הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
ומי גר במגדל

במקום 37 

24.1 

ומי גר במגדל


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0

במקום 37 

24.1 

במקום 37 

24.1 

גודל (עמ'): 231
מו"ל: עם עובד

תקציר

"אף אחד לא הזהיר מפני הגעגוע," כך נפתחת הנובלה ומי גר במגדל – והמגדל, כפי שהוא מכונה בפי ילדי השיכון, מכיל עולם ומלואו: התאהבויות ובגידות בין המבוגרים, דגי אקווריום שילדים מחליטים לשחרר מכלאם, צעירים שנושאים את עיניהם אל הסלע האדום. הגעגוע, ממרחק השנים, מנסה להיאחז בכולם.

גם על ג'ולי מסופר כאן – אלמנה בשנות השבעים לחייה, שמחליטה לנסוע לריו דה ז'נרו כדי להתחקות אחר עקבות דודתה, שהפליגה לשם מיד לאחר חתונתה. פלאי פלאות סופרו על חייה בברזיל, וג'ולי מגלה את קברה בבית קברות נידח בחלקה לא נחשבת. מי הן אותן "אחיות נעלות" שדודתה קבורה לצידן? האם באמת היו אחיות? ובאמת נעלות? ומי באמת היה בעלה של הדודה, שהיגרה אתו מפולין אל מעבר לאוקיינוס?

איתן דרור־פריאר, חתן פרס ספיר לספר ביכורים על ספרו האצבעות על הגבעה, מתמודד בארבע נובלות עם כמיהות ואשמות שאינן מתפוגגות גם כעבור עשורים ומפליא שוב לעשות זאת בעדינות לופתת לב. "ספר בשל ומקורי אשר מהדהד זמן רב לאחר קריאתו," כתבו שופטי פרס ספיר על ספרו הראשון, וכאן שכלל עוד את קולו המיוחד, שדווקא חרישיותו מהדהדת.

  • ISBN: 32-22043
  • גודל (עמ'): 231
  • מו"ל: עם עובד
  • יצא לאור ב-: 31/03/2019
  • שם המחבר: איתן דרור־פריאר
  • זמין להשאלה: כן

א

אסתר המורה רשמה באותיות של זהב על בריסטול שחור ותלתה מעל לוח הכיתה: "ואהבת לרעך כמוך", שיננה באוזנינו דינים ומצוות, אבל ידעה שאלוהים הכי אוהב את אשרת לרמן, שיש לה שיער שטני, ושאף פעם לא היו לה כינים.

כיתה ה, הצגת פורים, אימא בכתה בדרכנו חזרה הביתה. אסתר המורה העמידה את לבנה הענייה בתפקיד הצריח בשער העיר, בקצה הבמה, שלא תזוז ולא תאמר מילה. את ראשה כיסה בד חום, ורק העיניים נראו שם — שני חורים, שחור־לבן.

בשתי ידיים קשות אימא מתחה את חולצת השבת, זו הלבנה עם צווארון הרקמה באדום וזהב, ואחר כך קמה, הישירה מבט לעברה של המורה אסתר. כולם הסתכלו ואני התביישתי כשבקול מעושן אמרה: "את לא ראויה להיות מורה."

ואימא של לבנה, שישבה לצד אימא, לחשה: "לא נורא, לא נורא," ומשכה אותה בחזרה לישיבה.

ואולי בכתה בגללי, על אותו משפט יחיד שהתבקשתי לדקלם, ולא לבד — שלושה דוברים היינו, שלושה שהם עשרת בני המן.

ב

נפתלי עומד סמוך לדלת האקורדיון של הטיולית. מכנסי חאקי עד הברכיים, ושני מקלות דקים יוצאים מהם, ארוכים, מנומשים, חתומים בסנדלים בלויים. הוא עומד בפישוק רחב, נטוע בקרקע, מדי פעם זורק את הראש הצידה בתנועה קצרה מהירה, לנער ממצחו את הבלורית האדומה שבעוד רגע תחזור ותפריע. ידו השמאלית צפופת הנמשים מונחת במשולש על המותן, ימינו מצביעה על כל אחד ואחד מאיתנו שעולה לטיולית, סופרת אותו ברגע שכף הרגל דורכת על המדרגה הראשונה. "הושיעה", הוא אומר לראשון וממשיך: "את", אצבע החלודה שלו מצביעה על השלישי, "עמך", וממשיך: "וברך — את — נחלתך". ושוב: "הושיעה את עמך וברך את..." הוא נוגע בכתפי. "נחלתך", אני חוזר וממלמל לעצמי, "נחלתך".

