הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
6 דירוגים
4.3
ממוצע
1
0
2
0
3
2
4
0
5
4
1
זרה בטנג'יר

במקום 42 

31.5 

זרה בטנג'יר


דרג ספר זה מתוך 5
6 דירוגים
4.3
ממוצע
1
0
2
0
3
2
4
0
5
4
1

במקום 42 

31.5 

במקום 42 

31.5 

גודל (עמ'): 287
מו"ל: מטר הוצאה לאור

תקציר

"אם אהבתם את הנערה על הרכבת, אין ספק שתאהבו את זרה בטנג'יר". הניו יורקר

כשאליס שיפְּלי עברה לגור עם בעלה הטרי בטנג'יר, האדם האחרון שציפתה לראות היה לוסי מייסוֹן. אחרי התאונה שהתרחשה באוניברסיטת בנינגטון, שתי החברות – שפעם גרו יחד במעונות והיו צמד בלתי נפרד – לא דיברו זו עם זו במשך יותר משנה. ובכל זאת, לוסי הגיעה וניסתה לתקן את המעוות ולהשיב את היחסים לקדמותם. אולי אליס צריכה דווקא לשמוח. היא לא הסתגלה לחיים במרוקו, ופחדה מדי לצאת אל השווקים ההומים ואל החום המכביד. לוסי – שתמיד היתה אמיצה ועצמאית – עוזרת לאליס להגיח מדירתה ולתור את הארץ.

אבל עד מהרה משתלטת על אליס תחושה מוכרת, היא מרגישה שלוסי שולטת בה ולוחצת עליה עד מחנק. ואז בעלה של אליס, ג'ון, נעלם, ואליס מתחילה להטיל ספק בכל מה שקורה סביבה: ביחסיה עם חברתה המסתורית, בהחלטתה לבוא לטנג'יר מלכתחילה ובמצבה הנפשי שלה עצמה.


זרה בטנג'יר הוא ספר מדויק וחודר, רומן ביכורים שזור להפליא, רווי קסם ודימויים אקזוטיים, מלא פרטים מדויקים וכתיבה משובחת. רומן שיותיר את קוראיו קצרי נשימה.
כריסטין מנגן בוגרת קולג' דבלין והחוג לכתיבה יוצרת של אוניברסיטת דרום-מיין, היא מומחית לספרות אנגלית-גותית. זרה בטנג'יר הוא הרומן הראשון שלה.
הזכויות על הספר נרכשו בידי חברת ההפקה של ג'ורג' קלוני לקראת הפקת סרט בכיכובה של סקרלט ג'והנסון.

"ספר כיפי ומלא מסתורין". ג'ניפר איגן
"מצמרר עד כמה השקרים, התככים והצביעות עטופים במעטה מנומס. ספר חדור אֵימה, התחושה מבשרת הרעות פשוט נוטפת מכל עמוד". וושינגטון פוסט
"סיפור אפל על אהבה מעוותת". NPR
"מותחן שמתבשל על אש קטנה, שעוסק בבגידה בטנג'יר שטופת השמש בשנות החמישים... מתח עוצר נשימה". מגזין AARP
"אחד מספרי הביכורים המבטיחים של השנה". אנטרטיינמנט ויקלי

"כאילו דונה טארט, ג'יליאן פלין ופטרישיה הייסמית חברו יחדיו לכתיבת תסריט שיבוים בידי היצ'קוק... מלא מתח ואווירה". ג'ויס קרול אוטס
"אם אהבתם את הכישרון של מר ריפלי, תשתוללו מהתלהבות מהמותחן ההדוק הזה... פשוט נפלא". ניילון
"אווירה שופעת, מאיימת, רומנטית ומותחת". ניו יורק טיימס

המשך קריאה
  • ISBN: 99-2136
  • גודל (עמ'): 287
  • מו"ל: מטר הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 02/09/2018
  • שם המחבר: כריסטין מנגן
  • תורגם ע"י: דנה אלעזר-הלוי
  • זמין להשאלה: כן

1

אליס

ימי שלישי היו ימי השוּק.

לא רק בשבילי אלא בשביל כל העיר. נשות אזור הרִיף ירדו מן ההרים בתהלוכה המבשרת על פתיחת היום, עגלותיהן וסליהן גדושים פירות וירקות, חמורים מלווים אותן משני עבריהן. ובתגובה, טנג'יר התעוררה לחיים: אנשים הגיחו מבתיהם, הרחובות הוצפו גברים ונשים, זרים ומקומיים כאחד, מצביעים ומזמינים, מתווכחים ומתמקחים, מחליפים מטבעות בקצת מזה וקצת מההוא. השמש היתה מעט בוהקת יותר בימים אלה, חמה יותר, וקרניה החורכות שרפו את עורפי.

