הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
7
גם ב - Kindle
חוק מדבר

במקום 29 

24.1 

חוק מדבר


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
7

במקום 29 

24.1 

במקום 29 

24.1 

גודל (עמ'): 210
מו"ל: שלגי

תקציר

במדבר, מילתו של השיח' קביאן היא החוק. זו הסיבה לכך שהבעת המרי של רעייתו המיועדת, המלכה אמעיה, שברחה במפתיע, הינה פשוט בלתי נסבלת. חוקי המדבר הם הקובעים בממלכתו ולכן קביאן יוצא למצוא את כלתו.

ברגע שאמעיה שבה אל הממלכה שלו, קביאן מתכנן לפתות אותה בתשוקתו אליה. אמעיה חוששת שתשוקה כה מוחלטת ומכלה תותיר אותה מוחלשת, אבל היא כבר הוכיחה לו שהיא מסוגלת להשתוות אליו בתשוקתה. קביאן צריך לצדו מלכה שמסוגלת לקבל אותו עם כל מה שיש בו. היא צריכה להתמודד עם עברו האפל ולהשלים עם חיי המדבר...

  • ISBN: 50-1909
  • גודל (עמ'): 210
  • מו"ל: שלגי
  • יצא לאור ב-: 11/06/2016
  • שם המחבר: קייטלין קרוז
  • תורגם ע"י: עמוס זלינגר
  • זמין להשאלה: כן

1

קביאן התבונן עליה מבעד חלון צדדי בבית הקפה. הגיע הרגע, הוא חשב, ופיו היה לפתע יבש לגמרי. הגיע הזמן לעמוד מולה ולהזכיר לה שהיא שלי. להזכיר לה שאני שלה. אם היא תבוא איתי עכשיו זה סימן שמה שהיה נשאר בינינו. שזו אהבת אמת. אם היא לא תבוא, כנראה שהסיפורים שמספרים בלילה במדבר, הם רק אגדות, ונישואים של נסיך לנסיכה חייבים להיות רק כדי לכרות ברית בין שתי ממלכות.

 

היא לא קיבלה שום אזהרה מוקדמת.

לא היה שום רמז בדמות גבר בעל מבט רציני שעקב אחריה מבין הצללים. שום שתיקות לא השתררו במהירות בהיכנסה לבית קפה קטן בכפר נידח לחופי אגם בקולומביה הבריטית. לא היו שום ניתוקים בטלפון או שיחות שלא נענו בטלפון הסלולרי החד-פעמי האחרון שהיא קנתה. שום דבר לא העיד על עניבת החנק ההולכת ומתהדקת סביב צווארה.

עניבת חנק? היא מיהרה להדחיק את המחשבה שבעצם היא בורחת מעצמה. מההתאהבות המהירה והפתאומית הזאת, שהפתיעה אותה כל כך.

היא הזמינה ספל גדול של קפה חזק וחם, להתמודד עם הקרירות של סוף הסתיו, רחוק כל כך בצפון, כששלג כבר כיסה את פסגות הרי הרוקי הקנדיים ועננים גדולים הנמיכו בשמים. המאפה שהיא בחרה לעצמה היה מתוק מדי, אך היא אכלה בכל זאת את כולו. היא בדקה את המיילים שלה, את ההודעות. היתה לה הודעה קולית חדשה מאחיה הגדול, ריאד, אבל היא התעלמה ממנה. היא תתקשר אליו מאוחר יותר, כשתהיה במקום פחות חשוף. כשתוכל להיות בטוחה שאנשיו של ריאד לא יוכלו לאתר אותה.

ואז היא הרימה את מבטה. איזו הפרעה באוויר גרמה לעורה להתהדק שנייה לפני שהוא התיישב מולה, מעברו השני של שולחן זעיר בבית הקפה.

"שלום, אמעיה," הוא אמר במין סיפוק שקט ונחוש – בעוד שבתוכה, הכול נהפך בבת אחת לזעקה אחת גדולה. "הקשית עלינו לאתר אותך יותר מכפי שציפיתי."

כאילו היתה זאת פגישה סתמית לחלוטין, כאן, בבית הקפה שעל שפת האגם, מחוץ לעונת התיירות, באזור הנידח הזה של קנדה. היא היתה לגמרי משוכנעת שכאן הוא לא יוכל למצוא אותה. כאילו הוא אינו האדם המסוכן ביותר בעולם מבחינתה – האיש שהחזיק את חייה בידיו; ידיים שלמרות כל הצלקות שהותירו בהן מאורעות חייו נראו כה נינוחות על השולחן אשר הפריד ביניהם, בניגוד גמור לזעם האפל שבער בעיניו הנורא אפורות.

כאילו שהיא לא עזבה אותו – את הוד מעלתו, קָבִיאָן איבֶּן זִיעָד אֶל טָלָאס, השיח' המושל במצודה המדברית דָאר טלאס – אולי לא בדיוק בטקס הכלולות, אך די קרוב לכך, לפני כמעט שישה חודשים.

