הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
3
ממוצע
1
0
2
0
3
1
4
0
5
0
2
גם ב - Kindle
זרעי מלח

במקום 44 

30.8 

זרעי מלח


דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
3
ממוצע
1
0
2
0
3
1
4
0
5
0
2

במקום 44 

30.8 

במקום 44 

30.8 

גודל (עמ'): 368
מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר

תקציר

ארבע שנים אחרי שהדהים את קוראיו בספרו השתיקות מתחקה שוב יובל ירח בחוכמת הדמיון אחר זמנים ומקומות רחוקים כאילו הילך בהם בעצמו וחווה אותם בנפשו, ומוכיח כי הכוח הַמדַמֶה שפועם ביצירתו הוא פלא ספרותי מתמשך.


זרעֵי מֶלח הוא סיפור על שתי נשים ועל העולמות שלתוכם נולדו: מרלן, ילידת אלג'יריה, שנדחקת להינשא בגיל שש־עשרה לגבר מבוגר ממנה ונאבקת להשתחרר מנישואיה ולעצב מחדש את חייה על רקע המלחמה המדממת בארצה; ונכדתה נופר, ילידת באר שבע, שמסתחררת במערבולת אי־הנחת של הישראליוּת העכשווית, שבה אהבה ושנאה מתלקחות זו בזו והגזענות אינה חדלה לבעבע.


יובל ירח חודר ללבה של מאפליה היסטורית, דולה מתוכה אוצרות של תבונה אנושית ורגש וטווה אותם לדרמה בין־דורית שמורכבותה ויופייה מתחרות רק בעוצמתה. הוא משרטט את הגבולות הדוקרניים בין מזרח למערב, בין עבר להווה, בין משאלות לב למציאות, בין הסיפורים שההיסטוריה כותבת לנו לבין מאמצינו לשנות את העלילה, ומעל לכול – בין אזורי היציבות בחיינו לבין זרעֵי המֶלח שפזורים בהם; זרעים שהַנבטתם בנפש אחת מניבה יבולי פורענות גם בדורות הבאים.


יובל ירח, יליד 1971, הוא מורה.

  • ISBN: 15101141
  • גודל (עמ'): 368
  • מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר
  • יצא לאור ב-: 25/12/2019
  • שם המחבר: יובל ירח
  • זמין להשאלה: כן

מרלן

היֹה היתה מרלן קטנה והיה אושר עגול. היתה גם ז׳נט, שתפסה בך שלא תיפלי, ואת צחקת. צעדת על השטיח והרמת ידיים להיקטף אל חזהּ החם. ועוד: מרלן, ז׳נט ואבא טיפסו להר הגדול. עלו ועלו, טיפסו וטיפסו. ובטיולים בימי ראשון היה גם ג׳ורג׳ הקטן בעגלה והריבים המטופשים עם עדה. את הטיול האחרון עשית כשאימא אושפזה שוב בבית החולים. אהבת את סנטה קרוז יותר מכל מקום אחר בעיר, ביקרת בו כמה פעמים, עם הכיתה, עם הדודים, כשהאוטובוס או המונית התרוממו עם הלב מעלה־מעלה אל ראש ההר, בדרך הצרה המוקפת עצים.

השמש מחממת את הראש, הדי קרניה מגיעים גם מהאבנים, כמעט נפלת, את ממהרת לתצפית: מימין העיר פרושה כמו על שולחן ומשמאל הים. אונייה גדולה, אולי של תיירים. אם יש אלוהים אז הוא למעלה ורואה הכול, ואם מתחשק לו ישלח אצבע לנקודה לבנה קטנטנה וילחץ על הלב של אחת בשם מרלן והוא יכול גם לפוצץ אותו. המנזר עם המגדל ולמעלה המצודה, חרכי ירי, אבנים עתיקות, מדרגות וכוכים בין חושך לאור. את נוגעת בכתובת ספרדית בת יותר ממאה שנה. עדיין לא מסופקת. מחפשת. מה את מחפשת? כמעט רצה. הרחבה התחתונה המרובעת מוקפת פתחי שער קמורים ולמעלה בנייני המצודה. הייתכן שככה, כמו עכשיו, הסתכלת על הקקטוס שברחבה הגדולה באור הפז הקדום שהיה ואיננו, עם אבא שהרים על הכתפיים?