עכשיו, כשעמדתי ליד החלון והשפלתי מבט אל ההמון הגואה, הצטערתי ביני לביני על כך שלא יום שני היום. ועם זאת ידעתי שימי שני הם תמיד תקוות שווא, נחמת שווא, כי בסופם תמיד מגיע שוב יום שלישי, ושוב עלי לעמוד בתוך הכאוס המתערבל תחתי. עלי לעמוד מול נשות הריף המרשימות — המקושטות בצבעיהן העזים שמשכו ותבעו את תשומת הלב, עיניהן הבוחנות אומדות את שמלתי המשמימה והרגילה בתכלית, הנופלת משמלותיהן שלהן — ולהיתקף דאגה, דאגה שאשלם מחיר מופרז בלי משים, שאתן את המטבע הלא נכון, שאומר את המילים הלא נכונות, שאעשה מעצמי צחוק ואז כולן יצחקו ויהיה ברור לכול איזו טעות עשיתי בבואי לכאן.

מרוקו. השם מעלה חזיונות של לא־כלום מדבָּרי ורחב ידיים, של שמש אדומה, נוקבת. בפעם הראשונה ששמעתי את ג'ון מזכיר את המילה הזאת, ירקתי את המשקה שהוא הניח בידי והשתעלתי. נפגשנו ב"ריץ" בפיקדילי, ורק מפני שהדודה מוֹד התעקשה — באותה התעקשות שהרגשתי אצלה ללא הרף בשבועות שאחרי שובי מבֶּנינְגְטוֹן קולג', התעקשות שהיתה כמו כאב ראש עקשני שלא הצלחתי להימלט ממנו. הייתי אז באנגליה רק כמה חודשים, והכרתי את ג'ון תקופה קצרה יותר מזאת, אבל ברגע ההוא הייתי משוכנעת שאני ממש מרגישה בזה — בהתלהבות שלו, במרץ שלו הממלא את החלל שבינינו, פועם באוויר הקיץ החמים. רכנתי לפנים בלהיטות לתפוס במרץ הנלהב הזה, לאחוז בו, לגייס מעט ממנו לעצמי, והנחתי לרעיון להתבסס בין שנינו. אפריקה. מרוקו. כמה שבועות קודם לכן ודאי הייתי נרתעת, ושבוע לאחר מכן אולי הייתי רק צוחקת — אבל באותו יום מסוים, באותו רגע מסוים כשהקשבתי לדבריו של ג'ון, להבטחותיו, לחלומותיו, הם נראו בעיני אמיתיים לגמרי, מוחשיים לגמרי. בפעם הראשונה מאז וֶרמוֹנט מצאתי את עצמי רוצה — לא ידעתי מה בדיוק, וחשדתי באותו רגע שאולי אפילו אינני רוצה באיש היושב מולי ובכל זאת רוצה משהו. לגמתי מהקוקטייל שהוא הזמין בשבילי — השמפניה כבר היתה חמימה ונטולת בועות — והרגשתי את הצריבה על לשוני, בבטני. שלחתי יד לפני שאשנה את דעתי ואחזתי את ידו באצבעותי.

נכון, ג'ון מֶקאָליסטֶר בהחלט לא היה האיש שייחלתי לעצמי בעבר — הוא היה קולני וחברותי, מוחצן ולעתים קרובות חסר אחריות — אבל גיליתי שאני מתענגת על האפשרות שהוא הציע: לשכוח, להשאיר את העבר מאחורי.

לא לחשוב כל רגע ורגע משעות היממה על מה שקרה בחורף הקר ההוא בגְרין מַאוּנטֵיינס שבוורמונט.

כבר עברה יותר משנה, והכול עדיין היה אפוף בערפל אטום שנדמה שלא הצלחתי להיחלץ ממנו, ולא משנה כמה זמן קרטעתי ומעדתי בתוך המבוך. עדיף ככה, אמרה דודתי לאחר מכן, כשסיפרתי לה על מעטה האדים שעוטף את זיכרונותי, על כך שאני כבר לא מצליחה להיזכר בפרטי הלילה ההוא, בימים שאחריו. תשאירי את זה בעבר, היא עודדה אותי, כאילו זיכרונותי הם משהו שאפשר לארוז בארגזים ולדעת בוודאות שלעולם לא ייפתחו ויחשפו את הסודות שבפנים.

