הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
2 ממוצע
1
1
2
0
3
1
4
0
5
0
0
והוא האור

והוא האור


דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
2 ממוצע
1
1
2
0
3
1
4
0
5
0
0
38 
38 
גודל (עמ'): 232
מו"ל: הוצאת הקיבוץ המאוחד

תקציר

לאה גולדברג כתבה את "והוא האור" החל ב-1941, והרומן הופיע לראשונה ב-1946. "אין בו ריח שעתיד הוא להיות ספר קלאסי", כתב עליו אחד המבקרים סמוך להופעתו - והנה, הרומן הזה, שהיה שונה כל כך מרוב הרומנים בני זמנו בספרות העברית, הוא אחד הבודדים משנות השלושים והארבעים שיוכלו להוסיף ולרגש את הקוראים בני זמננו. רומן מפתיע באיכויותיו, שבכוחו לתפוס מקום במלוא רעננותו במחזור הדם של הספרות החיה. 

בקיץ של 1931 חוזרת נורה קריגר בת העשרים משנת לימודים בברלין לחופשת קיץ אצל הוריה. שבים גם שני אחרים: אביה של נורה, הסובל ממחלת נפש, חוזר מאשפוז, ואמה מנצלת את שובו כדי להשתחרר ולהתגרש ממנו; ואלברט ארין, חברו של האב, מגיע במפתיע מקליפורניה אחרי היעדרות של עשרים וחמש שנה, וחידה גדולה עוטפת את סיבות בואו. נורה, הבוחלת בעיר וביהודיה, והחוששת שמחלתו של אביה תתגלה גם בה, מגיעה כאורחת שעד מהרה תשוב ותצא מכאן וכמי שמשלה את עצמה שבכוחה להיות חופשייה ואחרת וכבר גמרה את חשבונה עם העבר. היא פועמת בחלום רומנטי על חיים אחרים. את אלברט ארין מעולם לא פגשה פנים אל פנים קודם לכן, אך הוא היה לגביה אודיסיאוס אפוף הילה. עוד לפני שהיא פוגשת אותו היא מתאהבת בו, אף שלפי גילו היה יכול להיות אביה.

האהבה לארין, שבעיני נורה היא חלק מן הנהייה לחיות חיים אחרים, אינה שונה מן האהבות הנכזבות החוזרות ונשנות ביומניה של לאה גולדברג לאורך כל חייה: אהבות חד-צדדיות, שכמו נועדו מראש לא להתממש, המיטלטלות בין ייאוש לליבוי-חוזר, אגב היסוסים מתמידים באשר לרגשותיו של הגבר מושא האהבה, שספק אם הוא מודע לסיטואציה. מקובל לראות ב"והוא האור" רומן אוטוביוגרפי. אך נורה, ויותר ממנה לאה גולדברג הכותבת, מבינות את הגורמים לאופי אהבתה של נורה יותר משהבינה אי פעם לאה גולדברג ביומניה את אהבותיה שלה.

המשך קריאה
  • ISBN: 310004204
  • גודל (עמ'): 232
  • מו"ל: הוצאת הקיבוץ המאוחד
  • יצא לאור ב-: 08/08/2017
  • שם המחבר: לאה גולדברג
  • זמין להשאלה: כן

פרק א

הרכבת חוזרת הביתה

בתחנה השנייה שאחרי הגבול נכנס אל תא־הקרון אשר בו ישבה נוֹרה יהודי כבן חמישים־וחמש, בעל זקן רחב אפרפר ומגבעת מעוכה, דקת־שוליים, קומתו בינונית היתה, כרסו מזדקרת מבין כנפי מעילו הארוך והפרום, והכרת־פניו המיושבת ענתה בו כי הוא אחד מאותם הסוחרים הזעירים העושים עסקים רבים ומשוּנים בעיירות הקטנות שעל גבול אשכנז, והפעם היתה לו עונה של ברכה, אך אין בדעתו לגלות לעיני הבריות את הצלחתו. הוא שׂם מתחת לספסל את מזוודתו הקטנה והשׁחוּקה, נאנח אנחה קצרה שבנימוס, ישב, תחילה על קצהו של ספסל, סקר את שאר הנוסעים שבתא סקירה רהוטה של בעל־ניסיון, ומשנוכח לדעת כי אין הם מסוכנים כל עיקר, התקין את ישיבתו בניחותא ובהרחבת־הדעת, מיצמץ בשפתיו השמנות, המבליחות בין השפם והזקן, ורקק רקיקה אחת דשנה על הרצפה.

הנה במולדת אני. בבית, חלפה בלב נוֹרה מחשבה של לגלוג, אשר מרירותו לא בשלה עדיין. נוֹרה היתה בת עשרים.

וכמאַשרת את מחשבותיה החלה הרכבת הבינלאומית זוחלת לאט־לאט על־גבי הפסים, כאילו אמרה והודתה אף היא: בבית אני, במולדת, אַל בחיפזון!

בעד החלון הפתוח־למחצה, הנושא בתוכו את זעזועי אור החשמל שבתוך הקרון ואת צללי האילנות אשר מחוצה לו, עלה ריחם של יערות ליטא - ריח טחב, אֵזוֹב וכבוּל, וניחוֹחוֹ הרחוק של האוֹרן; ריח שלכת רטובה של תִּדהר אדום־העלים והאלון הזהוב - וכאן, קרוב מאוד, על פני הרכבת, עברו במרוצה גזעים צחורים ודקים עד לצביטת לב, גזעי חורשת לִבנה באפלת ליל אוגוסט מכוּכב.

הביתה, דימדמה נוֹרה בחמימות מהססת.

צווארה נע מעט בתוך הצווארון האפור החם של הפַּקרֵס והיה ארוך ונטוי ולבן מאוד.

הרופא השוודי, אשר ישב ממולה נשען במרפקו אל הדלפק הקטן שהוּצא מתחת לחלון, חייך לה והביט חליפות על פניה ועל בבואתן הנרעדת בשמשה השחורה. הוא חייך לצווארה זה הנטוי, ולתנועת מבוכה זעירה של כתפיה הרזות, ולאותן רצינות גדולה והחלטיוּת קיצונית, שהיו משום־מה בעיניה החוּמוֹת ושהן כל־כך נוגעות עד לב בפניהם של אנשים רפים מעט וצעירים מאוד.

ונורה חשה פתאום את מבטו של בן־לווייתה הארעי, שפסק לרגע משיחתו, תחושת מגע של ממש, ובאה בלי־משים במבוכה גדולה וביקשה לכסות את עיניה מפניו, ותוך כדי כך תעה מבטה ונתלה ביהודי בעל הזקן, שישב כבר בהשענת־גב ובהבלטת־כרס והיה מגלגל וממעֵך סיגריה דקה באצבעותיו הצהובות מחמת עישון.

הלה כיעכע, כמכריז ביתר תוקף על קיומו בתוך תא־הקרון, ופנה אל נורה כמפגין את הכרתו בנוכחותה שלה בלבד ומבטל תכלית ביטול את "הגוי" היושב מנגד.

"אה, סליחה, לאן את נוסעת?"

באמירה של אגב ובלא הקפדה יתרה על חוקי הנימוס קראה נורה בשם עיר הבירה ופנתה אל השוודי:

"בעוד כשעה וחצי, שעה ורבע, נגיע".

הלה עדיין לא מחק את החיוך מעל פניו, אלא שהיה בו כעת משהו חביב, דרך־חירות העושה את השיחה פשוטה ונעימה ביותר:

"קצרה רוחֵך, האין זאת?"

"אמי מחכה לי", השיבה נורה, ופניה הסמיקו. משום־מה ראתה צורך לעצמה להסביר ולהתנצל: "היא עסוקה בכל ימות השנה. ועתה האריכו את חופשתה. היא מורה למלאכות־יד".

כנגד עיניה ריחפה עכשיו דמותה של האם, ברוֹך מיוחד, נִדמָה שנצטיירה בשמשת החלון ארשת הפנים הרכונים עליה, מימי הילדוּת, כאשר היתה זו עומדת מעל למיטתה לבַרכהּ בליל־מנוחה.

"בת יחידה?" נצטחק השוודי ממרחק גדול מאוד של בגרוּת.

