הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
5
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
1
0
התפשטות
44 

התפשטות


דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
5
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
1
0
44 
44 
מו"ל: ינית אסולין

תקציר

שרי, אומנית ישראלית, מהגרת לפריז בעקבות שברון לב מטלטל. כשהיא פוגשת בכריסטופור, פילוסוף צרפתי מהעשירון העליון וסופר בעל שם דבר בפוליטיקה, היא לא מתארת לעצמה כיצד המפגש הזה ישפיע על החיים שלה.



השניים נסחפים אל תוך רומן סוער שמפגיש תפיסות מציאות מנוגדות - לכריסטוף ברור שיש חוקים וגבולות ברורים למציאות. אם רק ידע את החוקים, יוכל לשלוט במתרחש ולכבוש את ליבה של שרי. לשרי ברור שלמציאות יש חוק אחד בלבד - שאין חוקים. היא חיה בשחרור ובהתמסרות מוחלטת לאקראיות של המתרחש, לרגעיות של כאן ועכשיו. בדרכים הפוכות, שניהם מונעים עמוקות מהתשוקה להשיג כוח ושליטה במציאות המתעתעת של חייהם.



תוך כך מתערבבים מציאות ופנטזיה, אהבה ותשוקה, אדם ומפלצת, והגבול ביניהם הולך ומטשטש.


זה סיפור של החיים על הקצה. הקצה האחד שגובל בידיעה - בחטא הדעת, והקצה האחר שגובל באי-ידיעה - בחטא הבערות.


רומן אירוטי-פילוסופי, קולח, משעשע ובגובה העיניים; שבו בזמן מצליח לעורר מחשבה, לנפץ מיתוסים ולפרוץ דרך חדשה של תפיסת המציאות. ספר שלא ישאיר אתכם אדישים לרגע.


הספר מיועד לקהל קוראים בוגר וכולל סצנות דו-מיניות.




הכותבת ינית אסולין (34), בוגרת תואר שני בתקשורת University of vincennes בצרפת, ותואר שני בפילוסופיה מאוניברסיטת בר־אילן. ינית עשתה קאמבק לישראל לאחר תקופה ארוכה בה חיה בפריז. הספר "התפשטות" הוא רומן הביכורים שלה.




לכתבה בעיתון "השקמה"

כתבה במגזין TLV TIMES

  • ISBN: 800-168001
  • מו"ל: ינית אסולין
  • יצא לאור ב-: 02/01/2019
  • שם המחבר: ינית אסולין
  • זמין להשאלה: כן

"אלוהיי, סלח לי כי חטאתי," אני כותבת ואצבעותיי רועדות, "חטאתי אליך בחטא הקדום ביותר, האנושי ביותר, הפשוט ביותר," ואני חותמת – "ההיבריס."

דמעותיי מקשטות את הדף המקומט היחיד שהיה בנמצא – חשבונית קנייה מהסופרמרקט שמעבר לכביש הסמוך לדירת החדר שלי ברובע השלוש־עשרה בפריז. ברחוב שקט ועורפי, בעיר האורות ההומה, הלילה, יותר מאי פעם, אני מרגישה פריזאית אמיתית. פריז זו אני ואני זו פריז, מוכת מלחמות, אך עומדת על תִלה בגאון, מִטלטלת בלב ים סוער אך לעולם אינה טובעת. הלילה יגיע אל קִצו עוד מעט ואני ערה – כמו העיר שלא נרדמת לעולם. אני מביטה בשעון הפלסטיק שעל הקיר: המחוג הגדול מורה על שתים־עשרה והקטן על ארבע.

