הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
5
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
1
0
זהבי - סיפורו של ווינר

במקום 42 

29.4 

זהבי - סיפורו של ווינר


דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
5
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
1
0

במקום 42 

29.4 

במקום 42 

29.4 

גודל (עמ'): 360
מו"ל: ידיעות ספרים

תקציר

כשהיה בן עשרים ישב ערן זהבי בבית קפה ברמת השרון והתחנן לקבל הזדמנות במדי הקבוצה מהליגה השנייה, אפילו בחינם. פחות מעשור לאחר מכן, במלון סיני מפואר, חתם על החוזה הגבוה בתולדות הכדורגל הישראלי. בין לבין הצליח להשיג ארבע אליפויות ושלושה גביעי מדינה, לסיים שלוש פעמים כמלך השערים, לשבור את שיא הכיבושים המיתולוגי לעונה אחת, להעלות שתי קבוצות לשלב הבתים של ליגת האלופות ולהתמנות לקפטן נבחרת ישראל.

זהבי הוא הווינר הגדול בדורו והכדורגלן הפופולרי בישראל, אבל מעולם לא היה ולעולם לא יהיה קונצנזוס. לאורך מסלול הקריירה הבלתי-שגרתי שעבר רכש לו שונאים ומבקרים כמעט כשם שרכש לו מעריצים ומקורבים. עם פה סנסציוני כמו ביצועיו על הדשא, הצליח לרגש ולהכעיס את כלל אוהדי הכדורגל בארץ.

בסיוע עשרות עדויות מהארץ ומחו״ל, ניסה אורן יוסיפוביץ לפצח את הסוד ששמו ערן זהבי, על המגרש ומחוצה לו, וגיבש את הביוגרפיה הרשמית של הכוכב. הדם הרע בעקבות עזיבת הפועל תל אביב והמעבר למכבי, הסכסוך המתוקשר עם האב הנוטש, הפיצוץ מול הבוס מיטש גולדהאר, האח שכמעט איבד את חייו, המחמאות והאיומים, השערוריות והתארים, רגעי השפל והדקות שבהן נגע בשמים. בעקבות גילויים רבים, שנחשפים כאן לראשונה, מצטייר דיוקן מפורט של בכיר הכדורגלנים בישראל בעת הזאת.

אורן יוסיפוביץ, עיתונאי ספורט, מסקר את הכדורגל הישראלי מאז 2009. היה שותף לכתיבת הספרים ״מה עשה הנוער?״ ו״100 הגדולים בכדורגל הישראלי״.

המשך קריאה
  • ISBN: 3625711
  • גודל (עמ'): 360
  • מו"ל: ידיעות ספרים
  • יצא לאור ב-: 10/09/2017
  • שם המחבר: אורן יוסיפוביץ

פרק 1

צ'יינה, ביי

הדרמות מאחורי חוזה המיליונים

"היי, מיטש. בבקשה תתקשר אלי כשאתה יכול. ערן זהבי".

שתי הודעות טקסט נוספות, בסגנון זהה, שוגרו לטורונטו ב-4 ביוני 2016. שלוש הודעות ביום שלאחר מכן. שתיים כעבור יומיים. למחרת עוד שלוש.

הצלצול המיוחל לא הגיע ולא גאל.

זהבי לא הצליח להירדם גם בעזרת כדורי שינה, ולכו תספרו לו שמדובר בכלל בצרות טובות. זו היתה החופשה הכי לא-חופשתית שלו. קוסמוי, אי נפלא המרוחק שעת טיסה מבנגקוק - אחת-עשרה שעות טיסה מתל אביב - ובכיר כדורגלני ישראל לא מצליח ליהנות. לא מהשמש, לא מהשייקים ולא מהבדידות. הימים היו מתוחים וכעוסים מדי, הלילות בלתי-נגמרים.

תאילנד גם כך אינה היעד המועדף על זהבי, הוא מעדיף את לאס וגאס. אבל לא הלוקיישן היה הסיבה למטרד; על כתפיו רבצו שלושה תארים שאבדו ו-60 מיליון סימני שאלה. דווקא בעונתו הטובה ביותר מבחינה אישית, קבוצתו, מכבי תל אביב, סיימה ללא תואר. במו רגליו וראשו הוא העלה אותה לליגת האלופות, במו ראשו ורגליו ניפץ את שיאו המיתולוגי של ניסים אלמליח מ-1955, כשכבש שלושים וחמישה שערי ליגה בעונה אחת. אך ידיו, כקפטן, לא הניפו אף פיסת מתכת. עכשיו היה עליו להחליט אם לעזוב את המועדון שבו הפך לאייקון כדורגל מקומי; וגם אם יחליט, זה לא בהכרח יספיק. הוא יצטרך לקבל את אישור הבוס, המיליארדר הקנדי מיטש גולדהאר, שבמשך ארבעה ימים מלחיצים ולמרות שלל הודעות טקסט לא ממש הגיב.

זה התחיל בהודעות מתאילנד לקנדה. כל שתיים-שלוש הודעות של זהבי נענו בהודעה אחת לקונית עד מתחמקת מצד גולדהאר. אחרי חמש הודעות רצופות ללא מענה השיב הקנדי: "יהיה לי קשה לדבר היום - עבודה".

זהבי רתח. הוא הבין שגולדהאר איש עסוק - בכל זאת, עסק עצום כזה לא מנהל את עצמו - ועדיין, מדובר ביהלום של קבוצת הכדורגל שבבעלותו והוא רוצה לעזוב או לפחות לקבל תמריץ להישאר. באותם ימים מבולבלים בקוסמוי הוא לא קיבל את מבוקשו, ואפילו לא שיחת טלפון בחזרה. "אני יודע שאתה עסוק", לחץ ערן, "אבל אני לא יכול לחכות עם זה יותר". מבחינת גולדהאר זה היה עסק מורכב מאוד. המנהל הספורטיבי ג'ורדי קרויף, מצדו, לחץ להשאיר את זהבי בכל מחיר. תרתי-משמע. ההולנדי ציפה שמיטש יפתח עוד יותר את הארנק וינסה להתקרב ככל הניתן להצעה המפתה של ג'אנג לי, בעל השליטה בגואנגג'ואו R&F הסינית. בשקלול בונוסים, ההצעה עמדה על כ-60 מיליון שקל. נכון לאותה שעה, זה אפילו לא היה קרוב.

"תן לי זמן", ביקש גולדהאר מזהבי. "יש הרבה משמעויות לעזיבה שלך. מעבר לכסף. אני מעדיף שתישאר. נדבר על התנאים".

עוד יום עבר והצעה מצד גולדהאר לא הגיעה. הסינים לחצו על זהבי להכריע. הם רצו לדעת אם לחכות לו או לעבור לשמות הבאים ברשימת הקניות. מיטש ביקש עוד זמן. אחד-עשר אזורי זמן הפרידו בינו לבין זהבי, וזה גרם למתח רב. "אני מבין את המצב שלך", הודיע לו, "אבל החשיבות שלך למכבי מכרעת מדי". גולדהאר ידע, וקרויף ידע אפילו טוב יותר, עד כמה יהיה קשה למלא את החלל, למרות חמישה מיליון דולר שייכנסו לחשבון של מכבי כדמי העברה. הבוס כתב לזהבי שזו בדיוק הסיבה לכך שקבע את סעיף היציאה שלו בקיץ הקודם: כדי למנוע תרחישים כאלה, שיערערו את יציבות המועדון. "כרגע אני נוטה לא לאשר לך לעזוב", הבהיר.

זהבי כעס. "הסכמנו, כמו שני גברים, לבטל את הסעיף בהבנה שאם יגיע משהו כמו זה, אני אבקש ללכת ואתה תאשר. היה ברור שלא תמנע ממני להרוויח סכומים כאלה". הוא דרש מהבוס לכל הפחות הצעה משודרגת.

עוד יום עבר, ולתיבת הדואר של שי זהבי לא הגיעה שום איגרת מקנדה. ערן זהבי הוא איש עסקים ממולח, אבל תיבת דוא"ל פרטית אין לו, או שבמקרה הטוב אינה שמישה, וכל המסרים החשובים זורמים לתיבה של אשתו. ב-10 ביוני הגיעה ההצעה מטורונטו, וברגע שזהבי הקליק כדי לצפות בה, הבין שהיה עדיף מבחינתו שלא תגיע כלל. "אם רציתי ללכת לפני כן", מסר לגולדהאר, "עכשיו, כשראיתי את ההצעה שלך, אני משוכנע עוד יותר שזה הזמן לעזוב. כבד בבקשה את ההחלטה שלי ונגמור עם זה".

לאחר עוד כמה ניסיונות ללא מענה, החופשה בתאילנד הפכה לבלתי-נסבלת. זהבי התחיל לשלוח הודעות אגרסיביות יותר ויותר. "אחרי ההצלחה שהבאתי למועדון ציפיתי להרבה יותר כבוד", התרעם. "הבטחת לגמור את זה מהר ונעלמת. מקווה שלא נגיע למצב שבו נצטרך לריב על כך. אני פשוט רוצה ללכת".

לא היתה תשובה.

"חשבתי שאתה גבר ושאתה מכבד אותי, אבל לא", תקף למחרת. "לא אשחק עבור המועדון הזה דקה אחת נוספת. לא אצא למחנה האימונים באוסטריה. זה יוביל לבלגן תקשורתי גדול, אבל זו הדרך שבה בחרת. תודה על שלוש השנים האחרונות, מאחל לך כל טוב".

גולדהאר ניסה להרגיע, לשלוט בגובה הלהבה. הוא הסביר לזהבי שהוא הקפטן של המועדון שלו, שהוא אוהב ומכבד אותו. הוא הגדיר אותו "אחד למיליון - על הדשא ומחוצה לו". הקנדי הבהיר שעקרונית אין לו בעיה לאפשר לערן לעזוב, אך התזמון בעייתי. מסגרת הזמן המצומצמת מדי, לטענתו, לא תאפשר לו למצוא תחליפים ראויים. אבל זמן זה בדיוק מה שלא היה לזהבי. הוא הבין שהצעות כאלה לא יושבות על המדף לנצח. בסופו של דבר יגיע החלוץ שיקטוף את ההצעה במקומו.

"אל תשחק משחקים עם עניין הזמן ואל תבלום את העסקה", ירה זהבי. גולדהאר התרגז. הוא הבהיר לשחקן שהוא לא מבזבז זמן ולא נעלם - יש לו עסק לנהל. עסק שגדול יותר מעשר קבוצות כדורגל גם יחד.

הימים עברו והשמועות רצו. זהבי טייל בתאילנד עם האישה שי ועם והחברים לקבוצה, טל בן-חיים ודור מיכה, ובארץ כולם שיוועו לדעת מה קורה. הבאזז היה עצום. אמא אתי התקשרה, סיפרה שקראה משהו באינטרנט ושאלה אם זה נכון. כל כמה שעות המצב התהפך, והיא התקשרה שוב.

