הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
גם ב - Kindle
התנך של אמא

במקום 44 

26 

התנך של אמא


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0

במקום 44 

26 

במקום 44 

26 

גודל (עמ'): 366
מו"ל: ידיעות ספרים

תקציר

נעמי היא מעצבת וילונות נשואה לא באושר. את סודותיה המסוכנים היא מיטיבה להסתיר מן העולם, אך אמא שלה יודעת הכול. בין השתיים נכרתת ברית משונה: אני אהיה אשת הסוד שלך ואילו את, לכי ומצאי את אחיך האובד.

אלא שהרמזים מועטים. האח חיים חזר בתשובה. הוא נע ונד בסמטאותיה של שכונה חרדית ועקבותיו נעלמו. נעמי יוצאת אל מסתרי השכונה של החצאיות הארוכות, אך מסע החיפוש חורג אל מעבר לרחובות הצפופים והיא מוצאת עצמה תרה בעצם אחר זיכרונות ילדוּת שאינם מרפים ואחר הצללים שרודפים אותה כל ימי חייה. ומהו הדבר המנחם ומחזק אותה כל אותה העת? התנ"ך של אמא, המשמש כמפת הניווט בצעידה אל תוככי העבר.

בשפה עשירה ופיוטית ובאירוניה מושחזת המשלבת הומור עם כאב מדמם, חושפת בהדרגה הסופרת הנפלאה ורדה הורביץ את קורותיה של משפחה ישראלית אחת משכונת עולים חדשים משנות השישים ועד היום. במחוזות אלה מתמודדים אנשים קשי-יום עם סיוטי השואה ומתרגלים, איכשהו, להמשיך בחייהם בלי הנוכחים-נפקדים.

התנ"ך של אמא הוא רומן סוחף ושובה-לב שטומן בחובו את כל חומרי הרגש חורכי הנפש שמרכיבים את חיינו כאן, במקום הזה, ומעמיד למבחן מתחים מסוגים שונים: בין חיי בורגנות מוסדרים לבין אהבה סודית לגבר זר; בין שפה גלותית אסורה לבין זו שמותרת; בין זרות ובדידות לבין מחירם של נישואי בוסר; ובין שקרים ומחבואים לבין האמת הכואבת.

זהו הרומן הראשון של העיתונאית ומחברת רבי-המכר ורדה הורביץ.

המשך קריאה
  • ISBN: 3624755
  • גודל (עמ'): 366
  • מו"ל: ידיעות ספרים
  • יצא לאור ב-: 26/02/2016
  • שם המחבר: ורדה הורביץ

1.

מרפסת השירות הקטנה היתה מוארת באור קלוש שהטיל צללים על הקיר.

עמדתי לפני המראה, נהנית למתוח בקצות כריות האצבעות את גרבי הניילון הדקים על רגלי, סנטימטר אחר סנטימטר, מקצות כפות הרגליים ועד מעלה הירכיים, לאט-לאט, שלא ייווצר קמט, אף לא קל שבקלים, מדמיינת את אצבעותיו, איך הן ממוללות את כפתורי הפנינה הזעירים שבשוליהם רגע לפני שהן מאבדות רסן והגרביים המתוחים הופכים לפיסות קרעים.

"יפים הגרביים, כמו של ילדה," אמא אמרה.

חייכתי לעצמי.

באותו בוקר, כשאוטובוס עצר בתחנה שליד חנות הלנז'רי, יכולתי לראות בהשתקפות שבחלון הראווה את הנוסעים היושבים ליד החלונות, בוהים בעוברי האורח ובי - האישה הסוקרת בעניין רב חלון ראווה אחד, עם בייבידולים עטורי פרווה, חזיות מחוך שחורות קשורות בסרטים אדומים וגרבוני תחרה שחורים שבשוליהם פנינים תמימות למראה. מה היא חושבת לעצמה, שהיא בת עשרים? בטח יש לה מישהו.

"תסגרי לי את הריצ'רץ'," ביקשתי.

ומבעד למראה ראיתי את אדמומיות הצער באישוניה.

"מה קרה?"

