הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
3 ממוצע
1
0
2
1
3
0
4
1
5
0
0
זר בכפר

דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
3 ממוצע
1
0
2
1
3
0
4
1
5
0
0
20 
20 
גודל (עמ'): 64
מו"ל: נהר ספרים

תקציר

קטעים אוטוביוגרפיים מתוך כתביו של ג'יימס בולדווין, הסופר האמריקני השחור, מגדולי הסופרים האמריקנים במאה ה-20.

בולדווין מספר בישירות על חייו - מצוקות ילדותו, רגישותו לגזענות, ניכורו האינטלקטואלי והיותו שונה. בסיפורים שזורים בעוצמה הקונפליקטים שחווה והתובנות החברתיות והתרבותיות הדרמתיות שנבעו מהם.

  • ISBN: 4-644-12
  • גודל (עמ'): 64
  • מו"ל: נהר ספרים
  • יצא לאור ב-: 11/04/2006
  • שם המחבר: ג'יימס בולדווין
  • תורגם ע"י: אביגיל בורשטיין
  • זמין להשאלה: כן

הערות אוטוביוגרפיות

נולדתי בהארלם לפני שלושים ואחת שנים, התחלתי לחבר עלילות בסמוך למועד שבו למדתי לקרוא. סיפור ילדותי הוא פנטזיה שגרתית עגומה, שניתן לפטור בהערה המאופקת כי בשום אופן לא הייתי שוקל לחיות אותה מחדש. באותם ימים אימצה אמי הרגל מרגיז ומסתורי ללדת תינוקות. כאשר נולדו הייתי משגיח עליהם ביד אחת ובשנייה מחזיק ספר. הילדים ודאי סבלו, אם כי בחביבותם תמיד הכחישו זאת, אבל כך קראתי שוב ושוב ושוב את אוהל הדוד טום ואת בין שתי ערים; כך קראתי, בעצם, כל ספר שהצלחתי להשיג — פרט לתנ"ך, קרוב לוודאי משום שהיה הספר היחיד שהפצירו בי לקרוא. עלי להודות גם שכתבתי — והרבה — ואת הישגִי המקצועי הראשון, או לפחות פרי עטי הראשון שראה אור בדפוס, חגגתי בגיל שתים–עשרה לערך, כאשר סיפור קצר שכתבתי על אודות המהפכה הספרדית זכה בפרס כלשהו מטעם עיתון כנסייתי קצר–ימים במיוחד. אני זוכר שהסיפור צונזר בידי העורכת, אם כי אינני זוכר מדוע, ושכעסתי מאוד.

כתבתי גם מחזות ופזמונים, ועל אחד מהם קיבלתי מכתב ברכה מאת ראש העיר לה גארדיה, וגם שירה שבעניינה מוטב לומר כמה שפָּחות. אמא שלי רוותה מכל זה נחת, אבל אבא שלי כלל וכלל לא; הוא רצה שאהיה מטיף דת. בגיל ארבע–עשרה נעשיתי מטיף, ובגיל שבע–עשרה הפסקתי עם זה. זמן קצר אחר כך עזבתי את הבית. משך תקופה שאלוהים עֵד לאורכה התמודדתי עם עולם המסחר והתעשייה — הם ודאי יאמרו שהתמודדו איתי — ובסביבות גיל עשרים אחת היה בידי חלק ניכר מרומן שהספיק על מנת לזכות ב'מענק סקסטון'. בגיל עשרים ושתיים המענק נגמר, הרומן התגלה כבלתי מכיר, ואני התחלתי למלצר במסעדה בווילג' ולכתוב ביקורות על ספרים, בעיקר, כך עלה, על אודות בעיית השחורים, שצבע עורי הפך אותי אוטומטית למומחה בעניינה. סיימתי ספר נוסף, ביחד עם הצלם תיאודור פֶּלַטוֹבסקי, בנושא חזיתות הכנסיות בהארלם. גורלו היה זהה לגורל ספרי הראשון — עם מענק אך ללא מכירות. (מענק רוזנוולד הפעם.) בגיל עשרים וארבע החלטתי להפסיק לכתוב ביקורות על ספרים על אודות בעיית השחורים — שבתקופה זו נראתה בכתובים רק מעט פחות מחרידה מאשר במציאות — ארזתי את מיטלטלי ונסעתי לצרפת, שם סיימתי, אלוהים יודע איך, את שא דברך מעל ההר.[1]

