הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
3 דירוגים
3.3
ממוצע
1
0
2
1
3
1
4
0
5
1
28
גם ב - Kindle
חטאיו של הקדוש 3: סקנדל
44 

חטאיו של הקדוש 3: סקנדל


דרג ספר זה מתוך 5
3 דירוגים
3.3
ממוצע
1
0
2
1
3
1
4
0
5
1
28
44 
44 
מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר

תקציר

לא סתם קוראים לו "האילם". קר, נוקשה ומחושב,

ובקושי מדבר.

וכשהוא כבר מדבר, תמיד זה בבוז.

כשהוא מדבר, המילים שלו לא מכוונות אלי.

כשהוא מדבר, הבטן שלי מתהפכת, כל עולמי מתהפך.

הוא בן שלושים ושלוש.

אני בת שמונה־עשרה.

הוא אבא חד־הורי ושותף עסקי של אבא שלי.

בעיניו אני רק ילדה, והבת של האויב שלו.

הוא לא פנוי רגשית.

ואני מרגישה... מרגישה כלפיו דברים שאני לא אמורה להרגיש.

טרנט רקסרות' ישבור את לבי. הכתובת לא רק על הקיר, אלא על הנשמה שלי.

ולמרות הכול, אני לא מסוגלת לשמור מרחק ממנו.

הדבר האחרון שהמשפחה שלי צריכה זה סקנדל, אבל זה בדיוק מה שאנחנו נספק להם.

וזה הולך להיות יופי של בלגן.

ל׳. ג'יי. שֶן, ילידת ישראל, היא סופרת רבת־מכר של ספרות רומנטית. חיה בקליפורניה עם בעלה ובנה ונהנית מיין טוב, מתוכניות ריאליטי גרועות, ומלתפוס קרני שמש עם החתול העצלן שלה.

  • ISBN: 15101099
  • מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר
  • יצא לאור ב-: 01/11/2019
  • שם המחבר: ליהי שן
  • תורגם ע"י: אמירה פישר
  • זמין להשאלה: כן

"מה הרגשת כשכתבת את זה?" סוניה החזיקה בַּדף עם עקבות כוס הוויסקי כאילו זה תינוק מזורגג שנולד לה. וילון של דמעות ניצנץ בעיניה. הדרמה הגיעה לשיא בפגישה הזאת. שמעתי נימה רומנטית בקולה וידעתי מה היא מחפשת. פריצת דרך. רגע. כמו נקודת מפנה בסרט הוליוודי שאחריה הכול משתנה. הילדה המוזרה נפטרת מהעכבות, האבא תופס שהוא מתנהג כמו חרא מנוכר וקר, והם עובדים על הרגשות שלהם, בלה־בלה־בלה, איפה הטישו?

שיפשפתי את הפנים והצצתי ברולקס שלי. "הייתי שיכור מהתחת כשכתבתי את זה, אז כנראה הרגשתי שבא לי המבורגר שיספוג את האלכוהול," התבדחתי ביובש. לא דיברתי הרבה — ממש לא מפתיע — לא סתם קראו לי האילם. אם דיברתי — זה קרה רק עם סוניה, שהכירה את הגבולות שלי; או עם לוּנה, שהתעלמה מהם וממני.

"אתה משתכר לעתים קרובות?"

מצוקה. זאת היתה הבעת פניה של סוניה. לרוב היא לא חשפה אותה, אבל אני ראיתי מבעד לשכבות האיפור העבות, וגם מבעד למקצוענות שלה.

"לא שזה עניינךְ — אבל לא."

החדר נמלא שתיקה רועמת. תופפתי באצבעות על צג הטלפון הנייד שלי בניסיון להיזכר אם שלחתי לקוריאנים את החוזה. הייתי אמור להיות נחמד יותר, בהתחשב בכך שבתי בת הארבע ישבה לידי, עדה לחילופי הדברים. הייתי אמור להיות הרבה דברים, אבל כל מה שהייתי, כל מה שיכולתי להיות מחוץ לשעות העבודה — זה כועס וזועם ו — למה, לונה? מה לעזאזל עשיתי לך? — מבולבל. איך נהייתי אבא חד־הורי בן שלושים ושלוש, שאין לו זמן ואין לו סבלנות לשום נקבה מלבד הילדה שלו?