אני עוצמת את עיניי ומפליגה על מפל הדמעות החרישי אחורה בזמן; לקיץ ארץ ישראלי, ללילה ההוא בשבעה בחודש מאי, שבו מלאו למדינת ישראל שישים שנה. בחצות, המופע נגמר, ואני יורדת מהבמה, מכבה את המיקרופון, מפלסת את דרכי לתאי ההלבשה מאחורי הקלעים. מחליקה החוצה מתוך החליפה הלבנה אל תוך ג'ינס סקיני ולחולצה שחורה, כסינדרלה שהוסר ממנה הכישוף. האדרנלין מהקהל הרב שפקד את המופע ממאן להתפוגג מזרם הדם, ובכל שני צעדים נקרים בדרכי איש או אישה שבאים לחלק מחמאות ולהודות. "נשבע שאני כבר מגיע!" הוא אמר מהצד השני של קו הטלפון. צחקתי בקול רם. אפשר היה לשמוע מפרדס כץ ועד לתל אביב, שהידיים שלו עסוקות בשלט של הפלייסטיישן. "אריק, ההופעה נגמרה כבר!" השבתי.

"כבר נגמרה?!" הוא התפלא, "טוב, אולי ההופעה נגמרה אבל החגיגה רק מתחילה," הוא אמר בחן שמייחד אותו מכל חבריי והקנה לו את המעמד המפוקפק: "החבר הזורם ביותר בחבורה."

"אז מה התכנית?" שאלתי.

"קומזיץ על חוף פלמחים מתאים לך?" הוא השיב.

"אמממ..." היססתי.

"מה את חושבת כל כך הרבה? בירה חמה, תפוחי אדמה על האש בתיבול חול ים, מרשמלו שרוף מהמדורה, סאטלנים...?"

הוא ניסה לגרות את דמיוני בכל דרך אפשרית, ולבסוף חתם ב-"פשוט תזרמי."

האדרנלין הקדים את המחשבה הבריאה שלי. הסכמתי, ובאותה נשימה התנדבתי לאסוף אותו ואת החבר'ה.

"אני אנהג!" הוא נכנס ותפס את המושב הקדמי כקובע עובדה, בזמן שאני הייתי עסוקה בחיבוקים ובנישוקים של החברים שאספתי זה עתה: אלון, הידוע יותר בכינויו אוּפניק, על שם דמות אחת מסדרת ילדים נוסטלגית; אילת, בתספורת קצוצה שרכשה לעצמה עם השיבה מהודו; אנוכי ואריק, מאיישים את המושבים הצפופים של הפּוּנְטוּ הלבנה מודל 97' המצ'וקמקת שלי ויוצאים לדרך.

הדרך הייתה מישורית למדי, עד שבנקודה כלשהי, שפספסתי מתי התרחשה, אריק פנה פנייה חדה ימינה אל שביל הררי לא מסומן. כך הלילה הזה התחיל.

והלילה הארוך הזה הגיע לקִצו, הבוקר עולה על פריז. פוקחת זוג עיניים נפוחות מחוסר שינה ומעודף מחשבות, וברגע אחד הקיץ הישראלי נעלם, וההווה טופח על פניי: יש גבר זר במיטה שלי. רוצה שהוא ילך. את הלילה הזה ביליתי במחשבות לספר לך בבוקר איך הוא נישק את שדיי בעדינות, באיטיות, כמו שתמיד רציתי ממך. בזמן שהוא נישק אותי ברכות שהכרתי עד היום רק בפנטזיות הכי מתוקות שלי, חשבתי לעצמי: אלוהים! כמה שזה... משעמם אותי למוות! כמה הייתי נותנת כדי להרגיש במקום זה את ידיך מוחצות בכוח את שדיי, את לשונך מתגלגלת ותובעת בעלות מרגיזה על פטמותיי. את אצבעותיך משוטטות בחיפזון חצוף על גופי, החיפזון מהשטן. הבטחתי לעצמי שלא אהיה פואטית כשארשום לך, שאמצא מילים פשוטות לתאר את הפשטות שלך. הפשטות שאני אוהבת ומתעבת כאחת.

