הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
3 דירוגים
3.7
ממוצע
1
0
2
0
3
2
4
0
5
1
0
גם ב - Kindle
זכרונותי מקרקוב - מאבק לחיים
אריה תמיר
19 

זכרונותי מקרקוב - מאבק לחיים

אריה תמיר

דרג ספר זה מתוך 5
3 דירוגים
3.7
ממוצע
1
0
2
0
3
2
4
0
5
1
0
19 
19 
גודל (עמ'): 230
מו"ל: איפאבליש ePublish - הוצאה לאור

תקציר

בספר זה מתוארת דרמה אנושית של קבלת החלטות בתנאים אכזריים ובלתי אפשריים, של מאבק משפחה על חיים ומוות, על תושיה של ילד ועל רצונו לחיות. דרמה זו מתרחשת על רקע השואה מנקודת ראות של ילד בן שש וחצי בשם לאיוש. בגיל זה לאיוש נגרר לתוך המלחמה והשואה. במשך שש שנים הוא עובר את כל מדורי הגיהינום שהמלחמה והשואה הביאו על העם היהודי.
הודות להרבה מזל, תושיה וסיוע מאנשים טובים, לרבות גרמנים, לאיוש ניצל פעמים רבות ממוות בטוח ושורד את השואה.
בגטו קרקוב בפולין הוא ניצל שלוש פעמים מגרוש למחנות מוות, בורח מהגטו, מתחזה לילד רחוב נוצרי, נתפס וניצול בדרך נס מהוצאה להורג וחי שנה עם אביו במחנה פלשוב ליד קרקוב. במחנה פלשוב לאיוש ניצל מספר פעמים ממוות בטוח.
באוגוסט 1944 הוא מועבר עם אביו למחנה ריכוז גוזן 2 באוסטריה, אחד המחנות האכזריים ביותר, אביו נרצח מספר שבועות לפני גמר המלחמה. לאיוש ניצל ומשוחרר במאי 1945, חוזר לחיים ונהנה בכל חושיו מהחיים והחופש שהוחזרו לו.
המשך קריאה
  • ISBN: 978-965-7629-63-5
  • גודל (עמ'): 230
  • מו"ל: איפאבליש ePublish - הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 01/03/2015
  • שם המחבר: אריה תמיר

מבוא

למה החלטתי לכתוב רק עכשיו?

שמי לאון, אבל כולם כינו אותי בשם החיבה שלי לאוש. היינו משפחה מבוססת ממעמד בינוני-גבוה כשלחיים טובים ומאושרים אלה פרצה המלחמה הנוראה. לאחר תקופה קשה מנשוא בת שש שנים ולאחר שעברתי את כל מדורי הגיהינום, כל המשפחה שלי - הוריי ושתי אחיותיי, 16 דודים ודודות מצד אימא ואבא וכ-23 בני דודים - כולם נרצחו ואני היחיד שניצל.

לאחר שחרורי ב-5 במאי 1945 במחנה ריכוז מטהאוזן, סיפרתי בהזדמנויות שונות מאות פעמים על שעבר עליי, עד שבמועד מסוים, לאחר כשנה, התנתקתי מכל העבר שלי. הניתוק נמשך כחמישים שנה בקירוב. מעטים מידידיי ידעו שאני ניצול שואה וחשבו אותי לצבר בן צבר. גם ילדיי שלי לא היו מודעים לכך.

לא הסתרתי או התביישתי בכך שאני ניצול שואה, פשוט לא מצאתי כל עניין לספר. עבורי היה זה כאילו נולדתי מחדש בארץ כשהתחלתי את חיי כאן בקיבוץ. עם זאת, במשך כל התקופה שמאז השואה מרחפת מעליי עננת עצבות, שרק אני ידעתי על קיומה.