אמא מצמצה. "זה רק משהו נכנס לי לעין," היא סובבה ביד מאומנת את גבי והחלה לרכוס את שמלת הסריג שלי באטיות מופגנת. אולי כדי לשמר אותי אצלה עוד רגע, לפני שאני עולה על הנעליים השחורות, הבוהקות ומחודדות העקב, המשלימות את המראה.

"הלוואי שהיה לי גוף כמו שלך," החנפתי לה.

"נו, מילא," הצטנעה כדרכה, מנופפת יד גנדרנית מול פניה. "ומה חסר לך?"

"אני לא רזה כמוך."

"את גם לא שמנה," החליקה בידה על מותני. "זה רק עצמות קצת רחבות אצלך, אבל העיקר זה הטליה אצל אישה, את כבר יודעת."

מילדות רציתי להאמין לזיק שהיה עולה בעיניה כשהייתי לובשת חולצה שהיתה תופרת לי עם שני פֶּנסים בצדי המותניים, סרט פרפר או כפתור מוזהב בקצותיהם, ותוספת פואטית קטנה על איך היא עיצבה את מותני לכדי שלמות. לפעמים היתה מצליחה להביא אותי אז למציאות אחרת, והייתי יוצאת מן הבית מלאת תקווה שהפעם הטליה שלי תנצח את חולצת המראה הרטוב של רותי לרנר, ואולי מישהו מהבנים אפילו יציע לי חברות.

מכל מסיבות הכיתה שבאתי אליהן חמושה בטליה מודגשת בפנסים הללו, או בכיווצים עשויים חוטי גומי, אני זוכרת במיוחד את המסיבה אצל סולי היפֶה, שהמורה התעקשה לעברת את שמו לשלומי.

הגעתי אל המסיבה באיחור.

כשיצאתי סוף-סוף מהבית חשתי כי חיים בוחן אותי, אחותו הגדולה, לבושה בז'קט שאמא עמלה עליו ימים ארוכים. הוא היה עד לתלונותי כשנאלצתי למדוד אותו שוב ושוב בשעה שאמא נעצה סיכה, ועוד אחת, ופרמה, ושוב תפרה, והיה אומר ש"זה יותר מדי של גברת מגונדרת, הז'קט", אבל אמא החליטה שזה הזמן בשבילו, למסיבה של סולי היפה.

על הכביש שמול ביתו של סולי טרטרו הטוסטוסים של הסלוניים מהתיכון, שהיו נוסעים הלוך וחזור בעוד הבחורות עומדות כקהל מעודד ומצחקקות.

יהודה הקרען, עם תסרוקת משוחה בגריז של ברילנטין, היה ישוב על הטוסטוס שלו, יודע שכל האחרים ימשיכו עוד שעות ארוכות לחרוש את הכביש, אחורה וקדימה, כשהוא כבר ירכיב על המושב האחורי את אחת הבנות.

כשחציתי את הכביש הוא צעק לעברי, "תיזהרי, יה דבה," ואני רצתי ונכנסתי במהירות לחדר המדרגות של סולי היפה ועליתי לאטי, כש"שיז גאדט" של כחול מזעזע דולף אל חדר המדרגות. אבל בדיוק כשנכנסתי השיר התחלף, ורגע לפני שסולי היפה כיבה את האור והשאיר רק את נורת הבוילר דולקת, עוד הספקתי לקלוט את רותי לרנר, בחולצת המראה הרטוב האדומה, עומדת באמצע הסלון, על כתפיה פזור שער המשי אליקי שלה, שלחות הקיץ או גשמי החורף לא קימטו אותו ולא תלתלו אותו, ומפטפטת עם הבנות.

אחת-אחת הוזמנו כולן לסלואו, מתרחקות מראש למרחק ביטחון כשהבנים מנסים להצמיד, ואני פילסתי לי דרך וניסיתי להתעלם מרותי לרנר, או ליתר דיוק - מהחולצה שלה, שגם באור הקלוש נצצה וכישפה את עיני והחמיצה את לבי מקִנאה.

מתחתי את ז'קט הטרלין ונעמדתי ליד הקיר, ובעודי מנסה למצוא כתם חשוך על הקיר, חלון, תמונה או קולב להיאחז בהם, לתלות בהם את עיני כדי לא להיראות אומללה, טפחה פתאום יד על כתפי.