כמו עכברה שמחפשת גבינה בין החומות ובתוך החדרים, עד שנעצרת ומרחרחת. מה יש לך? מה קורה? עומד שם מדריך תיירים. דתיים, קתולים. מדבר ומדבר. "לכאן, חברים... קצת היסטוריה." הוא עצמו מין מוצג היסטורי, עם זקן ג'ינג'י והתלהבות, ומסביר הכול ממש כמו המורה דקת הגבות בתיכון וספר ההיסטוריה. את מצודת סנטה קרוז בנו הספרדים, להגן על העיר ולשלוט בה. לפניהם היו כאן עות׳מאנים שהשאירו מסגדים. היו גם פיראטים, ורומאים שבנו קולוסאומים. כך עד שבשנת 1834 הגענו אנו הצרפתים באוניות עם מהנדסים ורופאים שבנו מחסני תבואה ומתקני סניטציה וייבשו ביצות וריפאו מחלות. "אנו הגאלים", בעלי הדם הגאלי האמיץ, נתנו שמות חדשים לרחובות ישנים ובנינו רחובות חדשים — המדריך ממשיך, אבל אפילו הגברות המהודרות מאבדות עניין. להלביש את אפריקה בשֹלמת בטון ומלט. פּייה נוּאָר, קראו להם. רגל שחורה. למדתָ יפה את ספרי ההיסטוריה, אדון מדריך. ייבשו את הביצות מוכות היתושים במיטיג'ה, המישור הדרומי לאלג'יר. "אלג'יריה נגאלה בזכות היכולת והמדע הצרפתיים," מרלן נזכרת בקולו של המורה הזקן לגאוגרפיה שנתזי רוק דקיקים נורו מפיו בעודו מסביר בשטף צעיר דווקא.

היֹה היתה מרלן. נולדה בנובמבר 1937 ברחוב פרידלנד 32 שברובע היהודים, ה"ישראליט". בגיל שלוש התרוצצה בלי פחד, רגליה הקטנות טופפו בחצר, פטיו אנדלוסי שסביבו דירות של שתי קומות ועיקרו שלושה שבטים, אמסלם, טובול וחלימי, וכמה שוכרים יהודים מהחוץ, שאחד מהם לקח לו נוצרייה מלטזית יפה. מרלן השתייכה לאמסלם, שעוד מגלות ספרד היו בעיר, ואחר כך, בת שלוש וחצי, כבר גדולה ממש, נאחזה ברגליהם הארוכות של הכיסאות בביסטרו "אלאדין" כשמעליה חופת עיניים וחיוכים. איש ברחוב נתן לה סוכרייה, ובתוך העגלה, נדחפת בידי אימא, הן יצאו לקניות ברחוב אוסטרליץ, למערבולת ריחות וצעקות ורגליים, לדחוף ולהידחף בין אינספור האנשים. ברחוב המהפכה, בת שש, היא הצמידה עיניים וכמעט גם לשון לחלון הראווה של הפטיסרי: עוגות לבנות, עוגיות ורודות וממתקים זהובים, ומבפנים הריח פלש אל החוץ והתסיס את החשק. "אימא! אימא! עוגייה אחת!" עוגייה אחת זה בסדר. כל זה בחלק הישן. סבתא רוזה קראה למרלן בספרדית: פֶּקיניה. סוכריות תפוזים צמיגיות מקופלות סודיות בכף היד, מצחצחי הנעליים והאיש עם הפנים השחורות שעומד עם קופסה, והנה מרלן כבר גדולה ותכף תעלה לאוטובוס בלי לתת יד. בעיר נבנות השכונות החדשות, בגַמבֵּטה, מול הים ובשוליים. מרלן מרימה את המבט, מנופים לכל רוחב העין, אימהות חסידות מגישות במקורן ברזל ומלט להאכלת רבי־קומות של פאר האדריכלות החדשה מפריז. ובאוטובוס בחזרה: רוכלים של תה ומוכרי קרח, חמורים נושאים שקי פחם, אבק, מכוניות, ושוב מצחצחי הנעליים, עיתונים פרושים, דוכנים ושווקים מקורים ופתוחים. אחותה תופסת בידה כשעוברת משאית. היא עוד לא בכיתה א' וכבר יודעת לקרוא, וכשיוצאים מפרידלנד וממשיכים עד לרחוב המהפכה, השמש מציקה לעפעפיה עד הצל של הפיקוסים ובניין האופרה. בעוד ימים אחדים המורה רֵייני תברך את כל התלמידים החדשים שמתחילים את מסעם בבית הספר.