אין, נדמה לי, סופר אשר אינו חש כי העולם שלתוכו הוא נולד הנו מזימה, לא פחות, נגד טיפוח הכישרון שלו — גישה שיש לה ללא ספק צידוקים רבים. מצד שני, הלא רק משום שהעולם מביט בכישרון באדישות מחרידה כל כך, נאלץ האמן להקנות חשיבות לכישרון שלו. לכן במבט לאחור, ואפילו לטווח זמן קצר כזה שאני נאלץ לאמוד כאן, ימצא כל סופר שלא ניתן כלל לנתק בין הדברים שפגעו בו לאותם שסייעו לו; שניתן היה לסייע לו במובן מסוים רק משום שנפגע במובן מסוים; ושאותו סיוע פירושו לאפשר לו פשוט לעבור מבעיה קשה אחת לבאה אחריה — הייתי מתפתה אף לומר מאסון אחד למשנהו. כאשר מתחילים לחפש השפעות, מוצאים אותן למכביר. לא הרביתי לחשוב על אלה שלי, לא מספיק בכל אופן. אעז ואומר שלתנ"ך של המלך ג'יימס,[2] לרטוריקה שבחזיתות הכנסיות, שהיא אירונית, אלימה ותמיד מאופקת בדיבור השחור, ולמשהו מאהבת התעוזה המופגנת של דיקנס — לכל אלה חלק בי כיום; ועם זאת לא אשָׁבע על כך בחיי. גם אינספור אנשים סייעו לי במובנים רבים, אולם בסופו של דבר, נדמה לי, הדבר הקשה מכול (והמתגמל מכול) בחיי היה העובדה שנולדתי שחור, ונאלצתי לפיכך להביא עצמי לידי שביתת נשק כלשהי עם המציאות. (ליותר משביתת נשק, דרך אגב, אין טעם לקוות כלל.)

אחד הקשיים של סופר שחור (ואיני מבקש פה על נפשי, כי אין בכוונתי לרמוז שלסופר שחור קשה יותר מאשר לאחרים) הוא שכה רבות נכתב כבר על בעיית השחורים. מדפי הספרים נואקים תחת עומס המידע, והכול, לפיכך, חושבים עצמם ידענים. יתרה מכך, המידע הזה פועל לרוב (באופן כללי ופופולרי) לחיזוקן של עמדות מסורתיות. עמדות מסורתיות יש שתיים בלבד — בעד ונגד — ואני כשלעצמי מתקשה לומר איזו משתיהן הכאיבה לי יותר. אני מדבר כאן כסופר; מנקודת מבט חברתית אני לגמרי מודע לכך ששינוי ההתכוונות מזדון לרצון טוב, גם אם מניעיו מוגדרים, גם אם אינו שלם, גם אם מופגן, הוא טוב מהעדר כל שינוי.

אך חלק מעניינו של סופר — כפי שאני רואה אותו — הוא לבחון עמדות, לרדת אל מתחת לפני השטח, להתחבר למקור. מנקודת מבט זו בעיית השחורים איננה נגישה כמעט כלל. לא זו בלבד שכתבו עליה כה רבות; כתבו גרוע. אפשר אכן לומר כי המחיר שעל השחור לשלם על מנת להיות רהוט, הוא שימצא עצמו בסופו של דבר משולל ביטוי כלשהו להפגין בו את אותה רהיטות. ("לימדת אותי שפה," אומר קַליבָּן לפּרוֹספֶּרוֹ, "והרווח שלי מזה הוא שאני יודע לקלל."[3]) נכון שהפעילות החברתית העצומה שהבעיה הזו מחוללת כופה על לבנים ושחורים כאחד את הצורך להביט קדימה, לפעול למען יבואו ימים טובים יותר. כל זה טוב ויפה ושומר מפני מֵי מנוחות, ואִפשר אכן את קידומו של השחור. אולם ענייני החברה אינם, באופן כללי, בראש מעייניו של הסופר, בין אם מן הראוי שיהיו ובין אם לאו; והכרח גמור הוא כי יקבע בינו לבין אותם עניינים מרחק שיתיר לו לפחות ראייה צלולה, ובטרם יביט קדימה במובן משמעותי כלשהו יוּתר לו ראשית להביט בעיון רב לאחור. כשמדובר בבעיית השחורים אין לא ללבנים ולא לשחורים, מסיבות מצוינות משלהם, ולוּ שמץ של רצון להביט לאחור; אבל אני סבור כי רק העבר הוא המעניק להווה עקביות, ובנוסף, העבר יישאר מחריד רק כל עוד נסרב להעריך אותו בכנות.

אני, בכל מקרה, יודע כי השלב המכריע ביותר בהתפתחותי שלי היה כאשר נאלצתי להכיר בעובדת היותי מעין ממזר של המערב; כאשר ההליכה בעקבות עבָרי לא הובילה אותי לאירופה אלא לאפריקה. פירוש הדבר הוא שבמובן אנין ועמוק במיוחד אני מעניק זווית ראייה מיוחדת לשקספיר, לבאך, לרמברנדט, לאבני פריס, לקתדרלה של שארטר ולאמפייר סטייט בילדינג. כל היצירות האלה אינן באמת שלי, אינן מכילות את ההיסטוריה שלי; לשווא אחפש בהן לנצח את השתקפותי שלי. אני רק פולש; אין זו המורשת שלי. ובו–בזמן גם אין לי מורשת אחרת שאוכל בכלל לקוות לעשות בה שימוש — בוודאי אינני כשיר עוד לג'ונגל או לשבט. עלי אם כן לנַכס לעצמי את המאות הללו, לעשותן שלי — עלי לקבל את זווית הראייה המיוחדת שלי, את מקומי המיוחד במתכונת הזו — שאם לא כן לא יהיה לי כלל מקום במתכונת כלשהי. קשה מכול הייתה העובדה שנאלצתי להודות במה שתמיד הסתרתי מפני עצמי, במה שהשחור האמריקני חייב להסתיר מפני עצמו במחיר קידומו הציבורי — ששָׂנאתי לבנים ופחדתי מהם. ואין בכך כדי לומר שאהבתי שחורים; להפך, בזתי להם, אולי דווקא משום שלא הצליחו להוציא מתוכם את רמברנדט. ובעצם שנאתי את העולם ופחדתי ממנו. פירוש הדבר היה כי לא זו בלבד שהענקתי בכך לעולם שליטה קטלנית ומוחלטת עלי, אלא גם שבלימבו כזה של הרס עצמי לא יכולתי כלל לקוות לכתוב.