"אלין, זֶ'ה קְרִייֶה," כריסטוף שר, והנה זה קורה, ומשאבת הלב שלי בקושי עמדה בקצב הפעימות. סלואו עם סולי היפה. באמת שלא חלמתי שהוא זה שיזמין אותי לרקוד. לפעמים, בכיתה, הייתי בוהה מבעד לחלונות אל שמי התכלת ומדמה את עצמי כנערת גוגו, עם חולצה קשורה בבטן, רוקדת דיסקו פראי מאחורי סולי היפה שהיה שר לנו את "שיז גאדט" באנגלית המושלמת שלו, שאיתה הגיע לכיתה מקנדה, שם שהתה משפחתו בעקבות תפקידו של אביו כנספח צבאי. לפעמים הייתי רואה את סולי היפה ואותי מתגלגלים לנו, מחובקים, בין המים לבין החול, בשעת לילה מאוחרת, כשכל קבוצת מרגנית כבר ישנה באוהלים שעל שפת הכנרת.

סולי נעמד ממש קרוב אלי ושאל אותי אם אני מוכנה לעזור לו במשהו.

"בטח," עניתי ללא היסוס.

"אבל את בטח תספרי," אמר.

"אל תדאג, הכול נשמר בלב."

ואז ביקש ממני, כמלחש סוד, להציע בשמו חברות לרותי לרנר.

"א ז'ה קרייה, קרייה, אלין" הפכה למנגינה מחרישת אוזניים. "בטח, תכף אני אדבר איתה."

חזרתי אליו לאחר שהעליתי חרס בידי, ולא העזתי לספר לו שרותי אמרה איכס, ושבא לה להקיא מהידיים המזיעות שלו, אבל שאלתי, "רוצה שנרקוד?" ודי נבהלתי מעצמי.

סולי, לאושרי, לא סירב.

ריקוד בלתי-נשכח.

הוא הניח את ידיו על הטליה שלי, שומר על מרחק זרוע ביני לבינו, ועינו ברותי לרנר.

"אבא שלך מהנדס גשרים?" מומו צעק.

מישהי, אינני זוכרת מי, אמרה ש"זה בגלל שנעמי בהיריון", וכולם צחקו, כשלבו של כריסטוף נשבר לרסיסים.

חזרתי הביתה מוקדם משאמא ציפתה. סיפרתי לה איך היו בטוחים שהז'קט שתפרה לי הוא מאמריקה, וכמה השתוללתי ורקדתי והזעתי. ידיו של סולי היפה הותירו כתם קטן, נראה לעין, בצדי הז'קט.

אבל אמא רק הציצה בשעון היד שלה. "בחורים עוד ישברו לי את הדלת בשבילך," היא אמרה והוסיפה עוד משהו כשחמקתי מהר אל החדר וסגרתי אחרי את הדלת. קיוויתי שחיים לא יופיע פתאום בחדר ויתבע, כדרכו, לדעת עם מי רקדתי סלואו.

למחרת בבוקר תיארתי לאמא בפרוטרוט ובהתפעלות מוגזמת את חולצת המראה הרטוב של רותי לרנר, והיא פסקה ואמרה שלרותי יש גוף "קוודרט", מרובע, ומה שחשוב אצל אישה "זו הטליה".

אמא תמיד נחשבה מומחית גדולה בתיקונים. היא היתה מוסיפה ומשמיטה ואוספת ומצרה ומכווצת ומשחררת ומבליטה ומדגישה או מטשטשת, והופכת שאריות בדים לחגורות, או לתיקים קטנים, ולקישוטי שיער, ומחיה חולצות שנס ליחן, מטליאה, מסתירה, מרחיבה, מצרה, מחברת, פורמת, מיישרת, משחזרת, מחזירה חצאיות ושמלות לימי זוהרן וצווארוני בייבי וכתרים אבודים ועטרות ליושנם. רסטורטורית.

עכשיו שלחה מבט בוחן אל כפות רגלי. "זה היה מצחיק אתמול, האצבעות של הפסנתרנית," אמרתי. "ראית איך אבא צחק?"