"תפסיקי כבר לקרוא," אמר לה בנה. "אם יהיה משהו אני אגיד לך, לא?"

כשההתכתבויות עם גולדהאר לא הולידו דבר, ביקש זהבי שיחת טלפון נוספת. מיטש הציע: "תגיע לכאן - נדבר פנים אל פנים".

בין קוסמוי לטורונטו מפרידות בערך שמונה-עשרה שעות טיסה, עם עצירה בבנגקוק. זהבי שלח לגולדהאר צילומי דרכון של שי ושלו, והקנדי ארגן טיסה ישירה מבירת תאילנד. במקביל התלהב: "היי, אנחנו חולקים תאריך לידה". שניהם נולדו ב-25 ביולי, בהפרש של עשרים וחמש שנים.

"אותו תאריך לידה, לא אותו חשבון בנק", צחק זהבי, שסוף-סוף נרגע. הוא הרגיש שבשיחה פנים אל פנים ישיג אחת משתי אפשרויות - שחרור או שדרוג.

"כשאני הייתי בגילך, לא היה לי את חשבון הבנק שלך", שמר גולדהאר על חדות.

"באמת? אז עדיין יש לי אפשרות להדביק אותך".

"נכון. אתה, בגיל עשרים ותשע, במצב הרבה יותר מתקדם ממני בגילך".

"טוב לדעת".

הכרטיסים אושרו. זהבי חשש ובעיקר התגעגע - כבר כמעט שלושה שבועות לא ראה את שלושת ילדיו. הוא שאל את הבוס: "יש לי בכלל סיבה להגיע?"

"יש לי רעיונות", החזיר מיטש.

שי אמרה לו: "ברגע שתגיע לשם הוא יפתה אותך להישאר."

הוא ענה: "אנחנו בווין-וין. או שאני לוקח הרבה יותר כסף ממכבי, ממקסם את החוזה שלי, או שמיטש יגיד לי, 'ערן, עזוב, אנחנו לא מסתדרים, תביא חמישה מיליון דולר מהסינים וסע לשלום.'"

שי רצתה שבעלה יקבל את ההצעה מהרגע הראשון. אם כבר, ערן הצליח לבלבל אותה. הוא התמכר לכוח, לסטטוס שלו בישראל. כשערן לא שמח, כפי שהיה למשל בפאלרמו, גם הכדורגל שלו היה עצוב. ועכשיו הוא היה מוטרד. "אל תדאג, יהיה טוב," אמרה לו. ואם הכדורגל לא יהיה טוב, לפחות הפעם הכסף בוודאי יהיה מצוין.

אחרי כמעט יממה באוויר הם נחתו בטורונטו. בהודעה הראשונה ששלח ערן לבוס שלו, עם נגיעת המטוס במסלול, הוא שאל אם בוקר או ערב. עד כדי כך היה מעורפל. השעה היתה תשע בערב, והטיסה לתל אביב הוזמנה למחרת היום, לשעה רבע לשבע בערב. הנהג הפרטי של גולדהאר, ג'ון, חיכה לבני זוג בנמל התעופה פירסון. הוא הסיע אותם לדירה המפוארת של מיטש במרכז העיר, שם חיכה להם בחור נוסף מטעם גולדהאר והראה להם את ביתן האורחים המרשים.

מיטש הגיע לביקור נימוסים קצר. על כדורגל לא דיברו באותו ערב. הם קבעו להיפגש למחרת בעשר בבוקר במשרד של הבוס. איכשהו, המידע עשה את כל הדרך לגואנגג'ואו, שם מאמן R&F דראגן סטויקוביץ' היה מעודכן בכל פרט ובכל לוקיישן שבו נמצא המועמד מספר אחת שלו. ברגע שהבין כי זהבי בטורונטו, הסרבי אמר לעצמו: תשעים ותשעה אחוז שהוא שלי. זה הצ'אנס שלי, חשב לעצמו סטויקוביץ' האופטימי. הרי ערן זהבי לא נסע לקנדה בשביל לנפוש.

לאחר כחמש שעות שינה - זהבי היה קצר רוח וגם ישן טוב בטיסה - הסיע ג'ון את ערן למשרדים של מיטש. שי, בהמלצת גולדהאר, ניצלה את הזמן לקניות במרכז איטון שברחוב יונג, מאתיים וחמישים חנויות ומסעדות שמסייעות להעביר את הזמן בקלות. הודעות טקסט ישירות, הזמנת טיסות, וידוא הגעה, שיכון בדירתו - אלו לא דברים שמיטש גולדהאר עושה בדרך כלל. מול הקפטן שלו הוא עשה הכול בעצמו, מה שמראה עד כמה היה לו חשוב לטפל בסוגיה. כשזהבי הגיע למתחם המשרדים העצום, המשא ומתן נפתח באותה צורה תקיפה שבה נפסק, כשהאחד היה בקוסמוי והשני בטורונטו.

"אני לא יכול למכור אותך, אנחנו נלך כמה צעדים אחורה," אמר מיטש. "אתן לך שדרוג העונה, ובסופה אמכור אותך. אכין את הקבוצה לעזיבה שלך, ואז..."

"אתה לא יכול להבטיח שההצעה תעמוד גם בקיץ," חתך ערן. "אני יכול להפסיד עשרה מיליון דולר."

"אשלם לך כפול העונה," שלף מיטש. "יותר משני מיליון אירו. אני גם סופג הפסד, של חמישה מיליון דולר, וגם משלם לך יותר."

"אתה לא מפסיד," השיב זהבי. "אתה בוחר שלא למכור," ואז הציע: "רוצה להמר? בוא נהמר יחד. העונה אתה משלם לי שני מיליון אירו, ובסופה אני חופשי ללכת, בלי תמורה."

וכך זה נמשך. זהבי הציב דרישות שמיטש סירב להן, וגולדהאר הציע תנאים שערן לא היה מוכן לקבל. ערן התעצבן מהסחבת. כבר בתאילנד הרגיש שלא יגיעו לעמק השווה. "תן לי ללכת בחמישה מיליון דולר," דרש. "הם הציעו שלושה, עכשיו חמישה, בוא נסיים את זה יפה." הוא לא חשב שגולדהאר באמת יתקרב לסכומים שהציעו הסינים, אבל גם ידע שלא יוכל להשיג מישהו שייתן למכבי את מה שהוא נתן לה. הוא הסביר לו את התזה וביקש שוב: "שחרר אותי. תן לי להרוויח את הכסף, וגם אתה תרוויח. סעיף השחרור שלי עומד על שני מיליון אירו. אתה מקבל כאן פי שניים וחצי. תהיה גבר, שחרר."

במשך שעתיים הם התדיינו, בעצבים. בשתים-עשרה בצהריים הציע מיטש: "בוא נעשה הפסקה."

"יש לי טיסה בשש בערב," התריע זהבי.

"בוא נאכל, נעשה הפסקה מדיבורי כדורגל. נדבר כמו חברים."

הם נכנסו למשרד אחר של גולדהאר, שם חיכה השף האישי שלו. הוא בישל להם צהריים, ובמשך עשרים דקות הם לא עסקו במשא ומתן. לאחר מכן מיטש שוב ביקש הפוגה: "בוא נצא לסיבוב. קבעתי עם אנשים במשרדים החדשים ואני לא יכול לבטל." הוא הראה לו את כל הנסים והנפלאות שלו, לקח אותו לשם בפרארי משנות החמישים. ערן הרגיש שהוא מנסה למשוך זמן. אני צריך להיות בארבע בטרמינל, אמר לעצמו.

בינתיים בילתה שי בקניון כבר שעות ארוכות, וג'ון הנהג היה אמור להסיע אותה לטרמינל. גולדהאר החנה את הפרארי מחוץ למשרדים החדשים וערך לזהבי סיור. הוא הסביר לאנשיו היכן הוא רוצה את המעליות וזהבי הרגיש כל תקתוק של מחוג השעון.

הוא נעשה עצבני יותר, הרגיש את הניסיון להלחיץ אותו ולדחוק אותו לקיר, לגרום לו לקבל החלטה לא טובה. אירוני, בהתחשב בכך שמדובר באחד שמכור לרגעי הכרעה. אין סיכוי שאני מוותר, אמר לעצמו. הם חזרו למשרדו האישי של גולדהאר, שממוקם בלב אופן ספייס, כשכולם יכולים לראות ולשמוע. על הקיר היה תלוי לוח מחיק ענקי. מיטש שלף טוש והחל לקשקש נוסחאות הישארות. לפי חישוביו, עם הבוננזה שהוא מציע לקפטן שלו בעונה הראשונה, הסכומים מתקרבים מאוד לעסקה הסינית. זהבי לא ראה כך את הדברים.

"תביא את הטוש," הוא כמעט גער בקנדי לאוזני כול. "זה מה שיש לי בסין," אמר בקול רם וסימן על הלוח, "זה מה שאתה מציע, וזה ההפרש." עם הטוש והלוח והקשקושים האגרסיביים, זהבי הרגיש כמו מאמן באסיפה מתוחה. הטוש המחיק המשיך לעבור ידיים. באחד הניסיונות עבר גולדהאר לדמיון מודרך. "דבר אלי כאילו אני ערן, תציע לי משהו הגיוני," אמר. לרגע הם באמת החליפו תפקידים. לרגעים הסיטואציה נראתה כמעט קומית.

"אני רוצה שתדבר עם ג'ורדי," אמר גולדהאר והושיט לזהבי את הטלפון. ההולנדי היה על הקו. בתוך שניות החל זהבי לצרוח לתוך המכשיר. "הוא לא רוצה לשחרר ולא רוצה לשלם!" רתח. הוא ידע שג'ורדי חושב בדיוק כמוהו וידע שאם קרויף היה אחראי על פנקס הצ'קים, הוא היה מעביר גם את עונת 2016/17 בצהוב-כחול.

זהבי ניתק את הטלפון בלי להגיע לתוצאות ואמר לגולדהאר: "אתה לא רוצה לשחרר ולא מתקרב למה שאני מבקש. אתה לא ריאלי! לא תחזיק אותי בכוח." הוא דפק על השולחן וצעק: "אני לא בכלא!"

השעה כבר היתה ארבע אחר הצהריים, ושי המתינה בנמל התעופה. "תן לי ללכת," ביקש זהבי מגולדהאר, והעיניים שלו לא זזו מהשעון. "בוא נסכם שעבור חמישה מיליון דולר אני הולך. אתה תנסה להוציא מהסינים כמה שתרצה מעבר לכך, אני לא אגיד שום דבר. כמה שתוכל, תרוויח. רק אל תפיל לי את העסקה, בבקשה."

עכשיו היה תורו של גולדהאר להתעצבן. הוא הרים את הטלפון וחייג. "תכין את המסוק," פקד לתוך השפופרת.

בתוך רגע התייצב לצדם אדם לבוש מדים. "אנחנו יוצאים עכשיו," אמר לו הבוס. לפני שיצאו מהמשרד התקרב גולדהאר אל זהבי ואמר בקול חודר: "או שאני מקבל שמונה מיליון או שאתה נשאר על החוזה שלך. אין סעיף שחרור ואין שדרוג. שמונה מיליון," חזר על הסכום.