"ומאין את נוסעת?" פלט לפתע בעל הזָקָן.

"מברלין", השיבה נורה, שלא ראתה צורך לעצמה לספר לו שעם כְּלוֹת שנת הלימודים בילתה שבועיים ימים בכפר־דייגים קטן בפרוסיה המערבית.

"מברלין?" ענה אחריה היהודי ומיצמץ בסיגריה, "ומה עשית בברלין?"

"למדתי".

"אֶט", הפטיר בעל הזקן בביטול גמור, "למה להן, לנערות, ללמוד דווקא שם? אין לכן פה גימנסיות, אוניברסיטות, מה?"

נורה משכה בכתפיה ודעתה ספק בדוחה, ספק נטרדת. היה משהו קרוב וידוע מדי באותה מסכה קומית, השואלת שאלות.

"כאשר הייתי בן־גילך", ביקש השוודי להמשיך את השיחה, "והייתי, ממש כמוך, חוזר הביתה לימי פגרה, והרכבת קָרבה ליער הגדול, הסמוך לכפרנו..."

אך כאן שיסעוֹ היהודי ביתר מרץ:

"ומה שמֵך?"

אל־אלוהים! נאנחה נורה בקרבּהּ. ובקול אמרה:

"קְריגֶר".

"קריגר, קריגר", לעס היהודי את תשובתה, "כך, קריגר..." ושקע בהרהורים עמוקים.

מכאן ואילך לא היה עוד מפלט. היה ברור לחלוטין כי פרשת החקירה החלה.

משהו נטרד בשיווי־משקלה של נורה, ומעט ההומור שהיה בה עד כה פג. הכל בא כאשר ניחשה מראש. כי בעל־הזקן היטה את ראשו לכתפו האחת, עצם־למחצה את עינו השמאלית, ושאל בקול של עורמה יתרה:

"מאיזה קריגרים את?"

"אינך מכיר ודאי את משפחתי", מילמלה נורה בשמץ תקווה.

"אֶט", שירבב הלה את שפתו התחתונה, "מכיר אני את כל הקריגרים, את כולם!"

"אבל משפחתי איננה כלל מכאן", התגוננה נורה.

"מילא", הלעיג היהודי, "אלא מאין? מאפריקה? כל הקריגרים מוצאם ממקום אחד. לי היא מספרת מעשיות. קריגר מבעלי מִבשל־הבירה, אה?"

"לא, הרי אמרתי לך שאינך מכיר אותם!" נזוזה נורה תחתיה בקוצר־רוח וידה החלה למרוט בעצבנות את זנבו של איזה חוט נפרם בשמלתה.

"כך?" לא הִרפה הלה, "ובכן רופא־השיניים קריגר! איננו אביך? גם לא קרוב? באמת, לא קרוב?"

"באמת", אמרה נורה כמעט בקול־בוכים, "אין לי קרובים".

"אבל לא ייתכן שעורך־הדין קריגר איננו אחיך, מה? אני מכירוֹ, עורך־הדין קריגר, שהיה הקצין היהודי היחידי בצבא? אחות קטנה היתה לו, לבטח לבטח! לא ראית אותו מימייך? גם הוא איננו ממשפחתך? ובכן, מאיזה קריגרים את?"

נורה לא השיבה דבר והחזירה את פניה אל השוודי. והלה, אשר תפס כנראה את תוכן שאלותיו של בעל־הזקן, לפי שנאמרו יידיש מגוּרמנת מעט, חייך לנורה חיוך של השתתפות־בצער, ובעיניו האפורות והצרות, מאחורי המשקפיים הכבדים, היבהב שביב אחד זעיר, שלא ניתן להתפרש בשני פנים. ונורה החזירה לו חיוך של הבנה שלמה. ובו־ברגע צרבה אותה בושה עמוקה ולוהטת, בושה עזה בשל שלושתם גם יחד. והיתה כעומדת לראווה במערומיה לפני השניים: היהודי והנוכרי. ימח שמם, מדוע אינני יכולה להיות אני בלבד, אני בלי השתייכות לאחד משני האלה הזרים לי?

אובדת־עצות השפילה את ראשה, ונדמָה לה כי לא תוכל להגביהו עוד לעולם.

"התרשי לי להוריד את החלון עד תומו?" אמר השוודי, שלא חש בבוּשתה, "או שמא חוששת את מפני הרוח? ריח של מים בא משם. נכון אני להישבע כי נחל כאן בין העצים, או בריכה. כמה מיוערת היא הארץ הזאת!"

וכיוון שחזר השוודי ודיבר, חזר היהודי ושאל:

"מילא, את קרובייך אין אני מכיר, אמרת. אבל לא ייתכן שלא אכיר את הורייך". ובמעכו בנעל צהובה את אוּד הסיגריה: "מה עושה אביך? במה הוא עוסק? בייצוא של אווזים, מה?"

נורה שתקה.

"קריגר ושות'", המשיך בעל הזקן, "ייצוא של אווזים. יהודי יפה. יהודי כשר. אני מכירוֹ היטב, מה?"

עוד שאלה אחת והוא יֵדע, חשבה נורה, יֵדע את האמת!

בחֵמה שפוכה החזירה את פניה אל היהודי, ובטרם יספיק מוחהּ לבחון את מוצא־שפתיה, פלטה:

"אין לי אב! אבי מת! השמעת, מת!"

קולה היה חנוק. מנגד נתעוותו בתימהון ופחד פניו של היהודי הטרדן, שנשתתק בבת־אחת בעלבון, בהכנעה, ברחמים גדולים. וממרחק של ת"ק פרסות היבהב אליה - מטושטש ומזדעזע - מבט נבון ומבוגר, מבט של השתתפות־בצער מנומסה, מתוך עיניו הזרות של השוודי. אבל זה היה היינו־הך.

מה עשיתי? מה עשיתי? ריבונו של עולם, מה עשיתי? חשבה בלי הפוגות אותן המלים עצמן. היא לא העלימה עוד מנפשה כי שקר זה, שקר מקרי כביכול, שנפלט מפיה בשגגה מתוך בושה ורוגז, היה בו משום רצח. דווקא מתוך אותו הרצון הסמוי שבלב, אשר מעוֹדה לא היתה נכונה להודות בו גם לעצמה, ועתה, מאחר שנאמרו הדברים, לא יכלה עוד להתעלם ממנו: חֵפץ־שחרוּר מקולל זה! והזוועה היתה בהכרה נוספת אחת, צדדית כביכול, שאמרה לה כי אומנם בשקר זה צפוּנים מפלט ומוצא ונוחות רבה לעתיד־לבוא: האִמרה שנפלטה עכשיו מפּיה לא ייתכן שתהא עקרה וחד־פעמית. ידעה כי תוסיף להשתמש בה, תנצל אותה, תיהנה ממנה, ממש כאדם הנהנה מהון גנוב. ואין להשיב.

טרטור הפסים ריסק את הדומייה. היה לה קר. אבא! צף נגד עיניה רחוב חגיגי בעיר המולדת. קהל. המונים עליזים מול חלונות־הראווה ועצי האשוח של חג־המולד בקישוטיהם. המונים, המונים עליזים ומסוכנים. האב קושר היטב את ברדסהּ. מרים אותה לגובה החלון. היא מתביישת מעט. היא כבר בת שמונה. אין נושאים ילדות גדולות על הידיים. קר. ציפורי כסף וזהב בין ענפי האשוח. ועיניו הכחולות של האב מצטחקות. מה לקנות לך, ילדה?

(לא לחשוב, לא לחשוב. האיש הזר הזה, השוודי, הוא רופא. יחסֵנוּ הטיפשי למחלות־הרוח. למה הוא מביט, לעזאזל? לא. איננו מביט כלל. לא לחשוב.)

בחדר היה מרבד ירוק. זה שעכשיו למעלה, בחדרה של אמא. קר. גם אז היה קר. הכינותי את השיעורים. לפתע נפתחת הדלת והוא עומד על הסף. ברגע לא צפוי כל־כך. מבית־המרפֵּא שבשווייץ. שלג נמס בזקנו הצהבהב. עוד לא היתה בו שׂיבה. פניו רעננים כל־כך, ושפתיו צוחקות: כיוונתי את השעה, הילדה שלי בבית!