ובמובן מסוים אכן עצמתי את עיני אל העבר — פקחתי אותן אל ג'ון, אל טנג'יר, אל השמש הקופחת של מרוקו. אל ההרפתקה שהוא הבטיח — בהצעת נישואים שכללה את הטבעת המתבקשת, אם כי לא בטקס ממשי אלא רק בחתימה על פיסת נייר.

"אבל זה לא הגיוני," מחיתי בהתחלה. "אנחנו בקושי מכירים."

"בטח שאנחנו מכירים," הוא אמר בוודאות. "הרי אפילו המשפחות שלנו קרובות. אם כבר, אנחנו מכירים טוב מדי." הוא צחק, וחייך אלי את החיוך השובב ההוא.

לא יהיה שום שינוי של שֵם — על כך התעקשתי. הרגשתי איכשהו שחשוב שאשמור על חלק כלשהו משל עצמי, משל משפחתי, אחרי כל מה שקרה. והיה עוד משהו, משהו שהתקשיתי יותר להסביר, אפילו לעצמי. האפוטרופסוּת של דודתי היתה אמורה להסתיים טכנית עם נישואַי, אבל היא עדיין היתה צפויה לשלוט בקרן הנאמנות שבה נשמר כל כספי עד שימלאו לי עשרים ואחת, שאז נכסיהם של הורי יועברו סוף־סוף על שמי. המחשבה שאהיה נתונה לחסות כפולה נראתה מאיימת בתכלית, ולכן כששלחתי יד אל דרכוני, עדיין הופיע בו השם אליס שִיפְּלי.

ובהתחלה אמרתי לעצמי שטנג'יר לא תהיה נוראה כל־כך. דמיינתי ימים של משחקי טניס בשמש מרוקו החמה, צוות של משרתים שיכרכרו סביבנו יומם וליל, חברויות בשלל מועדונים פרטיים ברחבי העיר. יש מקומות שנורא יותר לגור בהם, ידעתי. אבל ג'ון רצה לחוות את מרוקו האמיתית, את טנג'יר האמיתית. ועל כן, בשעה שעמיתיו שכרו משרתים מרוקאים זולים ונשותיהם בילו את ימיהן בעצלתיים סביב הברֵכה או בתכנון מסיבות, ג'ון נמנע מכל אלה. הוא וחברו צ'רלי יצאו לשוטט בעיר ובילו שעות בחָמאם או בשווקים, עישנו כִּיף בחדרים אחוריים בבתי קפה וניסו ללא הרף לחבב את עצמם על המקומיים ולא על עמיתיהם ובני ארצם. צ'רלי הוא ששכנע את ג'ון לבוא לטנג'יר מלכתחילה, ופיתה את חברו בסיפורי אגדה על הארץ הזאת, על יופייה, על פראותה, עד שג'ון כמעט התאהב במקום שלא ראה מעודו. ואני השתדלתי בהתחלה כמיטב יכולתי, הלכתי איתו לשוק הפשפשים לקנות רהיטים, לשוקי האוכל לחפש ארוחת ערב. ישבתי לצדו בבתי קפה ולגמתי קפה אוֹ־לֶה וניסיתי לשכתב את עתידי בעיר החמה והמאובקת שהוא אהב ממבט ראשון, אבל בשבילי עדיין היתה חמקמקה.

אבל אז אירעה התקרית בשוק הפשפשים.

בינות להמולת הרוכלים והדוכנים, הענתיקות והגרוטאות שנערמו באקראי, בשכבות מרושלות על גבי שכבות, הסתובבתי, ולפתע ג'ון נעלם. עמדתי כך, זרים חולפים על פני, מטלטלים אותי משני צדדי, כפות ידי הולכות ומתכסות בשכבת הזיעה הראשונה והמוכרת של הפחד, צללים מתעתעים בקצות שדה ראייתי — החזיונות הקלושים והמשונים שהרופאים לחשו שהם רק פרי הדמיון אבל בעיני היו אמיתיים, ממשיים, מוחשיים, ונדמה שהם גדלו וגדלו עד שכבר לא יכולתי לראות דבר פרט לצורותיהם האפלות. ברגע ההוא הבנתי פתאום עד כמה אני רחוקה מהבית, מהחיים שפעם דמיינתי לעצמי.