אמעיה נמלטה, ולא הפסיקה לברוח מאז ועד עתה. היא התקיימה על הכסף שהיה בארנקה, ובזכות יכולתה לא להשאיר שום עקבות. וזאת גם תודות לרשת הנרחבת של חברים ושל מכרים ברחבי העולם שהיא הכירה במהלך שנות הנדודים בנעוריה ביחד עם אמהּ שבורת הלב. היא ישנה על הרצפה בבתים של זרים גמורים, התאכסנה בחדרים פנויים בבתי חברים של חברים וצעדה קילומטרים על גבי קילומטרים, באפלה מוחלטת, כדי לצאת מערים ואפילו ממדינות כשעלה בלבה חשש שהוא עלול למצוא אותה בהן. לא היה דבר שהיא רצתה יותר מאשר לזנק ולברוח גם עתה, לאורך רחובות הכפר הכמעט נטוש, ישר אל תוך מימיו הקפואים של אגם קוטנאי, אם לא תהיה לה שום ברירה – אך לא היה לה כל ספק שאם היא תנסה לעשות זאת שוב, קביאן יתפוס אותה.

הפעם, במו ידיו החשופות.

והיא לא יכלה לכבוש את הרעד שחלף בגופה מעצם המחשבה הזאת.

או את הרעד הבא, כשפיו החושני של קביאן התעקל קמעה בחיוך קודר למראה התגובה שלה.

קחי את עצמך בידיים, היא ציוותה על עצמה בלִבה.

אלא שקביאן נראה כאילו הוא שמע גם את זה. היא שנאה את העובדה שאיזשהו חלק בתוכה ממש האמין שהוא מסוגל לכך.

"עושה רושם שאת מופתעת לראות אותי," הוא אמר. "לא יכול להיות."

"מובן שאני מופתעת." לאמעיה לא היה מושג איך בדיוק היא הצליחה להוציא את המילים מפיה. רשימה שלמה של דברים שעליה לעשות עברה בראשה במהירות מסחררת. אם יש לה סיכוי קלוש כלשהו להימלט ממנו שוב, עליה לעשות משהו עכשיו, ברגע זה ממש, כשהוא כבר מצפה ממנה שתנסה לברוח – אבל משום מה היא לא היתה מסוגלת להסיר ממנו את עיניה. בדיוק כמו בפעם האחרונה שהיא פגשה אותו, בארמון של אחיה, מדרום לממלכתו המדברית של קביאן. לכבוד טקס האירוסים, לקראת נישואיהם שאורגנו בשידוך, קביאן השתלט על מלוא תשומת לבה. "חשבתי שששת החודשים האחרונים הצליחו להבהיר לך שאין לי שום רצון לראות אותך שוב לעולם."

"את שייכת לי," הוא אמר באותה ודאות פשוטה כמו כידון של קרח שפילח את גופה בטקס האירוסים שלהם בארמון המלכותי של באקריה לפני חצי שנה. כידון הקרח היה כאילו צונן עוד יותר כעת. "היה לך איזה ספק בכלל שהרגע הזה יגיע? הלא היה ברור שאני אמצא אותך, אמעיה. השאלה היחידה היתה מתי."

קולו היה רגוע במידה מטעה, חלק כמו משי, בבית הקפה השקט הזה. זה לא עמעם בכלל את תחושת האיום שהשרה גופו הקטלני, כולו מקשת שרירים רזה של גבריות שקטה ועצמתית. הוא היה זר לה באותה מידה בדיוק שבה הוא גם ריתק והקסים אותה, באיזשהו אופן לא ברור. הוא לא נראה דומה בכלל לכל הגברים האחרים שנכנסו ויצאו מבית הקפה במהלך הבוקר, מכוסים בזקנים עבותים ובמעילים עבים, משובצים, כדי להתמודד עם הקור הצפוני.

קביאן היה לבוש כולו שחורים, והצבע היחיד שהפר את כל השחור הזה היה אפור הצפחה של עיניו שלא הרפו ממנה אפילו לשנייה. מכנסיים שחורים על רגליו החזקות, מעל מגפי עבודה שחורים ונוחים. חולצת טריקו שחורה דקה מתחת למעיל טייסים שחור, רכוס למחצה כך ששרירי החזה הקשים כגרניט הצליחו להיראות לעין. שערו השחור השופע היה קצר יותר מכפי שהיא זכרה אותו, והתספורת הקצרה הדגישה את התווים הקטלניים של פניו המרתקות, החל בלסת הלוחם העזה שלו, עם רמז למעטה הזקן שהעיד שהוא לא טרח להתגלח כבר כמה ימים, דרך אפו החד ועד עצמות הלחיים שהיו גורמות לכל דוגמן למות מקנאה אך נראו כמו עוד כלי נשק על פנים נוקשות ועזות כל כך.

הוא נראה כמו מתנקש, לא כמו מלך. או אולי כמו איזה מלך גולה שחי במחתרת באיזה מין חלום בלהות. חלום הבלהות שלה. איך שלא יהיה, הוא נראה מאוד-מאוד לא שייך לסביבתו הנוכחית. מעברו השני של העולם, רחוק כל כך מארמונו בדאר טלאס, שם שלטונו נראה טבעי כמו המדבר הריק וההרים הטרשיים המאיימים ששולטים על הממלכה המרוחקת.

או שאולי הקטסטרופה היחידה היא האופן שבו לבה הולם בכוח בתוכה, חזק יותר משנייה לשנייה. זה היה כמו מנה של זיכרון בלתי רצוי, מוחשי מדי, מעורב באדרנלין, שמזכיר לה את המדבר המפחיד שבו היא נולדה ושבו היא בילתה את שנות חייה הראשונות, עטופה בחום הלוהט הזה, עם סופות החול המסמאות והאור המסנוור.