דווקא עכשיו נזכרתי בכל אלה, ריבונו של עולם! הלוא שכחתי את כל הטוֹב. בצדק, בצדק, בצדק. רציתי לשנוא. האמנתי כי השנאה משחררת. זכרתי, זכרתי:

הלילה ההוא. בדירה הענקית הלא־מוסקת. יקיצת־מגוֹר. קולו של אדם זר. הילדה הקטנה מפחדת. סכין שלוּפה מעל לראשה. צעקה. או שמא היה זה תער, או משהו חד מכלי המטבח. פחד וימים אחרים. מסדרונות לבנים וארוכים של בית־החולים לחולי־הרוח. בכי היסטרי של גבר, והאֵם השבורה... וחצר בית־הספר והילדים: אביה של קריגר מן השלישית! הוא משוגע... לא לחשוב. השוודי הזה. ואני, מה אמרתי?

רקתה של נורה היתה נשענת על השמשה הקרה והשחורה של חלון־הרכבת. (השוודי לא הורידוֹ, בכל־זאת, וכל־כך קר, אף־על־פי־כן.) הולֶם לבה ושקשוק הפסים המו בה המיה אחת, לא־נפרדת. חשבה בקצב טרטור הגלגלים:

אולי, אולי אראנו בימים הקרובים מאוד. הרכבת חוזרת הביתה.

חשבה:

אבל אני גמרתי בלבי להיות אחרת, להיות שקטה, להיות שקטה, להיות חופשית, להיות אחרת. גמרתי בלבי.

כמה זמן עבר? כמה זמן? מדוע הם שותקים? מדוע? הנה גבו של בעל־הזקן. קם ועמד בדלת. מה אכפת לו. גב רחב, ואף־על־פי־כן כמו מוּכה. הרכבת זוחלת לאט –

ולא ידעה, ולא הבינה, כיצד ומשום־מה - ושמא היה זה ריח האילנות שבא מן החוץ? - אך לפתע־פתאום זכרה בהרגשת רווחה ופורקן את בוקר יום־אתמול. הלכתי בשביל ביער, בבגד־רחצה, אל הים. בין אורנים צעירים. הגשם היה חם והוא ירד על כתפי ועל צווארי. והייתי חופשית.

ומרחוק, ומזמן אחר, צילצל באוזניה קולה של דודה ליזה:

"איננה מסוגלת לחשוב אלא על עצמה בלבד". וקולה המתחנן של האם: "הלוא צעירה היא!"

מתי היה זה? אתמול ירד גשם. איילה רצה לקראתי ביער. אני גמרתי את חשבוני עם העבר. אני חופשית.

רָוַח לה מעט. היערות האפלים המו מאחורי החלון. החשמל זע בזכוכית. אדמה רחבה, ריחנית, סתווית, אדמה רווּיה ושחורה היתה שם, מאחורי השמשה האפלה, הנוסעת. הכל הולך שם אחורנית.

היהודי הטרדן, אשר הַשְׁתיקה בקרון לא היתה מן־הסתם לפי רוחו, שהה זמן־מה בפתח הדלת ויצא לפרוזדור.

השוודי ליווהוּ במבט ארוך, רב־משמעות. אחר־כך הניד לאט־לאט את ראשו ואמר כמתנצל:

"הנה כך היא טרדנותם של הבריות".

והושיט לנורה את נרתיק הכסף הפתוח. נורה היססה היסוס קל ונטלה סיגריה.

ובהדליקו את הגפרור ובשאתו אותו אל שפתיה, שׂח השוודי, כמדבר אל נפשו:

"אבי מת כשהייתי בן ארבע. אין אני זוכר את פניו".

נורה ידעה, כי היתה בדיבוּר זה נדיבות־לב מיוחדת במינה, וכי אין היא ראויה לה. לתימהונה חשה כי דמעות מתקשרות בעיניה.

"העשן", ביקשה להסביר, "תמיד עולה העשן לעיני. אינני רגילה לעשֵׁן. רק השנה התחלתי".

"אִמֵך לא תשמח ביותר על תורה חדשה זו שקנית לך באוניברסיטה!" נצטחק השוודי. "ואני החילותי לעשן בעודי בן אחת־עשרה. דודי מְִצָאני יום אחד במחתרת, במקום הידוע..."

הוא סיפר על חוויית־הילדות, על דוֹדוֹ הזועף, על עונשו, ונורה היתה מקשבת־ולא־מקשבת, שמֵחה כמוהו למרוץ דיבורו, וכבר רואה עצמה באורַח אחר בעיר מולדתה –

מחר אלך בחוצות. בשדרה שברחוב הראשי. מי זאת ההולכת שם. במדרכה השנייה? הרי היא נורה קריגר. האוּמנם נורה קריגר? ואני לא ראיתיה זה כשנה. כמובן, כמובן, הרי היא לומדת בחוץ־לארץ. הסתכל־נא בה, יפתה כל־כך, אפילו הילוּכה אחֵר - – נורה קריגר. מי? מי היא? אותה נערה שקיבלה פרס על איזה חיבור מדעי? חיבור סמינַריוני. משהו על מצריים העתיקה. כל־כך צעירה! ולוּסי קוּרץ תבוא, וחנה מילנר, ואמא וליזה. הן כבר מחכות, בוודאי, ומתרגשות ויוצאות אל תחנת־הרכבת - – וברחוב יעמוד מישהו, ישאל: מי היא זאת ההולכת בשדרה? נורה קריגר. נדמה לי כי שמעתי את שמה. נורה קריגר.

ושוב היו הפסים הומים, והרכבת המהירה חלפה על פני תחנות קטנות, והפסים שרו: "נו־רה קרי־גר, נו־רה קרי־גר". ועשן הסיגריה התפתל ונדבק לשמשה, עד שנראה אור רחב, הפוגע במישרין בחלונות הרכבת. השוודי הציץ בשעונו:

"נדמה לי כי הגעת. אָסיר את מזוודתך?"

וקם על רגליו והיה טורח להוריד את חפציה, והיא עמדה ומילמלה דברי תודה ונשאה עיניה למעלה, אל ידיו הגדולות, האוחזות בקלות כזאת את מזוודתהּ הכבדה.

והיהודי בעל־הזקן חזר ונכנס לתא, נטל את המזוודה השׁחוּקה ונאנח ואמר, כשאיננו פונה עתה לא לנורה ולא לשוודי, אך כמדבר אל אחד שלישי, סמוי מן העין:

"נוּ, הגענו".

בין פסים לפסים, על־גבי האספלט הרחב המואר אור חשמל קלוש, התרוצצו רצוא־ושוב דמויות לא רבות. חטפו מזוודות. קראו לסבלים, ניפנפו במטפחות, התנועעו יתר על הצורך, פירכסו בהתרגשות, כמבקשות להסתתר מאחורי מעשיוּת מופרזת.

בית־הנתיבות בלילה - הנעוּרים ההומים, הדמעות העולות בגרון, בת־השחוק הלילית על השפתיים הסדוקות, וכמיהה ארוכה ומשוסעת, ורוח מעֵבר לפסים.

הדמויות האבודות הללו. פניהן של שתי הנשים היו נשואות אל הרכבת הנעצרת - בתקווה, בבקשה, בתחנונים ופחד - כאילו ייתכן שלא תבוא. הן היו כאן האובדות מכולם, בנות־בלי־ישע יתר על הכל, שתי דמויות הנשים הללו. דווקא משום שהן לבדן לא רצו, לא נשאו מזוודות, לא הניפו מטפחות, ולא היו אלא מבקשות בעיניים בלבד, בעמידה בלבד. על־פי העמידה האובדת הזאת הכירָתָן נורה בעודהּ מרחוק, וראשה החל נע לקראתן בחלון הרכבת. באור חיווריָן, בחיוך מאוּשר קרנו פניה של אמא, וכתפיה הצרות והכפופות מעט של דודה ליזה, אחות האב, אלו הכתפיים שהביעו כוננות בלתי־פוסקת לקבלת עוֹל, להקרבה עצמית, היו עלובות, כמו תמיד, ומעוררות משום־מה רחמים וחיבה ורוגז קל.

