הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
חידת הלוטוס

במקום 44 

33 

חידת הלוטוס


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0

במקום 44 

33 

במקום 44 

33 

גודל (עמ'): 212
מו"ל: איפאבליש ePublish - הוצאה לאור

תקציר

"חידת הלוטוס" הוא סיפורו של ישראלי, מורה למדיטציה, היוצא לחפש, תמורת שכר, בחור קנדי שנעלם בהודו. בעת החיפוש הגיבור נקלע למקדשים רוחניים, לבתי קברות ולמאורות סמים, מתפתל בין אהבה, סקס והארה.

המחבר שוזר בסיפור העלילה מעשיות עתיקות מחיי הבודהה, ואגדות המקרבות את הקורא לעולם זר וערפילי שהגבולות שבו, בין דמיון למציאות, מטושטשים.

המזרח המסתורי, המרתק והמסוכן, עולמם הנסתר של נזירים בודהיסטים ונוודים הינדים, כתות סודיות, טנטרה, הודו הצבעונית והמשכרת ויפן המתועשת, חיי הרוח הנטולים צורכי יומיום והמאפיה בהונג-קונג - את כל אלה מתאר המחבר בדיוק רב.

  • ISBN: 978-965-571-099-1
  • גודל (עמ'): 212
  • מו"ל: איפאבליש ePublish - הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 07/02/1997
  • שם המחבר: ניסים אמון
  • זמין להשאלה: כן

בית ריק

מאז שאדוארד נעלם, נמנעה אן אדאמס מלחזור ישר הביתה אחרי העבודה. היא הייתה נפגשת עם חברות בבית קפה, קופצת לבקר את אמה בווילה או מסתובבת במרכזי קניות וקונה כל מיני דברים שלא הייתה ממש צריכה. היא רכשה כמה תחתונים והרגישה מטופשת, באותה מידה הייתה יכולה לקנות חולצה או נעליים. היא נהגה הביתה במצב רוח עכור במעלה הכבישים מכוסי השלג. עצרה ללחם וחלב ונתנה לאדון מילר הזקן לארוז גבינה קצת נוזלת בשקית נייר. היא קנתה גם עיתון ושוקולד מר ועברה במכוניתה ליד עצים שסנאים קטנים קפצו עליהם, גורמים למפולות שלג קטנות להתרסק על האדמה.

היא נזכרה שהיא ואדי הלכו שם פעם שלובי ידיים והוא הצחיק אותה. כשהחנתה את המכונית, מצב רוחה היה שפוף במיוחד. עוד ערב אטי חיכה לה, ערב מהסוג שנגמר בכאב ראש. אולי עוד סרט ישן, הטלוויזיה הייתה קשר הצלה אמיתי בזמן האחרון. אן חשה את הבדידות חודרת דרך החשכה והקור, והתחושה הייתה ממש פיזית. כל כך הרבה פעמים היא ניסתה להבין את היעלמו של אדי, מכל הזוויות האפשריות, אבל היה זה כמו להטיח את הראש בקיר.

 

היא נכנסה לבניין עם השקיות, רוקנה את תיבת המכתבים שהכילה מודעות, כמה הזמנות וירחון מדעי בשביל אדוארד. עברה על כל אלה בעוד המעלית מחליקה במעלה הקומות, וכשיצאה החוצה, חיפשה ידה מכאנית את המפתחות בתוך התיק. אבל הדלת הייתה פתוחה לרווחה והיא נכנסה פנימה המומה, כשידה עדיין בתוך התיק וליבה פועם בחוזקה ובמהירות. לרגע חשבה אולי אדי חזר, אך מישהו הפיל את עץ האשוח הקטן על הרצפה והיא שמעה את החתול של אדי מיילל בפינה רחוקה. הם הפכו את הסלון ולא חסו על חדר השינה, הם אפילו קרעו בתלישה וילון אחד, והיא חשבה, ״למה?״. המקרר נשאר פתוח, התיקים של אדי היו פזורים על הרצפה, ומגבות מחדר האמבטיה היו בכל מקום. הכל היה לא הגיוני. נדמה שדבר לא נגנב, אך במהפכה ששררה, היה קשה להבחין מה בדיוק חסר. היא הרגישה חסרת אונים ומרוקנת, התיישבה על הרצפה בין ערמות של דברים והתחילה לבכות. זה היה הרגע שבו צלצל הטלפון. היא נתנה לו לצלצל והמזכירה האלקטרונית נכנסה לפעולה. היה זה קולו הסמכותי, קול 'דיקן הפקולטה', של אביה: ״אל תשכחי יקרה, מחר בערב אצל השגריר, אנחנו רוצים שתבואי. תתקשרי חזרה״.

גם לזה לא היה לה כוח, היא לא רצתה ללכת, אבל ידעה שזה לא יעזור. מעולם לא קרה, ולא חשוב עד כמה התנגדה, שלא תעשה כמצוות אביה. החתול היה עכשיו לצדה, אבל לא ממש התקרב. פעם היא די התנגדה לחתול, אבל אחרי שאדי נעלם, הרגישה צורך להחזיק בו, מזכרת חיה ממנו. לבסוף התעשתה וניגשה לטלפון, הודיעה לאביה שפרצו לבית. בקרוב הוא יגיע. אן הייתה מבולבלת. על הפסנתר עמדה עדיין תמונתו הממוסגרת של אדי, מחייך לעברה כאילו כלום לא השתנה. ההיעלמות הזו כלל לא התאימה לו. אם היה עוד משהו בחייה שסימל יציבות מלבד אביה, היה זה אדי. הוא היה היציבות עצמה.