"סוסוני־ים. בואו נדבר עליהם." סוניה שינתה נושא ושילבה אצבעות. היא עשתה את זה בכל פעם שהגעתי לקצה גבול הסבלנות ועמדתי להתפוצץ. החיוך שלה היה חמים אך ניטרלי, ממש כמו חדר הטיפול. סקרתי את התמונות שתלויות מאחוריה, ילדים קטנים צוחקים — בולשיט מהסוג שקונים באיקאה — ואת הטפטים בצבע צהוב רך, הכורסאות הפרחוניות המסבירות פנים. האם היא משתדלת יותר מדי או שאני לא משתדל מספיק? היה קשה להחליט בשלב זה. העברתי מבט אל הבת שלי וחייכתי אליה. היא לא החזירה לי חיוך. לא יכולתי להאשים אותה.

"לונה, את רוצה לספר לאבא למה את הכי אוהבת סוסוני־ים?" צייצה סוניה.

לונה חייכה לעבר הפסיכולוגית שלה חיוך מזימתי רחב. היא היתה בת ארבע ולא דיברה. בכלל. אפילו לא מילה, גם לא הברה. לא היתה בעיה במיתרי הקול שלה. האמת שהיא צרחה יפה מאוד אם כאב לה, והשתעלה כשהיתה מצוננת, וזימזמה בלי משים כששיר של ג'סטין ביבר התנגן ברדיו (יש מי שיאמרו שזאת טרגדיה בפני עצמה.)

לונה לא דיברה משום שהיא לא רצתה לדבר. זה היה עניין נפשי, לא גופני, שאלוהים יודע מה מקורו. אבל ידעתי בהחלט שהיא שונה, אדישה ויוצאת דופן. אנשים אמרו שהיא "מיוחדת" כתירוץ להתייחס אליה כמוזרה. כבר לא הייתי מסוגל לגונן עליה מפני המבטים המשונים והגבות שמתרוממות בשאלה. למען האמת, נעשה קשה יותר ויותר להתייחס בביטול לשתיקה שלה ולראות בה רק סימן למופנמות. בכל מקרה, אני התחלתי להתעייף מכך.

לונה פיקחית להחריד, תמיד היתה כזאת ותמיד תהיה. בכל המבחנים שעברה במשך השנים היא הוציאה את הציונים הכי טובים, והיו רבים מספור כאלה. היא מבינה כל מילה שנאמרת לה. היא אילמת מבחירה, אבל צעירה מכדי לעשות את הבחירה הזאת. בלתי אפשרי לנסות לגרום לה לחדול מכך באמצעות דיבורים, ויש בזה גם משהו אירוני. לכן גררתי את עצמי לחדר הטיפולים של סוניה פעמיים בשבוע באמצע יום עבודה. ניסיתי נואשות לעודד את בתי להפסיק את החרם שלה על העולם.

"האמת שאני יודעת לומר לךָ בדיוק למה לונה אוהבת סוסוני־ים." סוניה הידקה את שפתיה והצמידה את הפתק השיכור שלי לשולחנה. מדי פעם לונה היתה אומרת מילה או שתיים כשהיא והפסיכולוגית שלה היו לבדן, אבל היא אף פעם לא דיברה בנוכחותי. סוניה סיפרה לי שיש ללונה קול רך כמו העיניים שלה, קול שקט ועדין ומושלם. אין לה שום מום. "היא פשוט נשמעת כמו ילדה, טרנט. יום אחד גם אתה תשמע את קולה."

