הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
3 דירוגים
3.7
ממוצע
1
0
2
0
3
2
4
0
5
1
9
חופשיים 1: ללא עכבות

במקום 35 

27 

חופשיים 1: ללא עכבות


דרג ספר זה מתוך 5
3 דירוגים
3.7
ממוצע
1
0
2
0
3
2
4
0
5
1
9

במקום 35 

27 

במקום 35 

27 

גודל (עמ'): 350
מו"ל: אדל

תקציר

חייה של אשלי התהפכו מקצה לקצה בחצי השנה האחרונה. לאחר שתפסה את החבר שלה עם אישה אחרת במיטה שלהם, מצאה את עצמה ללא מקום לגור בו ועם חובות תופחים בבנק. אם לא די בכך, האקס שלה הצליח לשכנע אותה שהיא אשמה בבגידתו, כיוון שהייתה חסודה מדי במיטה.

טאנר, קווטרבק רודף שמלות – כפי שהעיתונות אוהבת להציג אותו – נחוש לשמר את תדמיתו. מאוכזב מאנשים שניצלו אותו בשביל כסף או חמש עשרה דקות תהילה, הוא נשבע לא לאפשר לאף אחד להתקרב, ולא סומך על אף אחד מלבד הנמצאים במעגל הפנימי שלו, עד שהנסיבות מפגישות אותו עם אשלי .

היא זקוקה לעזרתו במובנים רבים, אולם כדי לעזור לה, טאנר יאלץ לאפשר לאשלי להתקרב אליו.

האם השניים יוכלו להתגבר על משקעי העבר כדי למצוא את מה שהם מחפשים או שהכול יתפוצץ להם בפנים?

ללא עכבות מאת קיי. איי. ברג הוא רומן עכשווי וסקסי על גילוי עצמי, על נאמנות ועל הרצון להשתחרר מהכבלים ולפרוץ קדימה. ללא עכבות הוא חלק ראשון בדואט חופשיים. הספרים כיכבו ברשימות רבי המכר בעולם וזכו להצלחה רבה.

  • ISBN: 111-9-20-18-5
  • גודל (עמ'): 350
  • מו"ל: אדל
  • יצא לאור ב-: 19/10/2018
  • שם המחבר: קיי. איי. ברג
  • תורגם ע"י: ג’ודי גולד
  • זמין להשאלה: כן
Inhibitions_V2-3

פרק 1

אשלי

חלמתם פעם שאפשר היה להתחיל מחדש? חצי השנה האחרונה בחיי הייתה רצופה במכה אחר מכה, והבוקר המחורבן הזה הוא הדובדבן שבקצפת המזורגגת. למה אף פעם כלום לא הולך לי? מה כבר עשיתי בגלגול קודם שמגיע לי כזה רצף של מזל רע? אני רק בחורה פשוטה שמנסה להגשים את חלומותיה. זה נשמע סביר בסך־הכול, נכון?

מכל הבקרים שבהם הייתי יכולה להרשות לעצמי לאחר ולהיתקע בפקקים, זה היה חייב לקרות דווקא היום.

אוף, איזה חרא.

גם לשבת במכונית שלי – הונדה סיוויק שנת 1999 – ולהזיע בטירוף, כי המזגן החליט להפסיק לעבוד דווקא הקיץ, לא תורם למצב הרוח שלי. כמובן, כל זה קורה בקיץ שבו ניו־ג'רזי סובלת מגל חום בלתי־פוסק. בחוץ כבר יותר משלושים ושתיים מעלות, והשעה עדיין לא עשר בבוקר.

פניי מתבשלות בשמש ומתחילות להרגיש שמנוניות. לפתוח את החלון לא עוזר, כי המכונית לא נעה מהר מספיק כדי שתיווצר רוח. עם האיפור הנוזל והשיער הדבוק לפניי אראה נפלא כשאגיע, בסופו של דבר, לריאיון הזה.

הבוקר, התעוררתי באיחור של שעה הודות ללילה הלבן בו התכוננתי לריאיון הזה עם טאנר גאריסון – הקווטרבק של ה'ג'טס'. זאת אמורה להיות השנה הגדולה שלהם, הודות למזל שהיה להם בדראפט.

