הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
זוהר כמו גן עדן

במקום 44 

37.4 

זוהר כמו גן עדן


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0

במקום 44 

37.4 

במקום 44 

37.4 

גודל (עמ'): 438
מו"ל: מודן הוצאה לאור

תקציר

השנה היא 1918, והדבר שמשפחת ברייט זקוקה לו יותר מכול הוא התחלה חדשה. שבועות ספורים לאחר מותו בטרם עת של תינוקם, הנרי, עוזבים תומס ופּולין ברייט עם שלוש בנותיהם את העיירה קְוֶוייקרְטאון לטובת העיר הגדולה פילדלפיה.


כל אחת מבנות המשפחה מנסה למצוא אחיזה בחיי העיר החדשים; בספרייה העירונית, בעבודות הבית או בחברתם של צ'רלי וג'יימי מהבית ממול. אך מהר מאוד מתברר להן שההתמודדויות הקשות באמת עוד לפניהן: מלחמת העולם הראשונה בשיאה, וגברים נוספים – ובהם תומס וג'יימי – מגויסים לשירות צבאי. האם יוכלו הבחורים לשוב בשלום ממלחמה עולמית שמתרחשת ביבשת רחוקה? וגם אם ישובו, האם יחזרו להיות מי שהיו?


כאילו לא די בכך, בעולם כולו וגם בפילדלפיה מתפשטת במהירות מגפת "השפעת הספרדית". כאשר נשים מהכנסייה מציעות לפולין להביא צנצנות מרק לאנשים חולים בדרום העיר, מגי, הבת האמצעית, משכנעת אותה לאפשר לה להתלוות אליה. אף אחת מהן לא יודעת שמה שמגי תמצא שם, ושהחלטה שתקבל בשבריר של רגע, ישפיעו עליהן ועל אנשים נוספים למשך שנים רבות.


סוזן מייסנר היא מחברת רב–המכר "סודות של חיים נפלאים", שיצא בעברית בהוצאת מודן.

  • ISBN: 2001536183
  • גודל (עמ'): 438
  • מו"ל: מודן הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 06/01/2020
  • שם המחבר: סוזן מייסנר
  • תורגם ע"י: דורית בריל-פולק
  • זמין להשאלה: כן

1

ינואר 1918

פּולין

אור הבוקר זוהר באופק בגון האפרסק, ואני עומדת ליד המקום שבו טמון התינוק שלי. הירגזים מצייצים כשמאיר היום, כפי שהם מצייצים בכל יום חורף עם עלות השחר, אבל כשהשמש תשקע הערב, אהיה במרחק מילין רבים מהם, בתוך בית לא מוכר. לא יהיו שם תזכורות לכך שהנרי היה פעם שלי. לא תזכורות הניכרות לעין, על כל פנים.

אני כורעת על ברכיי בעשב המת והנוקשה מכפור. בד החצאית שלי מושך אליו את הרטיבות ואת הקור, כאילו הוא מיובש מצמא. הרטיבות ההולכת ומתפשטת בברכיי נינוחה וקלה, כאבחת להב נקייה ואיטית. אני מביטה בלוח השיש הקטן ששמו של הנרי מצוין עליו, בלוויית תחריט של טלה מתוק המצונף בין חבצלות, ונזכרת שוב בכך שהוא היה בני המלאך, גם לפני שריחף אל השמיים.

למן הרגע שאחזתי בבני, ברך הנולד והמבהיק, ידעתי שהוא שונה מהתינוקות האחרים שילדתי. הוא לא היה כמו הבנות שלי. הן החליקו החוצה, נרגזות מהרעש, מהצינה ומהתוקפנות של העולם הזה. אבל הנרי לא היה כזה. הוא לא בכה. הוא לא קפץ את כפות ידיו הזעירות לאגרופים. הוא לא ביטא בזעקה את מורת רוחו על כך שהגיח מהמקום הבטוח היחיד שהכיר.

כשהרופא הניח אותו בזרועותיי, הנרי רק הביט בי בעיניים כחולות כאבני ספיר. הוא נעץ את עיניו בעיניי כאילו הוא יודע מי אני. כאילו הוא יודע הכול עליי. כאילו נשימת הנצח עדיין נמצאת בריאותיו.

לא היה אכפת לו כשהסטתי את קפלי השמיכה כדי להביט באיבר זכרותו ולהשתאות על הזוהר הפניני של עורו הצמוד לעורי. התקשיתי להאמין שהבאתי בן לעולם, אחרי שלוש בנות ולאחר שעברו לא מעט שנים מאז נולדה הבת האחרונה. פשוט לטשתי בו את עיניי, והוא הניח לי לעשות זאת.

כשהרשו לתומס להיכנס אל החדר, גם הוא נדהם כמוני מכך שנולד לנו בן. וגם הבנות השתאו על כך. הן נכנסו פנימה אחרי אביהן, אף על פי שזו הייתה שעת לילה מאוחרת, וכולנו נעצנו בו את מבטינו וחייכנו חיוך רחב למראה התינוק הזכר הזה, הבן השקט שלא בכה.

חמי בא למחרת בבוקר, וגם אֶחיו של תומס ונשותיהם, וכולם הדיפו ריח של עלי טבק יבשים ושל תבלינים. גם הוריי באו, ואחותי ג'יין, שהרתה זה עתה אחרי כמה שנים של תקווה ותפילות לתינוק. כולם השתאו על יופיו של הנרי, על שלוותו, על מבטו שובה הלב ועל מזגו המתוק. אימא שלי וגיסותיו של תומס לטשו בו את עיניהן כפי שגם אני נעצתי בו את מבטי בליל אמש, נדהמות בדיוק כמוני משלוותו של התינוק. גם הן הבינו באופן לא מודע שמשהו אינו כשורה.