זקפתי גבה בעייפות, משעין את ראשי על יד אחת, ונעצתי מבט בג'ינג'ית גדולת החזה. בעבודה חיכו לטיפולי שלוש עסקאות — ארבע, אם שכחתי לשלוח את החוזה לקוריאנים — והזמן שלי היה פאקינג יקר מדי לדיבורים על סוסוני־ים.

"כן?"

סוניה שלחה יד מעבר לשולחן ואחזה ביד הברונזה הגדולה שלי בכף ידה הקטנה והלבנה. "לונה אוהבת סוסוני־ים הכי בעולם, כי סוסון־הים הזכר הוא בעל החיים היחיד שנושא את התינוק שלו, ולא האמא, הנקבה. סוסון־הים הזכר שומר על צאצאיו עד שהם נולדים. הוא זה שנכנס להיריון, שמקנן. נהדר, לא?"

מיצמצתי פעם־פעמיים, מעביר את המבט אל בתי. הייתי כל כך לא מיומן בהתמודדות עם נשים בגילי, שתמיד הרגשתי שהטיפול בלונה הוא לא סתם ירייה באפלה, אלא ירי מחסן שלם של כדורים בתקווה שאחד מהם יפגע במטרה. הרמתי גבות, מחפש תשובה כלשהי בראשי — כל דבר, כל־פאקינג־דבר — שיעלה חיוך על פניה של בתי.

עלה על דעתי ששירותי הרווחה היו חוטפים אותה ממני בן רגע אילו ידעו איזה אידיוט מעוכב־רגשית הוא אבא שלה.

"אני..." התחלתי לומר. סוניה כיחכחה בגרונה, ממהרת להציל אותי.

"הי, לונה? אולי תעזרי לסידני לתלות בחוץ כמה מהקישוטים של הקייטנה? יש לך חוש עיצוב נפלא."

סידני היא המזכירה במרפאה של סוניה. הבת שלי נפתחה אליה, כי בילינו זמן רב בישיבה בחדר ההמתנה לפני פגישות. לונה הינהנה וירדה בקפיצה ממושבה.

הבת שלי יפהפייה. עור הקרמל שלה והתלתלים החומים־בהירים גורמים לעיניה הכחולות להאיר כמגדלור. הבת שלי יפהפייה, והעולם מכוער, ולא ידעתי איך לעזור לה.

זה הרג אותי כמו סרטן. באופן ודאי. באופן פראי.

הדלת נסגרה בחבטה קלה. רק אז סוניה הפנתה אליי את מבטה, וחיוכה נמוג.

הצצתי שוב בשעוני. "תבואי הערב להזדיין עוד פעם, או מה?"

"אלוהים, טרנט." היא ניענעה בראשה ושילבה אצבעות על עורפה. לא הפרעתי לה להרפות רגע. אירוע שחזר על עצמו אצל סוניה. מסיבות שמעבר להבנתי, היא חשבה שמותר לה לגעור בי רק מפני שמדי פעם הכניסה את הזין שלי לפה שלה. האמת היא שכל גרם כוח שלה עליי היה בגלל לונה. הבת שלי העריצה את האדמה שסוניה דרכה עליה והרשתה לעצמה לחייך יותר בנוכחותה.

"אני מבין שהתשובה היא לא."

"ואולי תבין את זה בתור קריאת השכמה? האהבה של לונה לסוסוני־ים היא הדרך שלה לומר — 'אבא, אני מעריכה את העובדה שאתה מטפל בי.' הבת שלך זקוקה לך."

"אני נמצא עם הבת שלי מתי שהיא רק צריכה," אמרתי בזעף. זאת היתה האמת. מה עוד יכולתי לתת ללונה ולא נתתי? הייתי אבא שלה כשהיתה זקוקה למישהו שיפתח צנצנת חמוצים, והייתי אמא שלה כשהיתה זקוקה למישהו שיכניס גופייה לתוך הטייץ השחור של הבלט.