בכיתה ו' צעדו לבדן מרלן ופרנסין בדרכן לכיכר הגדולה, כיכר הצבא, ללטף את אריות הברזל ולקפוץ במדרגות. העיר המשיכה וסיקרנה, כניסות ועמודים ומגדלים, ולתפארת הרפובליקה בתי משפט ועירייה וכלא וקתדרלות של קתולים, "הלב הקדוש" שהעיניים לא יכולות להכיל אלא לאט. "אוראן — פריז של המזרח". פריז שלנו. רחובות ושדרות מלאי תנועה ומרפסות, ושם למעלה הזקנות ששומרות על שׂערן קשור ומוחזק כמותן, ידיהן תופסות בסורגי הברזל, עינן צופייה ולשונן צולפת. בקומה השנייה זאת גברת ברנרד, שגם למרפסת יוצאת מאופרת, סוקרת את המצב ברחוב בעיני עורבנית מהנוסח הנהמני הישן, דקדקנית־פקפקנית, מקפידה וקופדת במבטה את ההמון ההמוני, אוזניה שומעות צעקות בערבית, שאון לא נעים, השחורים הצווחנים, אוּ... אה... תרבות היתה פעם.

מרלן ופרנסין לא מתעייפות. רק קצת להסדיר את הנשימה, וכשעולים אז קצת להתאמץ, מדרגות אינספור בסמטאות הצרות עד לנהר של השדרה הגדולה, המכוניות הארוכות והשוטר שכף ידו הימנית מוקפדת בכסיה לבנה רשמית ומכוונת את התנועה. למטה הרובע שנקרא כפר הכושים. שם כהים ומטולאים. וישנם גם חמורים מרוטים תחת שקי עגבניות ונערים מוכרי מים. ואם בחום הזה יסובו על עקבותיהן אל הים המצנן וגליו היפים אז בצהריים יקבלו סיאסטה ספרדית בצל אחד העצים. הלחות מלחיתה ומאיטה הכול, העיר עוצרת, ובשקט שמשתרר ניתן לשמוע את פכפוך המים — מזרקות כמעט בכל כיכר. שני זקנים בכיסאות עץ נשענים על קיר, מניפה בידה של מאדאם אפורה, אבל לקראת חמש שוב יתעורר הכול.