אני עוצרת וחושבת כיצד להמשיך מכאן את המכתב המאולתר, אבל הוא נוחר ברקע ואני לא יכולה להתרכז. בזמן שהוא החליף צד, אני כבר הספקתי להתקלח, ללכת לבולונז'רי, לקנות קפה וקרואסונים, ולשפוך די הרבה מילים על החשבונית שקיבלתי בעבור המצרכים שקניתי מהבולונז'רי. אלוהים, למה הוא לא קם כבר? "שמישהו ייקח אותו מכאן," אני מתפללת בלב וממשיכה לכתוב. ושוב אני מחליטה, שלעולם לא אאיץ בעצמי שוב, למרות שסקס רחוק ממני מרחק של שמונה חודשים, ארבעה ימים, שלוש שעות וארבעים ושתיים דקות. אני עוצרת להביט בשעון ולחשב במדויק את המועד, אותו המרחק של גופי ממגע ידיך בדיוק, אבל מי סופר. והעובדה שבְּמרחק הזמן הזה אתה כבר חולק את חייך עם מישהי אחרת לא תשנה את ההחלטה הזאת, לפחות לא בימים הקרובים... ואני חותמת את המכתב בשלוש נקודות.

לא הצלחתי לאזור אומץ ולהעתיק אותו למחשב. מילא מילים שחקוקות על פיסת עץ מת – הן לא הולכות לשום מקום, מילים שחקוקות על מסך דיגיטלי יכולות להגיע רחוק בלחיצת כפתור אחת. מעללי הלילה הקודם נשארו בסופו של דבר על הדף, ובטח יסיימו את חייהם בעודם צפים בנינוחות בתוך סל הקש הירוק, כמו "משה בתיבה", תיבת הפנדורה של חיי שאיש לא דורש למשות ולפתוח.

אוליבייר מביט בי בעיניים כחולות שהרגע פקח, בשערו המתולתל, השובב והפרוע, בגופו העירום, הלבן, החטוב, המציץ מהשמיכה. "בונז'ור, מה שרי," הוא אומר.

"השכמת קום?" אני מרימה את עיניי מהדף, שומטת את העט אל השולחן ומחייכת אליו, "קפה?"

"מה את מחביאה שם על השולחן? כבר הספקת ללכת למכולת?" הוא שואל.

"כן, זו רק החשבונית," אני מנפנפת בדף הקטן, "כמה חשבונות לא סגורים עם עצמי," אני ממלמלת בלב בעברית, מקמטת את החשבונית שמלאה בכתב יד קטן וצפוף וקולעת אותה אל סל הקש הירוק שמוצף בחשבוניות מקומטות ובדפים בלויים המלאים באותו כתב יד. אוליבייר מושך את פלג גופו העליון החוצה מהשמיכה, ואני כמעט שרואה את שערות הערווה שלו מציצות אליי. כן, הוא עירום, אבל את הבגדים הוא הוריד רק לקראת השינה, בין תומו של סקס שמעל הבגדים, לבין הרגע שבו נפשי עזבה את החדר המשעמם בהווה הפריזאי לטובת הלקאה עצמית על העבר של הקיץ הישראלי ההוא. אם הוא רק היה מקשיב לעצת עוגיית המזל שנפלה בגורלו כמה שעות קודם לכן! בשעות שקדמו לרגע הזה, רקדנו לצלילי השיר "מזג אוויר סוער" של אלה פיצ'גרלד שבקע מהרדיו. השיר הלם בדיוק מפליא את מזג האוויר ששרר בחוץ. נקשנו את בקבוקי בירת הדובדבן זה בזה והתנשקנו בלהט. אז נזכרתי בחבילת עוגיות המזל שקיבלתי מחברה כמה ימים קודם לכן. הושטתי יד אל הקופסה. "תרצה לדעת האם אתה בר מזל הלילה?" שאלתי בפתיינות משועשעת.

"ודאי," הוא השיב ושרבב את ידו אל תוך הקופסה לבחור עוגייה. גם אני בחרתי אחת בעיניים עצומות.

"את קודם!" הוא תבע. פתחתי את הפתקית הקטנה הצפונה בעוגייה וקראתי בצרפתית רצוצה, ואחר כך בתרגום הקלוקל לאנגלית שנמצא בצד השני של הפתקית: "האושר נמצא איתך לזמן ארוך!" כך נכתב. המסר מצא חן בעיניי. אוליבייר חייך ופתח בזהירות את הפתקית שלו. הוא התבונן בה, הרים את עיניו אליי, והתבונן בה שוב.