"אין בעיה, קח אותי הביתה." זהבי היה על סף התפוצצות.

"איפה אתה? אתה מאחר!" התקשרה שי לערן מהטרמינל.

"אל תדאגי, אני בא במסוק," השיב.

"אל תעבוד עלי!"

הוא לא עבד עליה. במנחת מטוסים במרכז טורונטו - ריבוע אספלט מוקף דשא - חיכה המסוק האישי הכסוף של גולדהאר. זהבי עלה אליו ביחד עם הבוס הקנדי ושני אנשים נוספים. בטיסה הקצרה הוא לא הוציא מילה. ראשו היה תקוע בחלון ובטלפון.

המסוק נחת וגולדהאר ליווה את זהבי לרכב שלקח אותו לטרמינל.

"עוד כשהייתי בתאילנד יכולת להגיד לי שאתה רוצה שמונה מיליון עבורי," אמר זהבי באכזבה מהולה בכעס. "עברתי חצי עולם כדי להיפגש איתך, ולא הצעת לי שום דבר קרוב למה שאני רוצה. עשית ממני צחוק, אבל הכול בסדר. אתה תקבל שמונה מיליון, גם אם אני אוריד שלושה מיליון מהשכר שלי ואוסיף אותם להצעה של הסינים. ארוויח שני מיליון במקום חמישה מיליון רק כדי לא לשחק אצלך." כשסיים את דבריו טרק ערן את דלת הרכב מבפנים.

ברגע שהרכב החל לנסוע הוא התקשר מיד לרונן קצב, הסוכן שלו, שהיה מי שהביא לו את ההצעה מפאלרמו, אף על פי שהיה תחת שרביטו של סוכן-העל פיני זהבי באותה התקופה. הוא גם זה שתיווך בין זהבי לג'ורדי ב-2012 וזה שהביא את ההצעה הנוכחית מגואנגג'ואו R&F. זהבי סמך עליו.

"אתה חייב להביא שמונה מיליון מהסינים," ציווה. "לא יודע איך, מצדי שיגייסו ספונסר. שיביאו שמונה מיליון!"

"אל תדאג," השיב קצב. "נתאבד עליהם."

"אין סיכוי שהם ייתנו שמונה מיליון."

"אתה לא סומך עלי?"

"אני עולה על טיסה לארץ."

"יהיה בסדר."

למחרת נחתו בני הזוג זהבי בנמל התעופה בן-גוריון. כשערן הדליק את הסלולרי שלו הוא ראה תמונה ששלח קצב.

שעות רבות היה מטוסו נטול האינטרנט של זהבי באוויר, ועד שנחת הוא לא ידע כלום. קצב ידע. למעשה, הסוכן חיכה יותר מעשר שעות עם הידיעה. דקות לאחר השיחה עם זהבי, לפני שהשחקן עלה למטוס, העביר קצב הודעה לאנשי הקשר בסין.

"מכבי רוצה שמונה מיליון," מסר להם. "זה המחיר שהם דורשים, ונשמח להצעה רשמית במייל, בהקדם." עד כמה בגואנגג'ואו רצו את זהבי? לא עברה חצי שעה והם השיבו ושלחו הצעה מעודכנת. הסינים הסכימו, קצב סיפק את הסחורה ושלח לזהבי את הצילום של המסמך הרשמי עם ההצעה: שמונה מיליון דולר.

זהבי שאג בתוך לבו ובאותו הרגע שלח לגולדהאר הודעה, מלווה בצילום המסך שקיבל מקצב: "קיבלת את השמונה מיליון שלך, בהצלחה בעתיד!"

***

זו היתה חתיכת התלבטות.

הרצון העז של זהבי להשיב את התארים האבודים הביתה היה סעיף מרכזי בעמודה שבראשה נכתב "להישאר". 60 מיליון שקל לשנתיים וחצי - ההצעה שהניחה על שולחנו גואנגג'ואו R&F - התמקמו להם בעמודת העזיבה, בטבלה שהוא ואשתו שי קשקשו על דף. זו לא היתה הטבלה הראשונה שבה נעזרו בני הזוג זהבי לקראת החלטה גורלית בקריירה. הם עשו כך גם כשערן התלבט לגבי חזרה לישראל, אי-אז בחורף 2013.

זו גם לא היתה ההצעה הבומבסטית הראשונה שסין זרקה לרגליו. כשנה לפני שקיבל את הפנייה מגואנגג'ואו, היו אלה נציגי טיאנג'ין טדה, מאותה הליגה, שהציעו לו יותר משני מיליון דולר לעונה. הדיל הגיע באמצעות סוכן סרבי והקולגה הישראלית שלו, הסוכנת ויקי וקנין; גם לאודי שוכטוביץ' היה חלק במהלך, כך נאמר לזהבי. עו"ד שוכטוביץ' הוא קרוב משפחה של נשיא מכבי חיפה יעקב שחר וחבר הנהלה במועדון מהכרמל. זהבי היה בטוח שהירוקים עושים הכול כדי להוציאו מהארץ. דרך מעניינת לחזור לקדמת הבמה של הכדורגל הישראלי, חשב לעצמו.

טיאנג'ין טדה הציעה חוזה לארבע שנים. זהבי רצה, אם בכלל, לצאת לשנה אחת. לעשות בוכטה ולחזור. סעיף השחרור שלו ממכבי תל אביב עמד אז על שני מיליון אירו, אבל כוון להצעות שיגיעו בפגרת הקיץ, מרחק חודשים מהמשא ומתן המדובר. "אם תביאי מהם ארבעה מיליון דולר, נסתדר," העביר זהבי מסר לסוכנת וקנין. הוא כבר הכין את קרויף לעזיבה אפשרית. "אם אקבל את מה שאני רוצה, אעזוב," בישר להולנדי. אבל הוא לא באמת רצה ללכת. לא אז.

זהבי התייעץ עם מאמנו לשעבר פאולו סוזה. "זה הרבה מאוד כסף," אמר לו הפורטוגלי והציע סוג של שאלת מבחן: "יש לך מספיק כסף כרגע?"

"כן."

"אתה חי טוב?"

"כן."

"אז אל תיסע לסין. זה מספיק." ואז הוסיף חצי עצה-חצי נבואה: "כשהמספרים יהיו כפולים, יהיה לך קשה לסרב."

הנציגים הסינים חיזרו אחריו בכל הכוח ואף הגיעו לפגישה בישראל. ניסו לפתות אותו באמצעות חולצה מוכנה ועליה שמו בשפה המקומית; בעזרת שלטי חוצות פיקטיביים. זהבי חשש. הוא היה כבר בן עשרים ושמונה, בגיל שבו סוף הקריירה קרוב בהרבה מתחילתה, ומעבר לסין לבטח יגנוז כל פנטזיה אירופית שעוד היתה לו. התאומות דור וגיל רק נולדו, ומעבר למדינה זרה וקשוחה עם שלושה ילדים קטנים אינו אידיאלי. הוא זכר את פאלרמו. כמה סבלו שם, שי והוא, בלי יותר מדי דוברי אנגלית, בלי חברים ובלי קהילה יהודית. הוא אף פעם לא היה מפונק אבל תמיד אהב את הבית, או לפחות אהב להיות ליד אנשים שיזכירו לו אותו.

כשסירב לשני מיליון וחצי דולר לעונה, הסינים הציעו שלושה, רק שאז זהבי ביקש יותר. "אתה רק רוצה להפיל את זה," אמרה לו שי. מאז לא הגיעה הצעה נוספת מטיאנג'ין.

בקיץ 2015, בתום העונה השלישית של זהבי במכבי תל אביב, שהסתיימה עם כל התארים האפשריים בישראל, הצהובים נעלו אותו בחוזה חדש לחמש שנים, ללא סעיף יציאה. גולדהאר שילם על התענוג כ-1.3 מיליון אירו לעונה, כולל מענקים ואחוזים ממכירת מרצ'נדייז.

לא בכדי מפלרטט מיטשל גולדהאר עם האלפייה העליונה של כלכלת העולם. איש עסקים נהדר, פנאט של יציבות, שבנה במו ידיו אימפריית חנויות בקנדה. ב-1994 שכנע את נציגי וולמארט האמריקאית למכור לו זיכיון לסניף הראשון בקנדה. מאז ועד היום פתחה החברה שהקים, SmartCentres, יותר ממאתיים חנויות. במאי 2015 מכר גולדהאר כשבעים אחוז ממניות החברה, בשווי של 880 מיליון דולר.

אותן תכונות שסייעו לו להצליח בעסקיו הן שהוציאו גם את מכבי תל אביב מהביצה הישראלית. אחרי שלוש שנים של ניסיונות כושלים הבין שהדרך להצלחה עוברת דרך תרבות זרה. הוא הביא את ג'ורדי קרויף, ובצוותא הם שינו את המועדון מן הקצה אל הקצה. כלכלית, חברתית ומקצועית. גולדהאר מאמין גדול ביציבות. כשעיתונאים שאלו אותו על אירופה בחגיגות האליפות הראשונה זה עשור, על הדשא באצטדיון רמת גן, הוא דיבר על האליפות הבאה; כשנפגש עם זהבי לפני צמד המשחקים מול בזל במוקדמות ליגת האלופות של 2015, הבהיר לו שהמטרה היא התבססות בליגה האירופית. שלווה. יציבות. עקביות. לכן קנה את סעיף היציאה של הכוכב הכי גדול שלו. הוא רצה לשלוט בגורלו.

עם החתימה הרשמית על החוזה העצום בקנה מידה ישראלי, נראה שתם עידן החששות עבור אנשי מכבי ואוהדיה. בהיעדר סעיף יציאה מהחוזה יהיה קשה מאוד למצוא את המועדון שיפתה בו-זמנית את זהבי - מבחינה מקצועית, ואת גולדהאר - מבחינה כלכלית. אבל העונה האחרונה של זהבי, עם המספרים המופרעים, המשיכה למשוך מוחות כדורגל מכל רחבי הגלובוס.

***

הטלפון של סלבישה יוקאנוביץ' צלצל כמה חודשים קודם לכן. על הקו היה חברו הסרבי דראגן סטויקוביץ' בן החמישים ואחת, לשעבר קשר נבחרת יוגוסלביה והקפטן שלה, ומי שנחשב עד היום לאחד הכדורגלנים הגדולים שיצאו מהבלקן. ב-1990 עבר מהכוכב האדום בלגרד לפרויקט הנוצץ של מארסיי בראשות הבעלים המיליונר-מאפיונר ברנאר טאפי. בסיום אותה העונה נפגשו בלגרד האדומה ומארסיי החדשה בגמר גביע אירופה לאלופות בבארי, איטליה. סטויקוביץ' נכנס כמחליף בהארכה, בדקה ה-111, וכשהגיעה העת להכרעה מהנקודה הלבנה ביקש ממאמנו שלא לבעוט, על אף שהיה בועט פנדלים מצטיין. הכוכב האדום בלגרד ניצחה. שנתיים לאחר מכן תניף מארסיי את הגביע הראשון במפעל החדש, ליגת האלופות, עם שער ניצחון של באזיל בולי מול מילאן במינכן. סטויקוביץ' לא שותף באותו ערב.