שנה רודפת שנה. סיימנו את בית הספר היסודי ומרלן כבר מניצה לבלובים, מלאה באנרגיה שתחזיק עד חצות ויותר. עכשיו שמשקה הפלאים מאמריקה החל להימכר, תוכלו בכל אחת משכונות הפּייה נוּאָר להזמין קוקה־קולה, או קוקה עם רום ולימון בצד, וכמובן מילקשייק או קמפרי. ויש גם מילק־ברים אופנתיים, עכשיו הם נפתחים ממש כמו בארץ הזהב הרחוקה עם מכונות תקליטים ובחורים ובחורות שמיישרים מקטורנים כמו הפריזאים, שורקים־קורצים־חוטפים ופתאום נזכרים שהאירופאיוּת מחייבת. קצת נימוס. "מתנצל, מדמואזל." אורות לילה ברחובות שנושאים את שמותיהם המפוארים של קרבות נפוליאון, גנרלים והוגי דעות וערים ועיירות של אותה צרפת גואלת וגאה, סיטרואן צופרת בשדרת ג'ופרה, מהר לווטרלו, לשדרת הרפובליקה, עלו וסעו מעגלות בכיכרותיה של הקרת המשובחת תחת עיני פסלי הנשים החופשיות, ז'אן ד׳ארק האמיצה ומריאן שבחזה חשוף מובילה המונים אלי חופש, ידיהן מושטות להעניק את מתנותיה של צרפת, אור הרפובליקה ואידאלים נשגבים.

שתי קצת סודה, מרלן.

החבורה הקטנה התגבשה, כמה מהם עוד מהגן של גברת מדליין, ושואלים אותה, "מה עושים אצלכם בקריסמס?"

"אותו דבר כמוכם, בעצם... ויש חנוכייה."

היהודים זה כמעט כמו הנוצרים. כשהיתה קטנה אז יהודים כמוה דיברו בלחש על פטן, שהיה רע לנו. אבל הטובים ניצחו ושילמו לו כגמולו. הרעים הפסידו במלחמות ואז רע חדש הגיע. אימא החזיקה מטפחת והשתעלה לתוכה והמטפחת האדימה, ואבא לא הציל לא את אימא ולא את מרלן. וגם אחותה הגדולה ז׳נט שתקה. מרלן נלקחה מפרידלנד 32 לפרידלנד 42: האלמן אמסלם שלח את בתו הקטנה אל אחותו, הדודה שרה. רק אותה. ובכל יום מרלן יושבת שעות ליד השולחן וקוראת, יושבת כמו פסל וזזה רק כדי להעביר עוד דף. מוזרה קצת, זאת.

נופר

שירה כבר יודעת שמתים. לפני פחות משבוע סיפרה על חתול מת. היא יודעת שקוברים, זאת לא כזאת טראומה בשבילה. סבתא מרלן מתה, אבל היא היתה מין סבתא של פעם בשבועיים, אפילו פחות. "היא בשמים," נופר מסבירה לבתה. דווקא זה מה שיצא לה מהפה? היא בשמים? הסכיתי, בתי, ואספר לך עולם של וולט דיסני.

ואת, מה איתך, חברה? מאז השבעה את מרגישה על זמן שאול, כאילו כרגע החיים הם כרגיל אך בקרוב... בקרוב... העולם השתגע והמנהלים שלו הם הילדים המופרעים של הכיתה. וחוץ מזה הכול עומד להישרף כשהטמפרטורה תעלה והים יציף, ומה את עושה פה בכלל? אלה החיים שלך, ומה שעוצר אותך מלהפסיק את המשחק המטופש חיי־נישואים־גברת־ואדון זה שאי אפשר להגיד שוברים את הכלים. זה שירה. בגללה.

הכול קצת לא אמיתי. זאת הבעיה.

או שזה רק משבר גיל שלושים ושלוש.

וארבע.

עוד חודשיים, תכלס.

מה רצית, נופר? מה חסר לך? תואר שני יש. בעל יש. ילדה יש. מה את רוצה בכלל? העיקר שאת בריאה וששירה בריאה. אז פשוט תסתמי.

המים זורמים ממך אל הים, מהראש לכתפיים חמים ונעים והלאה כבר פחות. אף אחד לא שר אצלך באמבטיה, אבל עכשיו משתרר השקט שחיכית לו. שירה נרדמה מיד. בגן, לקראת סוף הקיץ, יש משחקי מים וכל היום היא השפריצה ורצה בבגד הים הצהוב ואחר כך לא הפסיקה לדבר על קרוליין וקרוליין. מגיל שנתיים הם יודעים איפה הכסף, ובגיל שלוש בוודאי. המלכה קרוליין: שפה תחתונה עבה והעליונה מקושתת, עיניים גדולות דבשיות. אבל גם שירה יפה. והיא בחבורה של קרוליין. ארבע בנות. שירה די דומיננטית אבל קרוליין היא הפוסקת הגדולה.