"נו, מה כתוב שם?" האצתי בו. הוא קרא בצרפתית ואחר כך תרגם לאנגלית: "עשה את זה עכשיו!" הוא קרא בהדגשה, "כי מחר יהיה מאוחר מדי."

באותו העכשיו אולייביר ציית לדבר הגורל, לפת את כתפיי ברוך, ורגליי החלו צועדות אחורה, מתואמות עם רגליו, שצעדו קדימה אל עבר המיטה. גופו מחץ את גופי מתחתיו ושפתיי נבלעו מתחת לשפתיו. הוא הפשיל כתפייה אחת של גופייה פרחונית שהייתה לגופי וחשף חזיית תחרה לבנה, ממנה בצבצה פטמה זקורה. הוא ליטף אותה בידו הלוך ושוב ונשק לה בעדינות בעודו נע באותו הקצב ומתחכך בגופי. הוא המשיך להתחכך בי עם בגדיו, ללטף מדי פעם את אותה פטמה שחשף, ולהתחכך בי שוב, עד שכעבור ארבעים דקות נותרנו עם בגדים לגופינו ושד אחד חשוף. התקשיתי לנשום ממשקל גופו החסון שנח מעליי לרגע קצת יותר ארוך מ"עכשיו". באף אחת מהפנטזיות שלי על הרגע הזה, שבו גבר יגאל אותי מתמונות העבר שמתרוצצות בראשי מזה שמונה חודשים, שלושה ימים, עשרים שעות ושלושים ושש דקות, הגאולה לא הייתה עניין כל כך כבד ומחניק. הגאולה יפה במושלמותה, אלוהים מביים אותה בכבודו ובעצמו. אני ודאי לא הייתי יכולה לכתוב תסריט כזה יפה – לדוג מפינת הרחובות רו מופטארד ורו סנסייר את הכנר עם העיניים היפות ביותר שראיתי, בעודו מנגן את "החיים בוורוד" של אדית פיאף.

כמה אנשים התאספו סביבו ומחאו כפיים, ואני זרקתי מטבעות של סנטים אל הארגז המהודר הפתוח שבו הוא אכסן את הכינור. התיישבתי על המזרקה שבכיכר הפינתית טובלת את רגליי היחפות במים, כשלפתע הוא התיישב לצדי.

"אני עוד לא מוכנה!" הכרזתי כשאוליבייר פנה להסיר מעליי את הכתפייה השנייה של החזייה. בג'נטלמניות שאינה אופיינית לצרפתים שפגשתי עד כה, הוא נסוג מיד לאחור, ליטף את פניי ברוך ואמר: "זה בסדר, בואי נלך לישון עכשיו? תחבקי אותי מאחור?"

"מה, כפיות?"

כך אוליבייר שקע לו בעולם של חלום, ואני שקעתי בעולם שחלף מן העולם, היישר אל תוך הרגע שבו יצאתי את דלת הפונטו שלי אל לב יער בפלמחים. הרגע שבו הבנתי שהולכתי שולל על ידי אריק והגעתי למקום האחרון עלי אדמות שבו היה אפשר למצוא אותי בגלגול הזה – מסיבת טבע.

"ועוד לא חוקית!" צעקתי לעברו של אריק. "אל תצעקי"! הוא אמר. "ועוד לא חוקית!" לחשתי בכעס.

"שמעת פעם על מסיבת טבע חוקית?" הוא צחקק עם אלון ואילת, שותפיו לפשע. התבוננתי לאחור, לשביל האפל הלא מסומן, בניסיון לשחזר בראשי את הדרך לצאת מהיער הזה. העצים כיסו בצִלם המפלצתי את השמים, ונראה היה שדווקא הלילה כל הכוכבים הלכו לראות את המופע המרכזי של מולד הירח. ממרחק היה אפשר להבחין בהבזקי אורות של פליקרים ותומסים שפילחו את העלטה הכבדה. קולות יללה של תנים התערבבו בקולות המוזיקה שהדהדו מהמסיבה. הרגשתי את הבטן של האדמה שמתחת לרגליי מתהפכת עם מקצב פעימות הבס, או שהייתה זאת הבטן שלי. "מה עם המרשמלו השרוף? ותפוחי האדמה בחול ים?" פתאום זה נשמע לי טוב כל כך. הבנתי שעם חוש הכיוון הגרוע שלי, כנראה אין סיכוי שאצליח למצוא את הדרך לצאת מהיער הזה עם הרכב לבדי. "טוב," טפחתי בידיי על ברכיי בייאוש ואמרתי: "אז מסיבת טבע איט איז!"