סטויקוביץ' המשיך ליפן, שם שיחק בקבוצת נגויה גראמפוס, וכעבור שבע שנים תלה את הנעליים. לאחר מכן שימש יו"ר ההתאחדות בארצו ונשיא הכוכב האדום, ורק אז החל בקריירת האימון שלו, באותה נגויה גראמפוס. אחרי חמש שנים עבר לגואנגג'ואו.

העיר השלישית בגודלה בסין, שבמערב כונתה קנטון, משובצת בפינה הדרום-מזרחית של הרפובליקה העממית וממוקמת על גדות הנהר פרל. בעבר היתה תחנה אחרונה על דרך המשי. כ-24 מיליון איש גרים במטרופולין העצומה והמתכתית. התנועה תמיד סואנת, גורדי השחקים גורמים סחרחורת, השווקים הומים, חיי הלילה קצביים.

שתי קבוצות כדורגל מהעיר משחקות בליגה הראשונה. גואנגג'ואו אברגרנדה בעלת התקציב המופרע היא הבכירה, אלופת סין חמש עונות רצופות בין 2011 ל-2015 ומחזיקת גביע האלופות של אסיה ב-2013 וב-2015. מאמן אותה זוכה גביע העולם לואיס פליפה סקולארי, והכוכבים זרמו אליה. לצדה מתקיימת יריבתה הצנועה גואנגג'ואו R&F.

Rich and Force.

המועדון עבר כמה גלגולים מאז הוקם ב-1986 בעיר שן-יאנג; האחרונים שבהם היו רכישה אמריקאית ב-2010 ומעבר לעיר שנזן, רכישה נוספת על ידי חברת R&F שבבעלותו של ג'אנג לי והעתקת המועדון לגואנגג'ואו, עיר הבית של קונצרן הנדל"ן העצום. המועדון, בשלל גלגוליו, מעולם לא זכה בתואר ומיעט למשוך אוהדים. הקבוצה משחקת באצטדיון ישן ובו 18 אלף מקומות בלבד, והתקציב בהתאם.

מקצועית, הישג השיא של הקבוצה היה המקום השלישי ב-2014 תחת הדרכתו של סוון גוראן אריקסון. העונה שלאחר מכן היתה כושלת ושלושה מאמנים שונים עברו במועדון, שסיים אותה במקום ה-14. סטויקוביץ' קיבל אשראי לנסות להפוך את הקערה על פיה ב-2016.

בפגרה הסינית, שמתחילה בנובמבר ומסתיימת במרס, הוא עשה הכול על מנת לחזק את הסגל הבלתי-מספק שלו. את השם "ערן זהבי" שמע כשנתיים לפני שנחת בגואנגג'ואו. כשמונה למאמן, דרש להביא אותו לקבוצה. הוא מגדיר את עצמו מאמן שאוהב טכניקה, ויש לו פטיש לשחקנים חכמים. הוא התלהב מראיית המשחק של זהבי, מ"חזון הכדורגל שלו", כך הגדיר זאת. מהתנועה ללא כדור, מהדיוק, מהקלאץ'.

למרות ההבדלים בעמדה ובתפוקה, סטויקוביץ' ראה בזהבי את בבואתו מימיו כשחקן, והסרבי אכן היה שחקן חכם מאוד והוא אדם חכם מאוד. הקמטים בצדי העיניים מקנים לו חזות מבוגרת אך גם אינטליגנטית יותר. כל קמט הוא כמו שורה נוספת ברזומה. הקול הצרוד מאשר.

סטויקוביץ' התקשר לחבר יוקאנוביץ', מאמנו של זהבי במכבי תל אביב באותה התקופה. קואץ' סלבישה כבר היה עם רגל וחצי מחוץ לישראל. הוא לא אהב את הקבוצה, את הליגה ואת המדינה, או לפחות עשה הכול כדי לשדר את זה. הוא הוביל את מכבי תל אביב לליגת האלופות, ואולי בגלל התבוסתנות בשלב הבתים והעובדה שברוב משחקי הקבוצה הרגיש כמו אנדרדוג, היה נראה לו שהמועדון מזלזל. הוא חלם על לונדון, העיר שאהב מימיו כשחקן צ'לסי בתחילת שנות האלפיים. אהב את רחובותיה, אהב את מזג האוויר, אהב כל דבר בה, כולל את בתו טסי, שקבעה שם את ביתה.

בין 2014 ל-2015 אימן בעיר והעלה את ווטפורד המקומית מליגת המשנה לפרמייר-ליג. לאחר שלא הגיע להבנות עם ראשי המועדון על שכרו, הצליח ג'ורדי קרויף להנחית אותו בתל אביב. זו היתה חתימת אין-ברירה וכך זה נראה לאורך כל הדרך. ברגע שהאופציה הלונדונית שבה לחייו בדמות הצעה מפולהאם, גם היא מליגת המשנה, יוקאנוביץ' לא היסס. את הכדורגל הישראלי הוא לא העריך, אבל את זהבי - ועוד איך. "הוא שחקן מדהים, מקצוען, מפוקס, חי חיים ספורטיביים, משחק למען הקבוצה, לא אנוכי," אמר לחברו.

כשסטויקוביץ' ניתק את השיחה הוא אמר לעצמו: בדיוק מה שחשבתי. עבורו, מטרת השיחה היתה לסמן וי, היא היתה מבחן שבטוח עוברים אותו. הוא שמע את מה שכבר ידע, אבל כשאמר את זה חבר טוב כמו יוקאן, המאמן של זהבי, המקור האמין ביותר שהכיר, סטויקוביץ' היה רגוע בנוגע לפנטזיה החדשה שלו.

הליגה הסינית נמצאה אז בעיצומה של תקופת צמיחה. הממשלה ניסתה לקדם את הכדורגל והשקיעה בו סכומים אדירים, חסרי פרופורציות. אם ב-2008 העמיד אקס מכבי תל אביב מיליאן מרדאקוביץ' את שיא ההעברות במדינה על חצי מיליון אירו, שבע שנים לאחר מכן היו המספרים 15 מיליון אירו עבור ריקרדו גולאר הברזילאי, ואז 18 מיליון, 28 מיליון, וב-2016 הגיע ג'קסון מרטינס הקולומביאני מאתלטיקו מדריד תמורת 42 מיליון, ואלכס טשיירה הברזילאי כבר נרכש מדונייצק עבור 50 מיליון אירו.

המספרים מופרכים, בעיקר אצל מועדוני-העל דוגמת גואנגג'ואו אברגרנדה, שהעמידה תקציב של 210 מיליון אירו. היריבה העירונית צנועה באופן משמעותי, עם 40 מיליון. לשם השוואה, מכבי תל אביב סגרה תקציב של כ-25 מיליון אירו בעונה האחרונה של זהבי במועדון. לכן סטויקוביץ' היה צריך לחשוב אחרת. הוא לא היה יכול, וגם לא רצה, להנחית מרטינסים או טשיירות. הוא חיפש משהו אחר. לחתום על צ'ק עם יותר מדי אפסים זה קל, אמר, אבל הוא לא אוהב לבזבז. לכן נכנס למשרדו של הבעלים, ג'אנג לי, ואמר: "אני רוצה את ערן זהבי."

לג'אנג לי, איל נדל"ן ומקום 1,067 ברשימת המיליארדרים של פורבס ב-2015, לא היה מושג במי מדובר.

סטויקוביץ' החמיא ופרגן, הראה נתונים והסביר עלות מול תועלת.

"הוא עד כדי כך טוב?" חקר הבוס על השחקן שתג המחיר שלו עמד שנה לפני כן על שני מיליון אירו, ארבעה אחוזים מזעריים מדמי ההעברה הבומבסטיים של השיאן טשיירה.

"אל תדאג," הרגיע המאמן והבטיח: "אתה עומד לעשות השקעה נהדרת."

אבל אז, בחלון ההעברות החורפי של 2015/16, זה לא ממש שינה. במכבי תל אביב לא היו מוכנים לשמוע, לא רצו בכלל לקבל הצעה ולא מחיר. בטח שלא באמצע העונה. סטויקוביץ' השלים את הגזירה והתעדכן בפרטי החוזה של זהבי, אבל זו ממש לא היתה המילה האחרונה. אם בחורף הרגיש שהסיכויים הם חמישים-חמישים, במאי, בפגרה, ואחרי בום ההעברות של השמות הגדולים בחלון של פברואר, הוא היה אופטימי מתמיד.

הוא הגיע לבית מלון בעיר, לפגישת עבודה בנושא רכש, כשבחדר ישבו המנהל המקצועי צ'אנג בין וסגן הנשיא הואנג שנגואה. הם הגישו לו רשימת חלוצים לאישור, לפני שתעבור לעיני הבוס. ברשימה היו פאפיס סיסה הסנגלי, אז בניוקאסל; אנתוני מודסטה, הצרפתי של קלן; ראול בובאדיז'ה, שגדל בריבר פלייט ושיחק באוגסבורג; וערן זהבי במקום הרביעי. סטויקוביץ' לקח את הדף, תפס עט, מחק את השורה הרביעית - "4. ערן זהבי, מכבי תל אביב", וכתב את שמו של הישראלי בראש הרשימה.

"זהבי, זהבי, זהבי," אמר להם נחרצות. "אל תבזבזו לי את הזמן. רק אם לא תצליחו להביא לי את זהבי, נסו להביא מישהו אחר." הישיבה הסתיימה.

העונה בישראל תמה; עבור זהבי, באכזבה עצומה. לפני החופשה חיכה עוד משחק נבחרת, בסרביה, המשחק הראשון תחת שרביטו של המאמן החדש אלישע לוי. זהבי מונה לקפטן הנבחרת ויצא עמה למחנה אימונים באוסטריה, לפני מפגש הידידות מול הסרבים בנובי סאד. יוקאנוביץ' סיים את העונה בפולהאם כשלושה שבועות לפני כן, עם 1-0 על בולטון ומקום 20 בטבלת ליגת המשנה באנגליה, אחת-עשרה נקודות מעל לקו האדום. כשזהבי הגיע, מאמנו לשעבר, שהוחלף במכבי על ידי פיטר בוס ההולנדי, ביקש להיפגש עמו. הם קבעו בבית קפה, הזמינו הפוך, יוקאנוביץ' סיפר לזהבי שסטויקוביץ' חקר על אודותיו, וזהבי שיתף אותו שכבר נעשו פניות מגואנגג'ואו.

יוקאנוביץ' בכלל ניסה לבדוק אם יש על מה לדבר בנושא הצטרפותו של זהבי לפולהאם. כשסטויקוביץ' שמע שחברו מעוניין באותו שחקן שעליו המליץ, הוא התקשר אליו, גער בו בצחוק וקינח ב"אין לכם סיכוי."