הבנים יושבים בשני טורים לאורכה של הטיולית, הבנות בספסלים שבירכתיים, במקומות הצמודים לדופנות הרכב. מסגרת מתכת שצבעה מתקלף תוחמת את מושבי העץ המצופים פורמייקה, וגם הפורמייקה מבוקעת, סדוקה, פיסות דקות בצבע חום־בז' קרועות ממנה, מאיימות לפצוע. אני מעביר את היד על המושב, לוודא שלא בולטים שבבים, מתיישב, והגב שלי נוגע כך בגב של מוטי, החולצה שלו נדבקת לחולצה שלי, שתיהן כחולות דהויות, על שתיהן מוטבע בלבן סמל בית הספר, ואני לא יודע איפה מתחילה החולצה שלי ואיפה נגמרת החולצה שלו. לכולנו אותם כובעים, גם הם כחולים, גם עליהם סמל בית הספר, ושמו רקום שם בחוט כסף: נבל דוד.

מוטי אומר לזה שיושב לצידו: "אשרת לרמן היא הילדה הכי מלשנית בכיתה ובעולם." הוא לוקח אוויר ובודק בעיניו אם מישהו מהמורים שמע אותו, מושך בחולצה של הילד היושב בצידו האחר ומקרב גם אותו אליו, שלושה ראשים כפופים, תלתליו של מוטי באמצע, והוא לוחש: "מהיום כל הבנים בכיתה צריכים להגיד בתפילת עמידה 'ולאשרת לרמן אל תהיי תקווה, וכל הבנות כרגע יאבדו'."

טעם האבק ממלא את הפה, את הנחיריים, ופקק המימייה תקוע. אני מכסה אותו בחולצה ומנסה שוב לפתוח בכל כוחי. המורה אסתר נועצת בי עיגולים כחולים מתוך שתי תחתיות הקוקה קולה היושבות לה משני צידי האף, והעיגולים הכחולים הגדולים צועקים לי: שלא תשכח לברך "הכול נהיה בדברו". אני פותח ומברך, בתנועות שפתיים ברורות, שלא יהיה ספק, לי ולה. שותה, סוגר את המימייה ומחזיר אותה לחגורת המכנסיים. שולח מבט מהיר לבדוק אם היא עוד מסתכלת עליי. העיניים שלה בתיק, והיא שולפת משם כרית דקה שצורתה כמושב כיסא. אני מזדקף, מנסה להימנע מהמגע הדביק עם החולצה של מוטי, מרפה לרגע, שוב חש במגע ומנסה להחזיק את עצמי זקוף ורחוק.

המורה נפתלי חוזר וסופר אותנו בקול, "הושיעה את עמך וברך —"

הטיולית מתחילה לנסוע. כמה מהבנות היושבות בקצה האחורי ובראשן אשרת לרמן מניחות כל אחת יד על כתף חברתה ושרות "אחינו הנהג, אחינו הנהג," המורה קמה, והכרית, שנצמדה לה לישבן, מתרוממת איתה ונשמטת כעבור רגע בחזרה למושב. מהתיק היא מוציאה דפים, מעבירה אותם לאחת הבנות ומבקשת שתעביר הלאה. "הכנתי כאן כמה שירים," היא מכריזה, וכשהיא עוברת על פניה של אשרת היא רוכנת לעברה. "גברת לרמן הצעירה," היא אומרת לה, "אני מופתעת, ממך ציפיתי שתחשבי על שירים קצת יותר ראויים מ'אחינו הנהג', כאלה שיותר מתאימים לטיול שלנו."

אשרת מסתכלת היישר לתחתיות הבקבוק של אסתר ומחייכת: "בסדר, מורתי." מבטה מרפרף על השירים שבדף, והיא אומרת לבנות היושבות לצידה: "נשיר את 'מצא חן במדבר'." הבנות מצרפות את קולן אל קולה. גם אסתר, שהתיישבה בינתיים במקום הפנוי ליד לבנה הענייה, שרה ומגבירה את קולה. "כה אמר, כה אמר השם, מצא חן במדבר." לי יש את התקליט של פרחי לונדון, זה תקליט מצוין, גם פטפון יש לי, וזה הפטפון היחיד בכל הבתים בשכונה. בגלל זה, כשאי אפשר לשחק בחוץ, משה זכאי ומשה הקטן ומשה לוי ודבורה ורחל וגם לבנה באים אליי, ואנחנו שומעים יחד תקליט אבל לא שרים.