אריק חייך לעברי בשביעות רצון. התחלנו לגשש את הדרך למסיבה בחשיכה כשהפליקרים המהבהבים לפרקים היו לנו מורי דרך. נקיפות המצפון שלי פתחו בתחרות עם דפיקות המוזיקה. הרעידות באדמה התגברו עם כל צעד שעשיתי והיה נדמה לי שעוד רגע והיא פוערת את פיה ובולעת את כל פורעי החוק ואותי לארוחת ערב מאוחרת. ואז – אלומת אור גדולה התקרבה במהירות גבוהה לכיווני. הבטתי אל תוך האור המסנוור. "זה האור הזה בקצה המנהרה שכולם מדברים עליו," ידעתי. אם כך, אני חייבת להיות מתה.

"רואה, אין לך מה לדאוג, רכב נוסף מגיע," אריק אמר וקטע את ניתוח מקרה המוות שהתחלתי לבצע בדמיוני. מאותו הרכב יצאו במפתיע חברי ילדות של אריק ושל אופניק. "אוף, גם כן אלה באו עלינו עכשיו!" אופניק סינן מבין שיניו.

"מי אלה?" שאלתי.

"חברים של אריק..." הוא חייך לעברם באילוץ ואז כיסה את זווית הפה בידו הימנית. "עד כמה שאפשר לקרוא לערסים שסינג'רו אותו עשרים-וארבע–שבע – חברים." הוא הבהיר את טיב הקשר של אריק עם הבחורים שהחלו משוחחים עמו. "בואו נרים כוסית לזכר הימים הטובים אחי," אמר הכהה שבהם ונעץ אגרוף מאיים בכתפו של אריק. הוא הוציא מתא המטען שקית שחורה שנראית מחביאה בתוכה גופה. "זו שקית ההפתעות שלנו," הוא חייך וזרק לעברה מבט זומם. הוא שלף מהשקית שלושה בקבוקי וודקה וארגז של משקה אנרגיה. בדיוק מה שאני צריכה, חשבתי לעצמי. אופניק ערך היכרות ביני לבין הבחור הכהה. לחצתי את ידו וחייכתי. כולם קיבלו כוסות פלסטיק. הכהה מזג לתוכן וודקה, ואז קלטתי אותו בעיניי; טריקו צמודה חומה מקושקשת וג'ינס.

די גבוה, בנוי לא רע, פנים קשוחות אבל גם רכות, חיוך ביישני אבל גם שובב, מפלרטט איתי בעיניים החומות הסתמיות שלו, אבל לא מראה יותר מדי התעניינות. הוא הלך אחרי הבחור הכהה ומזג משקה אנרגיה לכוסות הוודקה שלנו, ואותי השאיר לסוף. כחכחתי בגרון ואמרתי: "את השם שלך לא קלטתי, סליחה."

"נעים מאוד, אדי," הוא השיב וקירב את כוס הפלסטיק שלו לכוס שבידי. "שֵרִי," השבתי בחיוך. "לחיים!" אולי בכל זאת יקרה כאן משהו טוב הלילה. לשפתיי התגנב חיוך לנוכח המחשבה הזאת.

החיוך נדבק לפניי גם עכשיו, בייחוד לאור העובדה שאוליבייר סיים את הקפה והקרואסון שהבאתי מהבולונז'רי. הוא סוף־סוף יוצא מדירתי ואני יכולה לנשום לרווחה שוב. ברור לי שמגיע לי פיצוי הולם על כמעט סקס מַשמִים במיוחד.