הוא צדק. המספרים - הן מול השחקן והן מול מכבי - גרמו למחשבה להתאייד מהר מאוד.

המשכורת שהוצעה לזהבי על ידי אנשי גואנגג'ואו האמירה והאמירה, והפעם, בניגוד לעונה שעברה, זהבי היה קרוב להשתכנע. הוא שמע על הכוכבים החדשים בכדורגל הסיני; הוא היה אחרי חוויית שלב הבתים בצ'מפיונס ליג, בפעם השנייה, והיה רגוע יותר בגזרה זו; הילדים גדלו בשנה וכך, כל מה שנחשב לחיסרון ב-2015 הפך ליתרון ב-2016. כשהוא המריא לחופשתו בתאילנד, בתחילת יוני, המספרים עמדו על חמישה מיליון דולר למכבי תל אביב עבור שירותיו של הקפטן, וארבעה מיליון דולר נטו לשחקן, לעונה, בחוזה לשתי עונות וחצי עם אופציה לעונה נוספת. תקופת ההתלבטות העזה החלה, אבל במקביל כמובן נפתחה אפשרות המינוף.

עבור כל עובד בשוק, הצעה גבוהה ממתחרה משמעותה דיון שכר מול המעביד הנוכחי, והמקרה של זהבי, שכבר קיבל שלוש העלאות שכר בשלוש עונות וחצי בצהוב-כחול של מכבי, לא היה שונה. הוא נחת בבנגקוק ומשם המשיך לקוסמוי עם אשתו שי, חברו לקבוצה טל בן-חיים ורעייתו ליאן, ובהמשך גם דור מיכה.

זמן קצר לפני כן האפשרויות לא היו רק מכבי או R&F. היו כמה הצעות. היו גישושים. היתה אייאקס - המאמן פיטר בוס, שרק כמה ימים לפני כן דילג מבלומפילד לאמסטרדם ארנה כדי להוביל את מועדון הפאר ההולנדי, ביקש מערן "לחכות". "אני רוצה שתבוא," אמר לו, "אבל זה ייקח קצת זמן." הימים חלפו והסינים לחצו ואין מילה מבוס.

"אני לא יכול לחכות יותר, פיטר", שלח זהבי מסר להולנדי.

"אני מבין אותך, ערן, זו הצעה מטורפת שקשה לסרב לה", השיב בוס. "לא אוכל לבקש ממך לחכות סתם".

אחרי שכל האלטרנטיבות נעלמו או לא היו טובות מספיק, נותרו שתי אופציות: מכבי או סין. מצד אחד הכסף, מצד שני הפחדים. אתי, אמו של ערן, שמלווה אותו לאורך כל הקריירה, חששה כמו בנה מהמעבר עצמו אך חשבה שהוא צריך לקבל את ההצעה. היא הרגישה שמיצה את עצמו בישראל, שהמותג עלול להישחק בגלל קנאה ומיאוס. אפילו בתוך המועדון היא לא ראתה את אותו הפרגון שהיה בעבר. ערן השיג פה הכול, אמרה. דאבל עם הפועל תל אביב, עלייה לשלב הבתים של ליגת האלופות גם עם הפועל וגם עם מכבי, טרבל ושלוש אליפויות רצופות בצהוב, שבירת השיא של אלמליח. היא הרגישה שאחרי העונה האחרונה, כולם יחפשו את הנפילה. היא פחדה שיקרה למכבי מה שקרה להפועל. עד כדי כך.

האח אבי, שמבוגר מערן בשנה ושלושה חודשים, תמך בכל החלטת של האח הקטן בקריירה - כולל המעבר המלחיץ למכבי תל אביב. הפעם המליץ על הישארות בישראל. הוא הסביר שבסופו של דבר המרחק גם יעלה כסף. לכל המבקרים, לכל הגיחות לארץ, ואם מכבי תשפר את התנאים משמעותית, הרווח יהיה דומה בסופו של דבר, טען.

שי כמובן היתה האוטוריטה. היא כל הזמן אתגרה את ערן לחשוב מה הוא באמת רוצה, מה הלב באמת אומר. היא לא רצתה לקבל החלטה שנוגעת לו יותר מאשר לה.

בסופו של דבר, כשיש כל כך הרבה פלוסים ומינוסים בהחלטה הרת גורל, אלה הדברים הקטנים שמשפיעים. אם תרצו, ההתלבטות הכי מהותית בקריירה של ערן זהבי הוכרעה באמצעות הגורל.

***

"לירוי!"

דרור מורלי, דוגמן לשעבר ואיש עסקים בתחום הסלולר, ובת זוגו הדוגמנית שירן בצלאל, הגיעו לגואנגג'ואו ב-2012. הרבה זרים מציפים את רחובות העיר, הרבה אנשי עסקים בתחום הביגוד והאופנה. בני הזוג הצעירים והיפים - העיניים הבהירות שלה והחיוך העצום שלו בתחרות צמודה - רצו לעזוב את ישראל ולחלום באמריקה, אבל מורלי לא השיג אשרת כניסה והשניים נאלצו לשנות כיוון. הם ניסו את אתונה, את לונדון, את מילאנו. באיטליה פגשו דוגמן שהמליץ להם על השוק הסיני. "תוכלו לעשות שם כסף טוב," טען.

הם הלכו על זה, עשו כמה אודישנים והתקבלו לסוכנות בבייג'ינג. חיו שנה בבירה הסינית וכשהזדמן עברו לגואנגג'ואו. ההזדמנויות העסקיות בעיר הדרומית קרצו להם, ובמיוחד הקרבה להונג קונג - שלוש שעות נסיעה - שמקלה את החיים על האוכלוסייה המערבית בסין. לא רק הונג קונג קרובה מאוד לגואנגג'ואו; בנגקוק מרוחקת כשלוש שעות טיסה מנמל התעופה המקומי, לאיים האקזוטיים אפשר להגיע בטיסות ישירות ותאילנד כולה היא יעד אטרקטיבי מאוד לכל מדינות האזור.

196 סנטימטרים מפרידים בין המצח של מורלי לבין הרצפה, יופי של נתונים לכדורסלן צעיר בישראל. מורלי שיחק בנוער של הפועל תל אביב וחברו לקבוצה היה שניר צעירי. באחד הימים הכיר לו שניר את בן דודו לירוי, והשניים הפכו לחברים טובים עד עצם היום הזה.

לירוי צעירי הוא לא רק כדורגלן בליגת-העל בישראל אלא גם האחראי מספר שתיים לדאבל של הפועל תל אביב ב-2010. ב-15 במאי, בבלומפילד, בדקה ה-50, אסי בלדוט הגביה משמאל, וצעירי, אז עם ראש מגולח, דחף את הספיחס ל-1-0 סנסציוני לבני יהודה מול מכבי חיפה. הירוקים הספיקו להשוות, אבל כארבעים דקות לאחר מכן זהבי, האחראי מספר אחת לדאבל של הפועל תל אביב ב-2010, כבש מול אריאל הרוש בדקה ה-92 בטדי והאליפות הכי דרמטית בתולדות עם ישראל היתה בידי הפועל תל אביב.

שנים שצעירי ומורלי ניסו לקבוע דייט קיצי בתאילנד. בקיץ 2016, כשצעירי היה בין בית"ר ירושלים למכבי פתח תקווה, זה הסתדר. החברים הטובים קבעו להיפגש באי פוקט. צעירי הביא חבר, אל מורלי הצטרפה שירן. הכדורגלן הגיע כמה ימים לפני הזוג מגואנגג'ואו; לצערו, אלה היו ימי מונסון של חודש יוני. "אני לא מצליח לצאת מהמלון", כתב צעירי למורלי. הם קבעו להחליף יעד, לקוסמוי.

כשמורלי התיישב בכיסאו במטוס הוא פתח את הטלפון לנצל כמה שניות אחרונות של גלישה. הידיעה קפצה לנגד עיניו: ערן זהבי קיבל הצעה של 60 מיליון שקל מגואנגג'ואו הסינית. הוא התלהב. כשנחת, פתח מורלי את חשבון האינסטגרם שלו. התמונה הראשונה שבצבצה: ערן זהבי וטל בן-חיים, במחלקת עסקים. "לתאילנד!" זעק הכיתוב. מורלי השתגע מצירוף המקרים.

זה היה יום שישי, ועם הנחיתה החליטו צעירי, מורלי ושות' לערוך קבלת שבת בבית חב"ד באי. במהלך היום, מאז הנחיתה ודרך התפילה, התלהבו מורלי ובצלאל מהידיעה על המועמדות של זהבי לקבוצה הסינית. הם קיוו למפגש, שבו יוכלו לספר לו על העיר ועל החיים בה. הם היו בדרך חזרה למלון כששמעו צעקה: "לירוי!"

טל בן-חיים זיהה את צעירי תוך כדי נסיעה, וארבעת הרוכבים - הוא, ליאן, שי וערן - התקרבו לעברם. צעירי ערך היכרות, ומורלי ובצלאל הפכו לאנציקלופדיה על אודות העיר גואנגג'ואו. זהבי חשש מאוד מהחיים במטרופולין העמוסה והזרה ומהכדורגל המקומי, שנראה חלש משיטוטיו ביוטיוב. "תגיע לעשרים וארבע שעות להתרשמות," הציע דרור. "לא צריך יותר. תרגיש את העיר ותבין." מורלי ידע שאם זהבי ינחת בנמל התעופה המקומי, הסיפור יהיה גמור, העיר תלכוד אותו.

כבר אחרי המפגש הראשוני, כשבני הזוג זהבי חזרו לסוויטה שלהם במלון באותו ערב, ערן אמר לשי: "זהו. זה הסימן." מבחינתו, הפור נפל. הרגשתו תשתנה עוד פעמים מספר בשבועיים הבאים, אבל נכון לאותו הערב, ההיתקלות המקרית בזוג ישראלים שחיים בגואנגג'ואו - הוא לא הכיר ולא שמע על כאלה עד כה - עשתה את שלה.

החלטה יש, עכשיו צריך להשיג שחרור. סעיף רלוונטי כבר אין, ולכן זהבי היה צריך להשיג מהמועדון אישור לשאת ולתת מול גואנגג'ואו באופן רשמי. מההצעה הראשונית בחורף מכבי התעלמה. כשהגיעה הצעה של שלושה מיליון דולר, קרויף אמר לזהבי שאין על מה לדבר. "מתי ראית שמועדון מציע לשחקן שכר שנתי גבוה יותר מדמי ההעברה?" שאל אותו ההולנדי. הוא לא רצה למכור את זהבי. לא בעד שלושה מיליון ולא בעד חמישה ולא בעד שמונה. זהבי ביקש שידרוש מחיר. קרויף זרק: "15 מיליון."

זהבי התעצבן. "קניתם אותי ב-200 אלף אירו מפאלרמו," המחיש את המינוף הפוטנציאלי.

קרויף הבהיר: "זה משא ומתן. שייתנו הצעה ממש טובה או שתישאר כאן."