אין אדם כותב אלא מניסיון חייו שלו בלבד. והכול תלוי במידת הנחישות שלו לִמצות מניסיון החיים הזה עוד טיפה אפשרית אחרונה, מתוקה או מרה. רק זה הוא עניינו האמיתי של האמן: מתוך אי–הסדר של החיים ליצור מחדש את הסדר שבאמנות. הקושי שלי, לפיכך, כסופר שחור, נבע מהעובדה שתביעות עצומות וסכנות ממשיות מאוד של מצבי החברתי מנעו ממני, למעשה, לבחון בעיון רב מדי את ניסיון החיים שלי.

אינני סבור כי דילמה כזו שתיארתי כאן היא יוצאת דופן. אני סבור עם זאת כי מאחר שסופרים יוצרים במדיום הרה–אסון ומפורש — השָׂפה, יש בכך כדי להסביר מעט מדוע מתוך כלל משאבי הענק של החיים והדיבור השחור, ושלא כדוגמת המוזיקה השחורה, הפרוזה הנכתבת בידי שחורים היא באופן כללי חיוורת כל כך ונוקשה. לא כתבתי פה באריכות שכזו על היותי שחור משום שאני מבקש להצטמצם בנושא זה בלבד, אלא רק משום שאת השַׁער הזה היה עלי לפתוח לפני שיכולתי לקוות לכתוב על כל דבר אחר. אינני סבור כי ניתן בכלל לדון בעקביות בבעיית השחורים באמריקה בלי לזכור היטב את הֶקשרהּ; והֶקשר פירושו ההיסטוריה, המסורות, המנהגים, ההנחות המוסריות והגות האומה; או בקיצור, כלל המרקם החברתי. כלפי חוץ לעומת זאת נדמה כי איש באמריקה אינו חומק מהשפעתה וכולם באמריקה נושאים באיזו אחריות כלפיה. אני משוכנע בכך ביתר תוקף בשל המגמה השלטת לדבר על הבעיה הזו כאילו הייתה מנותקת. אבל בגישה הכללית ביצירתו של פוקנר, ובקטעים אחדים אצל רוברט פֶּן ווֹרֶן,[4] וביתר שאת בפריצת הדרך של רלף אֶליסון,[5] ניתן לראות — לכל הפחות — התחלות של חיפוש נוקב ואמיתי יותר. במר אליסון, דרך אגב, מצאתי את הסופר השחור הראשון שהצליח להפיק מהשפה, ובאופן מבריק, מעט מריבוי המשמעויות ומן האירוניה שבחיי השחורים.

באשר לתחומי העניין שלי: איני יודע אם יש לי בכלל, אלא אם ניתן לסווג תחת כותרת זו את התשוקה המורבידית לרכוש מצלמת שישה–עשר מילימטר וליצור סרטים ניסיוניים. מלבד זאת אני אוהב לאכול ולשתות — אני מאמין בעצב כבד כי מיָמי כמעט לא שָׂבעתי (מפני שאי אפשר לשבוע תוך דאגה מתמדת לארוחה הבאה) — ואני אוהב להתווכח עם אנשים שלא חולקים עלי באופן נחרץ מדי, ואני אוהב לצחוק. אינני חובב בוהמה ובוהמיינים, אינני אוהב אנשים שתכליתם העיקרית היא הנאה, ואיני אוהב אנשים רציניים מדי. אינני אוהב אנשים שאוהבים אותי מפני שאני שחור; גם לא כאלה שמוצאים באותה עובדה מקרית סיבה ליחס מזלזל. את אמריקה אני אוהב יותר מכל ארץ אחרת בעולם, ודווקא משום כך אני מתעקש על זכותי לבקר אותה ללא הרף. אני סבור שכל התיאוריות חשודות, שגם את העקרונות המצוינים ביותר יש צורך לעתים לשנות, או אפילו לקעקע, על פי דרישות החיים, ושאדם חייב לפיכך למצוא לעצמו תָווך מוסרי משלו ולהתהלך בעולם בתקווה שתווך זה ייטיב להנחות אותו. נכון שאני נושא ביותר מאחריות אחת, אולם אף אחת אינה כבדה מזו: להחזיק מעמד, כדברי המינגוויי, ולעשות את העבודה שלי.

רצוני להיות אדם הגון וסופר טוב.