הטיולית קופצת ואני מצטרף ושר עם הבנות "מצאאא מצאאא מצא... חן."

כביש הערבה, טלאים־טלאים, רכבת הרים. הטיולית מיטלטלת, החלונות חורקים במסילות, מצטלצלים, ענני אבק קטנים חודרים פנימה, ממלאים את חללי הטיולית. כל בור בכביש מקפיץ את כולנו מהמושב מעלה ובחזרה, אנחנו שואגים בהתלהבות כשהישבן נוחת במכה על מושב העץ. לאחר כעשרים דקות נסיעה מתחיל ההורה המלווה לדדות אל קדמת הטיולית ונתמך מדי פעם בדופנות הטיולית, וכשהוא מגיע לחלון המפריד בינינו לנהג הוא פותח אותו עד האמצע וגם דופק חזק על השמשה. הנהג מסובב את ראשו לאחור, מעיף מבט חטוף, וההורה מסמן לו ביד לעצור. הנהג שואל אותו בתנועת יד בלי להסתכל לאחור: "מה אתה רוצה?"

ההורה המלווה צועק: "עצור!" ומדביק את היד לשמשה כתמרור, וביד ימין הוא ממשיך לדפוק על החלון. כעבור רגע הנהג מאט ועוצר בשולי הכביש הצר, שבצידיו אדמה בהירה, חרוכה. שני תלמידים וההורה המלווה יורדים מהטיולית. הם הולכים על האדמה הצחיחה עד לשני שיחים מאובקים, גבוהים מראשיהם, מחפשים שיח מסתור ומשתינים. ההורה המלווה מנגב בממחטה את מצחו, שנגלה פתאום מעל לשיחים. כשהם יוצאים משם ההורה שולף את המימייה מחגורתו ויוצק מים על ידיהם של שני התלמידים. אחד מהם לוקח ממנו את המימייה ויוצק מים על ידיו. ההורה המלווה משתמש באותה מטפחת לניגוב הידיים ולניגוב מצחו. נפתלי יורד גם הוא מהטיולית, ניגש לחלון הנהג ומרים את קולו: "תוריד את הרגל מהגז מדי פעם, יש לך ארבעים ילדים מאחור."

הראש של הנהג מופנה קדימה, והוא לא מפסיק לזמזם. נפתלי חוזר, ואנחנו מחכים עוד כמה רגעים, עד שיחזרו אלינו ההורה ושני הילדים.

"מי צריכה דודה?" אשרת לרמן שואלת בקול, וכמה בנות צועקות "אני". קבוצת בנות פוסעת לעבר שני השיחים, והן נעלמות שם לרגעים ארוכים. כשאסתר מחליטה לרדת ולזרז אותן, הן מופיעות מולה. אנחנו ממשיכים לנסוע.

"וכי ידיו של משה עושות מלחמה עוושוות מלחממממה —"

ג

בכל שקית יש סנדוויץ'. "גבינה תשע אחוז או טונה?" המורה שואל.

"תשע אחוז."

"הנה, לך ליטול ידיים, בתיאבון."

אני מפריד בין הפרוסות, שני עיגולים דקים ועייפים של מלפפון חמוץ מביטים בי. אני מדביק את הפרוסות בחזרה. יש גם תפוח ירוק וטרופית. אני נוגס בסנדוויץ', הוא יבש. אני מבקש מהמורה נפתלי שינעץ את הקשית בשקית הטרופית, וקצת מיץ משפריץ על גב ידו, והטיפות צובעות את הנמשים הכתומים בסגול. הוא אוסף בשפתיו את הטיפות, מרים את מבטו ומחייך אליי. "קיבלת טעם טרופית ענבים," הוא אומר לי. "זה הכי טעים."

"כן, המורה. תודה."