אחרי שהעבירו שחקן לקבוצה אחרת כדי לקבל הזדמנות טובה יותר לבחירת שחקנים חדשים, הצליחו ה'ג'טס' לגייס תופס תותח עם עתיד מבטיח שאמור לחזק את מערך ההתקפה שלהם שסבל מחוסר מוליכי כדור טובים.

כאילו יש לי מושג מה זה אומר. וזו בדיוק הסיבה שבגללה לא רציתי לעשות את הריאיון הזה מלכתחילה.

ג'יימס קרטר הוא כתב הספורט הקבוע של העיתון, אבל אשתו קיבלה צירים לפני שלושה ימים וילדה את הילד הראשון שלהם, אז נבחרתי להחליף אותו. אני לא מבינה כלום בספורט אבל העורך שלנו, דומיניק קרנמר, אמר שאני הבחירה הטובה ביותר לתפקיד בהתראה קצרה כל־כך. כן, אני כתבת טובה – אבל לא כתבת ספורט.

"אשלי, את הכי מוכשרת מכל האפשרויות שיש לי," אמר דום אתמול אחרי שהפיל עליי את הפצצה. "הסוכן של גאריסון הסכים סוף־סוף לריאיון, אבל אמר שמשבצת הזמן היחידה שפנויה להם היא מחר. הם לא יעשו עוד ראיונות בעונה הקרובה. זה בעצם ריאיון בלעדי. וזה ריאיון גדול!" הוא כנראה חש בחוסר החשק שלי כי הוסיף, "חוץ מזה, את תמיד מתלוננת על כך שאינך מקבלת הזדמנויות לכתוב כתבות גדולות, אז הנה ההזדמנות שלך."

"אבל דום, אני לא כתבת ספורט. אני לא יודעת כלום על פוטבול. אני כותבת במדור הרכילות – מועדונים לוהטים, מסעדות שוות, הופעות, הצגות, כל מה שחם כרגע – לא ספורט! כן, שמעתי על הבחור ואני יודעת איפה הוא אוהב לבלות, אבל אני לא יודעת דבר על החיים המקצועיים שלו. ג'יימס לא יכול לעשות את הריאיון בטלפון? הוא לא יצטרך לצאת מהבית בשביל זה," הצעתי לו אלטרנטיבה ראויה.

"לא, אשלי, הוא לא יכול." דום ביטל את דבריי בהינף יד. "אשתו משתחררת מבית החולים מחר, והוא לא יודע איך ייראה הלו"ז שלו. אתן לך חופש להמשך היום. לכי הביתה. תחפשי קצת מידע בגוגל על גאריסון וה'ג'טס'. אני יודע שאת לא רגילה לכתבות מהסוג הזה אז אבקש ממישהו לשלוח לך באימייל את הרשימות של ג'יימס ואת הקווים המנחים לריאיון. אחרי זה דברי עם ג'יימס כדי שיעזור לך לבנות כתבה טובה – תעשו שהכול יתאים לכתבה במדור הספורט."

אני יודעת שדום ניסה להיות נדיב עם לוח הזמנים, ובאמת שזה מספיק זמן להתכונן לריאיון, לו היה מדובר בכתבה בתחום שלי.

זאת הזדמנות מעולה והייתי אמורה להתרגש בטירוף. כבר חודשים שכולם מדברים על הסיכויים של הג'טס לנצח השנה. יש לי תשעים ושישה דולרים בחשבון הבנק ואם ילך לי בריאיון, אקבל יופי של משכורת.

זה ריאיון בלעדי, לעזאזל.

נאנחתי בלב מתוך הבנה שאני לא יכולה לסרב למשימה הזאת והנהנתי בהסכמה. בדיוק נעמדתי כדי לצאת כשהוסיף עוד כמה מילות עידוד, "אַש, את תסתדרי. יש לך את הכישורים לזה. אם את מצליחה להתמודד עם הסנובים שחושבים שהם הדבר החם הבא וחוגגים במועדונים, את בטח מסוגלת להתמודד עם טאנר גאריסון. אם לא הייתי חושב שאת מסוגלת לזה, לא הייתי נותן לך את המשימה."