יום קודם לכן, אחרי הטשולנט, יצאנו לגינה. אפרת התיישבה על ברכיה של אמא, ואני התיישבתי לידן והתחלתי למרוח לק אדום על ציפורני אצבעות הרגליים. אני אוהבת את המשיחות הארוכות, הממלאות את הציפורן החיוורת בצבע העז ומטשטשות את עקמומיות האצבע הרביעית ברגלי - שלמיטב ידיעתי אין לה אפילו שם משלה, והיא נכרכת אצלי בזרת כישות חסרת חוליות. בפעם האחרונה, כשצעיר שפגשתי בתערוכת עיצוב במילאנו החל ללקוק את בהונותי, מיהרתי לנשוף במבוכה בנר שדלק בחדר שבמלונית.

בעודי מורחת את הלק, אמא החלה לזמזם לאפרתי את ה"ביי לי לולי ביי", שהיה מלווה גם את שרעפי השינה שלי בילדותי, ובתי באה בטרוניה מתפנקת. "די, סבתא, אני עוד מעט בת חמש-עשרה," אמרה מתוך נים-לא-נים, מושכת באפה, קולה חלש, כשהיא תולה מבט חולמני בכפות רגלי ומפטירה בשקט, "אצבעות עקומות."

"אצבעות של פסנתרנית," שמעתי את אמא. היא חדלה מהזמזום והדפה את דבריה של אפרתי. כשצחקנו, פערה עיניים משתוממות. "מה יש לצחוק פה," היא ליבתה עוד יותר את העליצות הנדירה שהחלה לנשוב בגינה, עליצות שאיננה בת בית בשבתות. זה שנים שימי ראשון הפכו לשבתות האווריריות שלי. וגם ירון, שנשאר בשבת בסלון, עם הגרעינים הלבנים והכותרות השחורות, ומדי פעם מפטיר לעברנו חדשות ופרשנויות בעניין פיגועי החבלה בירושלים, מנסה להסיח את הדעת מן הזרמים התת-קרקעיים הסודקים את התיבה שלנו אל עבר המבול המאיים שבחוץ - גם הוא חזר על דבריה, "אצבעות של פסנתרנית. ברגליים... מילה רעה לא תיתן שמישהו יגיד על הבת שלה."

אבא, ששכב על כיסא הנוח בגינה שלנו ועיניו היו עצומות לשמש, צחקק בפה חתום.

"אז צחק. העיקר שיש לו מצב רוח טוב בזמן האחרון," ענתה לי והמשיכה לתקוע מבט בנעלי השחורות, ופתאום התכופפה והחלה לנגב אותן בקצה החלוק הפרחוני שלה.

"מה את עושה?"

"שששש... יש לך כתם על הנעל." היא נשאה אלי מבט מלמטה והתפעלה מן העור הבוהק של הנעליים. "זה בשביל טנגו," מלמלה, ספק שואלת, ספק מהרהרת על גובה העקב ועל האפשרות לרקוד בו.

חשתי את קצות אצבעותי נעים בעצבנות.

באותו ערב, אחרי יום עבודה ארוך במיוחד, שבו נסעתי מבית לבית עם המתקין הקבוע כדי לתלות את וילונות הפוליאסטר השקופים, ואת הרומיים הפשתניים לרווקה שביקשה להצל מעט את ביתה, ואת וילונות הגלילה אצל משפחה שביקשה לשים מסך על חלונותיה - נכנסתי הביתה. אפרתי הדאיגה אותי עם השיעול העיקש שלה. אבל כשירון חזר, מיהרתי לעזוב ולהגיע במהירות אל אשת סודי ללילות: אמא. ירון עוד הספיק לנשק אותי על לחיי והפטיר באכזבה, "אשתי, את תמיד ממהרת," כשהוא שולח מבט חטוף אל שקית הניילון שבידי.

היא הדליקה את המנורה שליד מכונת התפירה ובבת אחת נעלמו הצללים.

"לא, לא הולכת לרקוד, את יודעת."

"חבל," אמרה.