"הבטחת לי שאלך אם יגיע דבר כזה," התעקש זהבי.

"אני רוצה בטובתך," השיב ג'ורדי, "אבל אני קודם כול עובד של מכבי. אני לא יכול לפעול אחרת."

בזמנו בצהוב, אין איש שזהבי העריך יותר מקרויף. אין אדם במערכת שההולנדי אהב יותר. כמנהל המקצועי, קרויף עשה חיל במכבי, ואם יש תחום שזיכה אותו בביקורות היה זה הרכש. גם הוא יודע זאת. מבחינתו, ההחתמה הכי טובה בכל קיץ היתה של ערן. להשאיר אותו במועדון.

זהבי לא היה צריך לבקש את השדרוגים בחוזהו, ג'ורדי הטריד את גולדהאר בנושא בכל חורף. עם סך כיבושים כה מופרך - שלושים וחמישה שערים בכל המסגרות בעונתו השנייה במועדון, שלושים וחמישה גם בשלישית, ארבעים ושמונה ברביעית - הקנדי רצה לנעול אותו לעונה הבאה הרבה לפני שהאלטרנטיבות הנוצצות יצוצו. ובעונה האחרונה של זהבי במכבי, גם חוזה של 1.3 מיליון אירו לעונה ותלוש שמן על רווחים ממכירות מרצ'נדייז לא היו די, להרגשת קרויף. על כן, בקיץ 2016 אזק ההולנדי את זהבי למועדון באמצעות סרט הקפטן.

זהבי בכלל לא רצה להיות קפטן. מבחינתו, אחרי עזיבת שרן ייני, שאותו הגדיר "הקפטן הכי טוב של מכבי בכל הזמנים" (טל בן-חיים החלוץ הגדיר אותו "הקפטן הכי טוב בעולם בכל הזמנים"), הסרט היה צריך ללכת לגל אלברמן. אבל הוא קיבל את ה"מחווה" מקרויף והבין את מטרתה. קרויף ידע שזהבי הבין, אבל זה עבד. בחורף ההוא, בעיצומו של המאבק על האליפות הרביעית ברציפות, ההצעה הסינית לא הצליחה לפתות את קפטן זהבי.

קרויף וזהבי התחברו עם השנים, הפכו ליותר מאשר מנהל מקצועי ושחקן מוביל. במובן מסוים, זהבי הפך למשנה להולנדי. הוא עזר לו לקבל החלטות וחילק המלצות. קרויף העריך מאוד את דעתו וגם נתן לו כמה שיותר סמכויות. מה שלא היה יכול לשלם לו בכסף, שילם בכבוד. קבלת החלטות במועדון כמו מכבי שווה הרבה כבוד.

כשזהבי יצא למשחקי נבחרת, הוא היה בודק עבור קרויף מועמדים פוטנציאליים. עבור ג'ורדי, השחקנים הם סקאוטים טובים יותר מאשר אנשים מחויטים שיושבים ביציע. כשהתלבט לגבי חלוצים ישראלים, למשל, היה שואל את הבלם הספרדי שלו, קרלוס גרסיה, על מי הכי קשה לו לשמור. לאט-לאט החל להקשיב לזהבי יותר ויותר. זהבי היה מאוד חד-משמעי בגישתו. בניגוד לג'ורדי, שניסה להסתמך אך ורק על הראש, זהבי פעל גם מהלב. כשקרויף ניסה לשכנע שחקנים באופן כמעט נואש, ערן היה מתרה בו: "תפסיק לנסות לשכנע - אם הוא לא רוצה לבוא למכבי, שיזדיין."

קרויף אוהב לשכנע - כל מאמן שהחתים אמר "לא" בניסיון הראשון. לא כך זהבי. כשעומר דמארי סירב להגיע למכבי ב-2015, הוא חשב שצריך להפסיק לנסות לשכנע אותו, לצמיתות. את שלומי אזולאי ואלי דסה קרויף חיבב, אבל ההמלצות של זהבי אחרי אימונים בנבחרת הן שחתמו את העסקה על סך 1.8 מיליון אירו מול אלי טביב ובית"ר ירושלים.

גם בתחום החברתי הם התקרבו ודיברו יותר ויותר על החיים שמחוץ לכדורגל. למרות הקרבה, זהבי כמעט אף פעם לא חצה את הגבול מול הבוס שלו. כמעט. כשבזל רצתה את זהבי בקיץ שבו עבר פאולו סוזה לשורותיה, השחקן קיבל טיפ שבכיר במועדון הישראלי מנע את המעבר. במהלך ביקור קיצי באולפני יוניברסל בקליפורניה צלצל זהבי לקרויף ושאג עליו: "איך אתה עושה לי דבר כזה?! לא אשאר במכבי דקה אם אגלה שזה נכון."

ההולנדי נשבע שלא היתה לו יד בדבר, ובירור נוסף של זהבי אישר שאכן לא קרויף הוא הכתובת.

כשבוע לפני השדרוג האחרון בחוזהו במכבי נפגש זהבי לאחד על אחד עם גולדהאר. "מיטש, אני יודע מה עשיתם לי מול בזל," אמר לו וסיפר ששמע על הבקשה הג'נטלמנית של גולדהאר מראשי בזל: ותרו על ערן, זה עתה לקחתם לי את המאמן.

מיטש נקרע מצחוק. "מאיפה אתה יודע את זה?" שאל וחייך.

"אני מעריך את העובדה שנלחמת עלי ככה, ואולי זה באמת לא הזמן שלי ללכת, אבל שנינו יודעים שאתם חסמתם את המעבר," ענה ערן.

גולדהאר המשיך לחייך. זהבי נרגע אט-אט, אבל הסיפור הזה ישב לו בראש לאורך כל הדרך.

גולדהאר וקרויף זכרו לערן את ההתפשרות הראשונית - הורדה של כמעט חמישים אחוז בשכרו לעומת מה שהרוויח בפאלרמו, רק כדי לחתום במכבי. הוא אכן תוגמל לאורך הדרך, ועתה ציפה לתגמול הגדול מכולם - שחרור, כדי שיוכל להרוויח בשנתיים וחצי בסין סכום שלא ירוויח בישראל גם בשש עונות מוצלחות. זהבי ציפה שמחיר הגדול פי עשרים וחמישה מהסכום שבו נרכש מהאיטלקים יספק את גולדהאר. הוא טעה. ושם כל העסק החל להסתבך.

***

הוא טס מבנגקוק לטורונטו, רק כדי לטוס למחרת מטורונטו לתל אביב ולמחרת מתל אביב לאוסטריה. דברים גדולים לוקחים זמן, וביממה שעברה מהשגת הסכום המנופח עבור שירותיו של ערן זהבי ועד להמראה המתוכננת למחנה האימונים העונתי של הקבוצה, לא הושג סיכום סופי. היו עוד כמה דרישות ושינויים, וזהבי היה שחקן בעל חוזה תקף במכבי תל אביב. הוא ידע שאידיאולוגית ואסטרטגית עליו להתנהג כראוי, לא לשבור את הכלים, לציית להוראות.

כל אנשי הקבוצה הגיעו לנמל התעופה בן-גוריון בדרך למחנה האימונים. המשא ומתן הקדחתני נמשך לאורך מסלול הצ'ק-אין והבדיקה הביטחונית וגם במהלך ההמתנה בלובי של דן. זהבי, לבוש בחולצת פולו כחולה של המועדון, חיבר את הסלולרי לחשמל, לפני שגם הוא יותש, והשתתף בהעברת התכתובות בינו ובין אשתו וסוכנו. בין ישראל לקנדה. כשכולם נקראו לעלות למטוס והתקבצו ליד השער, זהבי נקרא הצדה על ידי קרויף.

כמה דקות לאחר מכן הדהדו הרמקולים בטרמינל: "זוהי קריאה אחרונה לערן זהבי."

הקריאות נמשכו לשווא. על הטיסה הזאת זהבי כבר לא עלה.

באתר הרשמי של מכבי תל אביב פורסמה תגובה לקונית של מנכ"ל הקבוצה מרטין ביין: "בעקבות השיחות שמתקיימות בימים האחרונים הגענו להחלטה שלפיה ערן לא יצא עם הקבוצה לאוסטריה".

גולדהאר אהב את הגישה של זהבי. כך, לבדו, הוא הגיע לקנדה להתעמת איתו - בלי סוכן ובלי פמליה. אבל זה לא אומר שבמקרים אחרים הכוכב לא הקיף עצמו באנטוראז'. אל צוות הסוכנים המאסיבי שלו, בארץ ובחו"ל, הצטרפו כמה יועצים וגם רואה החשבון והחבר גדי סולומוביץ'.

את עו"ד יוסי גייר הכיר ערן כתשע שנים לפני כן. הוא היה אז שחקן הפועל תל אביב שהושאל להפועל רמת השרון, עמד בפני מאבק משפטי ראשוני ורצה כלים. עד אז לא החזיק בסוכן כלל. אמו אתי, בעלת מספרה ברמת אביב, הכירה הרבה מי ומי ואחת מלקוחותיה היתה אשתו דאז של שמעון מזרחי, ציפורה קרסו. כששמעה שהילד של אתי מחפש ייעוץ משפטי, הפנתה אותם לגייר.

הוא ממייסדי הפירמה זיסמן, אהרוני, גייר ושות', מתמחה בדיני ספורט, ייצג ומייצג ספורטאים מובילים רבים. בפעם הראשונה נכנס זהבי למשרדו בליווי המנטור שלו באותה התקופה, שחקן העבר יגאל הלל. כשגייר בירר על אודות זהבי בקרב לקוחותיו, אף אחד לא האמין שזה הקטן גדול יהיה. קרוב משפחה של כדורגלן מוביל שעבד איתו אמר לגייר: "שמע, זה לא זה." אבל גייר, שטיפל בעשרות כדורגלנים, התרשם מהרגע הראשון. למשל, מהביטחון העצמי העצום שהיה לזהבי אז, עוד כשחקן בליגה הלאומית. גייר ידע שאצל זהבי, כשיש מלחמה היא חסרת פשרות. עד הסוף. בלי מצמוצים וללא חרטות.

מאז ועד היום מטפל גייר בצמתים החשובים בקריירה של זהבי. לרוב, סוכני כדורגל אוהבים שעורך דין מטעמם עובד עם הכדורגלן, אבל זהבי החליט גם הפעם לשים את מבטחו במוכר. במקרה או שלא, הפירמה הבינלאומית של גייר מחזיקה משרד בסין. שם החברה הוא ZAG/JunZeJun. יושבים שם עורכי דין ישראלים דוברי סינית, והם אכן סייעו לו.

"רק עליך אני סומך," אמר זהבי לגייר ושלח לו את טיוטת החוזה, כעשרה עמודים בסינית ובאנגלית. עורך הדין הסתכל, תיקן ושלח בחזרה. טיוטות החלו לעבור ידיים. להוציא כמה מחלוקות, בעיקר בגזרת המיסוי והמרצ'נדייז, אנשי גואנגג'ואו - בעיקר המנהל הספורטיבי בין ועורך הדין שחבר אליו - היו נוחים מאוד. עוד לפני ההמראה לסין נסגרו כמעט כל הפרטים בין הצדדים: שנתיים וחצי ואופציה לשנה נוספת.