אמעיה שנאה את המדבר.

היא אמרה לעצמה שגם את קביאן היא בכלל לא מחבבת.

"את הפגנת תושייה רבה."

היא לא חשבה שזאת נועדה להיות מחמאה. לא בדיוק. לא מהאיש הזה, עם העיניים הקשות, והאופן הבוחן שבו הוא הביט בה כאילו הוא מחפש נקודות תורפה במבנה הפיזי שלה, כאלה שיוכלו לשמש אותו להשגת המטרות שלו. זה בדיוק מה שהוא עושה, היא אמרה לעצמה.

"כמעט לכדנו אותך בפראג לפני חודשיים."

"לא סביר. לא הייתי מעולם בפראג."

שוב ההתעקלות הזאת של פיו, שגרמה לנשימתה להרגיש מקוטעת ולשפתיה לדגדג, ואמעיה היתה בטוחה כמעט לחלוטין שהוא יודע שהיא משקרת.

"את גאה בעצמך?" הוא שאל. היא שמה לב פתאום שהוא לא זז במשך כל הזמן שהוא ישב מולה. שהוא נותר דומם מדי, דרוך מדי. כמו זקיף. או כמו צלף. "את גרמת לנזק בל יתואר עם התרגיל חסר הטעם שעשית. השערורייה לבדה היתה יכולה להפיל את השלטון בשתי ממלכות, אבל הנה את, שמחה ומאושרת, משקרת לי בפנים בלי שום בושה, שותה לך קפה בערבות קנדה כאילו כלל אינך מודעת לכל החובות המוטלות עלייך."

לא היתה סיבה לכך שדבריו יפגעו באמעיה כמו מהלומה כואבת.

נכון, היא אחותו למחצה של השליט הנוכחי של באקריה. אבל היא לא גדלה בארמון, ואפילו לא בממלכה, כמו איזו נסיכה, עם כל הכתרים והציפיות. אמהּ לקחה את אמעיה איתה כשעזבה, ובהמשך גם התגרשה מהמלך הקודם, אביה של אמעיה – ואמעיה גדלה במערבולת הכואבת של החיים הסוערים של אמהּ. עונה פה, עונה שם. יכטות בדרום צרפת או במיאמי, מפגשים עם אמנים במקומות כמו טאוס או ניו-מקסיקו, או בילוי באתרי נופש כמו באלי. ערים זוהרות מלאות אנשים מפורסמים ועשירים, דירות פנטהאוז מפוארות וסוויטות במלונות פאר, חוות מבודדות עם שפע של בקר דשן ומפגני עושר מסוג אחר, כפרי יותר. לכל מקום שאליו הרוח נשאה את אליזבתה באקרי, לכל מקום שבו היו אנשים שהעריצו אותה מספיק והיו מוכנים לשלם תמורת הזכות להיות בחברתה, מה שאמעיה למדה להכיר כתחליף שאמהּ מצאה לאהבה שאביה לא העניק לה – לשם הן הלכו כל עוד זה לא היה בחזרה לבאקריה, זירת הפשע מבחינתה של אליזבתה.

זה שאמעיה בכלל חזרה לארץ הולדתה, ועוד כיוון שריאד הצליח לשכנע אותה אחרי מות אביהם ולהכניס לה איך שהוא לראש, עם כל הדיבורים שלו על הזכויות השמורות לה מלידה, הביא לקרע בין אמעיה לבין אמהּ. יחסה של אליזבתה אל בתה נעשה צונן באופן מופגן אחרי הלווייתו של המלך מאחר שהשתתפותה של אמעיה בה היתה לדעת אמהּ בגדר בגידה מוחלטת.

אמעיה הבינה שאמהּ עדיין אוהבת את המלך שאבד לה, לא היה לה שום ספק בכך. אלא שאהבתה הנכזבת של אליזבתה נעשתה קשה ומרירה במשך כל השנים הללו עד שקשה היה להבדיל בינה לבין שנאה.

אבל לא היה שום טעם להתעסק במחשבות על יחסיה המסובכים עם אמא שלה, ובוודאי לא במחשבות על יחסיה המסובכים עוד יותר של אמהּ עם רגשותיה שלה. זה לא יכול היה לפתור דבר – בעיקר לא את מצבה הנוכחי של אמעיה. או את מה שקביאן ראה בתור חובותיה.

"אתה מדבר על האחריות שמוטלת על אחי," אמרה כעת אמעיה, ואיכשהו הצליחה להביט ישר אל תוך עיני הלוחם הנוקשות של קביאן, כאילו אינה מושפעת כלל על ידי הופעתו לפניה. אם היא תצליח להתמיד בכך די זמן, אולי היא גם תצליח לשכנע את עצמה בזה. "לא עלי."

"לפני שישה חודשים הייתי מוכן להפגין סבלנות כלפייך." קולו היה רך, לעומת כל דבר אחר אצלו. "זה לא שלא הייתי מודע לאופן שבו גידלו אותך, ללא שום היכרות של כל המסורות העתיקות, וכשאת בתנועה מתמדת. היה ברור לי שהנישואים שלנו יציבו בפנייך אתגרים. לפני שישה חודשים התכוונתי להתמודד עם האתגרים האלה באופן זהיר ותרבותי ככל שרק ניתן."

