הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
4 דירוגים
2.8 ממוצע
1
1
2
1
3
1
4
0
5
1
3
זיכרונותיו של חבר דמיוני

זיכרונותיו של חבר דמיוני


דרג ספר זה מתוך 5
4 דירוגים
2.8 ממוצע
1
1
2
1
3
1
4
0
5
1
3
37 
37 
גודל (עמ'): 360
מו"ל: מטר הוצאה לאור

תקציר

אני לא דמיוני...

"קוראים לי בּוּדוֹ. אני חי כבר חמש שנים, המון זמן יחסית למישהו כמוני. את השם שלי נתן לי מקס. מקס הוא בן שמונה, והוא בן האנוש היחיד שיכול לראות אותי. אני יודע מה שמקס יודע, וגם כמה דברים שלא. אני יודע שמקס נמצא בסכנה. ואני יודע שאני היחיד שיכול להציל אותו...".

יחסית לחברים דמיוניים, בודו הוא בר מזל. הוא חי כבר יותר מחמש שנים, ובעולם החברים הדמיוניים זה נחשב לגיל מופלג. אבל בודו מרגיש שקצו קרב, וחושש ללא הרף מפני היום שבו מקס דילייני בן השמונה יפסיק להאמין בו.

 

כשזה יקרה, בודו ייעלם. יש כאלה שאומרים שמקס לוקה בתסמונת אספרגר, אחרים אומרים שהוא אוטיסט "רגיל", או "על הרצף". כל זה לא מעלה ולא מוריד בעיני בודו, שאוהב את מקס ללא תנאי ומופקד על השמירה עליו מפני הבריון של הכיתה, מפני מצבים מביכים בקפטריה, ואפילו בתאי השירותים.

אבל הוא לא מצליח להגן על מקס מפני גברת פטרסון, מורה בבית הספר שמאמינה שהיא ורק היא תוכל להעניק לילד הזה את הטיפול הדרוש לו.

כשגברת פטרסון עושה את הלא ייאמן, מוטל על בודו ועל חבריו - גם הם חברים דמיוניים - להציל את מקס. בסופו של דבר נאלץ בודו להחליט מה חשוב יותר: אושרו של מקס או קיומו שלו.

"זיכרונותיו של חבר דמיוני", המסופר מנקודת המבט של חבר דמיוני של ילד, הוא סיפור נוגע ללב על אהבה ועל נאמנות, סיפור מושלם לכל מי שהיה לו אי פעם חבר - ממשי או לא. ספר מרגש ומעורר מחשבה על אומץ ועל דמיון, על אהבה וחברוּת.

המשך קריאה
  • ISBN: 99-1917
  • גודל (עמ'): 360
  • מו"ל: מטר הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 01/07/2014
  • שם המחבר: מתיו דיקס
  • תורגם ע"י: דנה אלעזר-הלוי
  • זמין להשאלה: כן

1

אז זה מה שאני יודע:

קוראים לי בּוּדוֹ.

אני חי כבר חמש שנים.

חמש שנים זה המון זמן יחסית למישהו כמוני.

את השם שלי נתן לי מקס.

מקס הוא האדם האנושי היחיד שיכול לראות אותי.

ההורים של מקס קוראים לי חבר דמיוני.

אני אוהב את המורה של מקס, גברת גוֹסְק.

אני לא אוהב את המורה השנייה של מקס, גברת פטרסון.

אני לא דמיוני.

2

יחסית לחברים דמיוניים יש לי מזל. אני חי יותר זמן מרובם. פעם הכרתי חבר דמיוני שקראו לו פיליפ. הוא היה החבר הדמיוני של ילד שהיה עם מקס בגן. הוא החזיק מעמד פחות משבוע. יום אחד הוא צץ בעולם, ונראה די אנושי חוץ מהעובדה שלא היו לו אוזניים (להרבה חברים דמיוניים אין אוזניים), ואז כמה ימים אחרי כן הוא נעלם.