מבחינת זהבי חסרה רק החתימה, וימים לפני מועד טיסתו הוא אף ערך בביתו מסיבה שאליה הוזמנו חבריו, כולל הזמר אייל גולן. במהלך המסיבה נזרק ברק בדש - האקס שתקע את האליפות הרביעית של מכבי עם שער שוויון מולה, במדי רעננה - אל הבריכה. בבגדיו.

למרות החגיגות, קרויף עדיין לא ויתר. ההולנדי נלחם בכל כוחותיו וגולדהאר החל לשחרר קצת חבל. ההולנדי הסביר את ההפסדים הצפויים מבחינה מקצועית ובגזרת המרצ'נדייז - אף אחד במכבי תל אביב לא התקרב לשוק המוצרים של זהבי. גולדהאר, בעזרת נציגו לשעבר במכבי, ג'ק אנגלידיס, ניסה עוד מתווה ועוד אחד. זהבי לא התרצה. בכל פעם הרגיש שההצעות מלאות בטריקים. בכל פעם שהסכום נראה נאה, הוא גילה סעיף שמפנצ'ר אותו. כשזהבי ביקש מענק שמן לצד חוזה שנתי בשווי שני מיליון אירו, הבוס הבהיר לו שזה ייצור חדר הלבשה לא שוויוני. זהבי ספר את הגולים שהרשית בתקופה הזאת ונדהם שגולדהאר בכלל מגלגל דיון כזה.

כשזהבי התעצבן, הוא הוציא את זה על קרויף, שמיד העיר לו: "ערן, אתה עובר את הגבול." קרויף כעס משום שלמרות היותו עובד של מכבי, הוא תפס לחלוטין את הצד של השחקן במשא ומתן. הוא באמת חשב שהדרישות של זהבי - שהיו חסרות תקדים בקנה מידה ישראלי - ראויות לחלוטין. הוא זה שדחף לשדרוגים התכופים בחוזהו. הוא חשב שכך יהיה אפשר להשאירו, לגרום לו להתעלם מההצעות הנוצצות בחוץ.

"אני מעריך אותך מאוד," אמר לו זהבי. "רוצה לשמוע את דעתי?"

"כן."

"הם נלחמים עלי רק כדי להראות לך שהם נלחמים, אבל הם רוצים את העסקה. רד מהעץ, ג'ורדי, קח את שמונה מיליון הדולר ותשחק בהם כי אני לא אשאר במכבי. אתה יודע את זה."

יום לפני הטיסה שלף קרויף טיוטה שתרצה את הקפטן שלו.

בבוקר הטיסה שנקבעה לסין, בצוותא עם סוכניו הישראלים רונן וגלעד קצב ואדם קידן ורואה החשבון סולומוביץ', החלו הפחדים לחלחל. זהבי קיבל רגליים קרות. גם האוהדים שהגיעו לביתו יום קודם ישבו בראש. הם ניסו לשכנע בכל דרך, תלו שלטים במתחם האימונים. הוא חשש מהעתיד ובעיקר חשש לאבד את ההווה.

הוא ושי יצאו לארוחת צהריים. לצד הקינוח הוגש טוויסט בעלילה.

ברגע שהתיישבו במסעדת בני הדייג בחוף ראשון לציון התקשר זהבי לעמי סולומוביץ', אביו של רואה החשבון שלו גדי ומי ששימש לערן אבא שני. בעברו שיחק בשמשון תל אביב ולאחר הפרישה היה מאמן ויו"ר הפועל בת ים. כשזהבי שיחק במחלקת הנוער של הפועל תל אביב, הוא התחבר עם שחקן הקבוצה זיו סולומוביץ', אחיו של גדי, בנו של עמי. עם הזמן התקרבו המשפחות, השנים חלפו, הקשר התהדק ועמי - כאמור, כדורגלן עבר, מאמן עבר ומנהל עבר בהפועל בת ים - הפך למעין יועץ לענייני הכול או הרוב. זיו נשאר אחד החברים הטובים של ערן; גדי טיפל בעניינים הפיננסיים, וכך המשיכו המשפחות להיות תלויות זו בזו.

"איפה אתה?" שאל ערן.

"במשרד."

"בוא מהר, אני אצל בני הדייג. זה דחוף."

סולומוביץ' נכנס למכוניתו וצלצל לבנו זיו בזמן שדהר לעבר החוף. "למה שערן ירצה לדבר איתי דחוף?" שאל אותו.

"בטח קיבל הצעה ממכבי."

שי וערן חייכו כשהוא התיישב לצדם בשולחן.

"יש משהו מעניין?"

"תראה," אמר זהבי והראה לו את ההצעה. הצהובים לא היו יכולים להתחרות בסכומים של R&F, אבל גולדהאר ניאות לתת לו חוזה ארוך טווח. יותר משני מיליון אירו לעונה, בחוזה לחמש שנים. בסין ירוויח כפול בחצי מהזמן.

"שי, מה את אומרת?" שאל סולומוביץ', אם כי שניהם ידעו את התשובה. שי רצתה לעזוב.

עמי ידע שהחששות של זהבי נגעו אך ורק להיבט המקצועי. הדבר שהטריד אותו יותר מכול היה היעלמות מהמפה. לא לספק תוצאות במדינה אחרת, ביבשת אחרת, בכדורגל אחר, שאז נראה לו חלש יותר.

"ראיתי את הקבוצה במשחקים," אמר לעמי. "הם לא מגיעים לשער. אני לא רואה את עצמי נותן שם גול. אני אגמור שם את הקריירה!"

זה היה יותר מזה. זהבי הגיע לסטטוס של אל בישראל. הוא השחקן הכי מפורסם, הכי רווחי, הכי מדובר, הכי טוב בכדורגל המקומי. הילה לראשו, הליגה לרגליו. אם לא אגיע אפילו לשער, אהיה גמור מקצועית, חשב לעצמו. אני קפטן הנבחרת, אני לא יכול להרשות את זה לעצמי.

הם התחילו להנדס את המספרים לטובתם. הוסיפו בונוסים, ניפחו תארים, מתחו את החוזה כמה שאפשר. ניסו לשכנע את עצמם שאין תחליף למכבי.

"אז נשארים?" שאל-החליט סולומוביץ'. "טוב, אני חוזר למשרד."

"לא, אתה בא איתי הביתה," קבע זהבי.

הדירה של זהבי היתה מלאה באנשים. כולם חיכו להיפרד. זהבי התקשר לבנו השני של סולומוביץ', רואה החשבון שלו גדי. "תבטל את הכרטיס," אמר לו. כך אמר גם לקידן ולגלעד קצב. כרטיסי הטיסה של רונן קצב ושל זהבי הוזמנו על ידי הסינים. אותם אי-אפשר היה לבטל.

נשארים בישראל.

העובדה שהובטח לו חוזה בלי התניות דרקוניות ולחץ האוהדים עשו את שלהם. "יש לי את כל הטוב הזה, אפשר להסתדר בלי הסכומים של סין," ניסה לשכנע את עצמו.

אמו אתי יצאה מוקדם מהעבודה באותו יום. פתאום קיבלה טלפון מגיסתה, "ערן לא נוסע." הוא לא הספיק לעדכן אותה. הם קבעו לקפה בביתה של אתי בראשון לציון. היא עלתה על רכבת מתל אביב. אף על פי שחשבה שסין עדיפה לקריירה של ערן, כאמא היא שמחה שבנה יישאר קרוב. כשאחיו רצה להיפרד, בישר לו שהוא נשאר. אבי התרצה ונסע לסבתא, מסודי, לעזור לה בקניית מקרר חדש. שי לקחה את הבן הבכור, רוי, לקניון הקרוב.

זהבי רק חיכה להצעה הרשמית כדי לקבור עוד סיפור סיני. אבל ככל שנקפו השעות הוא הבין עד כמה הסינים רוצים אותו.

החיוך של עמי נמחק כשראה את ערן מדבר בטלפון והופך לבן כסיד. "מה קרה?" לחש לעברו. זהבי, שנראה מיואש, תקשר באנגלית. זה היה קרויף. "יש בלגן עם גולדהאר," סיפר לאחר שניתק את השיחה.

כשזהבי פתח את ההצעה הרשמית החדשה של מכבי, יצא לו עשן מהאוזניים. התניית דקות משחק והתניית כיבושים. דווקא מולו, ששבר שיא כיבושים בן שישים שנה, הותנה החוזה בסעיף של לפחות עשרים שערים בעונה; דווקא מולו, שלא החסיר משחק ליגה אחד בעונה האחרונה, הותנה החוזה בהשתתפות בשבעים אחוז מהמשחקים. לפי החוזה החדש, כל עבירה על אחד מהסעיפים הללו תחזיר את נפח החוזה לממדים צנועים יותר, תגרום נזק של מיליונים. אחרי כל מה שעשיתי, אחרי ששיניתי את הקבוצה הזאת והעליתי אותה לליגת האלופות, אחרי שאף שחקן לא שיחק כל כך הרבה דקות כמוני ובטח לא כבש כמוני - אחרי כל אלו אני צריך להתחייב לתפוקה בחוזה? תהה בלי קול.

הוא ניסה להראות לגולדהאר איך הסיפור נראה מהצד שלו. הזכיר שכבש יותר ממאה שערים, שכמעט לא החמיץ דקת משחק, ציין איך שיחק עם כמעט ארבעים מעלות חום במשחק העונה מול הפועל באר שבע.

"ואם לא תמשיך בקצב של עשרים-שלושים שערים?" הבהיר הבוס את הטקטיקה. "אני צריך ביטוח לכסף שלי במקרה שלא תספק את הסחורה." שיא השיאים מבחינתו היה דרישה של גולדהאר שזהבי בעצמו יממן את הביטוח.

לעומת החוזה העצום שהובטח לו, הסכום המדובר, כ-150 אלף דולר, הראה שלא מדובר בוויכוח כלכלי כי אם במאבק אגו. זהבי, שחש כי הצד השני לא באמת מעוניין בעסקה, התעצבן באמת.

הוא התקשר לקרויף. "אני יוצא לסין."

"אתה לא נוסע," ניסה ג'ורדי להרגיע. "אם תיסע, אני יודע שתחתום."

"לא יעזור, ג'ורדי. אני נוסע."

"מיטש תמיד רוצה שליטה על הכסף שלו," ניסה קרויף להסביר לו.

ערן התקשר לשי וקרא לה להגיע הביתה. היא לא האמינה, "אמרת שנשארים."

"בואי," הלחיץ, "אין זמן לשאלות עכשיו, יש לי מזוודה לארגן."

"רונן, תארוז", שלח הודעה לסוכן שלו לאחר שניתק את השיחה עם אשתו. כל שאר הפמליה תישאר בארץ. אין מספיק זמן להיערך.