לפני כחמש עשרה שנה חזרתי להתעניין בשואה בפרט ובמלחמת העולם השנייה בכלל. בין ניצולי השואה הייתה בת דודה של אבא שלי, גינה מילגרום, אשר עלתה לארץ ב-1946. נולדו לה שלושה ילדים, אשר גם להם נולדו ילדים ונכדים. בישראל, גינה ואני היינו היחידים בעלי קרבה משפחתית לכן התפתחו בינינו יחסי משפחה מאוד קרובים. גינה זיכרונה לברכה נפטרה בשנת 1994.

במאי 2010 החלטנו לצאת למסע שורשים לקרקוב בפולין, עיר הולדתנו. למסע הזה הצטרפו אשתי אריאלה ואחת הבנות של גינה - מרים ניצן עם בעלה מאיר. לקחנו אתנו את שתי בנותיי, אורית וליאת, ואת שלושת הילדים של מרים - מיכל, ערן ועינת. מסע זה היה מיועד בעיקר לילדים, דור שני ושלישי לשואה. כל חמשת הילדים היו בזמן זה בשנות העשרים והשלושים לחייהם. במשך חמישה ימים ביקרנו, בין השאר, ברובע היהודי ״קז׳ימיר״, בגטו היהודי, במחנה הריכוז פלשוב שבשולי העיר ובמחנה ההשמדה אושוויץ.

הופתעתי מהעניין הרב שגילו הילדים בכל מה שסיפרתי להם על השואה והמשפחה. אינני שייך למספרי הסיפורים הדגולים ובכל זאת הרגשתי שהקשיבו לכל סיפוריי בצימאון גובר. פעמים רבות לא נתנו לי לסיים ורצו לשמוע את ההמשך.

בערב אחד ישבנו במלון שלנו, "אסתר", וביוזמה ברוכה של ערן הקרנו את הסרט "רשימת שינדלר" של הבמאי סטיבן ספילברג. לאחר הקרנת הסרט סיפרתי על אחד האירועים המוצגים בסרט אשר היה לי הכבוד לקחת בו חלק. באירוע זה אני, חברי יז'יק ועוד כמה ילדים ארגנו בריחה ממשלוח הילדים ממחנה פלשוב להשמדה במחנה אושוויץ.

לאחר ששמעו את הסיפור, המטירו עליי בני המשפחה מטר של שאלות והתעניינו בעיקר בשאלה "אז מה קרה בסוף לחברך יז'יק?". לדאבוני, לא ידעתי לענות על השאלה. לצערי הרב עוד יותר, אין לי תשובה על עוד מאות ואלפי שאלות בנוסח "מה קרה אתם בסוף?".

האירועים זרמו בדינמיקה מסחררת. באירועים שונים נתקלתי באנשים שונים והם נעלמו מחיי, כדרכו של עולם. מסע השורשים הזה וצימאון הדור הצעיר לדעת עוד ועוד על קורותיי במלחמה, בין היתר, גרמו לי להעלות את זיכרונותיי על הכתב.

כאמור, לאחר המלחמה מחקתי מזיכרוני בהדרגה את כל העבר שלי. כעת, כל ההיסטוריה שלי במלחמת העולם השנייה חזרה וחלפה בראשי. התחלתי להיזכר בכל אחד מבני משפחתי, הקרובים והרחוקים, כל אחד מחבריי וידידיי שהיה לי אתם קשר בעל משמעות. דמיינתי לעצמי כיצד כל אחד סיים את חייו, שאלתי את עצמי האם סבל לפני מותו, האם בכה, התנהג בכבוד, האם ניסה להילחם?

אולי לאחר שאסיים לכתוב את זיכרונותיי אנסה לחפש את הדמויות אשר נקרו בדרכי במסע ההישרדות, אשר נמשך קרוב לשש שנים. אני מקווה שדבריי וסיפורי בהמשך, כמו ספרים וסיפורים רבים שנכתבו, יהוו מצבת זיכרון לאחיותיי והוריי, לדודיי ובני דודי ולכל מי שאזכיר בהמשך, גם אם אינני זוכר את שמו במדויק.