לפני שלוש שנים אמא של לונה, וַאל, הניחה את לונה בעריסה, לקחה את המפתחות ועוד שתי מזוודות גדולות ונעלמה מחיינו. לא היינו זוג, ואל ואני. לונה היתה פרי מסיבת רווקים עם הרבה קוקאין בשיקגו, מסיבה שיצאה משליטה. עשינו אותה בחדר אחורי של מועדון חשפנות. ואל רכבה עליי וחשפנית אחרת ישבה לי על הפרצוף. במבט לאחור, הייתי אמור לקבל שיא גינס בטיפשות על זה שזיינתי חשפנית בלי אמצעי הגנה. הייתי בן עשרים ושמונה — לא ילד בשום קנה מידה — ומספיק חכם לדעת שמה שאני עושה דפוק לגמרי.

אבל בגיל עשרים ושמונה עדיין חשבתי עם הזין ועם הארנק.

בגיל שלושים ושלוש כבר חשבתי עם המוח, וגם מתוך התחשבות באושרה של הבת שלי.

"מתי תיפסק העמדת הפנים הזאת?" קטעתי את סוניה. עייפתי מללכת סחור־סחור סביב הנושא האמיתי. "תגידי מה המחיר, ואני אשלם. כמה דרוש כדי שתעברי לעבוד איתנו באופן פרטי?"

סוניה עבדה במכון פרטי שקיבל מימון חלקי מהמדינה, ואת שאר המימון — מאנשים כמו עבדכם הנאמן. אין סיכוי שהשכר שלה עלה על שמונים אלף בשנה, וזה בהערכה פאקינג אופטימית. אני הצעתי לה מאה וחמישים אלף, את ביטוח הבריאות הכי טוב בשוק, לה ולבן שלה, ואותו מספר שעות עבודה אם תסכים לבוא לעבוד עם לונה באופן בלעדי. סוניה פלטה אנחת סבל ארוכה, עיני התכלת שלה נצצו. "אתה לא תופס, טרנט? אתה צריך לאפשר ללונה להיפתח ליותר אנשים, ולא לגרום לה להיות תלויה בי בשביל תקשורת. חוץ מזה, לונה היא לא הילדה היחידה שזקוקה לי. אני אוהבת לעבוד עם מגוון של מטופלים."

"היא אוהבת אותך," עניתי לה ומרטתי מוך מחליפת הגוצ'י שלי נטולת הרבב. היא חושבת שאני לא רוצה שהבת שלי תדבר איתי? עם הוריי? עם החברים שלי? ניסיתי הכול. אבל לונה נשארה במקומה. המעט שיכולתי לעשות הוא לוודא שהיא לא נתקעת לבד בתוך הראש שלה.

"היא אוהבת גם אותך. פשוט ייקח לה יותר זמן לצאת מהשריון שלה."

"נקווה שזה יקרה לפני שאמצא דרך לשבור אותו." קמתי, רק חצי מתבדח. הבת שלי גרמה לי להרגיש חסר אונים יותר מכל מבוגר שפגשתי בחיי.

"טרנט." קולה של סוניה התחנן כשכבר עמדתי בדלת. עצרתי, אבל לא הסתובבתי. לא. לעזאזל. היא לא הזכירה את מצבה המשפחתי כשבאה לזיון מהיר אחרי שלוּנה והמטפלת הלכו לישון, אבל ידעתי שהיא גרושה ויש לה ילד. לעזאזל עם סוניה הנורמלית ולעזאזל עם הבן הנורמלי שלה. הם לא הבינו את לונה ואותי. על הנייר, אולי כן. אבל להבין אותנו באמת? את עינויי הנפש, הסבל, המוזרויות? אין סיכוי. סוניה היתה פסיכולוגית טובה. אולי חסרת אתיקה, אם כי זה נתון לוויכוח. עשינו סקס בידיעה שאין בכך שום דבר מעבר לזה. שום רגשות, שום סיבוכים, שום ציפיות. היא היתה פסיכולוגית טובה, אבל כמו שאר העולם, היתה די גרועה בלהבין מה עובר עליי. מה עובר עלינו.

