן והמרחב, צעדיו של רון במסע זה מקדימים את המאוחר ומאחרים את המוקדם.

בצעדים גדולים ובדילוגים קטנים הוא מוביל אותנו כלהטוטן בקרקס שבו הוא גם הכרוז, גם האריות, גם הליצנים וגם הקהל, מטיח בנו את עצמנו שוב ושוב, מעמת אותנו עם אמת, לעתים נעימה ולפעמים פחות, אבל מכל כיוון הכי אמיתית שאפשר. אם יש לכם אומץ, קראו את הספר הזה. ואם אין, קראו בכל זאת, ואז האומץ יגיע, ותלמדו איתו איך לפחד בלי לפחד.

(אתגר מויאל, מחבר "חתן פרס ישראל")

  • ISBN: 978-1-61838-693-9
  • גודל (עמ'): 80
  • מו"ל: פרדס
  • יצא לאור ב-: 06/01/2016
  • שם המחבר: רון דניאל שפי
  • זמין להשאלה: כן

הקדמה

פֶּרְסוֹנָל

חיפה, 23 באוקטובר, 1969. מלחמת ההתשה לאורך גבולותיה של המדינה הייתה בעיצומה. חוליות חבלה מארגונים פלסטיניים שונים, "הפַדַיוּנִים", כפי שהם כונו בתקשורת העברית של אז, ביצעו "חבלות", "פיגועים" בשפה חדשה יותר, גם בתוך שטחי הקו הירוק, היינו, בתחומי מדינת ישראל.

היה זה לילה סתווי. הדיה של התפוצצות עזה החרידו את שלוותם של תושבי עיר הפועלים "האדומה", זו שתמיד הלינו עליה שהיא נוטה להירדם בשעה מוקדמת. הפעם מישהו כנראה דאג להעיר אותה משנתה. הבּוּם החריג והרועם כל כך, הגיע מכיוון הכניסה הדרומית לשכונת קריית אליעזר, בואכה רחוב אבנר. היעד היה הבית בפינת כביש חיפה־תל אביב, מול שכונת בת גלים היפהפייה. למרות שהייתה זו שעת לילה מאוחרת, חיש מהר פשטה השמועה שקבוצת "פַדַיוּנִים" השליכה מטען חבלה לעבר הבית הפינתי שבשכונה.

מאות מדיירי השכונה, טרוטי עיניים מבוהלים ומודאגים, החלו עושים דרכם לעבר הבית שנפגע. לא בכל יום התרחש בשכונה השקטה הזאת אירוע חבלה בסדר גודל שכזה. שוטרים בחאקי, שהגיעו בשלוש ניידות משטרה מסוג וויליס ופורד, ניסו לגדר את המקום ולמנוע מהקהל הסקרן להתקרב אליו. שוטרים, שהיו בחופשה בביתם שב"שיכון השוטרים" הסמוך למקום האירוע, הגיעו במהירות ברגל וסייעו לחבריהם לטפל בפינוי הנפגעים ובהשלטת סדר. היה שם מה שנהגנו לכנות, בלגן מאורגן. המיומנות שנרכשה בישראל לדאבוננו בטיפול באירועים רבי נפגעים, לא הייתה מוכרת אז.

"חבלנים"? הרבו לשאול הילדים שהתגוררו ב"בְּלוֹק", כינויו של השיכון רב המשתכנים, "מה זה חבלנים?" איש לא השיב כי כולם היו המומים. "מה זה חבלנים?" הם חזרו ושאלו. "חבלנים הם ערבים רעים שרוצים להרוג יהודים", ניסתה אחת האימהות להסביר לבנה המפוחד, אבל מיד אחר כך מיהרה לתקן: "כמובן, לא כל הערבים, חמודי, רק אותם ערבים רעים שלא רוצים שנגור בארץ הזאת ומנסים להרוג אותנו". אלו מהילדים ששפר גורלם והיו עדים לנעשה מקרוב, יכלו לספר למחרת בבית הספר על המאורעות ואולי אף למצוא נושא לשיעור חיבור. אני מודה, שגם אני בגיל מאוחר יחסית קיבלתי את השיעור הראשון, האמיתי, ביחסי יהודים־ערבים בארץ ישראל. זה קרה שם, בזירת האירוע.