העולם, שכבר דמם סביבה מרגע שהוא התיישב מולה, התכווץ כעת עד שלא נותרה ממנו אלא להבת הזעם הממוקדת שבערה בעיניו המסוכנות. אפורות ופראיות. נוקבות ומעמיקות לחדור לתוכה, אל מתחת לעורה, כמו אש נוראית שהיא לא יכלה להשתלט עליה או לכבותה. היא צרבה אותה מבפנים, התפשטה מהר מדי, בלי שום מעצורים, בלי שום שליטה, גדולה כל כך שאין לשאתה.

"כמה מתחשב היית לפני שישה חודשים," היא אמרה בקול חרישי. "משונה איך שלא טרחת להזכיר דבר מכל זה בזמנו. אתה היית עסוק מדי בפוזות ובעשיית רושם, ביחד עם אחי. בהופעות לפני כלי התקשורת. אני לא הייתי יותר מאשר קישוט קטן בטקס האירוסים שלי."

"אז את יהירה בדיוק כמו שהיתה אמך?" קולו נעשה קשה כל כך שהיא הרגישה חלולה בפנים, כאילו הוא חבט בה ורוקן אותה לחלוטין למרות שעדיין הוא לא זז בכלל ממקומו. "חבל מאוד. המדבר אינו מסביר פנים לאנשים יהירים כפי שיתגלה לך במהרה. הוא יפשיט אותך מכל ההצטעצעויות שלך ויותיר בסוף רק את מי שאת באמת, בין אם את מוכנה להתייצב מול האמת העירומה ובין אם לאו."

לרגע היה נדמה לה שמשהו מהבהב מאחורי מבטו העז – אם כי היא לא יכלה להעלות בדעתה מה זה היה, מה זה הביע. היא לא רצתה לדמיין בכלל מיהו באמת. לא כשכבר ממילא היא כל כך המומה ממנו.

"אתה מצייר את זה בצבעים כל כך יפים," היא השיבה לו. היא לא הבינה למה היא בכלל יושבת פה עדיין, ממשיכה רק לשוחח איתו. לשוחח. איך זה שהיא חשה משותקת רק מעצם קרבתו? בדיוק כמו שקרה לה בפעם האחרונה, בטקס שלהם, לפני חצי שנה. ואז זה גם נעשה הרבה יותר גרוע – גרוע? שוב היא מיהרה להדחיק את המחשבה. זה היה מדהים. אלא שהיא סירבה לחשוב על זה. לא כאן. לא עכשיו, כשהוא מביט בה. "מי לא היתה רוצה למהר מיד אל המדבר למסע של גילוי עצמי כה מענג?"

קביאן נע סוף-סוף, וזה היה גרוע יותר מחוסר התנועה המאיים שלו. גרוע הרבה יותר. הוא קם על רגליו, במפגן קטלני של גמישות רבת חן שגרמה לרקותיה של אמעיה לפעום בכוח, לגרונה להתייבש. ואז הוא שלח את ידו למטה ולקח את פרק כף ידה, בלי לבקש רשות ובלי שמץ של היסוס, ומשך אותה והעמידה על הרגליים.

והחלק המטורף בכל זה היה שהיא הלכה איתו.

היא כלל לא נאבקה. לא נרתעה. היא לא ניסתה אפילו. כף ידו היתה מחוספסת ומיובלת מול ידה, חמה וחזקה, ובטנה התהפכה בקרבה, ואז צנחה. בהונותיה התעקלו בתוך המגפיים שהיא נעלה. היא התרוממה מהר מדי, ושוב מצאה את עצמה מתנודדת קרוב מדי אל האיש הזה. הזר הזה שהיא לא רוצה, בשום פנים, להינשא לו.

האיש הזה, שעליו היא אפילו לא מסוגלת לחשוב בלי שאיזו מין להבה תידלק עמוק-עמוק בתוכה.

"עזוב אותי," היא לחשה.

אבל ידעה שהיא רוצה להמשיך לחוש בכף היד הזאת אוחזת בכף ידה.

"מה תעשי אם לא?"

קולו היה שלֵו עדיין, אבל היא היתה כל כך קרובה אליו, עד שיכלה לחוש את הרעם החרישי שהתגלגל בו, כמו צליל בס נמוך שהדהד בתוכה. לעורו היה גוון של קינמון, ונדמה היה שחום קורן ממנו, מהיד הסוגרת על ידה ומפניו הרכונות אליה. הוא היה גדול ממנה. גבוה מספיק בשביל שראשה יגיע רק עד הכתף שלו, והעובדה שהוא הקדיש את כל חייו ללימוד אמנות המלחמה היתה כמו להבה שבערה בינם. זה היה חקוק בכל מילימטר גאה שלו. היא יכלה להבחין בקו הלבן של צלקת ישנה שנחקקה בצווארו היהיר, ולא היתה מוכנה להניח לעצמה לחשוב איך בדיוק הוא זכה בצלקת הזאת.

הוא מכונת מלחמה, האיש הזה. קביאן שייך למסורות הישנות באופן מובהק, אמר לה אחיה. היא ידעה זאת מראש. היא לא יכלה להעמיד פנים שלא.

מה שהיא לא ידעה היה עד כמה זה ישפיע עליה. היתה לה הרגשה כאילו היא עומדת קרוב מדי למדורה גדולה, כאילו פניה מתחילות להיכוות מהלהט העז בלי שום יכולת להעריך מתי הרוח תשנה את כיוון נשיבתה.