 

הם נפגשו במסיבת הפקולטה, אך היא שמעה עליו עוד קודם מאביה. הוא היה סטודנט מוכשר, מבריק, אבל גם יהודי. האם קינא בו אביה הדיקן שהיה עדיין פעיל בעבודתו המדעית, בדוקטורנט הצעיר? מחשבה זו עברה מספר פעמים בראשה של אן.

 

במסיבה, פיטר אדאמס הציג את התלמיד המבטיח בפני בתו, ולאן היה הרושם שכשהסכימה לרקוד עם אדי, שצל עבר על פניו הרגועים תמיד של הפרופסור. מאוחר יותר, נכנע ללחצם של חבריו, התיישבת אדוארד קליין ליד הפסנתר, ומה שקרה אחר-כך כבש את ליבה של אן. בעוד צלילי הנוקטורנו נשמעים ברקע, בחנה אן את פניו הרגועות ולא יכלה להתיק את מבטה מעיניו שגוונן היה כמעט סגול, עצומות למחצה מאחורי ברק המשקפיים. היא הבחינה גם בצדודית קלסתרו שמעבר לזקן החום והרך. והקשיבה בריכוז. לרגע קט הוא הרים ראשו ומבטו חצה את החדר ונח עליה נקי וחד. הוא חזר מיד לפסנתר, לא הספיק לראות איך הסמיקה.

גב׳ מלאני רוז אדאמס, רוזי למשפחה וחברים, הייתה מתבוננת שקטה. אדי מצא חן גם בעיניה מהרגע הראשון. גבוה, מעט כפוף כאילו בענווה, בחור צעיר מוזר, עם פרופיל חד ותנודה עדינה של הראש, כמו מתוך מבוכה. היא העריכה את השקט שלו, את מבטו החם, ולמדה לאהוב אותו בזכות פקחותו, סקרנותו וכנותו הבלתי מתפרשת. הוא היה שונה מבחורים צעירים אחרים שהכירה, ושונה מבעלה הקונפורמיסט – קשה אופי, טרוד במשחקי כוח בלי הפסקה… רוזי התגעגעה לאדי כמו לבן שנעלם בשדה הקרב. כואבת, היא ניסתה להפעיל את הקשרים שלה, לא רק כדי להחזיר אותו חזרה לכאן, או לאן, אלא מתוך דאגה אמיתית ומכיוון שאולי הזדקק לעזרה. מפתיע כמה כוח אפשר להפעיל בין הפטפוטים והשקט שבמשחק ברידג׳ בחברה הגבוהה. אך עדיין דבר לא התחדש, היעלמו של אדי היה אפוף ענן מסתורין כבד.

 

אן זכרה את אדי, איך היה מכווץ את עיניו כשהיה יושב ומקשיב לה. איך היה קורא בספרים שלו וזוכר הכל. איך כשרצה בקרבתה היה מוריד את העפעפיים נמוך וכורע כמו איזיס החתול שלו, שנקרא על שם האל המצרי השומר על המסתורין. ספינסקי במבטו, עם מבט שמבטיח כוכבים רחוקים. לאדי היו גם שתי כפות ידיים גדולות, כמו של איכר, אבל עדינות כל כך, ידיים שידעו לספר את געגועיו הרומנטיים של פרדריק שופן.

 

היא הכניסה את החלב והגבינה למקרר ונזכרה שאולי המשטרה תחפש טביעות אצבעות, ושעדיף לא לגעת בכלום. אן נשכבה על המיטה הגדולה בחדר השינה ועצמה את העיניים.

 

עברו חודשיים מאז שאדי עזב לטוקיו, לייצג את פרופ׳ פ. אדאמס בקונגרס הבינלאומי של 'תאגיד החלב האסיאתי'. הוא היה אמור להיות שם שבועיים ולחזור. ביפן הוא הצטרף לסיור בהונג-קונג, ומשם החליט באופן מפתיע לנסוע להודו, דבר שכלל לא היה בתוכנית. מהודו נתקבל מכתב נלהב אחד ומאז כלום, כאילו בלעה אותו האדמה. היא התקשרה בטלפון לקונסול בבומביי, ביקשה שינסו לאתר אותו, אבל המזכיר הראשון התנצל שאין הם ערוכים לחפש נתינים קנדים שנעלמו בארצות ניכר, והוא בכלל לא ערוך לדברים כאלה, ומחוסר כוח אדם המיומן לכך. המזכיר נאנח ורשם לעצמו את הפרטים לכל מקרה.

אן לא ידעה מה לחשוב, אבל מה שהרגישה היה רע. בטן מכווצת, בית ריק, געגועים עזים, בחילה מתמשכת וכאב נטישה מעליב. היא נרדמה כנראה, כי פתאום היו קולות בסלון. היא קמה מטושטשת קצת, פסעה לאט והספיקה לשמוע את אביה אומר לסוכן הביטוח: ״ג׳רי, אני יודע שאני יכול לסמוך עליך שתשמור על דיסקרטיות לגבי העניין״, ואז הוא פנה לאן: ״אן יקירתי, עכשיו הכל בסדר… את יכולה לסדר את הדירה…״.

 

אן הסתובבה ללכת חזרה לחדר השינה. ״אל תשכחי לבוא מחר, יקרה״, שמעה אותו אומר לפני שנפלה שוב על המיטה. ״… נבוא לאסוף אותך בשמונה בערב״. "יותר גרוע מזה לא יכול להיות," חשבה ולקחה כדור נגד כאב ראש וכדור הרגעה. היא התעוררה רק למחרת בבוקר, לאשליה של אור שמש רך, שיצרו הווילונות הצהובים גם ביום החורף העכור ביותר.