אני עובדת ב'סיטי פרֶס' כבר שלוש שנים. אני כותבת עבור מדור הרכילות של העיתון: איזה מועדון היה הכי מלא השבוע, אילו מפורסמים חדשים הגיעו לחגוג בניו־יורק, לאילו מסעדות יש רשימת המתנה בת חודש או מה הטרנדים הבוערים – אלה הדברים שאני מסקרת. לא משהו מפואר, אבל מספיק טוב. אני עושה מה שאני אוהבת, מה שתמיד רציתי לעשות, למרות חוסר שביעות הרצון של אימי.

אימא שלי התעקשה שאין שום דבר רע בכתיבה עבור ה'סיטי פרֶס', אבל אני צריכה לעסוק במשהו יציב וקבוע יותר. "למה שלא תהיי מורה," היא אמרה פעם. "את תהיי מורה נהדרת, אשלי." אבל מעולם לא רציתי ללמד. רציתי לכתוב.

קיבלתי התמחות בעיתון בזמן הלימודים באוניברסיטה ועבדתי כל־כך קשה עד שהייתי המתמחה היחידה שנבחרה לעבוד שם במשרה מלאה. דום חיבב אותי כבר מההתחלה, וזו כנראה הסיבה שבגללה הוא נותן לי את ההזדמנות הזאת. לא שאני כפוית טובה, אבל אני ממש שונאת להיות מחוץ לאזור הנוחות שלי. למען האמת, כבר חצי שנה שאני לא נמצאת בתוך אזור הנוחות שלי. ואיזו חצי שנה ארוכה זו הייתה.

רצף המזל הרע כנראה התחיל כשגיליתי שג'ייסון, החבר שלי, בוגד בי. אם תשאלו את אימא שלי, היא תגיד שהמזל הרע כבר התחיל שנתיים וחצי לפני כן, כשרק התחלתי לצאת עם ג'ייסון. ההורים שלי מעולם לא חיבבו אותו.

"הוא פשוט מעצבן אותי, אשלי," אימא נהגה לומר. "הוא לא הבחור בשבילך." היא טענה שאין בו שום פגם מוגדר, אלא שמשהו בנוגע לג'ייסון באופן כללי לא הסתדר לה. ובכן, היא צדקה.

אני מניחה שהאינטואיציה של אימא שלי מדויקת – גם אם לעולם לא אודה בזה בפניה. היא עדיין לא יודעת מה הסיבה האמיתית שבגללה נפרדנו או כמה עמוק הוא סיבך אותי בחובות לפני שעזבתי אותו. בואו נגיד שאני לא רוצה לראות את המבט על פניה כשתגלה את האמת. היא תגיד שמכיוון שצדקה בכל מה שקשור לבחירה בו, אני צריכה לשקול קריירה אחרת לפני שיתברר שהיא צדקה גם בקשר לזה.

ג'ייסון ואני גרנו יחד בדירה בג'רזי סיטי. כלומר, עד שתפסתי אותו ביום חמישי אחד כשהיה אמור להיות בעבודה, בזיון צהריים בין הסדינים שלנו עם מישהי שממש לא הייתה אני. זרקתי אותו.

עברתי בבית מוקדם באותו יום כדי לקחת כמה דברים ללבוש בדרך לקווין, החברה הכי טובה שלי. התכוונו לצאת בערב כדי שאוכל לבקר במועדון שעליו חשבתי לכתוב במהדורת סוף השבוע של העיתון. ברגע שבו פתחתי את הדלת, ידעתי שמשהו לא בסדר. זוג נעלי נשים היו מונחות על רצפת הסלון. והן לא היו שלי – לי לא היו נעלי סטילטו בצבע כחול בוהק.

ואז שמעתי אותם.

"כן! כן, ג'ייסון! חזק יותר!" צרחה האישה האלמונית ממקום כלשהו בדירה שלי. האנחות, ההתנשפויות וצווחות העונג שלה מילאו את החלל הריק.

"כן, את אוהבת את זה, נכון?" אמר ג'ייסון.

רגליי נשאו אותי לכיוון חדר השינה. אני עדיין לא בטוחה למה.

היה ברור מה עמדתי למצוא שם, אבל נראה שהעיניים שלי רצו לראות בעצמן.

הדלת לא הייתה סגורה לגמרי אלא פתוחה חלקית, כאילו נשכחה לחלוטין בלהט הרגע.