היא קמה. היא תבוא איתי. היא יודעת שמה שהיה בינינו לא היה ולא יהיה עם אף אחת אחרת. קביאן משך את ידה, הביא אותה קרוב יותר אליו, אל חזהו, ואז הרכין את ראשו כדי לדבר ישר אל תוך אוזנה.

"את תצעקי?" הוא שאל חרש. או שאולי היתה זאת התגרות מצדו. "תצעקי בקול כדי לבקש את עזרתם של כל הזרים הרכרוכיים האלה? מה נראה לך שיקרה אם תעשי את זה? אני לא בן-אדם תרבותי, אמעיה. אני לא חי על פי החוקים שלכם. ולא משנה לי מי מתייצב בדרכי."

 

והיא רעדה כולה. בגלל התחושה של נשימתו על אוזנה לא פחות מאשר בגלל המילים שבהן הוא השתמש. או שאולי זה לא היה בגלל אף אחת מהסיבות הללו; אולי זה היה בגלל האופן שבו הוא החזיק אותה שוב מול גופו, וכיוון שהיא נרדפת עדיין על ידי הזיכרון של מה שקרה בפעם הקודמת, ושהיא לא עשתה שום מאמץ כדי לבלום אותו – אם כי זה היה רק הטירוף של המדבר, לא יותר, היא מיהרה להגיד לעצמה בכעס.

לא היתה לה שום ברירה אלא להאמין בזה. זאת האפשרות היחידה שהיה בה איזה שמץ של היגיון.

"אני בהחלט מאמינה לך," היא לחשה לו. "אבל קשה לי להאמין שאתה מעוניין להופיע בחדשות הערב, בין אם אתה תרבותי או לא. נראה לי שתסכים איתי שהסקנדל יהיה פשוט גדול מדי."

"זאת באמת תיאוריה שאת מעוניינת לבחון?"

היא משכה את עצמה בכוח וניתקה ממנו, מאחיזתו, ולא חמקה מדעתה העובדה שהוא זה שהניח לה להשתחרר. שהוא שלט לגמרי במצב מרגע שהוא נכנס אל בית הקפה הזה – או אפילו לפני כן, היא הבינה, והבטן שלה חזרה להתהפך שוב בתוכה, ואז צנחה עד לכפות רגליה. זה חייב להיות עוד לפני כן.

אמעיה הביטה סביבה בתדהמה מסוימת וקלטה – במאוחר – שבית הקפה ריק יחסית לשעת אחר הצהריים המוקדמת הזאת. המקומיים המעטים שעוד היו בו הקפידו להפנות את מבטיהם באופן שהעיד שמישהו איים עליהם שלא להתערב, או שילם להם בנדיבות כדי להשיג את אותה מטרה. והיא הבחינה גם בשני גברים חסונים, לבושים אף הם שחורים מכף רגל ועד ראש, עומדים ליד הדלת כמו זקיפים, וגרוע עוד יותר – מכונית שחורה גדולה עומדת בחוץ עם מנוע פועל. ממתינה.

ממתינה לה.

היא השיבה את מבטה אל קביאן. "כמה זמן אתה כבר עוקב אחרי?"

עיניו הכהות נצצו.

מאז שאיתרנו אותך במונט-טרמבלנט, בצדה השני של הארץ הענקית הזאת, בקוויבק, לפני עשרה ימים." קביאן היה רגוע ושקט, כמובן. אבל ברור, הלא הוא כבר ניצח. למה שלא יהיה רגוע? "לא היית צריכה לחזור לשם אם באמת רצית לא להיתפס."

"הייתי שם רק שלושה ימים," היא הזדעפה מולו. "שלושה ימים בשישה חודשים."

הוא רק השיב לה מבט, כאילו היה עשוי אבן ומסוגל להמשיך בכך לעד – ויעשה את זה אם יידרש לכך. כאילו היה גוש סלע ענקי שלא ניתן להזזה.

"מונט-טרמבלנט היה החביב עלייך מבין כל אתרי הסקי היוקרתיים שאמך אהבה לפקוד בימי החורף כשהתחשק לה ליהנות ממזג אוויר צונן ובקתות סקי. אני מניח שהיה לזה איזה חלק בהחלטתך ללכת לאוניברסיטה של מונטריאול, כך שתוכלי להגיע לשם בקלות רבה בזמנך החופשי. מזמן חשדתי שאם תחזרי לאחד המקומות שאליהם אמך גררה אותך במשך השנים, זה יהיה לשם."

"כמה זמן אתה כבר חוקר אודותי?" אמעיה הצליחה איכשהו לשאול את השאלה, כשלבה תקוע לה בגרון. היא היתה מופתעת שהוא לא מבחין בכך.

קביאן שב וחייך – תזוזה מהירה מאוד של שפתיים מושכות במידה ממש אבסורדית שגרמה לה לפקפק בשפיותה. אך לא היה ספק בנוגע למתח שהוא גרם לה להרגיש, להתהדקות הגוש שבבטנה, לתחושת חוסר היציבות שלה על רגליה.

היתה לה הרגשה משונה שהוא מודע לזה.

"אני לא חושב שאת מוכנה לדעת את התשובה לשאלה הזאת," הוא אמר לה, והיה עוד משהו בעיניים האפורות הללו. משהו נוסף בתערובת האבן והפלדה של פני הלוחם שלו. והוא אכן צודק, היא חשבה לעצמה. היא לא רוצה לשמוע את התשובה. "לא כאן. לא עכשיו."