הסיגריה שאחרֵי. תמיד רציתי להרגיש את הסיגריה שאחרי, למרות שבכמעט שלושים שנות חיי, מעולם לא עישנתי. אני שולחת הודעה כתובה לחברה, מבקשת המלצה למותג ההולם את המאורע. "שרי, אבל הסיגריה שאחרי, אמורה לבוא אחרי... את יודעת... וזה לא קרה, אולי תוותרי הפעם?" היא מנסה לשכנע אותי לוותר על הרעל המתוק ותוך כדי דורכת לי בזהירות על הפצעים. אבל אני החלטית. אני מוציאה ממנה את המידע ושמה פעמיי לחנות הטבק הקרובה. שלט גדול עם המילה "פֶרמה [סגור]" מקדם את פניי. נחושה בדעתי, אני חוצה את הרחוב חזרה לכיוון המכולת. "סיגריות?" שואלת נואשת.

"כן!" אומר המוכר, שזיהה את הנואשות בעיניי. "מרלבורו?" הוא שואל. זה לא מה שתכננתי לקנות, אבל שוב אני מתפשרת. אפילו על הסיגריה שאחרי.

"תביא מה שיש!" אני משיבה. הוא צועד למחסן וחוזר בידיים ריקות מורמות למעלה.

"דז'ולה [מתנצל]" הוא אומר, "נגמר הכול."

אחרי לילה ארוך נטול שינה וסקס אני מתחילה לאבד את הסבלנות ואת התקווה. מהפכת ה"כמעט" החלה להשתלט אט־אט על חיי! כמעט אהבה, כמעט מאושרת, כמעט סקס, ועכשיו גם כמעט סיגריה שאחרי. אני לא מוותרת. הפעם אשיב מלחמה ואחזיר את חיי על כנם. היום אחולל בחיי מהפכה צרפתית!

אני יורדת במורד הרחוב לכיוון סיינט מרסל. מרסל הקדוש ואני יודעים כמה משקל מונח על כתפי הסיגריה הזו. הוא לא יאכזב אותי. כעבור שבע דקות הליכה אני מגיעה ליעד המיוחל. "ווג בלו, סילוופלה," אני אומרת למוכרת. אני בוחרת בסיגריות של ליידי אמיתית, דקות וארוכות, עם הרבה חן, אלה שתכננתי מלכתחילה, למרות שחברה שלי אמרה שרק הכלבות הצרפתיות מעשנות אותן. המשימה סוף־סוף הושלמה בהצלחה והקופסה בידי. הליכה מהירה כזאת הביתה זכורה לי רק משמיעת תקיעת השופר, מהפעם האחרונה שעשיתי חסד עם אלוהי היהודים וצמתי ביום כיפור. זה היה לפני עשור בערך. אני חושבת שאולי כדאי לי לשקול לשוב ולצום השנה. בכל זאת, נכון שיש לי ספקות אם הוא בכלל קיים, אבל אם כן, נראה לי שהוא ממש לא יהיה מבסוט מהרעיון שהכנסתי למיטתי גבר לא נימול. וגם דיאטה אף פעם לא מזיקה. אני נכנסת הביתה, טורקת את הדלת בהתרגשות, פותחת את החלונות לרווחה, מפעילה את התקליט של אדית פיאף ששוכב בפטיפון על עוצמה מרבית, מחלצת בקבוק מרלו משובח מהפקק, מוזגת יין לכוס הירוקה, נעמדת קרוב לאדן החלון, סופגת את השמש הקרה המסנוורת פנימה, שואפת עמוק את האוויר הנקי שעומד להזדהם, מרטיבה את שפתיי במעט יין, ומדליקה סיגריה. ועוד אחת. כל חיי שנאתי סיגריות, עד הרגע ששנאתי את חיי יותר מששנאתי סיגריות, ואהבתי את פריז ואת אורחותיה המעושנות יותר מששנאתי את חיי. אני לא אוהבת את הריח שזה מותיר על אצבעותיי, הטעם גורם לי קצת לצרבת, והעשן נכנס מפעם לפעם לעיניי וגורם לי לדמוע ולהתעטש. אני מתבוננת בעשן האפור שאני מפריחה לאוויר ומדמיינת איך הוא נישא על גבי הרוח וחוצה שלושת אלפים שלוש מאות עשרים וחמישה קילומטרים אוויריים עד לישראל, ומזכיר לאדי את אותו היום בו קיפצנו באמצע שום מקום על עלי השלכת לקצב צלילי הבס עד שהשחר עלה.