קריית אליעזר הייתה שכונה פטריוטית ש"הכשירה" דורות של טייסים, חובלים ולוחמים ביחידות הקרביות השונות שאז היו באמת יחידות עילית. הייתה זו שכונה פטריוטית אך לא קנאית. שרתה שם אווירה של חברה אזרחית בריאה, של חינוך ותרבות אמיתיים. היו בה שלוש תנועות נוער שהטביעו חותמן על בני הנוער: הנוער העובד, השומר הצעיר ובנק"י (ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי). אבל ככלות הכול, הייתה זו שכונה חיפאית רגילה, כמו בת גלים, כמו נווה שאנן. ובכל זאת, אם הייתי צריך להבליט בה מאפיין אחד, לא בהכרח מייצג, הייתי מציין את... סניף קופת החולים המאיים ברחוב צה"ל.

ומדוע דווקא הסניף הזה? ילדים חוששים מרופאים, מזריקות, מדם ניגר. אני זוכר משם משהו אחר לגמרי. בתור ילד לא פחדתי מהאחות עם המזרק הארוך, אבל שם התוודעתי לראשונה למילה "פֶּרסוֹנָל", קרי, איש סגל הנהנה מיחס מיוחד. לאחים, לאחיות, לפקידים וכמובן לרופאים, היה מגיע משום מה "יחס פֶּרְסוֹנָלי" (אישי), שאִפשר להם לחמוק מעמידה מעיקה בתור ולעתים גם מתשלום. הם זכו ליחס מיוחד שאותו ניצלו היטב. סבתי, סבי ואמי יכלו להמתין שם שעות לבואו של הרופא המאחר תמיד, ואז משהגיע זה לחדרו, שניות לפני שהגיע תורם להיכנס אליו, היה חומק מתחת לאפם איזה מיוחס אלמוני, מחייך חיוך זדוני ומכריז בקול: "סליחה, פרסונל", כאומר, אנא פנו לי את הדרך כי מיוחס אני.

אבל מה לי כי אעסוק בזוטות. ב־69' הגיעה המלחמה, כן המלחמה, אל סף ביתי. בלילה שקדם לפיגוע הזה נשמעו הדי פיצוצים בכמה מקומות נוספים בעיר ועוד שלושה מבני מגורים נפגעו קשות. גם אז זה נראה ובעיקר נשמע רחוק. גם חיפה, כאחיותיה ירושלים ותל אביב, החלה להתוודע אל המילה הקשה — טרור. ב"מקרה החבלני" של אותו הלילה נהרגה תושבת השכונה, רחל לב־ברסלר ז"ל, ממטען שהוצמד לדירת הקרקע שבה התגוררה ברחוב אבנר 1. רחל ז"ל הייתה חלל אחד הפיגועים הראשונים בחיפה. בעלה אליהו ובנה אברהם היו בין ששת הפצועים שנפגעו מהמטען הקטלני.

אירועי הלילה ההוא ילוו אותי עוד זמן רב. סיפור משפחות לב־ברסלר הוא סיפור מייצג של מרבית דיירי השכונה. רחל נולדה בפולין, התחנכה בתנועות נוער ציוניות, עלתה ארצה, נישאה, והתגוררה יחד עם משפחתה במעברת עולים. משם עברה משפחתה לשכונת קריית אליעזר שקלטה אז את מפוני המעברות. ההורים, בני דור השואה והתקומה, אנשים קשי יום, קיוו שילדיהם ירכשו השכלה ו"יסתדרו בחיים". הם ייחלו לכך שהילדים יסיימו, בלא מעט קשיים כלכליים, את לימודי הרפואה, המשפטים או ראיית החשבון. האחרים, שפחות הצליחו בלימודיהם, נועדו "ללמוד מקצוע", כגון: נגרות, מסגרות או שרברבות. השירות בצה"ל היה מבחינתם כבוד וחובה כאחד.

ממשל ג'נין, 1988. המחבל שעמד להשתחרר מכלאו באותו היום לא היה שונה משאר העשרות ואולי המאות שעברו תחת ידי, מאז נכנסתי לתפקידי כמושל נפת ג'נין. 200 אלף פלסטינים היו נתונים לשליטתי, חמש עיריות, שמונה מועצות, 60 כפרים, 25 משרדי ממשלה, תחנת משטרה אחת ובית סוהר אחד. כשאותו אסיר נכנס לחדרי הוא השפיל את מבטו. למרות שאיש לא חשד בו שיברח שעה לפני מועד שחרורו הרשמי, הוא בכל זאת היה כבול אל השוטר שליווה אותו. פרוצדורה מחייבת.

