הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
4 ממוצע
1
0
2
0
3
1
4
0
5
1
2
חוצה את הקו

חוצה את הקו


דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
4 ממוצע
1
0
2
0
3
1
4
0
5
1
2
37 
37 
גודל (עמ'): 167
מו"ל: עם עובד

תקציר

שיקגו. שנות העשרים של המאה העשרים. איירין רדפילד שותה תה בגג של מלון יקר, ללבנים בלבד. אישה בלונדינית, זוהרת, זרה לכאורה, ניגשת אליה. מתברר שזוהי קלייר קנדרי, חברת ילדות מהגטו השחור בדרום שיקגו. היו שמועות שקלייר חצתה את הקו וחיה כלבנה.


פגישה חוזרת בין שתי הנשים בהארלם, בירת הקהילה השחורה, פורעת את חייה הבורגניים והשלווים לכאורה של איירין, כשזו נחשפת לתשוקת החיים חסרת הרסן, המסוכנת, של קלייר. בדרמה המתרחשת בין שתי הנשים ובינן ובין הבעלים שלהן - האחד שחור כהה עור ולכן אינו יכול להתחזות ללבן, והאחר לבן גזען שאינו יודע שאשתו שחורה - איירין מגלה שאין היא שונה כל כך מחברתה. לא רק נאמנות גזעית מכתיבה את יחסה לקלייר, אלא גם מניעים פסיכולוגיים מטרידים. מעשיהן של שתי הנשים ימיטו עליהן אסון.


רומן מודרניסטי מהודק, מתוחכם ומעודן, אשר עוסק בסוגיות פוליטיות של גזע ומגדר בלי לוותר על הבנה עמוקה של טבע האדם. מפרי עטה של נֶלָה לַרסֶן (1964-1891), מחשובי היוצרים של תנועת ה"הארלם רנסנס", שהתגלתה מחדש בשנות השבעים-שמונים של המאה הקודמת.

  • ISBN: 978-965-13-2635-6
  • גודל (עמ'): 167
  • מו"ל: עם עובד
  • יצא לאור ב-: 19/09/2017
  • שם המחבר: נלה לרסן
  • תורגם ע"י: תמר משמר
  • זמין להשאלה: כן

חלק 1

פגישה

1

זה היה המכתב האחרון בערֵמת דואר הבוקר הקטנה של איירין רדפילד. אחרי כל המכתבים הרגילים והממוּענים בבהירות, נראתה המעטפה הארוכה, העשויה נייר איטלקי דק, ועליה כתב יד כמעט לא קריא, לא שייכת וזרה. והיה בה גם משהו מסתורי וקצת חשאי. דבר־מה דק וחמקני שחָסרה בו כתובת המוענת, שלא להסגיר את זהותה. לא שהיא לא ידעה מיד מיהי השולחת. כשנתיים קודם לכן היא קיבלה מכתב דומה לזה במראהו החיצוני. חשאי, אבל באופן מוזר והחלטי גם מעט ראוותני. דיו ארגמני. נייר תוצרת חוץ בגודל יוצא דופן.

הוא נושא את חותמת הדואר של ניו יורק מאתמול, ציינה לעצמה איירין. גבותיה התמזגו בתנועת כיווץ קטנה. התנועה ביטאה מבוכה יותר מאשר טִרדה, אף שתחושותיה כללו מרכיבים של שתיהן. היא לא יכלה להבין את הנטייה להסתכנות, שידעה כי תוכן המכתב עלול לחשוף, והמחשבה לפתוח את המכתב ולקרוא בו דחתה אותה.

זה תואם, היא חשבה לעצמה, את כל מה שאני יודעת על קלייר קֶנדרי. הולכת תמיד על קו הקץ. ערה תמיד לסכנה, אבל לא פונה אחורה או הצִדה. בוודאי לא בגלל ביטויי בהלה או זעזוע של אחרים.

ולרגע חטוף ראתה איירין רדפילד בדמיונה ילדה קטנה וחיוורת היושבת על ספה כחולה מרופטת ותופרת פיסות של בד אדום מבריק זו לזו, בעוד אביה השיכור — גבר גבוה ובנוי היטב — שופך את זעמו המאיים לכל עבר בחדר העלוב, שואג ומקלל ומזנק לעברה בתנועות חדות ופתאומיות שאף על פי שלרוב לא היו פוגעניות, היו מפחידות. לפעמים הוא הצליח לתפוס אותה. אבל רק העובדה שהילדה זזה לאִטה, עם עבודת התפירה העלובה שלה, לפינה המרוחקת ביותר של הספה העידה שאיום זה, עליה ועל עבודתה, החריד אותה בכלל.

קלייר הייתה מודעת היטב לסכנה שבנטילת סכום כלשהו מהדולר, שכרה השבועי בעבור השליחויות הרבות שעשתה לתופרת שגרה בקומה העליונה בבניין שבו שימש בוב קנדרי שוער. אבל המוּדעות הזאת לא הרתיעה אותה. היא רצתה לצאת לפיקניק יום ראשון של בית הספר שלה והחליטה ללבוש שמלה חדשה. לכן, על אף הסיכון ואי־הנעימות המסוימת, היא לקחה את הכסף וקנתה בד לשמלה האדומה הקטנה ומעוררת החמלה הזאת.