כולנו יושבים במעגל, ועוד תלמידים מבקשים שיעזור להם עם הקשית. נפתלי עובר בין המבקשים, מנקב חורים לקשיות ואחר כך אומר בקול: "את הלכלוך לזרוק לכאן." שקית כחולה גדולה מונחת על האדמה במרכז המעגל. "זהו?" הוא שואל כשנראה שדאג לכולם, נוטל את ידיו ומברך בקול. "אמן!" אנחנו צועקים, וגם הוא מתיישב לאכול.

שיירת נמלים עוברת סמוך לברך שלי, ונדמה לי שהרגליים שלהן ארוכות יותר משל אלה שמתרוצצות על השיש במטבח. אני מפזר לצידן פירורים מהסנדוויץ', והן ממשיכות לצעוד קדימה. אחת פורשת מהשיירה וניגשת לפירור, וזו שאחריה מחפשת את הצועדות. נמלה שאיבדה את הקן היא היצור הכי בודד בעולם, אני חושב ומבקש מאלוקים שהמורה לא יבחר בי להגיד בקול את ברכת המזון. אני חוזר ומבקש ממנו — מאלוקים — ונשבע שלא אשכח להגיד אף פעם קריאת שמע במיטה. אני מכווץ את גופי ומזיז את הראש אחורה, כדי שהילד היושב לידי יסתיר את פניי. הנמלה אוספת פירור ומנסה לגרור אותו.

"חננאל, אתה תברך בקול."

"רגע, נשיר קודם לברכה," אסתר עוצרת את חננאל, ונפתלי מהנהן לאישור.

"אכלנו ושבענו, האוכל היה טעים, עכשיו נברך כולנו, נודה לאלוקים," כולם שרים ומברכים את ברכת המזון. חבורה של נערים ונערות חולפת על פנינו, כולם בבגדי ים שחושפים את הגוף. "עיניים אליי!" אסתר אומרת. "גם אתם, חבורת הבנים, עיניים לכאן!" היא מגבירה את קולה. "אין שם שום דבר מעניין."

"דווקא יש שם משהו מעניין," אחד הבנים לוחש.

"משהו מצחיק אתכם, חבורת הבנים?" אסתר משלבת ידיים על בטנה ומזדקפת. "טוווב," באצבע דקה, כמעט שקופה, היא דוחפת את המשקפיים מעל לגשר האף. "עכשיו נרד אל הים, ואף אחד לא מתרחק. אני מרשה לטבול את הרגליים עד הברכיים. עד הברכיים, זה ברור?"

"כן מורתי!" אנחנו צועקים.

"מצוין, כולנו רוצים לעשות כיף חיים. אם נישמע לכללים, ניהנה יותר. זה ברור?"

"כן מורתי!" אנחנו צועקים.

"מאור, קח את שקית הזבל לצפרדע בכניסה לחוף," נפתלי מושיט לי את השקית.

"כן, המורה."

מול הצפרדע הירוקה יש קיוסק, ולפניו תור ארוך. כל ילד שהגיע תורו יוצא ובידו ארטיק. אני עומד על קצות האצבעות כדי לזרוק את השקית לצפרדע הירוקה, מתעכב שם עוד רגע, גם אני רוצה.

אנחנו יורדים לשפת הים. "כאן הבנים, כאן הבנות," אסתר מצביעה לימין ולשמאל, ומבלי משים מנגבת את היד המזיעה בחצאית.

"לבנה, מדוע הכובע שלך אינו על הראש?"

לבנה מסיטה את ראשה הצידה, ואסתר באצבע קשה מחזירה את הראש אל מול פניה. "למה הכובע שלך לא על הראש? ואני אמרתי ששם יושבות הבנות. לכי בבקשה לשם, לא ליד הבנים."

לבנה מרימה את הכובע שנפל, מנערת אותו, חובטת בו על הברך וחובשת אותו הפוך. היא מחייכת, "בסדר מורתי, סליחה." בצעדים איטיים היא מתקדמת לעבר הבנות היושבות בשלוש קבוצות. לבנה מסתכלת על כל קבוצה ועוקבת אחר הבעות הפנים שם. היא מתיישבת בין קבוצה אחת לאחרת, לבדה, אחר כך היא חולצת את הנעליים ומסירה את הגרביים ומנופפת בכפות רגליה לעבר המים. טלי, שיושבת בקבוצת הבנות הסמוכה, קמה, והבנות עוקבות אחריה בעיניהן — היא הבטיחה להן משהו, והן מחכות לראות את זה בא. לטלי יש חופן של בייגלך בכף היד, והיא ניגשת אל לבנה ואומרת לה משהו. לבנה מהנהנת בשמחה ועונה בחיוך גדול, אני רק מצליח לקלוט את המילה "בטח". טלי מסתכלת לעבר קבוצת הבנות, קורצת וחורצת לשון לעברן ומנידה את הראש בשמחה. היא זורקת בייגלה אחד באוויר לעבר לבנה ואומרת לה: "תתפסי עם הפה, בה, בה, בה."