הפרוצדורה חייבה גם תהליך של "החזרה בתשובה". הייתי אמור להזהיר את המחבל שריצה כך וכך שנים בכלא הישראלי שלעולם לא יחזור על מעשיו. אם היה מסרב להתחייב — הוא היה מסכן את שחרורו מהכלא. מעטים בלבד סירבו להצהיר על כך. האזהרה הייתה בעל פה ובכתב, ובה היה המחבל מצהיר כי "ינטוש את דרך הטרור וישוב לעיסוקים רגילים". דקות לפני שעמד לשאוף אוויר חופשי וצח, הוא היה ממהר לחתום על ההצהרה שהייתה מוגשת לו, כבר רואה בעיני רוחו את יציאתו לחופשי, את בני משפחתו, את סביבתו. רק לאחר שחתם הייתי מאשר את פקודת השחרור שלו מכלאו ומשיב לו את תעודת הזהות ואת חפציו, שאותם הפקיד ביום מעצרו הראשון — לפני כשני עשורים.

בשל אילוצים של זמן, לא הייתי מרבה לעיין בתיקי האסירים. נמנעתי מלעשות זאת משום שהתיקים היו "משעממים" — הם דמו זה לזה להפליא ולא היה בהם חומר קריאה מרתק. רובם כללו חומר משפטי אפור שנוסח בצורה יבשה להחריד: "התארגנות בלתי חוקית", "ירי בכלי נשק" — העונש: 20 שנות מאסר..." פה ושם היה נוסף תיאור קטן של המעשה המחריד. ההבדל היחיד בין התיקים היה אורך תקופת המאסר שהמחבל נידון לה.

תחושה פנימית בלתי מוסברת הביאה אותי לעיין באותו היום בתיקו האישי של הטרוריסט שזה עתה חתמתי על פקודת שחרורו ושהשבתי לו את תעודת הזהות שלו. אולי במין תנועה בלתי רצונית החלטתי לפתוח את תיקו. בתום עיון קצר בתיק הבינותי כי זה עתה שחררתי את המחבל... שפגע בבני השכונה שלי עשרים שנה קודם לכן. בתיק היו תיאור מפורט של המעשה, ההודאה המפורטת של המחבל שכללה הבעת חרטה, וקריאה לשלום ולאחוות עמים התנוססה בגאון. האיש שזה עתה שחררתי היה מעורב בכל הפיגועים שאירעו בחיפה בלילות 23-22 באוקטובר, 1969. בחלקם הוא אף פיקד על החוליה. נכון, זה קרה לפני 20 שנה... אבל זה קרה.

"רוץ וקרא לשוטר עם המחבל שייכנסו אלי שוב", ביקשתי מעוזרִי בממשל. "מה קרה?" הוא שאל. "לא משהו מיוחד", השבתי, "אני רוצה לראות שוב את האיש". הקצין הצעיר פתח בריצה מהירה והדביק את השניים. "המושל רוצה אתכם אליו", הוא בישר לשוטר. השוטר סב על עקבותיו וגרר אחריו את המחבל הכבול אליו. המחבל החוויר. הוא חשש שמשהו השתבש, אולי ששחרורו עומד להידחות. "מה לעזאזל רוצה ממני המושל?" ודאי החל מעביר במוחו "סרטים" מניה וביה.

כשהשניים נכנסו למשרדי, דבר ראשון הבטתי במחבל שוב, כאילו בפעם הראשונה. הישרתי מבט לעבר פניו ודמו ודאי קפא בעורקיו. הוא לא הבין מה קרה. "שֵב", ציוויתי עליו, "ספר לי על מה נכלאת". שוב לא הבין המחבל את פשר השינוי. הוא לא השכיל לפענח את התעלומה: מה גרם לי לבקשו לספר את סיפורו באיחור של כרבע שעה? מדוע לא ביקשתיו לעשות זאת כשהיה כאן בפעם הראשונה?

הוא החל לספר את הסיפור בדרכו שלו. "אתה יודע", הוא ניסה לעדן את האירוע שבו היה מעורב ושעלה אז בחיי אדם, "זו הייתה משוּבַת נעורים... לא חשבנו עד הסוף... השפיעו עלינו". "תפסיק לבלבל את המוח", גערתי בו, "ותתחיל לתאר לי את כל הסיפור מההתחלה ועד הסוף ואל תסתיר אפילו פרט מידע אחד", הרמתי את קולי.

הוא עשה כמצוותי וסיפר את הסיפור עד תומו בדיוק כפי שזה קרה. משסיים את סיפורו וחש כי מיצה את התיאור המפורט ביותר של הפעולה הקשה, שבה הניחה החוליה בראשותו מספר מטענים בבתי וברחובות חיפה, הוא חדל לדבר והחל מביט בי במבט מפוחד. "מה יקרה עכשיו"? ודאי חשב לעצמו. מבטו היה מעורר רחמים, מבט של מסכן, של מי שכמעט עומד להחמיץ את שחרורו.