מאוחר יותר ג'ון צחק, התעקש שהוא נעלם לדקה ולא יותר מכך, אבל בפעם הבאה שהזמין אותי לבוא איתו נענעתי בראשי ובפעם שאחריה מצאתי תירוץ אחר. במקום זאת העברתי שעות — שעות ארוכות, בודדות, מייגעות — בהיכרות עם מנעמי טנג'יר בין כותלי דירתנו הנוחה. אחרי השבוע הראשון ידעתי כמה צעדים נדרשים כדי להגיע מקצה אחד שלה עד לקצה הנגדי — ארבעים וחמישה, לפעמים יותר, תלוי בגודל הצעד.

בסופו של דבר התחלתי להרגיש את החרטה של ג'ון מרחפת מעלינו, גדלה והולכת, וחילופי הדברים בינינו הצטמצמו לענייני יומיום, כספים, שכן הקצבה שלי היתה עיקר הכנסתנו. ג'ון היה גרוע בכספים, הוא אמר לי זאת פעם בחיוך, ובזמנו חייכתי כי חשבתי שהוא מתכוון לומר שלא אכפת לו מכסף, שכסף לא מטריד אותו. אבל המשמעות האמיתית של דבריו היתה, כך גיליתי עד מהרה, שההון של משפחתו אזל כמעט לגמרי, והמעט שנותר נועד רק לספק לו בגדים נאים כדי שיוכל להמשיך להעמיד פנים שעדיין יש בידיו העושר שהיה לו פעם, העושר שאליו נולד ושעדיין הרגיש שהוא זכאי לו. אשליה, כך הבנתי מהר מאוד. וכך, אחת לשבוע נתתי בידיו את כספי הקצבה שלי, וזה לא הפריע לי, לא עניין אותי לדעת לאן נעלמים המספרים האלה בסופו של דבר.

וג'ון הוסיף להיעלם מדי פעם: אל תוך עירו המסתורית, שאותה אהב בעוצמה שלא הצלחתי להבין, שאת סודותיה יצא לחקור לבדו בשעה שאני נותרתי בפנים — בו־בזמן השוֹבָה והשבויה.

הסתכלתי עכשיו בשעון וקימטתי את מצחי. בפעם האחרונה שהסתכלתי השעה היתה רק שמונה וחצי, ועכשיו השעון התקרב בתקתוק יציב לשעה שתים־עשרה בצהריים. קיללתי והלכתי מהר אל המיטה, אל הבגדים שפרשׂתי עליה בתחילת אותו בוקר, לפני שאבדו לי כל השעות שבין אז לעכשיו. כי היום, כך הבטחתי לג'ון, אלך לשוק; היום, כך הבטחתי לעצמי, אנסה. אז בחנתי את בגדי הפרושים לפני, מראה דמותה של אישה רגילה העומדת לצאת לקניות למשך השבוע: גרבונים, נעליים, שמלה שקניתי באנגליה לפני שעברתי לטנג'יר.

כשמשכתי את השמלה מעל ראשי שמתי לב לקרע קטן מלפנים, בחלק שבו התחרה מגיעה לצווארון. קימטתי את המצח וקירבתי את הבד אל פני, לבחינה מדוקדקת יותר, וניסיתי לא לרעוד למראה הבד ההרוס. אמרתי לעצמי שאין זה סימן, שאין זה סימן מבשר רעות, שאין לכך שום משמעות.

ואז נהיה לי חם בחדר ויצאתי למרפסת, כי ברגע זה חשתי צורך להשתחרר מקירות הבית המתנשאים. עצמתי עיניים וחיכיתי נואשות לכל רמז לרוח, אבל לא היה דבר, רק החום הדומם והצחיח של טנג'יר שהעיק על גופי.

חלפה דקה ואז עוד אחת, ובדממה, בזמן שהאזנתי לנשימותי העולות ויורדות, שמתי לב לתחושה משונה שמישהו מסתכל עלי. פקחתי עיניים ושלחתי מבט זריז אל הרחוב שמתחת. לא היה שם איש. רק קומץ מקומיים בדרכם לשוק, מזרזים את צעדיהם כי שעת סגירת השוק הולכת ומתקרבת לאטה. "תתעשתי מיד," לחשתי לעצמי וחזרתי שוב אל חיקה המנחם של הדירה. למרות דברי אלה סגרתי את החלונות חזק מאחורי, ולבי הלם בחוזקה. הסתכלתי בשעון וראיתי שהשעה כבר אחת וחצי. השוק יכול לחכות, אמרתי לעצמי.

הוא יהיה חייב לחכות, ידעתי, וידי רעדו כאשר סגרתי את הווילונות כדי שאף לא קמצוץ מאור השמש יוכל לחדור פנימה.