לבנה מסתכלת על כפות הרגליים, היא מעלה את הבהונות על האצבעות שלצידן וכבר לא מחייכת.

"ללבנה יש כינים כי היא ענייה, ובגלל זה השיער שלה קצר," כך הילדים בכיתה אומרים. אני לא ראיתי שיש לה כינים, אבל היא ענייה, את זה אני יודע, כולם יודעים, וגם זה שאבא שלה הלך פעם לאיזה מקום ולא חזר.

הזבובים מציקים, היד מגרשת אותם והם חוזרים. אני מקפל את המכנסיים למעלה, מוריד את הסנדלים והגרביים. אחד הילדים שואל את נפתלי אם זה לא מסוכן במים, אולי יש כריש.

"ים המלח זה ים המוות, אין בו דגים," המורה עונה, ואני כבר מתחרט — לא רוצה לטבול את הרגליים, חוזר וגורב את הגרביים ומגלה שאבזם הסנדל התנ"כי עשה בהם חור.

אנחנו חוזרים לטיולית, ונפתלי סופר אותנו שוב: "הושיעה את עמך וברך —"

ד

"וַיְדַבֵּר יהוה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיהוה בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם". (שמות ל, יא–יב)

ה

זה אחר זה עלינו, פרשנדתא, ארידתא וויזתא, וניגשנו לקדמת הבמה. חומת העיר רעדה מאחורינו, אחד מגגות הקרטון נשר לעברנו, עוד חצי צעד קדימה, שורה, מיישרים קו זה עם זה. הרגל שלי נתקעה בחריץ בין לוחות עץ שחוברו ברישול, ועפתי קדימה, מעדתי, שלחתי יד ואחזתי בוויזתא, שעמד לצידי, וויזתא נפל וקם. כמה מההורים פרצו בצחוק, ומיד היסו אותם הורים אחרים, ואסתר המורה, שעמדה שעונה על הקיר מימין לבמה, הזדקפה מיד, "לא קרה כלום, תמשיכו בהצגה."

מצאתי את אימא יושבת בקצה השורה הרביעית, לצד אימא של לבנה, מטפחת קשורה מתחת לסנטרה וידה ממוללת את צמת החינה המבריקה. פניה של אימא אורו לרגע כשזיהתה אותי, ומיד כבו. שפתיה שני פסים דקים, כמעט בלתי נראים, סגורות, קפוצות.

בשער העיר, סמוך לחומת הקרטון, עומדת לבנה מכוסה בד יוטה, שומרת על שושן הבירה, רק העיניים מביטות בנו מהחורים. היא לא שלטה בצחוקה, התפקעה, והמורה השתעלה פעם ועוד פעם, ולאחר כמה שיעולים כאלה הצחוק של לבנה נפסק.

שלושתנו — עשרת בני המן — לבשנו שחורים, מכנסי בד רחבים, חולצה ארוכת שרוולים, שני פסים שחורים מצוירים על פנינו, ולכל אחד מאיתנו הודבק על החולצה שלט עם שם, מלפנים ומאחור: פרשנדתא, ארידתא, ויזתא. אחזנו בחבל תלייה עבה, שלוש לולאות קשורות בו, ואסתר המורה הנהנה ולחשה: "קדימה, תגידו." הרמנו את החבל גבוה מעל לראשנו ויחד דקלמנו: "וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר: אִם־עַל־הַמֶּלֶךְ טוֹב יִנָּתֵן גַּם־מָחָר לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן לַעֲשׂוֹת כְּדָת הַיּוֹם וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי־הָמָן יִתְלוּ עַל־הָעֵץ".