ובלבי חשבתי, זה בסדר, אתם רוקדים גם בשבילי, שכן גם כשכוחו של אבא כבר תש, עדיין היו הולכים שניהם מדי פעם למועדון הפרטיזנים בשכונה, והיו נעים על מרצפותיו הסדוקות לצלילי הוואלס והטנגו והפוקסטרוט של הפסנתרנית של המועדון, או של האקורדיוניסט העומד בבקרים בפתח סניף הדואר. אמא היא שמובילה את אבא בצעדי הריקוד, בלי שירגיש בכך, כמובן. חס וחלילה. "לא מספיק שכבר כמעט הפסקתי ללבוש שמלות, בחיים לא חשבתי שאני ירקוד ואלס במכנסיים," היא נוהגת לומר.

אחרי שהסירה את הכתם מנעלי היא התיישרה לאטה ולקחה צעד אחורה, ומבלי משים התבוננה בנעלי הסירה השטוחות שלה, שהיו מונחות לצד מכונת התפירה.

מאז ומתמיד התקנאה אמא בנעלי עקב. לפעמים היתה הופכת את הנושא הכאוב למעין בדיחה, ואומרת שככה זה כשמתחתנים עם איש נמוך, קרובים לאדמה ורחוקים מן השמים. היא מסתפקת, רוב חייה, בזוגות בודדים של נעליים שטוחות בצבעים שחור, חום ושמנת, אך שומרת בארון זוג אחד של נעליים ישנות מאוד בצבע קוניאק, בעלות עקב נמוך ורחב, שאותן היתה נועלת בילדותי כשהיתה יוצאת לסידורים.

"סידורים" שככל שהתבגרתי הבנתי שיש להם הרבה מאוד גוונים ומשמעויות גלויות וסמויות. בילדותי, כשהיא היתה יוצאת מפתח הבית, רגע לפני שהדלת נסגרה אחריה, הייתי מציצה בלבוש שבחרה אמא לסידוריה.

לבנק היתה הולכת בחצאית טרלין או בשמלה עם צווארון סולידי, והיתה נושאת איתה גם תיק שחור גדול, כדי שיהיה מקום לניירות ולדפי החשבונות שאותם היתה באה לבקש מדי שבוע מן הפקידה בבנק, במבט גאה של מי שמנהלת היטב את משק הכספים של הבית. "היא המס הכנסה שלי," היה אבא מתרברב בה.

גם למכולת היתה מתלבשת בקפידה. שם הרי תפגוש אולי כמה מהקליינטיות שלה, ואולי כמה שכנות. וכשהיתה לובשת שמלה עם דקולטה בדוגמת "ביצה", היתה תמיד מתעכבת עוד קצת על החגורה השחורה, הדקיקה, זו ששוסטר הסנדלר ניקב בה פעם שני חורים נוספים ואמר לה שבחיים לא ראה טליה כזאת קטנה, והיתה מזליפה מאחורי אוזניה מן ה-4711, לא יותר מדי, היא לא אישה מהרחוב, ואז היתה נועלת את נעלי הקוניאק בעלות העקב הנמוך וחובשת את הכובע רחב השוליים עם הסרט החום, ואני ידעתי שהיא הולכת לסידורים שיארכו לא מעט זמן, כי כבר מדובר בהגנה ארוכת שעות מן השמש הארץ-ישראלית הקופחת.

ה"סידורים" האלה אפשרו לאמא להתעדכן ולעצב את התודעה היומית שלה, לנשום אוויר ולהירגע מהלחץ של ארבעת קירות הדירה הקטנה.

השנים הביאו אותה לתכנן לעצמה מחדש לכל יום סידור משלו, בהבדל אחד מאותם ימים של ילדותי: בשנים האחרונות מסתיימים הסידורים שלה בספסל שבגינה - המשמש לה, לפני שהיא חוזרת הביתה, לאתנחתה קלה לצד מי שלא זזו ממנו משעות הבוקר, והיא שם כדי לעדכן אותם בסיבוב היומי שעשתה בעולם הגדול - או בבית, במרפסת השירות הקטנה. שם נפרצים עוד יותר גבולותיו של העולם, כי אז היא רוכנת על איזה בגד לתיקון, ומזמזמת, וממלמלת, ומחייכת לעצמה, ופניה מתקדרות ומתבהרות לסירוגין, ואני, מקטנוּת אני יודעת שאם מישהו מאיתנו יגיד לה משהו או יצטרך ממנה דבר-מה, היא תוכל לשוב מן המסע שאליו יצאה באין מפריע, בלי שאיש ישאל אותה בכעס או בדאגה איפה היתה. ורק אז יחזור העולם לממדיו הממשיים - מרפסת שירות קטנה.