יש לי מזל גם שלמקס יש דמיון מאוד מפותח. פעם הכרתי חבר דמיוני שקראו לו צ'וֹמְפּ שהיה רק כתם על הקיר. סתם כתם שחור ומטושטש שאין לו שום צורה אמיתית. צ'וֹמפּ ידע לדבּר ואיכשהו להחליק למעלה ולמטה על הקיר, אבל הוא היה דו־ממדי כמו פיסת נייר, אז הוא לא היה יכול לקום ולהסתובב לו חופשי. לא היו לו ידיים ורגליים כמו לי. אפילו פרצוף לא היה לו.

חברים דמיוניים מקבלים את המראה החיצוני שלהם מהדמיון של החברים האנושיים שלהם. מקס הוא ילד מאוד יצירתי, ולכן יש לי שתי ידיים, שתי רגליים ופרצוף. לא חסר לי אפילו איבר אחד, וזה הופך אותי ליצור נדיר מאוד בעולם החברים הדמיוניים. לרוב החברים הדמיוניים חסר משהו, ויש כאלה שאפילו לא נראים אנושיים. כמו צ'וֹמפּ.

אבל גם יותר מדי דמיון זה לא טוב. פעם פגשתי חבר דמיוני שקראו לו פְּטֶרוֹדַקטילוּס, שהעיניים שלו היו תקועות בקצה שני מחושים ירוקים ענקיים. החבר האנושי שלו בטח חשב שזה נראה מגניב, אבל פטרודקטילוס המסכן לא הצליח למקד את המבט בשום דבר. הוא סיפר לי שהוא סובל כל הזמן מבחילה איומה ושתמיד הוא מסתבך בכפות הרגליים של עצמו, שהיו פשוט מין צללים מטושטשים שמחוברים לו לרגליים. החבר האנושי שלו היה כל כך עסוק בראש ובעיניים של פטרודקטילוס שהוא בקושי טרח לחשוב על כל מה שמתחת למותניים שלו.

וזה לא מקרה יוצא דופן.

יש לי מזל גם כי אני נייד. הרבה חברים דמיוניים צמודים לחברים האנושיים שלהם. לכמה מהם יש רצועה סביב הצוואר. כמה מהם בגובה חמישה סנטימטרים ונכנסים לכיס של המעיל. וכמה מהם בסך הכול נקודה על הקיר, כמו צ'וֹמפּ. אבל בזכות מקס אני יכול להסתובב לבד. אני יכול אפילו לעזוב את מקס אם אני רוצה.

אבל אם אני אעזוב אותו לעתים קרובות מדי זה עלול להזיק לבריאות שלי.

כל עוד מקס מאמין בי, אני קיים. אנשים כמו אמא של מקס וכמו גְרהם אומרים שזה מוכיח שאני דמיוני. אבל זה לא נכון. אולי אני זקוק לדמיון של מקס כדי להתקיים, אבל יש לי מחשבות משלי, רעיונות משלי וחיים עצמאיים שלא קשורים בו. אני קשור למקס בדיוק כמו שאסטרונאוט קשור לחללית שלו בצינורות וחוטים. אם החללית מתפוצצת והאסטרונאוט מת, זה לא אומר שהוא היה דמיוני. זה רק אומר שקו החיים שלו ניתק.

וככה זה אצלי ואצל מקס.

אני זקוק למקס כדי לשרוד, אבל אני בכל זאת אדם בזכות עצמי. אני יכול לעשות ולהגיד כל מה שאני רוצה. לפעמים אני ומקס אפילו מתווכחים, אבל אף פעם לא ממש ברצינות. רק כל מיני ויכוחים כמו איזו תוכנית טלוויזיה כדאי לראות או באיזה משחק כדאי לשחק. אבל שׂוּמה עלי (זה ביטוי שגברת גוסק לימדה את התלמידים בשבוע שעבר) להישאר ליד מקס בכל רגע שאני יכול, כי אני צריך שמקס ימשיך לחשוב עלי. ימשיך להאמין בי. אני לא רוצה להיות רחוק מהעין, רחוק מהלב, כמו שאמא של מקס אומרת לפעמים כשאבא של מקס שוכח להתקשר הביתה ולהודיע שהוא מאחר. אם אתרחק ליותר מדי זמן, מקס אולי יפסיק להאמין בי, ואם זה יקרה, אז בום.