ו

"לזה גרמו הגשמים מהחורף האחרון, מספיק חורף אחד גשום על גב הרי יהודה והרי חברון, והשיטפונות סודקים את האספלט," ההורה המלווה מציץ החוצה, מוציא קצת את הראש מהחלון. "הנה, ילדים," הוא מצביע, "תראו את הבורות בכביש, לא סתם בורות, לפעמים —"

המורה אסתר לא יכולה לסבול את הקפיצות בכביש. היא מתלבטת ורוכנת לעברו של נפתלי, והוא מרחיק ממנה מעט את הראש.

"זה בסדר שאשב קדימה, ליד הנהג?" היא שואלת. הם מתלחשים ביניהם, ונפתלי אומר שאין חשש לייחוד, הרי החלונות פתוחים. "אין שום בעיה בזה," הוא מסכם ובכל זאת מוסיף, "לדעתי, אבל אני לא רב."

אסתר שואלת גם את ההורה המלווה, והוא עושה תנועת ביטול בידו, מגחך. היא מעירה משהו כשהיא מתרחקת ממנו, והוא מסובב את הראש. היא פולטת צחקוק קצר לעבר נפתלי, "לא משנה, נסבול קצת," ומתיישבת לאט. "גם אם ייחוד אין, יש בזה משום מראית עין," את זה היא ממלמלת לעצמה.

הפנים שלה מתכווצות בכל טלטול וקפיצה, היא רוכנת לפנים ונשענת שוב לאחור, מעבירה את הכרית שהביאה איתה מהישבן לגב ובחזרה ומפצירה בנו שנשיר: "תורת השם תמימה, תורת השם תמימה." היא מפזמת בקול ומוחאת כפיים, "תהההמיהההמימה... משיבת נפש." אף אחד לא מצטרף לשירה.

"נו, מה יש לכם, מה אתם כאלה עייפים?" היא רוטנת, מרימה פיסת קרטון מרצפת המתכת של הטיולית ומנפנפת בה. "אין כאן אוויר," היא ממלמלת וכעבור רגע מזדקפת. "ילדים, הנה אשת לוט," היא מצביעה על סלע בצד הדרך.

"איפה, איפה, איפה?"

"שם, על ההר."

ולנפתלי היא אומרת וראשה עוד בחלון: "זה הסלע שהיה אשת לוט, אתה זוכר איך קראו לה?"

ז

שיח יסמין מטפס על קיר האבן של הבית הערבי הנמצא בעבר האחר של הגינה הציבורית, ענפיו השתרגו בסורגי המתכת חסרי הצבע וזחלו אל תוך המרזב שבקצה גג הרעפים. לדלת העץ שבכניסה, שבעברה הייתה ירוקה, שתי כנפיים, אחת מהן פתוחה דרך קבע, תפוסה במעצור בחצי הדרך, ודיירי הבית יוצאים ונכנסים משם. במבואה חמש דלתות, גם הן פתוחות רוב שעות היום, כדי שייכנס האוויר לארבעת החדרים הגדולים ולחדר הקטן, זה המשמש מטבח. הרצפה פרחים־פרחים, צהוב־שחור־אדום, כל ארבע מרצפות משתלבות לצורת פרח ולמעוינים קטנים חומים או כחולים בארבע הפינות, מרצפות אחדות הוחלפו עם השנים במרצפות שומשום חדשות, ואלה משבשות את התמונה. "יותר טוב לא לדרוך, הן מביאות מזל רע," לבנה מדלגת עליהן, גם אני, אם אני לא שוכח. לכל אחת מדלתות העץ של החדרים בריח מתכת גדול, והוא נסגר לעיתים רחוקות. בכל חדר גרה משפחה אחת, על הרצפה בפינה ערימת מזרנים, גובהה כמספר הנפשות בחדר. אצל משפחת כהן ערימת המזרנים גבוהה מכולן, ועוד יש שם לול תינוקות. המטבח משותף, יש בו מקרר שמגרגר בקול רם, וכשפותחים את הדלת הוא רוקד במקום.

"לא לפתוח סתם, אסור, חבל על החשמל."

"אבל אני אוהבת שהוא קופץ ככה."

"לבנה תסגרי תכף, או שאני קוראת לאימא שלך."

"אוףף זאתי."