לא היו הרבה אנשים במסיבה הזאת, אולי מאה איש. למרות שאני הייתי חייזר בנוף הטבעי הזה – הם היו אלה שנראו לי חוצנים. הסתכלתי מסביב, הייתי היחידה שנעלה לרגליה מגפיים שחורים מעור עם עקבים וקצה מחודד, וגם היחידה שלבשה ג'ינס סקיני ארוך וחולצה שחורה. רוב האנשים מסביבי לבשו מכנסיים קצרים או שרוואלים רחבים וחולצות מקושקשות וקרועות. לרגליהם היו סנדלי טבע למרות שחודש מאי לא היה כזה חם, ואלה שכבר התאימו את עצמם לעונה, נעלו מגפיים גסים של מטפסי הרים, לא בדיוק הצעקה האחרונה. זאת הייתה הפעם הראשונה שאיפור הבמה הכבד שהיה על פניי נראה חיוור ביחס לפנים הרבות שניבטו אליי – צבועות בגועש זוהר. לא הייתי בטוחה אם המסכות הצבעוניות האלה נועדו כדי להתבלט ולהיראות או כדי להסתתר. הרגשתי כאילו נָחַתִּי אל תוך טקס פגאני פרה־היסטורי, שבו השמאן הוא לא אחר מאשר הדי ג'י. אימצתי עיניים של חוקרת מדופלמת מהמערב, זיהיתי הזדמנות לרענן וליישם את כל מה שלמדתי בשיעורי אנתרופולוגיה בתואר הראשון באוניברסיטה. לא עבר זמן רב מאז שסיימתי אותו בהצטיינות יתרה, רק שנה וקצת.

פילסתי את דרכי בין הרוקדים המקפצים אל הבר המאולתר שעמד בקצה השני של הרחבה. בדרך ראיתי מימיני בחורה שמתפללת אל הרמקול וחובקת אותו בהתייפחות, כאילו היה הרמקול ציון של רב מקובל ששומע את תחינותיה. משמאלי בחורה אחרת מגלגלת על מותניה חישוקים אדומים ומעלה אותם עד הצוואר, ומשם חזרה אל המותניים ומשם מורידה אותם אל הקרסוליים וחוזר חלילה. זה היה נראה לי סיזיפי ביותר, ייתכן שזה אחד ממנהגי הסיגוף של המקומיים כאן, חשבתי לעצמי. היה לי ברור שחלק מהמשתתפים בטקס לבטח נטלו שיקויים הזייתיים שהשמאן רוקח, חלקם עישנו גראס או חשיש איכותי ביותר משיחים מקומיים. יש את אלה שבטח נטלו כדורים כימיים שהוברחו לכאן מהמערב על ידי צלמי תכניות דיסקברי, ויש גם מיעוט קטן, שכולל אותי, שסתם מסטולים לגמרי מאלכוהול! תודה לאל על פלאי האלכוהול שהקהה את חושיי לגמרי – זה היה איזון נהדר לרעש. מרחוק ראיתי את אריק מתקרב לבר עם כל החבר'ה. השפתיים שלו זזו אבל לא שמעתי מילה, למרות שהוא דיבר אל תוך האוזן שלי. פשוט צחקתי. זה תמיד עובד, והוא צחק אליי חזרה. גם אדי צחק. הוא משך אותי מהיד וכולם נהרו אחרינו לפינה מרוחקת במקצת מהרמקולים. "איזה רעש!" אמרתי וכיסיתי את אוזניי בידיי.