להתנגב טוב־טוב. להתלבש באמבטיה כי בדרך לחדר השינה ישנו עילאי שרוע בסלון. איזה ידיים דקות יש לו, כנועות על הספה. נרדם עם הלפטופ לצדו, שחור ונוקשה, שומר נאמן. הופ, התעורר. יישאר לרבוץ כך או יעבור למיטה? הישארו עמנו!

לא תירדמי בשעתיים הקרובות, את עייפה מכדי לקרוא חומר מהעבודה, אבל אם כבר מדברים על חומר, בהחלט היה אפשר לעשן עכשיו משהו, גלגול היה בא בטוב... כמה זמן עבר מאז סיני? יותר מעשור... החיים היפים... טרמפים לפני הגיוס... נופר, נופר, מה את משחקת אותה מגלגלת בסיני? עבר מדומיין, כאילו באמת היית ילדת פרחים. ירדת לסיני. כולה נסעת לשם פעמיים, ועכשיו אנחנו בכאן ועכשיו, כמו שמלמדים המורים לחיים. כמו שכולם מלמדים, בעצם. כולם עברו הסבה מקצועית והם קואצ'רים בשקל וישַנוּ את חייך לגאולה. את מלכה, תקשיבי ללבך, תאמיני בעצמך, שֵייק דָאט בּוּטי ולא לוותר על החלום. כולם מלכים ומלכות, הו כן. ובינתיים הכיור לא נקי. בפנים יש חתיכת לחם שהמלך השאיר וטחינה מיובשת בקערה. להוציא עם האצבעות. למלא את הקערה במים. תמיד דואג לך לפעילות שוטפת אבל את כבר לא כועסת, את מעבר לזה, ואל תציצי בנייד. המרפסת. החלון הגדול. עץ התמר. או שמא יש לומר דקל. דקלים בסיני, טרמפים לפני הגיוס עם הילה המשוגעת, מרימות אצבע בכביש לאילת, עולות ומקוות שלא יתרגש עליכן איזה אונס או מה. הרפתקה, אבל שלא תישאר צלקת לכל החיים. והיא תמיד חייכה. "שטויות במיץ עגבניות," הילה היתה אומרת, לבושה בשרוואל שלה, שכבר היה חום דהוי מלוכלך, עם סנדלי האצבע והעיניים הגדולות. לא היה אכפת לה. בואי, בואי, משוגעת. המשוגעות לשבת מאחורה, בבקשה. הילה הוציאה תמרים וכיבדה את כולם ונופר רצתה גם. להיות כמוה. הילה מהשומר הצעיר. לצחוק כמוה ולשתות מים מהברזייה. להתכופף בלי לחשוב ולהשפריץ ולצחוק. בואי, משוגעת. בואי, מה קרה. היתה אוכלת חצי תפוח. עכשיו בפייסבוק שלה יש רק תמונה אחת של הר ושני פוסטים ישנים. ארבע שנים וחצי לא כתבה כלום. היא לא בארץ. ובגוגל "הילה גורנשטיין תמונות" מוביל בסופם של קליקים מטופשים לאלי גורנשטיין בסרט "הלהקה", שופך על עצמו גביע לֶבֶּן וצועק.

איפה את, הילה? בשווייץ על הר? התחתנת עם עורך דין מהאו"ם שעוסק בזכויות פליטים?