את רוב המקום על משטח השיש הקטן תופסות הכיריים. כיסא עם משענת עץ גבוהה מלכותית עומד ליד הכניסה. פעם כיסה אותו ריפוד קטיפה בצבע בורדו, ומזמן, כשהיינו קטנים, לבנה ואני תלשנו את שאריות הבד כדי לעשות נעים זה לזה. ליד דלת הבית יש בית שימוש, ועל המרצפות שם הודבקה קרמיקה אדומה. הבן של משפחת כהן, שהתחיל לעבוד בחנות שיפוצים, הביא אותה בחינם וגם הדביק בעצמו. מהניאגרה יוצא חוט ארוך שיורד עד גובה האסלה, ומושכים אותו כדי להוריד את המים, אבל אם רוצים שהכול ירד, צריך להביא גם מים בדלי שעומד ליד הכיור. משפחת זכאי קיבלה את החדר הכי גדול בבית. יש בחדר בית שימוש שלהם, אבל אין להם מטבח פרטי. לבנה אומרת שזה לא צודק שלמשפחת זכאי יש שירותים בחדר והם לא נותנים לאף אחד.

בבוקר תמיד יש מריבות בתור לשירותים, וביום שישי יש מריבות על המקום במקרר, שמרוב המשקל של האוכל מפסיק לרקוד וגם לא ממש מקרר. רק החדר של לבנה ושל אימא שלה נמצא בחצר, צריך ללכת על השביל המקיף את הבית מאחור. בחדר שם יש מיטה זוגית, ומתחת למיטה יש מגירה גדולה, כמו ארון בגדים — מרימים בכוח את החלק העליון, מספיק רק קצת, ובבת אחת המיטה קופצת ונפתחת לגמרי. בחדר יש גם שולחן עם שני כיסאות, ולפעמים כשאני בא וגם אימא של לבנה נמצאת אנחנו לוקחים את הכיסא המלכותי שליד המטבח — מותר לכולם להשתמש בו, אבל צריך בסוף להחזיר אותו למקום. לפני הכניסה לחדר, משני צדדיו, יש ערוגות גינה. זרענו שם יחד עגבניות מאחורי השיחים של החובזה, ולבנה אומרת שבגלל הגינה הפרטית שיש להן הבית שלה זה וילה. על הקיר בחדר יש גובלן יקר מאוד. "סבתא זיכרונה לברכה עשתה לי כשנולדתי," לבנה אומרת ומוסיפה בלחישה: "אבל היא מתה, מסכנה."

לבנה מפחדת ללכת לבד בלילה מהחדר בחצר לשירותים שבבית, ואימא שלה עומדת בדלת ושומרת עד שהיא חוזרת. לבנה אומרת שזה לא נורא שיש להן בית קטן — משפחת כהן הם הכי מסכנים, כי הם שישה ילדים ועוד נוסף תינוק שרק נולד, וכל הזמן הוא בוכה ומעיר את כולם. החלון בבית של לבנה נמצא מול החלון של משפחת כהן, והיא שומעת את התינוק. היא אמרה גם שאם אני רוצה לראות את התחת של אדון זכאי אז אני צריך לבוא בבוקר, אחרי שאימא שלה הולכת לעבודה ולפני שזכאי הולך לישון, כי הוא עובד בלילה, במאפייה. הוא יודע שהיא מסתכלת, מותר לה, הוא גם מרשה לה להסתכל מקרוב, אבל אני צריך להתחבא אם אני רוצה לראות. אדון זכאי נותן לה מתנות אם היא מתנהגת יפה וגם לפעמים להשתמש בשירותים הפרטיים שלהם.

"אסור לגלות, תישבע באמת התורה."

ח

לפנות ערב, זמן קצר אחרי שאנחנו רואים את השלט לקיבוץ עין גדי, אנחנו עוצרים במגרש החניה של האוטובוסים, קרוב לחוף, ומתכוננים ללינת לילה. נפתלי וההורה המלווה שולפים מתחת לספסלים שבקצה הטיולית את הג'ריקנים של המים, ובשני תורים ארוכים אנחנו עומדים והם ממלאים לנו את המימיות. לא רחוק מאיתנו קבוצת תיירים מכוסים בבוץ שוטפים את עצמם במקלחות שעל החוף.

"דווקא כאן בחרתם לעמוד?" אסתר מסתכלת על נפתלי, "חייבים לראות את המחזה הזה?" היא מחווה בראשה לעבר התיירים.

"עוד חמש דקות אנחנו גומרים," נפתלי עונה ובכל זאת זז ומשנה כיוון, וכל מה שנשאר מהתור זז אחריו.