סוף־סוף ראו אותה, ובמין תנועה מוזרה של שמחה, ביישנות ואין־ישע נשאו שתיהן את זרועותיהן אליה, כמבקשות להוציא מן החלון תיכף ומיד - אותה, את מזוודתה, ואת כל דבריה וסיפּוריה על השנה שלה, שנה מחוץ לבית.

לא עבר רגע קל, והיא עמדה בצידן. על פניה, הרעננים מצינת הלילה, הומטר חום נשיקותיהן. הן דיברו שתיהן בבת־אחת, דברים קצרים, מקוטעים, סדוקים, חסרי־תוכן ומלאי־אושר. והיא השיבה להן משהו בחיפזון ובפזיזות ובלי מחשבה תחילה.

"אמא, כל־כך מאוחר, ואתן - –"

אבל כשניסתה לתפוס תפיסה ישרה את מבט עיניה החומות של האֵם, חלף בהן לפתע משהו זר, כעֵין חשש ודאגה ובושה כאחת, והאם השפילה את עפעפיה.

"מה קרה?" שאלה נורה, נטרדת מן המבט המתחבא.

האם חרדה וחייכה.

"אבל למה אנחנו עומדות כאן? למה אנחנו עומדות כאן? הלוא השעה מאוחרת, הלוא עייפה היא!" מילמלה דודה ליזה ופנתה להן עורף. וקולה הצלול, קול נערה צעירה, שלא הלם את פניה המאורכים, העלובים, חסרי־הגיל, צילצל בכל רחבי בית־הנתיבות.

"סַבּל! טקסי! טקסי!"

ובקול מצעדיה הפזיזים והקטנים על האספלט המתרוקן היה משהו נואש ומגוחך.

"ואני נסעתי בקרון עם רופא שוודי אחד", אמרה נורה לאם והביטה בגעגועי־פתע למקום אשר לפני שעה קלה היתה שם הרכבת. "הוא היה חביב מאוד..." ניסתה להמשיך והפסיקה.

"בָּגַרת ורזית", השיבה האם שלא לעניין.

עד מהרה הוברר כי אין להשיג עוד מכונית בבית־הנתיבות, והסַבּל העלה את המזוודות על כרכרת נוסעים רחבה ונוחה, רתומה לסוס אחד אפור. שלושתן צנחו אל המושב הרך. למרגלותיהן התנודדה המזוודה הקטנה.

"איך עברה עלייך הנסיעה?" שאלה האם זו הפעם השלישית מאז פגישתן.

נורה סיפרה על הנסיעה, על בדיקת החפצים בתחנת־הגבול, וחזרה והזכירה את השוודי שנזדמן לה בקרון, ואת היהודי לא הזכירה.

"ואני שכחתי לומר לך", שיסעה אותה האם אי־בזה באמצע הפסוק, והדודה ליזה קפצה קפיצה אחת קדימה על מושבה הרך, ושפתיה נעו, כשפתי לַחשן החושש שמא נשתכח התפקיד מן השחקנית.

"שכחתי לומר לך, כי אי־אפשר לך ללון הלילה בבית. מסיידים את הדירה. אי־סדר. לא תהיה ברירה אלא ללון לילה זה בבית הברגמָנים. כן. שם".

"ומחר", לחש קולה של ליזה.

"מחר", המשיכה האם, "ניסע ליער למעון־קיץ. למשך שבועיים. אני חופשית עתה מעבודתי. הלוא כתבתי לך. וגם לך לא יזיק. כן. בבית, בין כה וכה... אי־סדר".

קולה, המתאַמר להיות עליז, נפל. ואילולא היתה נורה שקועה כל־כך אותה שעה ברחשי לבה שלה ובפגישתה עם עיר־מולדתה, היתה מכירה מיד מה מאוּמצת ומלאכותית היא הרעננות בקול האוהב הזה.

הֵשיבה על דרך הנימוס ובחביבות, כי לא אכפת לה כלל, כי היינו־הך לה, וכי תישן "שנת־ישרים" בכל מקום אחרי נסיעה כזאת. רק הפגישה עם הברגמנים - אבל לא סיימה, באין לה חפץ לפגוע באם. והן, השתיים, נאנחו אנחה של רווחה ונשתתקו, והיא לא חשה כלל בשתיקה הזאת.

כמה קטנו הבתים במשך השנה הזאת! והעצים גבהו להפליא. ומלמעלה השמיים המכוכבים הללו. עוד קיימים לילות של ממש בערים הקטנות. וטוב. גם הרחוב הזה טוב. כי אינני אלא אורחת. כי אשוב ואצא מכאן. וכל מה שהיה - היה.

לרגע קל נשאה את ראשה למעלה ובחרה לה, כבימי הילדות, כוכב אחד שילוונהּ בדרך. אך מחשבתה הסיטה אותה ממנו והכוכב אבד בין רבבות.

ואף כי נהגה תמיד להפוך בנפשה וברגשותיה, היה עכשיו קסם מיוחד לקשר זה שבין המקום לזיכרונות, משהו ששיווה לה חשיבות ובגרות כאחת, ומתוקה היתה הידיעה כי הנה - במקום הזה, בדרך זו, היינו נוהגים בימי ילדותנו לרדת לגיא שמאחורי בית־הנתיבות. איך הלכנו כאן, כנופיה גדולה של "אינדיאנים" חמושים קשתות וזרדים, וצֵידה לדרך לחם שחור ובקבוקי לימונדה, הנערים והילדוֹת במאסף. כמה זמן עבר מאז! הכרכרה מתנדנדת כעריסה. והנה הבניין הגדול והרעוע. אבא בנה אותו לפני המלחמה. אי־שם היה קבוע שלט: "האדריכל י. קריגר". בקטנותי חשבתי כי יפה הוא, אֵל־אלוהים, כמה הוא מכוער! לפנים שימש תיאטרון. כאן היינו עורכים נשפי חנוכה "מסורתיים" של הגימנסיה. ערבי דצמבר, ערבי דצמבר צוננים ושלגיהם העמוקים. והסכנה הנצחית שארבה לי תמיד בימים אלה, אַנגינָה, "מסורתית" אף היא. ובלבד שלא תעלה הכספית במדחום! על כאב־הגרון אפשר להתגבר בלילה האחד הזה - –

ולמחרת המולה מוזרה באוזניים, והחום העולה. המוֹך הרך המכביד מעט על הצוואר. וקולה המצער של אמא: "אמרתי כי מפקירים הם את הילדים! לוּ הסיקו למִצער את האולם!" ועונג־כאֵב זה של מחלה לא־מסוכנת ומתישה את הכוחות. וספר, הספר העבה של דיקנס, שעמודיו צהובים ושחוקים מרוב קריאה, ושמות הפרקים בו ארוכים ומרגיעים כל־כך, בניגוד לעלילה הגורמת להתרגשות. מה טוב שעמוד־הכספּית עלה עד שלושים־ותשע! וזכר העלבונות הקטנים מן הנשף שחלף ותלאותיו של דויד קופּרפילד היו לפרשה אחת. הספרים העבים החביבים של דיקנס, הנחים עתה על מדפיה של הספרייה העירונית - היה־היתה ילדה קטנה כבסיפור אגדה... אֵל־אלוהים, מנַיִן קפיצה זו? והנה גם אֶת הבניין הזה בנה האב. כמצבות פזורים הם כאן בעיר, הבתים האלה. ואינם יפים. אינני אוהבת את הסגנון הזה מראשית המאה. אינני רוצה לחשוב על הבתים האלה.

והנה הסמטה הזאת עולה אל הפארק ההררי ואל הגבעות שסביב לו. פה, על הגבעה הזאת, היתה עוזרת לאוֹליה לִרעוֹת את העז. היתה בת תשע. העז היתה לוחכת את עשבי הגבעה. הילדות שכבו פרקדנית בין הגבעולים הגבוהים והדשֵׁנים. שמי הקיץ שמלמעלה, והעננים שעליהם הולכים לאט. כשהיתה בת חמש, לימדהּ האב לאהוב את העננים הללו. סיפר לה עליהם כעל בריות משונות ויפות מכתבי־הקודש: צאן יִתרוֹ. ואור השקיעה על הצמרת - הסנה בוער ואיננוּ אוּכּל. תמיד זכרה את הדברים האלה, והלך־נפשה היה אֶלֶגי בחיק הטבע אף בימי הילדות. לפרקים היה נדמה לה כי גם היא הינה ברייה מופלאה מאוד, גדולה וחכמה ויודעת את סוד הדשאים והאילנות.