"החופש הגדול רק התחיל. בבקשה, אני מעודדת אותך לפַנות מקום וזמן בשביל לונה. אתה עובד שעות ארוכות כל כך. היא באמת תרוויח אם תהיה איתך יותר."

הסתובבתי על מקומי ובחנתי את פניה.

"מה את מציעה?"

"אולי תיקח חופש יום בשבוע כדי לבלות איתה?"

די היה בכמה מצמוצים איטיים מכיווני כדי להבהיר שהיא מסיגה גבול. היא חזרה בה, אבל לא בלי מאבק. שפתיה התהדקו לאות שגם היא מתחילה להתעייף ממני.

"הבנתי. אתה מנהל חשוב ולא יכול להרשות לעצמך זמן חופשי. אז תבטיח לי שתיקח אותה איתך לעבודה פעם בשבוע? קמילה יכולה להשגיח עליה. אני יודעת שבבניין המשרדים שלכם יש חדר משחקים ועוד תנאים שמתאימים לילדים." קמילה היתה האומנת של לונה, בת שישים ושתיים, סבתא לנכד אחד ועוד אחד בדרך. העבודה שלה אצלנו היתה אפוא על זמן שאול. לכן בכל פעם ששמעתי את שמה, משהו בי נע באי־נוחות.

הינהנתי. סוניה עצמה עיניים, נשפה אוויר. "תודה לך."

בלובי הבניין הרמתי את ילקוט דורה של לונה והכנסתי לתוכו את צעצוע סוסון־הים שלה. הושטתי לה את ידי, והיא אחזה בה. עד למעלית הלכנו בדממה.

"ספגטי?" שאלתי, שׂבע־אכזבות. אני אף פעם לא מקבל תשובה.

שום כלום.

"אולי פרוזן יוגורט?"

אפס בריבוע.

המעלית צילצלה. נכנסנו פנימה. לונה נעלה אולסטאר שחורות ולבשה מכנסי ג'ינס וחולצת טריקו לבנה. בגדים מהסוג שיכולתי לדמיין את הבת של ואן דר זי לובשת, כשהיא לא עסוקה בלשדוד חפים מפשע. לונה לא דמתה כלל לבת של ג'יימי — דריה — או לשאר הבנות בגן שלה, שהעדיפו שמלות ונצנצים. מה שלא הפריע לה, כי גם בהן היא לא גילתה שום עניין.

"אז אולי גם ספגטי וגם פרוזן יוגורט?" ניסיתי לשחד אותה. ואני אף פעם לא מנסה לשחד. בחיים לא.

אחיזתה הרופפת בידי התהדקה. מתחמם.

"נוסיף פרוזן יוגורט על הספגטי בתור רוטב ונראה ביחד "דברים מוזרים". שני פרקים. לא נלך לישון בזמן. תלכי לישון בתשע במקום בשמונה." לעזאזל הכול. הגיע סוף השבוע, והנשים יכולות לחכות. הערב אצפה בנטפליקס עם הבת שלי. הערב אהיה סוסון־ים.

לונה לחצה את ידי פעם אחת בהסכמה דוממת.

"אבל אין שוקולד או עוגיות אחרי ארוחת ערב," התרעתי. בכל מה שקשור לאוכל והרגלים בבית, הקפדתי על משמעת. לונה לחצה שוב את ידי.

"תתלונני אצל מישהו שאכפת לו, גברת. אני אבא שלך, ואני קובע את החוקים. אין שוקולד. גם לא בנים — אחרי ארוחת ערב, אחרת..."

חיוך רפאים ריחף על פניה לפני שחזרה לזעוף, מהדקת אל חזהּ את התיק עם סוסון־הים. הבת שלי, עצמי ובשרי, מעולם לא חייכה אליי, אפילו לא פעם אחת, אפילו לא בטעות, אפילו לא בכלל.

סוניה טעתה. אני לא סוסון־ים.

אני הים.