גם בימים ההם לא היה שום דבר קרבני בגישתה של קלייר קנדרי לחיים, ולא הייתה לה שום מחויבות מעבר לסיפוק התשוקה המידית שלה. היא הייתה אנוכית וקרה ונוקשה. אך הייתה לה גם יכולת מוזרה לבטא חום ולהיטות, לפעמים על גבול ההגזמה התאטרלית.

איירין, שהייתה מבוגרת מקלייר בשנה או יותר, זכרה את היום שבוב קנדרי הובא הביתה מת, לאחר שנהרג בתִגרת מועדונים טיפשית. קלייר, שהייתה אז בקושי בת חמש עשרה, רק עמדה שם בשפתיים חשוקות, ידיה הדקות שלובות על החזה הצר שלה, והביטה מטה אל הפנים הלבנות־בצקיות המוכרות של אבא שלה, ובעיניה השחורות, המתלכסנות, מעין הבעת בוז. במשך זמן רב היא עמדה כך, שקטה ומביטה. ואז, פתאום, נכנעה לפרץ של בכי, נענעה את גופה הדק, משכה בשערה הבוהק ורקעה ברגליה הקטנות. ההתפרצות חדלה בפתאומיות שבה החלה. קלייר סקרה במהירות את החדר הדל. עיניה קלטו את כולם, אפילו את שני השוטרים, בהבזק של מבט חד ולעגני, ומיד היא הסתובבה ונעלמה מבעד לדלת.

ממרחק השנים נראה הדבר כמו פרץ של זעם עצור יותר מאשר כמו צער גואה על מות אביה. וזה, ציינה לעצמה איירין, אף שהיא די אהבה אותו בדרכה החתולית במקצת.

חתולית. זוהי בוודאי המילה המתארת במדויק את קלייר קנדרי, אם מילה יחידה יכולה בכלל לתאר אותה. לפעמים הייתה נוקשה ולכאורה חסרת רגש כלל, ולפעמים שפעה חיבה, ותגובותיה היו נמהרות. והייתה בה רשעות מפתיעה ברכותה, מוסתרת היטב עד שעוררו אותה. אז הייתה מסוגלת לשרוט, וביעילות רבה. וכשהובאה לידי כעס, היא נאבקה בעיקשות ובבהילות ולא התחשבה כלל בסכנה, ביתרון הפיזי או המספרי של היריב ובנסיבות מקשות אחרות, או ששכחה אותם. באיזו פראות היא שרטה בציפורניה באותו יום את הילדים ההם שקראו קריאות בוז לעבר אביה ושרו שיר לעגני שחיברו, שהצביע על כמה מהמוזרויות של הליכתו המתנודדת! ואיך היא, בכוונה...

איירין חזרה במחשבותיה להווה, למכתב מקלייר קנדרי שעדיין הוחזק סגור בידה. בחשש־מה היא חתכה באטיות רבה את המעטפה, שלפה ממנה את הדפים המקופלים, פרשׂה אותם והחלה לקרוא.

זה היה, היא ראתה מיד, מה שציפתה לו מרגע שלמדה מחותמת הדואר שקלייר נמצאת בעיר. ביטוי מוחצן במיוחד של רצונה לראות אותה שוב. ובכן, אמרה לעצמה איירין, היא לא צריכה ולא רוצה להסכים לזה. היא גם לא תעזור לקלייר לממש את תשוקתה הטיפשית לחזור לרגע לחיים האלה, שמזמן, ומתוך בחירתה החופשית, השאירה מאחור.

היא עברה במהירות על המכתב וניסתה ככל יכולתה לפענח את המילים שנכתבו בחפזה או לנחש אותן באינסטינקטיביות.

“... כי אני בודדה, כה בודדה... אני מתגעגעת להיות אתך שוב, כפי שמעולם לא התגעגעתי למשהו, ורציתי הרבה דברים בחיי... את לא מתארת לעצמך עד כמה, בחיים החיוורים האלה שלי, עולות בעיניי כל הזמן התמונות הבהירות של האחרת, זו שבעבר חשבתי שאשמח להשתחרר ממנה... זה כמו כאב, סבל שאף פעם לא נגמר...“ דפים על גבי דפים דקים כאלה. ולבסוף הסיום: “ואת אשמה, ‘רין יקירתי. לפחות חלקית. כי כנראה לא הייתי מפתחת את התשוקה האיומה, הפראית הזאת, אם לא הייתי פוגשת אותך אז בשיקגו...“

כתמים אדומים מבריקים ניצתו בלחייה הזֵיתִיּוֹת־חמות של איירין רדפילד.

“אז בשיקגו.“ המילים האלה בלטו מתוך פסקאות רבות של מילים אחרות, והביאו אתן זיכרון חד, צלול, שגם כעת, אחרי שנתיים, התערבבו בו תחושות של השפלה, של עלבון ושל כעס.