החובש מהדק לשערו בסיכה את הכיפה הסרוגה, שרוב הזמן מכסה לו את האוזן השמאלית, מבריש בידו את הבלורית אחורה, מהדק את חגורת המכנסיים ומטפס דרך מכסה המנוע וגג הקבינה אל גג הטיולית. הוא עומד שם ומסתכל בשמש היורדת על ההרים ונשאר כך כמה רגעים.

"נו?" נפתלי קורא אליו. "קדימה, מה אתה חולם, תתחיל לזרוק את השק"שים."

החובש כורע על הברכיים ופורם את החבלים שקושרים את שקי השינה ואת ארגזי האוכל. אחר כך הוא מתרומם, ובעמידה שפופה, שחושפת מעט מהגב השרירי, השזוף, הוא זורק למטה את שקי השינה. על כל אחד מהם רשום שם התלמיד. הוא מקריא את השמות לפני שהוא זורק, הידיים שלו חזקות והגב שלו מתרחב בכל פעם שהוא מתכופף ושולף עוד שק שינה. אני מביט בתנועות שלו, שחוזרות על עצמן, והוא צוחק בקול רם כשהוא מצליח לקלוע את שק השינה לראש האדום של נפתלי. "אתה בוער," הוא צועק לו, "אני זורק כדי לכבות לך את האש, אני מציל אותך."

"עדיף לך לא לרדת משם בכלל, חכה תראה מה שאני יעשה לך."

החובש מחייך אליי כשהוא קולט את המבט שלי, ואני רוצה לחייך אליו בחזרה, אבל השפתיים לא מקשיבות. אני מנסה לבלוע את הרוק שמצטבר לי בחלל הפה ומוריד את הראש, מתרחק משם. אני מרגיש משהו, אין לו שם.

גוונים של אדום, ורוד וכתום עוטפים את ההרים. אני שומע את החובש קורא בשם שלי וזורק את שק השינה.

"להזדרז," מישהו צועק מרחוק. "אנחנו רוצים להתפלל ערבית."

ט

אין לכן שם, אימהות. אימא שלי ואימא של לבנה.

חוזרים יחד מהצגת פורים הביתה.

"את לא ראויה להיות מורה," אימא אמרה שם וקמה ונדחקה החוצה מתוך השורה. כשחלפה על פניי משכה בידי. "אנחנו הולכים מכאן."

"אבל יש אוזני המן ופטל תפוזים."

היא שלפה מהתיק את חפיסת הסיגריות. "עכשיו אל תבלבל את המוח, עכשיו הולכים."

לבנה ואני צועדים לפנים והן מאחורינו, דומעות. הלכתי על שפת המדרכה הסדוקה, שומר על שיווי משקל, ולבנה רגע לצידי ורגע אחריי, מחקה אותי. אנחנו מגלים אחד לשני במי אנחנו מאוהבים.

"תישבע באמת התורה שלא תגלה," לבנה לוחשת.

"נשבע באמת התורה," אמרתי. "ותישבעי גם את."

"נשבעת בעיניים שלי. אני מאוהבת במוטי, אבל אתה לא מגלה לאף אחד."

אני, כמו המורה אסתר, אוהב את אשרת לרמן, שאין לה כינים ויש לה את השיער הכי ארוך. ולמה מוטי הופיע אצלי פתאום בין אסתר ואשרת, הרי הוצאתי אותו מהראש, לשכוח, שלא יעמוד שם לצידה של אשרת. לא מוטי, אמרתי לעצמי גם לפני השינה.

"ילדים, חכו," אימא קראה לנו לפני שחצינו את כיכר המשטרה. "אתם רוצים מנה פלאפל?"

"כן!" לבנה קראה בקול. "עדיף פלאפל ולא אוזן המן, נכון?" שאלה אותי.

ומה אם מישהו מהילדים יעבור ויראה אותי אוכל פלאפל עם לבנה? עלתה המחשבה, חזקה מהרעב ומהחשק לפלאפל. "לא," אמרתי. "אני חוזר הביתה."

"גם אני בעצם לא רוצה."

"אתן רוצות לעלות אלינו הביתה? מאור ישים לנו תקליט."

"כן אימא בקשה, כן, אפשר שתשים את פרחי לונדון?"

י

"איזה מתנות אדון זכאי נותן? ולמי עוד הוא נותן?"

"גם את זה אסור לגלות," לבנה אומרת. "תישבע באמת התורה."