אריק צחק, "יש אנשים שעושים מיליונים מהרעש הזה," הוא אמר.

"יש אנשים שמוכנים לשלם הרבה כדי לא לשמוע את הרעש הפנימי שלהם," אילת הוסיפה.

"אוף! יש אנשים שמוכנים לשלם הרבה כדי שלא תהרסי להם את הסאטלה," אופניק השיב לה חזרה.

"הודו," אריק אמר בהבנה והעביר את ידו על שערה הקצוץ של אילת. כולנו פרצנו בצחוק. רסיסי הטל שטפו את גופינו, העייפות גברה, והתחיל להיות לי קר. אדי הציע ללוות אותי לרכב כדי לקחת משם את המעיל שלי. באותה ההזדמנות הוא ביקש לנשק אותי ולקבל את מספר הטלפון שלי. התלבטתי. התנשקנו. למחרת היום הוא התקשר.

הכי רחוק שעשן הסיגריות באמת הגיע, היה לחלונה של ילנה, השכנה שגרה בקומה שמעליי. אני וילנה הכרנו שבועות ספורים אחרי שעברתי לדירת החדר, בבניין הישן בן ארבע הקומות ברו אסקירול, רחוב הנקרא על שמו של פסיכיאטר צרפתי נודע מהמאה התשע־עשרה. אולי זאת יד המקרה ואולי זאת הקארמה של מר אסקירול שעומדת בבסיס העובדה שדווקא ברחוב זה, ובפרט בבניין זה, גר מקבץ מכובד של פסיכים. ואולי זה מה שמסביר מדוע כל הדלתות בבניין אנונימיות. שום דבר כאן לא מקדם פנים, לא שלטים דקורטיביים צבעוניים מסוג "כאן גרים בכיף" או "משפחת..." אין דבר המסגיר פיסת מידע או רמז על הדרים בבניין. דלתות העץ הירוקות הערומות נראות שיבוט נטול יצירתיות אחת של רעותה. אין עליהן אפילו מספרים! את הדלת שלי מוצאים רק באמצעות ההנחיה "קומה שנייה, דלת ראשונה מצד שמאל." בנוף הזה אפשר להבין מדוע הפתק הקטן שגזרתי מדפדפת שורות ועליו שמי, כתוב בעט נובע כחול באנגלית, דחף את ילנה לדפוק על דלתי בהתנהגות לא צרפתית בעליל, או שאולי הייתה זאת העובדה שהיא עצמה לא צרפתייה במקור אלא מסנט פטרסבורג שברוסיה. "אבל האמת היא," אמרה ילנה באנגלית במבטא רוסי כבד, "שניחשתי לפי השם שאת ישראלית, והחברים שלי אומרים שאני מגנט לישראלים, או לפסיכים," היא גלגלה עיניים. "אני גרה בקומה שמעלייך, קומה שלישית בדלת הראשונה מצד שמאל. חשבתי שתרצי חֶברה או אולי גבינה," היא הושיטה לעברי קופסה מצחינה במיוחד, לא חברותית בעליל. אני חושבת שאילו היו חתולי רחוב בפריז, גם הם היו מסרבים לאכול את הדבר המעופש הזה. אולי בכלל כל חתולי הרחוב הפריזאיים נכחדו כי הם בלעו עכברים שדמם מורעל בפניציליום. אני תוהה האם זאת יד המקרה, שמכל הדברים שישנם בעולם, אני אלרגית דווקא לפניצילין. הודות לגבינה של ילנה עכשיו אפשר להוסיף גם ניסיון לרצח לרפרטואר הצבעוני של הבניין. מעניין מה דוקטור אסקירול היה אומר על זה!

היא פתחה בפניי את המכסה. "זה מבורדו," היא אמרה ונשנשה מהקופסה תוך כדי. "גבינה משובחת, קחי, אל תתביישי."

"תודה! ממש עכשיו אכלתי, אטעם מאוחר יותר," אמרתי ולקחתי בנימוס את קופסת הרעל הקטנה והמצחינה ישר למקרר.

מאז אנחנו מתראות כמעט כל יום.