זוהי המרפסת שבה, משחר ילדותי, נתפרו הבגדים ונרקמו הסודות. זה המקום שבו למדתי שאישה בלי סוד היא, כמימרה הרוסית, יום חג בלי וודקה. נחלת בנימין בלי בדים. אפשרית, אך סרת טעם.

בעבר היו הקליינטיות של אמא באות ומביאות את האריגים השקטים, הלוחשים אף הם בצבעים של אפור, חום, שמנת או בז' - צבע שלמדתי לזהות כבר מגיל שנתיים. בזמן המדידות היו מדברות ביניהן, מלחשות, ודבריהן היו נשמעים לי לא פעם כמו סוד כמוס.

פעם ניגנתי את כל "המארש הטורקי" בפיאניסימו רק כדי שאוכל לצותת לפאני מלגושו, שלחשה לאמא במרפסת משהו על העניינים האלה שחס וחלילה אם בעלה היה יודע מהם.

"אין מה לעשות, דוצ'ינקה, לפעמים יש דברים כאלה בין בעל ואישה, שאישה צריכה מישהו בשביל הבריאות שלה," סחה לי אמא כשבגרתי מעט.

כבר אז יצרה גבול נרחב לפתרון בעיות עתידיות.

"פרופסור," לחשתי לה בחשאיות.

היא מיד היסתה אותי. "שששש, זה לא חשוב," אמרה.

בדקתי פעם נוספת את מיקום החזייה השחורה, הסוגרת היטב על פטמותי, מקפידה שלא יזוזו ממקומן ולא ירמזו על טלטול הגוף, וצעדתי צעד אחד אחורה, וחשתי את הגוף והבגד כמקשה אחת, מתוחים, נסערים לקראת הבאות.

"העיקר שזבוב לא ידע מזה," הוסיפה.

"יפה ככה?" שאלתי אותה, פני אל פניה של זו המביטה בי במראה.

אבל אמא כבר היתה שם, בצדה השני של ה"זינגר", מסדרת את שאריות בגדי היומיום שלבשתי כשבאתי אליה. היא הכניסה אל שקית הניילון את המכנסיים והחולצה שבהם יצאתי מהבית, והחלה לפשפש בסלסילת הפלסטיק הלבנה שעל מדף העץ התחתון התלוי על הקיר, שבתוכה היא אוגרת את סיכות הראש, הפנקסים הקטנים עם מספרי הטלפון, המחדד לעיפרון של הגבות, אצבעון ישן, שני בקבוקי לק, סבונים קטנים שאני מביאה לה תמיד מבתי מלון, וגם את סרט הסאטן הכתום שקישט את קופסת הטלפון הנייד שקניתי לה לא מכבר גלגלה והכניסה לסלסילת הפיצ'פקעס.

"או, הנה זה," היא שלפה שארית סבון ריחני מן הסלסילה ותחבה אותה אל שקית הניילון עם בגדי החול, והרימה מן הרצפה את גרבי הכותנה הלבנים, שִבללה אותם בידיה העמלניות לכדי כדור והכניסה גם אותם לשקית, ואותה תחבה אל תוך תיק העור הגדול שלי, כשידיה מפלסות דרך בין המסמכים השונים, קטלוג בדי הווילונות שאני נוהגת להסתובב עמו, כרטיסי הביקור החדשים שלי עם לוגו של מעצבת וילונות בבתים של פעם, פנקס החשבוניות, תיק כלי האיפור, קופסת הסיגריות.

כבר עשרים ושלוש שנים שהיא מגיעה אלינו הביתה ומסדרת את הכאוס המצטבר בארונות, אומרת בנזיפה קלה שאפילו הארון פותח את הפה שלו מרוב בלגן, מביטה בהשתאות בדלתות הפתוחות על פי רוב ומסדרת, ומקפלת, וממיינת, חיילים, שורות, ולפעמים מרגיעה בכך גם את הרוחות בבית. "את אפילו לא יודעת להסתדר בלי בלגן," השתרבבה אנחה אל צליל מטבעות הכסף שמצאה בתחתית התיק שלי. היא הכניסה אותם לארנקי ויישרה את שקית הבגדים בתוך התיק. "אבל אין דבר," התרצתה, "העיקר שהלב שלך יהיה כבר מסודר," אמרה כיודעת שחייה הפרטיים של בתה הם סוג של ברית דמים.