"אני חושבת שמגיע לי לדעת עד כמה אתה אובססיבי ברדיפה אחרי, למען האמת. רק כדי שאוכל להתכונן בהתאם."

הוא כמעט צחק. היא ראתה את ניצוץ הכסף המבליח בעיניו, בתנועת הפה הזה שלו, אם כי הוא לא השמיע שום קול.

"מה שמגיע לך הוא להיות מוטלת על כתפי כדי להיגרר מהמקום הזה." מעולם לא יצא לה לשמוע אותו בלתי רגוע במידה כמעט לא אנושית, וכמעט מהפנט בעוצמה הקורנת ממנו, כך שהנימה הגסה הזאת בקולו הדהימה אותה לחלוטין. גרמה לה להיכנס לקשב מלא, ולעיניה למהר לפגוש שוב את עיניו. "שלא תטעי, אילו הייתי תופס אותך במקום טיפה פחות מנומס מקנדה, לא הינו טורחים בכלל עם השיחה המנומסת הזאת. הסבלנות שלי פקעה כליל לפני חצי שנה, אמעיה."

"אתה מאיים עלי, ואז אתה תוהה למה ברחתי?"

"לא מעניין אותי למה ברחת," הוא השיב במהירות וללא שום התחשבות. מעולם היא לא שמעה אותו נשמע גם כך. "את יכולה לצאת החוצה ולהיכנס למכונית, או שאני אכניס אותך למכונית. ההחלטה שלך."

"אני לא מבינה." היא לא עשתה שום ניסיון להסתיר את המרירות בקול שלה, את החרדה על כך שנכנסה לתוך מלכודת, לפני חצי שנה, כשעיניה פקוחות לרווחה, או את החשש שלעולם היא לא תוכל להיחלץ ממנה שוב. "אתה יכול לקחת כל אישה אחרת בעולם שתהיה לך למלכה. אני בטוחה שיש מיליוני נשים ששוכבות כל לילה ערות וחולמות על כתרים וטקסים בארמון. ואתה יכול בפירוש לכרות ברית עם הממלכה של אחי, אם זה מה שאתה רוצה, בין אם המלכה שלך היא בת משפחתו ובין אם לאו. אתה לא צריך אותי."

שוב החיוך הזה, מרתק ומסוכן באותה מידה. כל תמצית הווייתו של קביאן הצטמצמה לתזוזת השפתיים המהירה הזאת.

"אבל אותך אני רוצה," הוא אמר בקול עמוק ומלא ודאות. כל כך מלא בוודאות. כמו סלע. "כך שזה כלל לא משנה."

 

קביאן כבר חשב לרגע שהיא תנסה לברוח. למרות חוסר התועלת הברור של כל ניסיון מהסוג הזה.

והצופה מהצד שהיה תמיד חלק ממנו, המדבר שהיה קיים בתוכו, בלתי מרוסן ובלתי נכבש ואפל יותר מכל לילה, די קיווה שהיא תנסה. כי הוא שונה לחלוטין מהגברים שהיא הכירה כל חייה. הוא לא חיוור וחלשלוש. מערבי ומוותר. הוא חושל על ידי פלדה ואובדן, והצליח לגבור על בוגדנות וניסיונות הפיכה במו ידיו המגואלות בדם. הוא הפך את עצמו למה שהיה הכי שנוא עליו, כי זה היה בגדר רוע הכרחי, בגדר עול שהוא חייב לשאת למען רווחתם של נתיניו. אולי השינוי הזה היה לו קל מדי; אולי הוא באמת האפלה בהתגלמותה – אך אלו שאלות שמתאימות לנפש חסרת מנוח בלילה ארוך ואפל. קביאן לא היה מעולם איש טוב, אלא רק איש נחוש מאוד.

לא רק שהוא היה רודף אחריה ותופס אותה; הוא גם היה נהנה מזה.

משהו מזה ניכר כפי הנראה בהבעת פניו, כי היא החווירה, הנסיכה הנמלטת שלו, שהצליחה לחמוק ממנו במשך כל הזמן הזה, ובעשותה את זה הוכיחה שהיא בדיוק המלכה שלטענתה היא לא רוצה להיות. המלכה לה הוא זקוק.

ואז היא בלעה במאמץ גדול כל כך שהוא ממש שמע את זה, ובהיותו ממש מפלצת, גם זה מצא חן בעיניו.

"רוצי," הוא הציע לה, באופן שבו הזמין פעם את אחד מיריביו לנסות לקחת מידיו את השלטון. יריב חסר ניסיון ובעל אגו בלתי מרוסן. זה לא נגמר טוב מבחינת המתמודד האוויל ההוא. שלא לומר דבר על גורלו של היצור הבוגדני אשר קטל את אביו של קביאן ממש לפני עיניו. קביאן לא היה אדם טוב. אסור שלאישה שתהפוך להיות מלכתו יהיו ספקות כלשהם בנוגע לכך. "תראי מה יקרה."

הוא לא ידע מה הוא מצפה שהיא תעשה, אבל זה בטח לא היה המבט המתריס הזה שהיא נעצה בו, כשידיה מאוגרפות על מותניה, כאילו היא שוקלת להחטיף לו איזה אגרוף, ממש כאן, בפרהסיה. גם את זה הוא קיווה שהיא תעשה. כל מגע שהוא, הוא יקבל בשמחה.