"הקשיבי, אוֹליה, אני שומעת איך צומח העשב".

אוֹליה עיקמה את פיה בלעג, ממש כמבוגרת, ופסקה:

"לא ייתכן".

רחוב הילדות. לילה. מדוע הן שותקות השתיים? העגלון מפהק. גם הוא עייף. אני רוצָה לישון.

הכרכרה פונה שמאלה. הרחוב שלה.

"אמא, כל האנשים ישנים כבר בעיר הבירה שלנו!"

האם צוחקת:

"הביטו בה, בציפור־לילה זו מן המטרופולין!"

ועץ הערמון רחב־הפּארוֹת אל מול הגדר המצובעת של חצר־מגוריה הנאה והשקטה, עוד לא נגעה בו השלכת.

בבית הברגמנים חיכו לנוֹרה. והכל היה שם כמימים ימימה. על־אף הסעודה בשעה מאוחרת כל־כך, ולמרות הפסקת השָׁנה שחלה מאז היותה כאן באחרונה.

כתמיד פגש ברגמן הזקן והשמן אותה ואת אמה במימרה השגורה בפיו מן־הסתם כל ימי חייו:

"ערב טוב, גבירותי, בוֹאנה לזרועותי".

וכתמיד לאחר תשובה שלא באה, סיים בעצמו:

"אינכן רוצות, אין אוֹנֵס. אמצא לי נאות מכן".

וצחק צחוק של הנאה שמנה, ופרש לכורסתו ושקע בה, והיה מנמנם ואינו פוקח את עיניו אלא בשעה שנכנס דבר־מאכל לפיו.

ושושנה ברגמן, רעייתו, אף היא מסורבלת־בשר ונמוכת־קומה, ושׂערה השחור מִשחור מקיף את פניה העגולים והמַזקינים ממש כפאה נוכרית, נשקה לה לנורה על שתי לחייה וחיבקה אותה שעה ארוכה בזרועותיה החמות. אפילו דמעה ניצנצה בעיניה: נוֹחה־לבכות היתה.

על השולחן, כתמיד, זימזם ורתח בשצף־קצף מֵחם נחושת גדול, המכוּנה בפי בני־הבית בשם "פּאפּוֹצ'קה", מחמת היותו כרסני כאבי המשפחה. וכבכל הימים כן גם הערב היתה שושנה ברגמן מוזגת תה לתוך כוסות גבוהות וממַלאה בלי־הרף את צלחתה של נורה מאכלות־בצק מתוקים, והיתה טורדת ופולטת פעם בפעם: "אִכלי, אִכלי". ולפתע היתה מתבוננת בה שלא כתמול־שלשום דווקא, והיתה מתאנחת ושואלת בדאגה גדולה: "מה, ואת באמת לומדת שם?" שהרי מניסיון שני בניה ששלחתם בשעתם לחוצה־לארץ לשֵׁם לימוד, ידעה כי אין לומדים שם "באמת", וכי הלימודים אינם אלא אחיזת־עיניים. ובהתבוננה שעה ארוכה בנורה, שכדרכה הסמיקה עד דמעות וניסתה לגמגם "כן", הנידה לפתע את ראשה ומשכה ארוכות בקול מתמוגג מנחת: "נו, כן, אַת אצלנו שקדנית". וגברת קריגר, שישבה ישיבה של לֵאות־מה, והיתה משעינה בַּגראציה המיוחדת רק לה את ראשה על גב ידה הגדולה והיפה, העיפה בה, בשושנה ברגמן, מבט של תודה והצטחקה לנורה. וליזה לעסה תפוח נוקשה ולא דיברה דבר.

וכתמיד, כן גם הערב, היתה נוכחותם של שני בני ברגמן מסומלת על־ידי תצלום בלבד, אותו התצלום המוגדל מאוד, התלוי על הקיר בין שתי קעריות גבס המעוטרות בתמונותיהם הצבעוניות והזולות של המלאכים הסיקסטיניים של רפאל, והכל התאמצו שלא להביט בתצלום, לפי שהבכור, בוֹריס, בחור יפה־תואר, פיקח ועליז, היה זה שנתיים חבוש בבית־הסוהר בעווֹן קומוניזם; והצעיר מארק, טרזן מתנוון, שיחק מן־הסתם בקלפים באחד "הקלובים" שבעיר. מן התמונה הציצו בשלוות נפש יתרה שני ילדים מסורקים למשעי, רוכבים זה בצד זה על־גבי סוסים של עץ.

השיחה לא היתה ערה. לפעמים היתה שושנה ברגמן מציצה בפניה של גברת קריגר במין מבט של סקרנות רחמנית. עד שסוף־סוף הנידה זו את ראשה ואמרה בקול:

"לא, לא!"

"מה לא?" שאלה נורה באדישות של תנומה היורדת עליה ולא שמה כלל את לבה כי איש לא השיב לה דבר.

ובאותו רגע עצמו נפתחה הדלת, ומארק, הבן האובד, חזר הביתה.

"אה, נורה!" - אמר והצטחק, כמי שנזכר מעשה מבדח ביותר, וסיים בקול של אביו - "בואי לזרועותי!" - הוא השליך מעליו את מעילו אל זרועות אמו, שעמדה לצדו והמתינה לזו התנועה, ממש כמשָׁרת הגרדרוֹבה, ובלי שייתן עוד את דעתו עליה, קרב לנורה, אחזהּ מעשה אח בכור ואמר בקול של אמו, אם כי, כנראה, בלי כוונה של חיקוי:

"את באמת לומדת שם? אה?" ובקריצת־עין: "או שמא מצאת לך סוף־סוף דבר מעניין מזה?"

"אידיוט!" אמרה נורה ושירבבה בשאט־נפש את שפתה התחתונה, וגם זה היה כמימים ימימה.

"נורה!" נזפה האם.

"ילדים!" התחננה שושנה ברגמן, שהספיקה בינתיים למסור לידי המשרתת את מעילו של בנה.

"אני רוצה לישון", אמרה נורה, "השעה מאוחרת".

"אלא מה?" ניעור פתאום ברגמן הזקן מנמנומו, "אם זה בא", הצביע על מארק, "משמע שהשעה מאוחרת מאוד".

האם וליזה קמו ללכת.

"אהיה כאן מחר בבוקר", אמרה האם, והן הלכו והניחוּה לבדה בין הנושנות הללו בבית ברגמן.

בלילה ההוא חזר אליה חלום־הבלהות הילדותי. אותו החלום עצמו, וללא שינוי כלשהו, כאשר חלמה אותו זה ארבע פעמים, תמיד לאחר הפסקה של שנים רבות. בפעם הראשונה פקד אותה בעודה תינוקת, ככלוֹת השנה הראשונה למלחמה העולמית.

הדברים היו ברורים ואוֹרם אור־יום. חצר נקייה ורחבה למדי בבית־מגוריהם באחת מערי נדודיהם שבימי המלחמה. אנטוֹנינה המשרתת יוצאת להביא עצים להסקה. היא ניגשת אל המחסן, בוררת גזרים אחדים, ובין העצים הללו מוטלת קבצנית רוסייה, גוצה. לראשה מטפחת כהה קטנה. והיא כרותת ידיים ורגליים. קצרה היא וחלָקה כבוּל־עץ עבה. נורה, התינוקת בת ארבע, הולכת אחרי אנטונינה וצועקת: "הרפי מן האשה, אנטונינה, הרפי מן האשה!" אבל מצעדי אנטונינה קצובים ושלווים. היא נכנסת לחדרים פנימה. בחדר־האורחים המרוּוח פורקת היא את חבילת העצים שהאשה מקופלת בה, אחר־כך נותנת אותה בנחת לתוך לועו הפעור של תנור־ההסקה. ידיה הגסות והשלֵווֹת מגששות אחרי גפרורים בתוך כיסה הרחב של סינרה. "אל תציתי, אל תציתי!" מתחננת נורה, "האינך רואה, הלוא זאת האשה היושבת בעגלה הקטנה בפינת הרחוב! היא מבקשת נדבות 'למען ישו המשיח'!" והאשה הקטנה בין העצים מנענעת לאט־לאט את ראשה המצומק, ופיה השחור והדק מתמתח לחיוך של הסכמה אילמת ומעוררת רחמים עד דמעות. הדמעות חונקות את גרונה של נורה. היא מרגישה שרגליה מתות מתחתיה. אזי מגישה אנטונינה את הגפרור הדולק אל העצים היבשים, והכל עולה באש.