כצפוי, כשהצצתי מעבר לדלת ראיתי אותם! ג'ייסון כופף אותה מעל המיטה וזיין אותה מאחור. הוא לפת את ירכה בידו האחת – חזק כל־כך עד שסימני אצבעות אדומים כיסו את עורה ופרקי אצבעותיו של ג'ייסון הלבינו. הוא אחז בידו השנייה בשערה הבלונדיני המחומצן ומתח אותו בחוזקה לאחור בעודו מטיח את עצמו לתוכה. ציפורניה האדומות כדם ננעצו בסדינים. הסדינים שלי! אותם הסדינים שבחרנו ג'ייסון ואני כשעברנו לגור שם לפני שנה.

הצחוק שעלה במוחי, כך חשבתי, התחיל כנראה להיווצר בגרוני מפני שהחליק החוצה לפני שהספקתי לעצור אותו. זה היה צחוק של אירוניה טהורה – אירוניה כי הייתי מתה שג'ייסון יזיין אותי כפי שזיין את הזונה הזאת, אבל מעולם לא היה לי אומץ לבקש ממנו בקול רם. כמובן, בדמיוני ביקשתי ממנו אלפי פעמים כשעשינו סקס, אבל אף פעם לא הצלחתי לגרום למילים "תזיין אותי!" או "קח אותי!" לצאת מפי. ועכשיו, הוא סוף סוף זיין כמו שרציתי, אבל אני לא הייתי בצד המקבל של העניין.

כשג'ייסון שמע את הצחוק שנמלט מגרוני, הוא קפא. הוא סובב את ראשו לעברי ועיניו נפערו. הוא יצא מפינוק אחר־הצהריים שלו, סובב את כל גופו אליי והתחיל למלמל תירוצים פתטיים.

"אש, מותק, זה לא כמו שזה נראה. זה לא מה שאת חושבת."

"וואו, אתה לא מסוגל ליותר?" המסננת, בין ראשי לפי שליוותה אותי תמיד ודאגה שלעולם לא אוכל להביע בקול את הדברים שרציתי להגיד, יצאה כנראה לחופשה באותו הרגע מפני שהמחשבה חמקה ישירות מבין שפתיי.

"באמת, מותק? אני נשבע שאני יכול להסביר. הוא עדיין היה עירום לגמרי וגם הבלונדינית, שלא נראתה מוטרדת מנוכחותי. כשהתבוננתי בשניהם בתשומת לב רבה יותר, הבחנתי שהבן־זונה אפילו לא לבש קונדום. באותו הרגע צנחה עליי משמעותו של המצב בכל כובד משקלה. לא פאקינג יאומן, לעזאזל! כמה זמן זה כבר נמשך וכמה פעמים הוא שכב עם מישהי אחרת ולא חשב אפילו להשתמש בקונדום?

אלוהים! מה אם הוא הדביק אותי במשהו? בבת אחת הוצפתי בגועל ובחילה.

"עופי מפה!" צרחתי על הבלונדינית, שאפילו לא ניסתה לכסות את הדאבל די המזויף שלה – גם לא את שאר גופה, בעצם. כשראיתי שהיא לא זזה מספיק מהר לטעמי צרחתי שוב. "עופי מפה, לעזאזל! עכשיו!" סוף סוף היא התחילה לזוז כמו הזונה־הקטנה־שנתפסה־מזיינת־ גבר־של־מישהי־אחרת שהיא הייתה.

ג'ייסון התחיל להתקדם לעברי, הזין המטונף שלו עדיין עמד, מנופף לעומתי את בגידתו, ואז איבדתי את זה. "גם אתה!" נבחתי עליו. "עוף לי מהעיניים! לך עם הזונה שלך!" הצבעתי לכיוון הדלת, למקרה ששכח איפה היא נמצאת.

"אשלי, בבקשה, תני לי להסביר. היא לא חשובה. אני נשבע!" ג'ייסון התחנן, עדיין פוסע לכיווני אך לאט יותר, כאילו הייתי חיה בכלוב שחשש ממנה ולא היה בטוח בתגובתה.

הייתה לו סיבה טובה לחשוש באותו הרגע. אפילו אני לא הייתי בטוחה בעצמי. לא הצלחתי להחליט איזה רגש צפוי לנצח את הקרב בדרך לפסגה, בגידה או גועל. השניים התחרו זה בזה בתוך ראשי, נאבקים להשתחרר. לא יכולתי לסבול את מראהו, והבטן שלי כנראה לא יכלה לסבול את זה יותר. הרגשתי בחילה.