היא היתה יפה עד כדי כך שהיה עליה להיות עדינה ומפונקת, בובת זכוכית שברירית שמחזיקים לבטח על מדף גבוה ומוגן – והיא היתה גם בטוחה שזהו המצב. הוא היה סוגד לה בתור שכזאת. אבל זה שהיא גם כזאת – עם היכולת לחמוק מפניו במשך זמן רב כל כך, והעוצמה לעמוד מולו כעת בלי להתכווץ או להתמוטט במצב שבו הרבה גברים בוגרים לא היו מעיזים להתייצב מולו – כמעט הצליח לגרום לו... לרתוח מזעם.

טוב, אולי זעם אינה המילה הנכונה. אבל זה היה אפל, התגובה הזאת שרחשה בתוכו. רכה ועסיסית. ובכל זאת היא מחצה אותו כמו צבת חלקלקה. הוא דמיין לעצמו שזוהי מין הערכה כלפיה. הערכה למלכה הנועזת והראויה שהיא תהפוך להיות אם רק יעלה בידו לאלף אותה ולהתאימה לתפקיד. לקביאן לא היה ספק באשר ליכולתו לעשות את זה, עם הזמן. אין שום ספק שהוא יעשה את זה.

האם הוא לא הצליח להשיג כל מטרה אשר הציב בפני עצמו עד כה, ולא משנה עד כמה רצופת חתחתים היתה הדרך שהובילה אותו לזה? מהי אישה אחת בהשוואה לכס השלטון שהוא היה צריך לתבוע בחזרה, בהשוואה לנקמה שהוא היה צריך לנקום על מה שנעשה למשפחתו, לכתם שהוא היה צריך למחות מנשמתו? אפילו אם מדובר באישה הזאת שנאבקה בו במקום שבו אחרים ברחו ממנו באימה.

יעזור לו אלוהים, אבל הוא נהנה מזה. ככל שהיא הרגיזה אותו יותר בהתרסה ובעיקשות שלה, כך הוא חיבב אותה יותר.

כבר מההתחלה, יופייה היה כמו מהלומת פטיש ברקתו, תפס אותו בהפתעה מוחלטת. זה היה הרמז הראשון שהוא קיבל אי-פעם להיותו בן-תמותה רגיל, לכך שגם הוא עלול ליפול בגלל אותם החטאים כמו כולם. זאת לא היתה תגלית שהוא שש במיוחד לגלות. הוא עוד זכר, יותר מדי טוב, את הפגישה ההיא עם ריאד אל באקרי, שהיה באותם הימים רק יורש העצר של באקריה.

"אתה מעוניין בברית," הוא אמר כשריאד הובא לפניו לאולם הכס הגדול והמפואר במצודה העתיקה של דאר טלאס, שנחצבה בסלעי ההר ובמשך מאות שנים עמדה איתן. קביאן רצה שהיא תוסיף לעמוד כך גם במאות השנים הבאות.

"כן, בהחלט."

"ואיזו תועלת יכולה להיות לי מברית שכזאת?"

ריאד הרבה לדבר על עניינים של מדיניות ועל תופי המלחמה שרועמים במשך זמן כה רב בחלק הזה של העולם, עד שקביאן כבר התחיל לחשוב עליהם כעל נעימת הנושא האישית שלו. ומוטב בהרבה לרקוד מאשר למות. יתר על כן, הוא גם ידע שהצדק עם ריאד – המעצמות הכבירות המקיפות אותם כופות את רצונן באמצעות עורמה ותוך ניצול תאוות הבצע של המקומיים, וכשזה לא עובד, עם הטילים ארוכי הטווח של הצבאות הממומנים על ידיהן. כך הן מצליחות לשלוט עדיין בעולם מדי יום ביומו.

"ויש לי גם אחות," אמר ריאד בסוף הסקירה שלו את המציאות הפוליטית הלא נעימה של האזור.

"להרבה גברים יש אחיות. לא לכל הגברים האלה יש גם ממלכות על סף תהום שיכולות להיעזר בסיוע של הצבא שלי."

אמנם דאר טלאס אינה נתמכת אולי באותה מידה כמו כמה משכנותיה, וצבאה אולי אינו גדול כמו שלהן, אך הם לא הובסו על ידי גורם זר מאז שהם גירשו את הסולטנות העות'מאנית במאה החמש-עשרה.

"אתה נראה לי כמו אדם שמעדיף את המסורות העתיקות." ריאד משך כתפיים, אם כי הבעת פניו היתה די ערמומית. "ודאי שאין שום דרך יעילה יותר לקשור שתי משפחות או שתי מדינות מאשר להפוך אותן לאחת."

"כה אמר האיש שלא התנדב להתחתן עם אחותי," מלמל לעצמו קביאן בהתרווחו על כס המלכות, כאילו לא אכפת לו כך או כך. "למרות שהממלכה שלו היא זאת אשר נמצאת בסכנה."

ריאד לא השיב במענה המתבקש, שלקביאן אין בכלל אחות ושכל אחיו נרצחו בגיל צעיר מאוד במהפכה הרצחנית שעשה קודמו של קביאן. הוא רק מסר לידו טאבלט ולחץ על כפתור ההפעלה כדי להריץ סרטון וידיאו.

"אחותי," הוא אמר בפשטות.