ברגע זה של החלום ניעורה נורה גם הפעם, כבכל הפעמים הקודמות. לבה היה קר בתוכה מחמת מָגוֹר אבסורדי ואינסופי, רגליה היו כמופרדות מעל הגוף, כמשותקות לחלוטין. מיד עם יקיצתה נדמָה לה עדיין, כבימים ההם של הילדות, כי אין זה כלל חלום, אלא זיכרון, וכי כל המעשה הזה היה במציאות אי־אז, ואין לזכור מתי.

אחר־כך הלכו המחשבות והבהירו מעט, ואיתן עלה התימהון על תשובתו המוזרה של החלום. אך עדיין חי בה הפחד הפיזי, האווילי, פחדוֹ של הלב הקר, פחדן של הרגליים המשותקות. הסגולה הבדוקה נגד החלומות הרעים, הסגולה הידועה מן הילדות, עשויה היתה להועיל גם הפעם: בכל מאמץ הרצון להתהפך על הצד השני, ואזי - כך האמינה - לא ייתכן המשך החלום.

עיניה הסכינו לחשכה. עתה היו צופות פני המראָה הקטנה, התלויה על הכותל מנגד.

באפלת החדר הקטן והצר הבהיק השטח החלק של הראי, קוֹסם ואויב, ולא היה מפלט ממנו. ולא היה עוד מפלט מן העֵרוּת הזאת באישון־הלילה, כשם שקודם לכן לא היה מפלט מן החלום.

החדר העלוב הזה בבית הברגמנים, לאחר המסע ברכבת, נתעקש ולא רצה להיות חדר ככל החדרים. נורה חשה את המיטה הצרה מתחת לגופה, את השקערורית שבה, את קמטי הסדין - הנה ממש כך שכבה במקום הזה, במיטה הזאת, בימים ההם, ימי מחלת האדֶמֶת. הרי זה היה -

שנת אלף תשע־מאות תשע־עשרה. אנחנו היינו שיירת פליטים החוזרת למולדת. דרך אש וקור וכינים.

דרך הבדידות הראשונה שבילדות. אותו מקרה אווילי: משמר הגבול של הארץ הקטנה, איכרים בּוּרים במדי צבא, שמו את עינם בנעליו הצהובות של האב. אמרו כי סימן מובהק הן, הנעליים הללו, שהוא מרגל בולשביסטי. אחר־כך עצרוהו באורווה ריקה. ויום־יום, עשרה ימים בזה אחר זה, הוציאוהו כביכול להורג. עשרה ימים רצופים נמשך המשחק הזה. והאיש נשבר. אז שמעה אותו נורה לראשונה בוכה בקול דק, נָשִׁיִי, מתייפח. והתחנונים הנואשים בקולה של האם: "למען הילדה ביקשתיךָ, למען הילדה..." ואיזו גברת זרה, שידעה לשמור על הופעתה המצוחצחת אפילו בקרב השיירה הבלויה והרצוצה הזאת: "איך אין הוא מתבייש, גבר בוכה!" וצחוק של בוז - – ובשובם, כלאוהו בבית־הסוהר. משם לא היתה עוד דרך אלא לבית־החולים ההוא.

דרך של שבועיים - מוזר, אך בַּזיכרונות נחרתו לעולמים גם שדות יפים. פרחי הדגניוֹת בקָמָה הגבוהה, ואותו אור זהוב־עמום שבראשית ספטמבר. וצפרדע אחת ירוקה וזעירה שישבה על פי הבאר, בוקר אחד, לאחר גשם, והשמיים היו אפורים ורכים, והירק מבהיק ועמוק.

אומרים שהם רעבו בדרך. אף היא זוכרת: לא אכלה ימים שלמים. אבל הרעב לא הציק. היו מים לשתייה, ומשום־מה נסתפקה בכך. רק זכורה עוד הפגישה הראשונה עם הלחם הלבן, והשמחה לקראתו. לא היה בכך משום עלבון. טוב היה באותה בקתת איכרים מסוידת וחמה. הקש הצהוב על הרצפה, ופרחי האלמוות הוורודים על המוך הזהוב שבין שתי שמשות החלון. והכתלים הצחורים והנקיים כל־כך, לא צינה ולא כינָם. הלחם הלבן היה המבשׂר הראשון של השלום האמיתי, של אותו "לאחר המלחמה", שהובטח לה במשך כל ימי ילדותה. בטוב־לב חייכו האיכרים. האנשים לא הפחידוּה עוד. זו להם הפעם הראשונה שלא היו נוראים, לאחר שבועיים של נדודים בדרך.

והרי הכל היה באותו ערב עצמו: האם הלכה לנסות דבר אל הזקיפים השומרים על האב באורווה, אל אותו קצין טהור־עיניים וּורוד־לחיים, שסיפר בתמימות מלבבת כזאת כיצד הוציא־להורג עשרה קצינים וחיילים מן הצבא האדום: "ירייה אחת, הגברת, והוא נופל כשׂק תבן!" נורה נותרה לבדה על פרשת הדרכים בין שדות - לשמור על גל המטלטלין. ישבה על הצרורות. לבדה. בשדה. על פרשת דרכים. החשיך היום. היה קר. קפאו הידיים והרגליים. עברו חיילים מזוינים. לא נגעו בה. חלפו שעות. היה ברור בתכלית: לעולם לא ישובו ההורים. היא תקפא פה בלילה. ומעט רחמים על עצמה: היא רק בת שמונה, צעירה מכדי למות! אבל הפחד הקפיא את הכל.

ורק בשוב האם, פרץ מפיה בכי סדוק, קצר. אבל אחר־כך היו הבקתה היפה והחמה והלחם הלבן.

כאשר חזרו לעיר המולדת, היה לילה. האב היה בבית־הסוהר, חברתה של אמא, שושנה ברגמן השמנה, הנוחה לבריות, חייכה ובכתה וחיבקה אותה בזרועות חמות. אחר־כך הטילה אותה במיטה הזאת. פרחי הטַפֶּטין נהפכו לחיות־טרף, עטו עליה בלילה. מן הראי הקטן שעל הקיר הגיחו פנים חיוורים ומתעוותים, וקול אביה התחנן באוזניה: "הרפו ממנה, הרפו ממנה, האינכם רואים, הילדה היא גל של עצבים!" אחר־כך נרדמה וחלמה על האשה הקבצנית הנשרפת בתנור. כאן חלמה. במיטה הזאת. למחרת הבוקר בא הרופא וקבע אדמת.

משקמה מחוליה, רזה וחיוורת, וכל שמלותיה קצרות עליה, הוברר לה סוף־סוף כי זהו אותו "אחר המלחמה" עצמו שהובטח לה במשך חמש שנים. אבל את הבובה הגדולה לא קנו לה. ביקשו לפצותה בתפוח־זהב. הפרי המבהיק, היפה, שגם הוא היה לאגדה במשך ימי המלחמה, היה מוטל על המזנון הכבד, החום, שבחדר־האוכל בדירה זו עצמה. "אִכלי, אִכלי", שידלה אותה שושנה ברגמן. היא אחזה את תפוח־הזהב בשתי ידיה ונעצה את שיניה בקליפה. הם, הגדולים, הביטו בה וצחקו. "איננה יודעת לאכול תפוח־זהב!" צהל מארק. אפילו אמא צחקה. נורה החזירה את תפוח־הזהב אל המזנון. מיאנה לאוכלו. הנידה את ראשה בלי לומר מלה, מפחד שמא תפרוץ בבכי בפני אֵלֶה. רק למחרת, כשלא היו אנשים בחדר, אכלה אותו. וכבר אחת היה לה טעמוֹ מה הוא. כך החלו החיים "שלאחר המלחמה". וכך היה כל מה שבא אחר־כך: בית־הספר, העיר הזאת, החיים בבית.