גם קצב לא האמין לטוויסט האחרון בעלילה. הוא סירב לנגוס בפיתיון, דרש הוכחה. זהבי שלח לו תמונה של המזוודה הנארזת. קצב מיהר לארוז אחת משלו.

אבי זהבי הספיק להביא את המקרר החדש לדירה של סבתו. "אני בדרך לשדה", התקבלה הודעה מאחיו הקטן.

"אתה צוחק עלי", שלח בחזרה.

"לא. עשו לי קטע, אני בדרך לשדה".

אתי זהבי בדיוק יצאה מתחנת הרכבת כשגיסתה התקשרה ואמרה: "אנחנו אוספים אותך מהתחנה. הוא נוסע."

היא הגיעה חיש לביתו של בנה, והוא עדכן אותה בהשתלשלות האירועים. גם היא התרגזה. גם כך חשבה שהוא מיצה את עצמו כאן, שלא מצליחים או לא רוצים להכיל את הילד שלה. בישראל ובמכבי.

"לך, לך משם. סע לסין. שלח לי כרטיס, אבוא לבקר," אמרה לבנה.

בנמל התעופה, כשנפרדו, כולם נראו המומים. אתי, שי, הבן הקטן רוי, ובעיקר זהבי בעצמו. מפרצופו ניכר שהמהלך נכפה עליו. צרה טובה, אפשר לומר, אבל יותר כורח הנסיבות. אתי חיבקה ונישקה אותו, העמידה פני חזקה. "לך תכבוש את העולם," לחשה באוזנו.

כשנעלם בתוך בית הנתיבות היא החלה לבכות.

***

בעצירת הביניים בנמל התעופה באיסטנבול, ערן כתב לגולדהאר: "נחתתי בטורקיה". הוא עדיין קיווה שבעלי מכבי תל אביב יתגמש. מיטש התקשר, הם דיברו ושוב לא הגיעו להבנות. הוא ניסה שוב, שלח מתווה משלו בהודעת טקסט. גולדהאר סירב. "נדבר כשתגיע לסין", אמר.

קרויף ידע שזה הסוף. כפי שדרור מורלי, החבר החדש שנתקל בזהבי במקרה בקוסמוי ביום שישי ההוא, חזה, כך גם המנהל המקצועי של מכבי תל אביב: ברגע שערן יגיע לגואנגג'ואו, הסינים יסגרו את העסקה.

הוא הגיע לעיר, ראה את המרכז ואת המועדון, ובעיקר הבין עד כמה אנשי גואנגג'ואו R&F רוצים אותו. הוא נועד עם המאמן סטויקוביץ', שהסביר לו על הקבוצה ועל הכדורגל הסיני ופירט על התפקיד שהוא מייעד לו. כשנפרדו אמר לו: "אנחנו מחכים לך. אני מחכה לך. אני מקווה שהכול יהיה בסדר."

הסינים לקחו את ערן לסיור בכמה דירות מפוארות, והוא החל לחפש בית, סימן שהעסק רציני. סרטון של סיור באחת הדירות, שהועבר על ידי זהבי לקבוצת ווטסאפ משפחתית, הופץ בתוך דקות לכל בית בישראל. זה נראה כמו נשק במשא ומתן מול מכבי, אבל זהבי הכחיש.

החוזה לא היה סגור הרמטית והצדדים התיישבו לדבר. זהבי שם לב לטירוף, לרצון העז שלהם, והחליט לשחק על זה. קצב הבהיר: "אני איתך." בתחילה ביקשו חצי מיליון דולר מענק על כיבוש או על בישול חמישה-עשר שערים בעונה. הסינים אמרו אמן. זהבי דרש מענק על מקום שמיני ומעלה. הסינים אמרו אמן ורשמו: 250 אלף דולר. כך היה גם במקרה של בונוסים נוספים כמו מענק אליפות ומענק על המקום הראשון עד המקום השלישי בטבלת מלך השערים העונתית. ואז הוא ביקש צ'ק על כל גול. אמן, אמרו הסינים שוב, 20 אלף דולר לגול, עשרת אלפים דולר לשער בגביע. זהבי הבין שמאחורי כל התניה של גולדהאר יושב לו סיני עם בונוס.

מבחינת ערן החוזה היה מושלם. הסינים הגיעו להסכמה עם מכבי ולמחרת בבוקר, שעון מקומי, המנהל המקצועי והחולצה החדשה כבר היו מוכנים למעמד החתימה.

אחרי שסוכמו כל התנאים הזמינו ראשי הקבוצה הסינית את זהבי וסוכנו לארוחה חגיגית במלון שבו התנהלו המגעים. לפני ההכנה שאלו את הישראלים על הרגלי האכילה שלהם. זהבי סיפר מה אינו יכול לאכול, או בעצם מה הוא כן יכול לאכול - הרשימה הזאת, בסין, קצרה משמעותית. השולחן נערך בצורה מסורתית, מוקפדת, והחדר כולו נראה חגיגי. כשהגיעו המנות הופתעו זהבי וקצב לגלות שהם התיישבו לארוחת ברווז.

השף הפרטי שהובא למקום הגיש מרק ברווז, מנות ראשונות מברווז וברווז למנה העיקרית. גם הקינוח, חששו, יהיה קשור לברווז.

היו אלה הימים הראשונים של ערן בסין, ולוקח זמן להתרגל למטבח המקומי. מבחינת זהבי וקצב, היה עדיף שלא לגעת באוכל כלל. אבל אחרי שכל בקשה שלהם התקבלה, ועוד קצת, השלב האחרון בדרך לחתימה היה לא לקלקל את העסק עם תקרית דיפלומטית.

"תאכל בכוח או שאני מפרק אותך," התבדח זהבי עם קצב. אז הם אכלו את הכול, עד שכמעט הקיאו.

באותו לילה לא ערבה שנתו של זהבי. "העסק סגור", מסר לגולדהאר. "כאן שלוש בלילה והפרשי השעות לא יאפשרו לנו להשלים את העסקה. מחר בבוקר אהיה שחקן גואנגג'ואו. תודה לך על הכול".

מיטש החזיר תודה, הבהיר שיתקשר מאוחר יותר, אבל כשהוא צלצל זהבי כבר ישן. "צור איתו קשר עוד פעם אחת," ביקש קרויף מזהבי. ההולנדי לא ויתר עד לרגעים האחרונים. "לפחות תדחה ביום," הפציר.

"אני יודע שעשית הכול," השיב זהבי.

קרויף החווה דעה. "הכסף מצוין," אמר לו, "אבל משהו לא מרגיש לי בסדר במועדון הזה, כך האינטואיציה שלי אומרת." יכול להיות שקרויף אכן חשב שהמועדון החדש לא יהלום את מידותיו של הכוכב. אבל מה שעבר בראשו זה שהמועדון שלו, מכבי תל אביב, עומד לבצע טעות איומה; אולי את הטעות הגדולה ביותר בתולדותיו.

"אתה אומר את זה רק כי אתה רוצה שאשאר במכבי," החזיר זהבי.

ערן כתב לגולדהאר הודעה אחרונה כשחקן מכבי תל אביב, כרכש הכי טוב בתקופתו הקצרה של הקנדי בכדורגל: "היי, מיטש. אני רוצה לספר לך שבעוד עשר דקות אחתום על החוזה. תודה על הכול, גם על הדברים שפחות הסתדרו. אני מעריך אותך מאוד ומודה לך על הצ'אנס שנתת לי".

הוא התיישב מול החוזה, חתם ומיד שלח לשי תמונה, הוכחה שחייה עומדים להשתנות. "מזל טוב," אמרה לו. "זה מה שהיה צריך לקרות מהרגע הראשון."

אחרי שצילמו אותו לאתר הרשמי של הקבוצה, זהבי הזיל דמעה. הוא זז הצדה כדי לקבל רגע של פרטיות בתוך כל ההמולה, ואז התפרק. קצב חיבק את ערן, שפשוט התייפח על כתפו. זה היה שילוב של המתח עם הקשיים והריבים שבדרך, המשברים במשא ומתן הזה ובעסקאות יוקרתיות קודמות, המרחק מהבית, העוצמות של המדינה הזרה הזאת וגם ההבנה שהוא, ערן זהבי, הילד שהגיע מכלום - הפך למיליונר שילדיו מסודרים לכל ימי חייהם.

בינתיים, בביתו שבגואנגג'ואו ישב דראגן סטויקוביץ' במתח רב, עד שקיבל את ההודעה מהמנהל המקצועי צ'אנג בין. "זהבי סגור. Done deal." אחרי יותר מדי זמן, גם סטויקוביץ' סוף-סוף היה יכול להירגע.

בסופה התקשורתית שפרצה, זהבי הודה לאנשים רבים, אבל בעיקר לאחד. "תרגיש גאה," מסר לו ג'ורדי, שהרגע הפסיד בקרב המקצועי הכי גדול בקריירה שלו. "הבטחת את העתיד הכלכלי שלך ושל המשפחה. אל תרגיש אשם."

"אני מרגיש רע רק בשביל החברים שלי לקבוצה ובשביל האוהדים."

"אל תרגיש רע. נתת כל כך הרבה למועדון. אני תמיד ישיר איתך ויודע להגיד לך מתי אתה לא בסדר. היית נקי לחלוטין. תהיה גאה על ההישגים שהבאת, עשית רק טוב למועדון הזה."

בין שלל הודעות ה"מברוק" היתה גם אחת מאלי גוטמן, המאמן הראשון שנתן לו צ'אנס בליגת-העל. "לעולם לא אשכח את הבחור הצעיר שהגיע מרמת השרון, מלא אמונה בעצמו, מלא מוטיבציה, רוצה לאכול כל פיסת דשא ולבלוע כל מילה."

גוטמן לא רק אימן את זהבי בהפועל אלא גם סייע מאחורי הקלעים בהגעתו למכבי ואימן אותו בנבחרת. "לימים הפכת לשחקן של מאני-טיים, וזה מצרך נדיר," המשיך המאמן. "הייתי תמיד מטיף לכולכם, 'תחלמו בגדול, תעבדו קשה ותישארו צנועים,' ואתה, ערן, מיישם זאת הלכה למעשה. עלה והצלח."

"תודה רבה, אלי היקר. על שנתת לי את ההזדמנות הראשונה בכדורגל הישראלי, ונתת לי המון. תבוא לבקר."

גוטמן ענה, "זה רחוק," וזהבי השיב: "עובר מהר, לא מרגישים."

שבע שעות לאחר שחתם הגיעה גם הודעת התשובה מדאון-טאון טורונטו. "לא קל לומר מזל טוב. אני שמח בשבילך כי רצית את הכסף הגדול, אבל מאוכזב כי אתה הקפטן של מכבי. אם זה סופי, אני מאחל לך את הטוב ביותר. תודה על הכול."

ההודעה הזאת - שמבחינת זהבי היתה לקונית מדי, מנותקת מדי ובעיקר מאוחרת מדי - רק גרמה לו להרגיש שלם יותר עם המהלך הקיצוני שעשה.