היא היתה יפה, כמובן. אלא שקביאן היה מוקף נשים יפהפיות במשך כל חייו. עותרים שונים הציגו אותן לבחירתו כאילו היו ממתקים שהוא יכול לקחת לעצמו. ההרמון שלו היה מלא במבחר נאה מאוד של יופי נשי מכל רחבי הממלכה שלו, ואף מחוצה לה.

אבל הבחורה הזאת היתה שונה לגמרי.

זה היה המבנה האובלי המושלם של פניה והפה הנדיב והמושך שלה בענותה לשאלתו של ריאד בנימה שניתן היה לכנות רק מתמרדת. מתריסה. בטח שלא כנועה או צייתנית. וקביאן גילה שזה מוצא חן בעיניו הרבה יותר מדי.

זה היה השיער הכהה, השופע והבוהק, שהיא קלעה בצמה שהוטלה לצד אחד מעבר לאחת מכתפיה החלקות, המכוסות רק ברצועות דקיקות של הגופייה הלבנה שהיא לבשה כדי למשוך את תשומת הלב אל עורה השחום, למרות שנקל היה לראות שהיא לא הקדישה כלל תשומת לב להופעתה החיצונית. אלה היו האנרגיה המרצדת והאור הבוהק בעיניה המלוכסנות קמעה, שגונן היה של שוקולד מתוק-מריר ושריסים שחורים יפהפיים עיטרו אותן. עיניים שגרמו לגבר לתת בהן מבט נוסף. מקרוב יותר. לעשות כל מה שביכולתו כדי שלא להסיט עוד לעולם את מבטו.

וזה היה גם מה שהיא אמרה, בקול הטיפה צרוד, עם המבטא הלא ברור הזה, שלא היה צפון אמריקאי וגם לא אירופאי, לא ממש. היא השתמשה בתנועות ידיים להדגשת דבריה, ובהבעות פנים מלאות התלהבות, להבדיל מהשלווה האלגנטית המעושה של הנשים שהוא הכיר. היא דיברה מהר כל כך, בלהט רב כל כך, שבניגוד לרצונו הוא נמלא עניין. וכשהיא סיימה, היא צחקה, וזה היה כמו מים קרירים וצלולים, מבעבעים ובוהקים, ששוטפים מעליו את התלאות, עושים אותו צמא – כל כך, כל כך צמא – לעוד.

"תן לי לנחש," היא אמרה בסרטון, וקולה היה יבש וקצת מקניט, באופן שנורה ישר אל תוך החלק הקשה ביותר שלו – מה שאילץ את קביאן להזכיר לעצמו שהיא כלל לא מדברת אליו. שמה שהוא רואה הוא שיחה מצולמת בין האישה הזאת לבין אחיה. "המלך המהולל של באקרי אינו נמנה עם חובבי הארי פוטר."

היא היתה כמו מהלומה עזה לרקתו, שגרמה לראשו להסתחרר. ההשפעה של מהלומה בלתי צפויה כל כך זרמה בתוך דמו כמו איזה וירוס פראי שמכלה את כל מה שנקרה בדרכו ומותיר אחריו רק מילה אחת בלבד.

שלי.

אבל כשהסרט הסתיים הוא רק חייך אל ריאד ללא שום הבעה.

"אני בכלל לא בטוח שאני זקוק כרגע לאישה," הוא אמר בעצלתיים, והעמידה על המקח ביניהם החלה.

הוא לא העלה בדעתו מעולם שזה יביא אותו עד כאן, אל ארץ לא מסבירת פנים, ארץ של שלג ושל קרח, עצי אורן גדולים וערפילים כבדים, רחוק כל כך צפונה שהוא הרגיש את החורף כמו מגע מתכתי עמום בעצמותיו. הוא העריך את המרי שלה. הוא השתוקק לו. זה יעשה אותה מלכה שתתאים בצורה מושלמת למשול לצדו. אך הוא זקוק גם לרעיה שתציית לו.

אנשים כמו אביו התגברו על הצרכים הסותרים הללו בכך שלקחו לעצמם כמה נשים – אחת לכל תפקיד נחוץ. אלא שקביאן היה נחוש לא לחזור על הטעויות של אביו. הוא היה בטוח שיוכל למצוא את כל מה שנחוץ לו באישה אחת. באישה הזאת.

"תקשיב לי," אמרה אמעיה כשידיה מונחות עדיין על מותניה וסנטרה המרדני מורם אל-על, כאילו מדובר פה במשא ומתן רגיל ולא בעניין סגור. "אם היית מקשיב לי מההתחלה, שום דבר מכל זה לא היה צריך להתרחש."

"אני הקשבתי לך." הוא באמת הקשיב לה בבאקרי, או התכוון להקשיב בכל מקרה, אבל אז היא ברחה. איזה טעם יש להקשבה נוספת? מעשיה דיברו במקומה באופן ברור וחד-משמעי. "בפעם הבאה שאקשיב זה יהיה בעיר העתיקה, שם תוכלי לברוח כמה שתרצי, עשרות קילומטרים לכל כיוון, בלי למצוא שום דבר מלבד את המדבר ואת האנשים שלי. אני אקשיב ואקשיב, אם לא אהיה חייב. וזה יוביל לאותו המקום. את תמצאי את עצמך תחתי, מרצונך שלך, וכל הבריחה הזאת תתגלה כמאבק חסר תועלת במה שנגזר מראש."