הבטתי שוב ושוב בפניו של האיש שעמד להשתחרר לאחר כשני עשורים של מאסר. לא היה בהם מבע ממשי של חרטה. מראות הלילה ההוא מאוקטובר 69' שבו ועלו מול עיני: זירת הפיגוע, מראה הנפגעים, הילדים המבוהלים, ההורים המודאגים, יללת הצופרים, צעקות השוטרים, הזעם שלא התפרץ, ובעיקר התגובה השקטה והאצילית של השכנים. הדקות חלפו וכנראה שגם בראשו של המחבל החלו להתרוצץ מראות אותו הלילה. רציתי ש"ישדר" לי שוב ושוב את התמונות ללא פרשנות או תיווך... אבל הוא ממש לא הצליח. הוא ניסה שוב ושוב ולא הצליח, כי ממרחק השנים התמונות נראו לו שונות. אני כנראה זכרתי, והוא — לא.

ואז כאשר שמתי לב שהוא מתחיל להיזכר במה שאירע — מי יודע, אולי חשש ששחרורו עלול היה להתעכב — לפני שהיה סיפק בידיו לחבר בין האירוע לביני, קטעתי את מחשבותיו. "שחרור מוצלח שיהיה לך", איחלתי לו, כפי שאיחלתי לכל אסיר משוחרר... כמתחייב מהפרוטוקול. וכי מה כבר יכולתי לעשות? להשאיר אותו בכלאו בטענת... פרסונל?

***

ספר זה הוא עיבוד של מחציתה של עבודת דוקטורט שכתבתי אודות הממשל הישראלי בגדה המערבית ובמזרח ירושלים בעשור הראשון (1967-1976). עבודה זו נכתבה בהנחייתם של פרופ' יואב גלבר ופרופ' עוז אלמוג בחוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה. התקופה שנחקרה הייתה התקופה הקלאסית של הממשל הישראלי, שהחלה בתום מלחמת ששת הימים, ביוני 67' והסתיימה בתום העשור הראשון, בשנת 1976. מחציתה השנייה של עבודת הדוקטורט הניבה כבר ספר אחד, סוגיות הליבה בסכסוך הישראלי־פלסטיני, הוצאת פרדס, 2014.

הממשל הצבאי, אַל חֻכְּם אַל עַסְכָּרִי בערבית, בעל האופי הקשוח, הנוקשה, שכל כולו אכיפת צווים ופקודות, נמשך במתכונתו המקורית עד שנת 1981 עת הוקם המינהל האזרחי ביהודה ושומרון. האחרון, אַל אִדַארָה אַל מַדַנִיָה בערבית, הוקם מטעמים מדיניים, כלומר, להוות מערך מכין לקראת החלת ממשל ערבי עצמי ולמעשה כדי ליישם את "תכנית האוטונומיה לערביי הגדה המערבית ורצועת עזה". הרעיון לא צלח כיוון שהתכנית להפיכת ה"שטחים" לאוטונומיה פלסטינית בחסות ישראל לא התקבלה במלואה על ידי האוכלוסייה המקומית. זו ראתה במינהל לא יותר מאשר כלי ומכשיר ליישום הממשל ב"שטחים", שלא היה מקובל עליה, שהרי היא דרשה ואף הקהילה הבינלאומית הכירה בכך, שתהיה לה מדינה עצמאית.

המינהל האזרחי פעל אפוא עד לחתימת "הסכמי אוסלו" וסיים את תפקידו עם העברת סמכויות השלטון לרשות הפלסטינית בשנת 1994-5. משלב זה ואילך, החלה לפעול בגדה המערבית מפקדת תיאום וקישור (מת"ק), הַאִרְתִיבַּאט בערבית, שהחליפה את הממשל ואת המינהל האזרחי. ל"מפקדת התיאום והקישור" (מת"ק) מתלווה ניחוח של שיתוף פעולה בין שווים, או של עבודה מול קולגות בגובה העיניים, למרות שהמת"ק הוא תמיד המאשר לצד הפלסטיני.

"ממשל", "מינהל" או "קישור" — השמות השתנו, אך הסיטואציה המדינית בעשור השני של המאה העשרים ואחת נותרה בעינה.

המחבר

הגדה המערבית

mapa-israel_wa

המקור: אתר Ynet www.ynet.co.il

שער ראשון

ההיערכות להחלת הממשל הישראלי על הגדה המערבית