"ג'ייסון, אם תתקרב אליי, אתלוש את הזין הבוגדני שלך ואדחף לך אותו לגרון. תזדיין לי מהעיניים!" צרחתי עליו למרות שאני לא בטוחה שזו הייתה באמת צרחה. האדרנלין כבר לא זרם בי כמו קודם, הכעס התפוגג בהדרגה והפך לכאב ולמבוכה. רק רציתי שילך לפני שאאבד שליטה ואתחיל לבכות. כל־כך הרבה רגשות שמסתובבים בתוך אישה אחת בו־זמנית זה לא דבר טוב. הייתי הר געש שעומד להתפרץ.

"בסדר, אש! את יודעת מה? לעזאזל עם זה," הוא אמר, הסתובב וחטף את מכנסיו מהרצפה. "זה הכול באשמתך בכל מקרה," הוא הוסיף כשהתחיל להתלבש.

"אשמתי?" חזרתי בזלזול. "אתה זיינת עכשיו איזו זונה במיטה שלנו באמצע היום וזו אשמתי?" שאלתי בבלבול אמיתי.

"אם לא היית כל־כך חסודה וקפוצת־תחת, לא הייתי משתעמם איתך. לא הייתי צריך לדפוק מישהי אחרת כדי לספק את עצמי," הוא ירה את המילים באכזריות, כאילו ביקר בתוך ראשי וגילה על בעייתי הסודית.

לא, בחיים לא. לא התכוונתי לתת לו להפוך את הבגידה שלו לדיון בי – שום סיכוי שבעולם.

"צא מפה עכשיו! תסתלק! אחרת, לא אהיה אחראית למעשים שלי, ג'ייסון. אני צריכה לצאת בעוד שעה ולחזור לעבודה. אני מציעה שתחזור אז ותיקח את הזבל שלך. אם לא תבוא, אני נשבעת שאשרוף את כל מה שנשאר, חתיכת בן־זונה דוחה!" הכעס ניצח בקרב הרגשות, כי צרחתי כל־כך חזק שיכולתי להרגיש את הוורידים בצווארי מתנפחים. הייתי צריכה את הכעס הזה, אחרת הייתי מתמוטטת על הרצפה. הוא פגע בול עם ההערה על החסודה, כאילו ידע בדיוק לאן לכוון כדי לגרום לנזק מרבי.

איך הבן זונה הזה מעז להגיד לי שזו אשמתי שהוא לא מסוגל לשמור את הזין שלו במכנסיים? לא היו לו ביצים לבקש מהחברה שלו לעשות סקס כוחני או מה־שזה־לא־היה שרצה ולא קיבל?

תראו מי שמדברת והכול, אני יודעת, אבל לא הוא שמצא אותי נדפקת על ידי איזה בחור אחר. לא נראה שהייתה לו בעיה לבקש מהכלבה הזאת כל מה שרצה.

"כן, שיהיה, אשלי. האמת כואבת, נכון?" הוא פלט ויצא מחדר השינה.

שמעתי אותו טורק את הדלת מאחוריו וגלשתי במורד הקיר. ישבתי שם, מקווה להרגיע את הטירוף שהתחולל בראשי. ניסיתי להבין את כל מה שקרה.

אם הוא רצה יותר, למה אף פעם לא ביקש? האם פספסתי את הסימנים? האם אני משדרת את הילדה טובה שלא מוכנה לנסות דברים חדשים? האם זו באמת הייתה אשמתי?

חיפשתי בזיכרוני אחר התשובות שלא הייתי בטוחה שרציתי לקבל. ניסיתי שוב פעם להיזכר בסימנים מג'ייסון שאולי פספסתי.

לא עלה לי כלום.

אחרי כמה דקות של מרמור חזרתי למציאות. ידעתי שאני חייבת לעוף מהחדר ההוא. זזתי הכי מהר שיכולתי וחטפתי כל מה שאצטרך, בתקווה, ללילה. הייתי חייבת להגיע לקווין. הייתי צריכה את החברה הכי טובה שלי. היא תדע איך ממשיכים מכאן.