לאט־לאט העבירה נורה לפני עיניה את שיירת השנים שעברו מיום שחלמה לאחרונה את החלום ההוא. ולפתע תְּקפהּ פחד שמא גם השנה שלה, השנה בחוץ־לארץ, אשר אליה נמלטה בחפץ־השחרור האדיר שֶׁבָּהּ, גם שנה זו סופה להיות בטלה ומבוטלת מפני הזיכרונות האלה.

לפתע עמדה לנגד עיניה דמותו החסונה, המרובעת, של אותו פרופסור פרוסי מגולח־המפרקת, המרצה להיסטוריה, שנהג לעתים להתלהב התלהבות יבשה ולהוכיח את "ההיגיון העמוק של ההיסטוריה האנושית". היגיון עמוק! פניה נתעוותו במשטמה. היגיון עמוק, כשגורלו של אדם נחרץ בעבור נעליים צהובות. אם זהו הגיונם של החיים, לֵך והַאמֵן בהגיונה של ההיסטוריה!

אך פתאום נזדקפה וישבה במיטה ואמרה בלחש:

"אני אהיה מאושרת מאוד, על אפם ועל חמתם!"

ובלי־משים הנידה לאט־לאט את ראשה, כמכחישה את דברי עצמה.

אחר־כך חזרה ושכבה. ראשה היה כבד. היה נשען אל המרפק. בסדק התריס נזל אור רטוב של לפנות־בוקר, והמראה הקטנה שעל הכותל החזירה לו כסף צונן. ראשה של נורה צנח אל הכר, והיא ישנה.

רגעים מעטים לפני שמונה בבוקר נכנסה גברת קריגר לחדרה של נורה ועמדה בקרבת הדלת. נורה ישנה. האור, שבא מחדר־האוכל הסמוך, וְחֶרֶג־של־יום הבוקע בעד הסדק שבתריס, נצטלבו על מיטתה של הנערה הישנה, האירו את שערה הבהיר והקל המתפזר על־גבי הכר, את חצי מצחה וחלק מפניה. קצה אפה הבהיק, ושפתיה היו פתוחות ונפוחות מעט. דבר זה שיווה ארשת ילדותית לפניה, והיתה כשאננה ומפורקת ביותר.

האם עמדה מהססת. אחר־כך פנתה עורף לַישֵׁנה ובזהירות יתרה יצאה על בהונות רגליה. גם בחדר־האוכל עדיין פסעה על הבהונות, ולא העזה לצעוד ביתר חירות אלא משהגיעה למטבח. שם היתה שושנה ברגמן, מדובללת ומבהיקה מחום הכיריים, לבושה שמלת־בוקר אדומה ושעירה, מטגנת על־גבי מחבת גדולה לחם שחור בחמאה - פת השחרית האהובה ביותר על נורה.

"נו?" פנתה אל גברת קריגר, שעמדה לצידה נבוכה ואובדת־עצות.

"עודה ישנה", אמרה זו, ובזוכרה את פניה של נורה בתרדמתה, הוסיפה שלא לעניין כביכול: "היא צעירה כל־כך!"

"כולנו היינו צעירים!" נאנחה שושנה ברגמן ובקצה סכין המטבח הארוכה הפכה את הלחם על־גבי המחבת.

ומאחר שגברת קריגר לא השיבה דבר והוסיפה לעמוד כמהססת, החזירה שושנה ברגמן את מלוא פניה אליה ואמרה דברי כיבושים:

"את מפנקת אותה יתר על הצורך, אסתר. חשבי מה יהיה בסופה".

ומארק שלך! - חשבה אסתר קריגר מחשבה חטופה של רשעות, אבל כבשה את הדברים, ואת האנחה הרצופה לַמחשבה, ובלי אומר חזרה על בהונות הרגליים אל חדרה של נורה.

אותה שעה עצמה החלה המשרתת, מן־הסתם לפי פקודתה של עקרת־הבית, לפתוח מבחוץ את תריסי חלונו של אותו חדר. האור זרם פנימה בבת־אחת, היכה על עפעפיה של נורה, והיא הקיצה.

כשפקחה את עיניה, ראתה מיד את האם העומדת סמוך לדלת, ומיד חשה בריח הלחם הנקלה. הכל היה למענה: אמא והלחם. יקיצה טובה כבימי הילדות אחרי מחלה ממושכת.

"בוקר טוב", אמרה האם בקול נרגש מעט וקרבה למיטה וישבה על כיסא "וינאי" שעמד לצידה.

הן חייכו זו לזו.

"איך ישנת?" שאלה האם ותיקנה בעצבנות־מה את השמיכה על מיטתה של נורה.

"תודה. מצוין".

ואכן, ברגע ההוא לא זכרה נורה את חלומה ואת עֵרוּתה בלילה. אבל פתאום זע משהו בפני האם. נורה ראתה מעט שׂיבה בשערה הקצר, הגזוז על־פי האופנה, מעל לרקתה הלבנה מאוד, המגוידת גידים כחלחלים דקים. מזדקנת, חשבה בכאב קל. אבל לא, לא זה הדבר. לא זה. ופתאום זכרה את חלומה שלה, וראתה ביתר דיוק איזה קו מוזר, שירד משפתיה הרכות של האם אל סנטרה, כעין קמט מריר החותך את הפנים חתך שלא היה בהם לפני כן. והיה לה כבר ברור לחלוטין כי אירע משהו. מדוע לא ראיתי דבר אתמול?

"מאוד חששתי להעירך", אמרה האם, "הרי היית כל־כך עייפה אמש".

בקולה היה כבר משהו זר, כאילו אמרה את הדברים האלה כדי לדחות דברים אחרים.

"לא. ישנתי דיי", השיבה נורה. "בכלל, הנסיעה היתה טובה כל־כך. רופא שוודי נסע אתי ברכבת".

"כן, כבר סיפרת לי אמש", אמרה האם.

והן נשתתקו. הדברים אזלו לפתע, ונורה לא ידעה היכן למצוא דברים אחרים, שהרי הכרח שתמצא, מאחר שרק שיחה עשויה לדחות, או שמא לבטל, לבטל לחלוטין, את הדבר אשר קרה. וכבר לא היה שמץ של ספק כי אכן קרה משהו.

עיניה ניתקו מפני האם והתרוצצו על מדף הספרים הגדול שממול למיטה (בצד אותו הראי) ושתים־עשרה פעם קראו את כתובת הזהב על־גבי תריסר הכרכים של בְּרֵהם: 'חייהם של בעלי־חיים', 'חייהם של בעלי־חיים' - –

"רציתי לומר לך", שמעה לפתע את קולה של האם ומבטה חזר אל פניה. הפנים היו חיוורים, אומרים החלטה והתנצלות כאחת. ושתיהן, האם והבת, ידעו בו־ברגע כי לא יועיל דבר וכי אין עוד להשיב את אשר ייאָמר. חלה הפסקת־מה לאחר דברי הפתיחה. האם נזוזה, כמעט הצמידה את הכיסא למיטה. הצטחקה בעצבנות ואחר־כך כיווצה מאוד את שפתיה, ופניה היו מחמירים, כאומרת לנזוף נזיפה.

"כשלא היית פה, התרחשו אצלנו כמה דברים".

"אבא?" שאלה נורה בלחש נפחד.

האם אישרה בעיניים בלבד. ושוב היתה שתיקה. ולא היתה ברירה לנורה אלא להמשיך ולשאול:

"וכי מה? חזר? והתקפות?"

רצתה עוד להוסיף ולדבר, להגיד את אשר נתכוננה להגיד זה כבר, על היחס המסולף הזה למחלות־הרוח. היחס הברברי, הטיפשי, איך אמרה לה אותה רופאה בברלין: "הרי זה ממש כמחלת־קיבה כרונית, ואין שום הבדל". כן, כך אמרה זו, וכך תאמר אף היא. אבל האם הנידה לאט־לאט את ראשה ופניה היו לפתע נוכריים וקרים.

"גם זה", אמרה בקול אטום, "אבל... אינני יודעת, מה היחס שתתייחסי אלי. לא היתה לי כל אפשרות להודיעך קודם לכן. בכתב? לא יכולתי. ובכן, כן, אני נפרדתי... נתגרשתי ממנו".