אולי היא לא התחתנה. אולי היא בניו יורק, לומדת יחסים בינלאומיים. או סינית. או בחוות בודדים בנגב, משפריצה על עצמה מים מברז. הבדואי בַּזוּלה הניח עליה יד והיא צחקה אל נופר. הוא ניסה לנשק אותה והיא עדיין צחקה. היא היתה הדבר האמיתי. ותמיד לקחה לריאות. ובעקבותיה גם נופר, כמו פודל קטן שצועד אחרי כלב רוח. אבל אחר כך הילה קמה, והבדואי אמר משהו בערבית והיו לה דמעות בעיניים. בואי, בואי. הן הלכו לזוּלה אחרת לאכול ואחר כך עברו לחוף אחר ובבוקר עזבו מהר במונית, לא בטרמפ, לראס א־שטן. או שמשם הן ברחו? ושוב הילה צחקה. יש שיגעון טוב ויש שיגעון נוירוטי והילה לא פחדה מכלום. הדוד שלה היה עם אודי אדיב או משהו, זה שהורשע בריגול למען סוריה. היא בטח לא בארץ, בטח רחוקה, כי אילו היתה בארץ נופר היתה מוצאת אותה בגוגל. מוצאת את השם שלה בהפגנות. בעצומות. אולי היא מתה בכלל. איך נשארת לבד, נופר? שעות הייתן יושבות ומדברות. ולפניה היתה מעיין, בחטיבת הביניים, על בנים ועל בנות, בדרך חזרה מבית הספר תחת מטרייה אחת. ולפני כן? לפני כן עד להתחלה היה חול. חול ורונה מהגן. חול שנכנס לישבן והגננת חנה כעסה.

היו לך חברות, את לא אוטיסטית, זה היה עמוק, אבל באוניברסיטה ובצבא כבר לא מצאת. מה הבעיה שלך, נופר?

מה הילה היתה עושה עם עילאי? מה שלא התחבר, מה שלא הרגיש לה נכון — היתה קמה והולכת הלאה. היתה עוזבת. אפילו סבתא אמרה, "רק כלבים לא מתגרשים." עילאי נוחר נחירות דקות, הוא לא חושב על זה בכלל, על מה שקורה ביניכם, שום דבר מזה לא מפריע לו. ותזכרי, נופר, אם תדברי שוב אז תדברי בדיוק ככה, בלי צעקות. תסבירי. ומה שיקרה זה שעילאי ישטוף כלים שבוע, ינקה אחרי עצמו כמה ימים, ואז הכול מחדש. כי בבסיס הוא ככה, הוא לא שם לב. ככה להמשיך בלי אהבת אמת וחום של נשיקות־פתאום וחיבוקים שמגיעים פתאום מהאוויר כמו אצל זוגות נורמליים. ומה את לעשות, מאדאם? לקום לפיפי או לנסות לסחוב עד הבוקר? אין לנו לפחד אלא מהפחד עצמו. ובדרך חזרה למיטה את צונחת מול הטלוויזיה. שלוש ועשרים לפנות בוקר וניקול קידמן מחייכת, העיניים הכחולות והמבט הזה — עילאי מת עליה, הטיפוס הזה של עילאיות לבנה, אפילו בישיבה על האסלה היא נראית על־אישה — אבל לא אמרנו בלי טלוויזיה? מהר לכבות, לחזור למיטה, לשכב ולחשוב. רק להציץ קודם על שירה. מתוקה קטנה. ישנה על הצד בשפתיים פשוקות. אין לנו לפחד אלא מחדר השינה. בזמן האחרון הקטנה הזאת קצת מכשפה וכשהיא לא ישנה מספיק בלילה אז כל היום היא עקומה ומקומטת ולא רוצה לאכול ולא רוצה לשתות ולא רוצה כלום. בוכה בוכה בוכה. רק שתישן.

צריך תוכנית, נופר. את כבר לא בת שבע־עשרה, זה לא טרמפים לסיני, ההשלכות הן גם על שירה. מה כל כך רע לך? הרי ככה אפשר עד אינסוף. מה את רוצה, בעצם? אז זהו בדיוק. דנה ספקטור נפרדה ממהנדס שנראה בעל וגבר מושלם.