החודשים הספורים שבהם הנרי היה איתנו היו מופלאים ומאושרים. הוא עשה את כל הדברים שתינוק עושה ושמעלים בת צחוק על שפתיך ומעוררים בך את החשק לנשק את ראשו הפלומתי. כשהיה זקוק למשהו - לשדיים שלי, לחיתול נקי או לגילוי חיבה - הוא לא יילל. הוא רק נאנח בקול חלוש ומתוק, שאם היה מבוטא במילים, הן היו פותחות במשפט: "אם זו לא טרחה גדולה..." לא ידענו שאין לו כוח גופני להתאמץ. חזותו החיצונית המושלמת הסתירה את הלב הקטן והחלש מדי שגופי יצר עבורו.

ובכל זאת, אם אלוהים היה שואל אותי לפני כן אם אני רוצה בתינוק המתוק הזה, אפילו לחצי שנה בקושי, בכל זאת הייתי אומרת כן. אפילו עכשיו, שמונה שבועות אחרי שהנרי הלך לעולמו, ואפילו כשאני אוחזת בזרועותיי את קרטיס, עוללה המתוק של ג'יין, בכל זאת הייתי אומרת כן.

אני לא יודעת אם גם תומס מרגיש כמוני, ואני יודעת שהבנות לא מרגישות כמוני. אוולין עדיין עצובה, מגי כועסת, וּוילה עדיין מבולבלת מכך שהנרי נלקח מאיתנו. קשה לי לומר למה אני לא מרגישה את כל הרגשות האלה יותר. אני לא בטוחה שקיימות בכלל מילים שיוכלו לתאר את מה שאני מרגישה בקרבי. אני צריכה עדיין להיות עצובה, כועסת ומבולבלת, אבל במקום כל הרגשות האלה, אני חשה בקהות חושים ביחס למוות. קהות חושים שלא סיפרתי עליה לאיש. אפילו לא לתומס.

אני כבר לא מפחדת מהמוות, אף שאני יודעת שעליי לפחד ממנו. אני מרגישה פייסנות משונה עם מה שחשבתי עליו פעם כעל האויב שלי. החיים נראים תובעניים יותר מבין השניים. לא? החיים הם נפלאים ויפים, אבל כמה קשים הם יכולים להיות. המוות, לעומתם, הוא קל ופשוט. כמעט עדין. אבל למי אוכל להגיד דבר כזה? לאף אחד. מטריד אותי כמה יוצאת דופן ההרגשה הזו.

ולכן שיניתי את דעתי בנוגע למעבר לפילדלפיה. כשדודו של תומס העלה את ההצעה לראשונה, השבתי בשלילה, אף על פי שהרגשתי שבעלי מעוניין. באותו זמן לא הצלחתי לצייר בדמיוני כיצד אני עוזבת את העיירה הקטנה והמנומנמת הזו שהתגוררתי בה כל חיי. לא ראיתי את עצמי עוזבת את ההורים שלי, אף שמעולם לא הייתי תלויה במיוחד בגילויי החיבה המרומזים שלהם. לא רציתי לעבור אל העיר, שהמלחמה המשתוללת באירופה תיראה בה קרובה יותר משום מה. לא רציתי לעקור את הבנות מהבית היחיד שהן מכירות. לא רציתי לתלוש את עצמי מכל הדברים המוכרים לי. דוד פרד כתב שוב כעבור כמה חודשים, אחרי שהנרי נולד, ותומס אמר אז שאנחנו צריכים להרהר בזה בעיון לפני שנסרב להזמנה השנייה.

"דוד פרד עשוי להציע את זה לאחד האחים שלי," אמר לי תומס.

אין לי ספק שהייתי מעיינת בנושא ברצינות רבה יותר, אבל בערך באותו זמן הנרי פתח בהתרחקות האיטית שלו מאיתנו. כשליבו העדין של בני החל לבסוף לקצוב את ימיו, דבר לא היה חשוב מלבד להיצמד אליו כל עוד אפשר. תומס לא העלה שוב את הנושא בשבוע שעבר, כשהגיע המכתב השלישי מדוד פרד. בעלי חושב שאני לא מסוגלת לעזוב את תל העשב הקטן הזה.

אבל למען האמת, הגחתי ממעטה הצער כאדם אחר. אני כבר לא רוצה להישאר במקום הזה, שהנרי שהה בו זמן מועט כל כך. אני לא רוצה שתומס יביט אל האופק הרחב כשהוא מליט את עיניו בידיים מיובלות מגלגול והדבקה של עלי טבק. אני לא רוצה שהבנות יחיו חיים זהים לשלי, במקום שבו שום דבר לא משתנה באמת מלבד קווי המתאר של הלב שלך.

ויתרה מזו, אני רוצה לדעת למה נראה שהמוות צועד כעת לצידי כמו חבר, ולא פוסע בגנֵֵבה מאחוריי כרוח רפאים. אין לי ספק שהתשובות ממתינות לי בבית-הלוויות של דוד פרד, שבו הוא מכין את המנוחים למסעם הביתה. תומס היה יכול לגלגל עד יום מותו סיגרים שאנשים אחרים יעשנו, אבל עכשיו הוא יירש ביום מן הימים את עסק הקבורה של הדוד פרד, ואז כבר לא יהיה נתון למרותו של איש.

אני לא יודעת איך זה להיות אשת קברן. אני יודעת רק שעליי לזכור איך זה היה לנסות להתרחק מהמוות.

אני כורעת על ברכיי, נושקת לקצות אצבעותיי ונוגעת בהן בחטף באות ה' החרוטה במצבה הקרה.

ואז אני קמה מהאדמה הלחה בלי לומר שלום.