פני האם היו מתוחים. היתה עליהם צינה כקליפה על סבל גדול. כמעט מתים היו.

"טוב עשית!" פלטה נורה בביטחון־פתע, ובלי שעלתה על דעתה מלה אחרת: "טוב מאוד".

"ברוך השם!" פרץ מפי האם. בעיניה ניצנץ ברק רטוב. ורווח לשתיהן.

"ועכשיו?"

"לא כלום. תביני, הוא עדיין פה. בבית. לפיכך לנת כאן הלילה. אף־על־פי שעכשיו הוא שקט מאוד. הלוא תדעי, שקט ופיקח, ומלא הבנה והומור, כדרכו בימים כאלה", אמרה במרירות מסתגפת, ונורה הנידה בעצב את ראשה, כמי שיודע. "אבל אילו באת... ובכלל, חזרת אלינו, והרי לך - הפתעות".

קול דשדוש נעלי־בוקר נשמע, ובפתח עמד ברגמן הזקן, עטוף גלימת שחרית מקומטת ובלויה, "אשר ידעה ימים טובים מאלה".

"בוקר טוב, גבירותי, בואנה לזרועותי!" וממש כאמש סיים בעצמו בקול דשן: "אינכן רוצות, אין אונֵס, אמצא לי נאות מכן".

"נו, בוא, בוא כבר שוטה זקן! אל תפריע!" נשמע מן המטבח קול רעייתו, ועל־אף הכינוי "שוטה זקן" היה באותו קול שריד בל־יימחה של הערצה נכנעת.

כל אלו היו מוסכמות, אבל בנוסף על המוסכמות הללו חשה נורה - אם כי היתה המומה מעט מן השיחה עם האם - כי שושנה ברגמן יודעת אל־נכון מה דוּבר כאן ברגע זה, וכי אילו היתה שעתהּ פנויה עכשיו, היתה מן־הסתם עומדת ומאזינה מאחורי הדלת. ומר היה לה שחוזרים ומכניסים אותה על־כורחה אל הקדֵרה השיתופית של החיים שבחלה בהם.

בין כה וכה לא היתה השעה כשרה לחשבונות־נפש מסוג זה. ברגמן ציית ונסתלק. שוב נותרו לבדן, זו מול זו. היא ואמה. אך התפרצותו של הזקן השוטה הפסיקה את הלך־הנפש של הקִרבה וההבנה שביניהן. שוב לא היה אפשר להן להמשיך במקום שהפסיקו. נורה שכבה והקשיבה כיצד מתעוררת הדירה הגדולה של הברגמנים. בחדר־האוכל, אל־נכון לא הרחק מן השולחן, שיכשכו נעליו הרכות של אותו זקן, רישרש עיתון. הרחק מזה היה מארק מהלך. גם הוא בנעלי־בוקר, דוחף בדרכו איזה חפצים ושורק איזה פזמון של רחוב. במטבח היתה המשרתת קוצצת בשר או מרסקת ירקות, והצליל הקצוב והאטום הזה טרד והשתלט על שאר כל הצלילים שבבית.

"מה השעה?" שאלה נורה כדי להבקיע את השתיקה.

"שמונה ועשרים", השיבה האם, ובקולה חשש לא ברור; ונורה חשה כי השאלה על השעה לא היתה במקומה, וכי יש, ויהי־מה, לשוב ולדבר ב"אותו עניין", שאם לא כן אין תוקף ואין ערך לאותם דברים מעודדים אשר אמרה. ישבה במיטה ובאצבע אחת נגעה בידה של האם.

"ושם, למעלה", אמרה סוף־סוף, ושתיהן הבינו, שכוונתה לדירתם שבקומה השנייה בחצר הזאת: "אִתו? שם ליזה?"

"כן".

"והיא?"

"היא עזרה לי, היא הושיטה לי עזרה שאין כמוה. אינני יודעת מה הייתי עושה בלעדיה".

הדברים האלה, דברי האם, היו ספוגים החזקת־טובה, ואולם מאחוריהם ניצנץ משהו הדומה להבלגה על עלבון סתום.

נורה שיערה בנפשה את המצב לכל פרטיו. ליזה היתה אחותו שלו. ואין ספק: בטוּב־לבה, שאין לו שיעור, ביחסה האובייקטיבי, כביכול, לשני הצדדים גם יחד, עשתה כל מה שהיה לאל ידה כדי לעזור לגיסתה. וכל מעשיה בלבב שלם, אלא - כתמיד - בלבב שלם אולי יותר מדי. אי־מזה, מאחורי מעשיה הטובים, הטובים באמת, הגיחה ההרגשה של ההנאה שבהסתגפות, של היותה עוֹלה זכּה, אי־בזה היה מבצבץ אותו רצון מוזר להדגיש ולטשטש בעת ובעונה אחת, כי בעצם איננה אלא מקפחת את חייה למען זולתה, וכי חובו של זולתה גדל והולך מיום ליום, וכי לא ייפָּרע לעולם, והרי מראש מוותרת היא על התגמול - מוותרת באהבה, בהכנעה, כמעט בהערצה. את כל אלה ידעה נורה.

ובקול אמרה:

"קורבן ומוסר נוצרי?" ולא הצליחה לדכא את מעט הלגלוג.

האם הציצה בה מופתעת, כמעט נדהמת:

"בגרת במשך השנה". אך מיד היה קולה מחמיר ומוכיח: "אסור לומר דברים כאלה".

"אבל, אמא", נבוכה נורה. וכמעט בתחנונים: "הרי בעצמך אמרת שבגרתי. ואני רואה את הכל. גם אני אוהבת את ליזה. אבל אינני עוד תינוקת".

רגע אחד האיר חיוך את שפתיה של האם וריכך מאוד את פניה. אך מיד נאנחה והודתה:

"כן. קשה לפרקים לחיות בכפיפה אחת עם אדם שהוא טוב לאין־ערוך יותר מאיתנו".

"אינני אוהבת קדושים!" גזרה נורה באין־מעצור, ולא הרגישה כיצד היא סותרת את הכרזתה הקודמת על אהבתה את ליזה.

האם לא הגיבה, ונורה אמרה:

"ומצבו עכשיו?"

"הרי אמרתי לך, טוב למדי. אחרי חודשים של אֵימה, הלוא יודעת את... כעת הסכים לעקור את דירתו אל מחוצה לעיר. שם משפחה אחת נוצרית. אנשים חביבים וישרים. ישרים מאוד. כן, אנשים נפלאים. והבית יפה. בתוך גן. ואגסים שם. באמת. בית יפה מאוד", הפליגה האם בשבח המקום כמבקשת סליחה. "ולי לא היתה דרך אחרת. היינו, לא בעניין הדירה. בכלל. הלוא את יודעת, זה למעלה מכוחותיו של אדם. ושאם לא כן, רצה להמשיך לגור בבית דווקא... כן, בבית".

נורה ידעה והבינה. ולא זאת היתה השעה הכּשרה להטפת מוסר בנוגע ליחס למחלה ההיא. על־כל־פנים, היא, שאמרה אתמול בקרון מה שאמרה, איננה רשאית עוד לדון אחרים לכף־חובה.

"טוב עשית", חזרה על דבריה הקודמים באפס יכולת למצוא דברים אחרים בעלי משקל כלשהו. ואחרי היסוס קל ובהסמיקה עד מאוד, הוסיפה: "אילו שאלת את פי, הייתי מייעצת לך זה כבר. הרי למעשה לא נשתנה כלום, ואין אדם חייב לשאת את המעמסה של החיים ולהכביד על עצמו יתר על הצורך".

היא דיברה על עצמה. ביקשה כפרה לעצמה. ידעה כי כך הוא. אבל אולי, אולי היה זה המוצא הנוסף, הדרך אל השחרור.

"התלבשי!" אמרה האם, "הלוא עלינו לנסוע עוד היום".

נורה קמה, תחבה את רגליה לתוך נעלי־בית תכולות, נתעטפה בגלימת־בוקר בלי להכניס את הזרועות בשרוולים. נטלה מגבת.

משהחזירה פניה אל האם, היתה זו בוכה. בלי קול. בלי רעד. רק דמעות גדולות זלגו מעיניה זֶלג בלתי־פוסק, והיא לא כיסתה את פניה.