ואז שתקה והביטה בי.

"מה להגיד לירון אם הוא יטלפן?" זרקה את השאלה לחלל האוויר.

היה לי ברור שתהיה לה תשובה בשבילו. שהיא כבר תמצא משהו, כמו שהשיבה לאבא בפעם שעברה, כשהופיע בחדר פתאום, הלום שינה, ושאל אותה מה אני עושה בביתם בשעת לילה מאוחרת. תוך כדי פתיחת קופסת כלי התפירה הפטירה: "היא באה למדוד שמלה שתפרתי לה וכבר היא הולכת הביתה."

רציתי להגיד לה שכבר זמן רב אני חשה את הטיח בביתי היפה מתפורר. אלא שהיא רק רוצה לדעת שאני מאושרת, שאני לא מתפרקת מעומס התחושות המעיקות, מחשבונות הנפש האינסופיים שאוזניה יודעות להקשיב להם, מהחרדה הקיומית שלי שחלום המשפחה שהגשמתי עבורה יתמסמס ויתפורר כלא היה.

בעצמה היתה יוצאת מן הבית אל הסערות שבחוץ, וכשהיתה שבה - רגועה יותר, שלמה יותר - אל תאה, אל האיש שהקימה מן ההריסות, היו קירות הדירה הקטנה הופכים למבצר. היא לא תפרוץ אותם ולא תלך. גם כשקירות הבטון נסדקו, גם כשנדמה היה שתקרת הבית מאיימת ליפול על ראשה, היא תמיד נשארה.

"ירון יקשיב לכל מה שאת תגידי לו," לחשתי באוזנה, והנשיקה שהדבקתי לה הותירה על העור הכמוש של לחייה השקועה חותם שמנוני, אדמדם.

"אז מתי את נוסעת לחיים?" שאלה. מרגע שנכנסתי עמדה השאלה הזאת בחלל האוויר.

"קשה, הוא כל הזמן מחליף כתובות. אמרתי לך."

ואז היא תלתה בי את המבט הזה, שידעתי כי יקשה על הסערה שבחוץ לטלטל אותי רחוק או חזק מדי, ואני שוב שמטתי את התיק מעלי, והוצאתי מן התיק סיגריה, וניסיתי להצית אותה מעל הלהבה שבכיריים, פעם, ועוד פעם, והלהבה, או שהיא לא נדלקת בכלל או שהיא נדלקת בפעם השלישית, ואמא הושיטה יד ובנגיעה אחת הציתה אותה עבורי, כיודעת את מילות הקסם.

"שיחליף מאה כתובות אפילו. בית יש רק אחד," אמרה. והיא מעולם לא הלכה אחריו בעצמה להגיד לו את זה.

לרגע רציתי להפתיע את עצמי, להגיד לה, אמא, בואי, ניסע יחד לירושלים, נפגוש את חיים, נשב איתו כמו פעם, כשאבא לא היה בבית, רק שלושתנו.

"תלכי, דוצ'ינקה, תיסעי אליו. רק את יודעת איך לדבר איתו," אמרה לפתע, כמו קראה את מחשבותי.

אבל כל השנים ידעתי רק להישבע שמתישהו אני אחפש אותו, ואפגוש אותו, ופעמים הייתי נוסעת למשרד הפנים, וחוזרת הביתה ומעדכנת את המגירות שלי בכתובת נוספת, וכל אימת פיגוע בירושלים היתה גורמת לי התקף חרדה, והייתי נושמת לרווחה כשהטלפון בביתם לא צלצל ואיש לא שאל אותם אם כאן זה משפחת שפיגל.

"הוא שמע רק אותך תמיד," חזרה והדגישה כשהיא מסובבת את ברז המים ומגבירה את שאונם, שוטפת בשבילי מאפרה ומלכסנת מבט אל הפרוזדור, לוודא שאבא לא התעורר.

"היא שוכחת שחיים כבר לא ילד," סיננתי בגוף שלישי.

"אמא לא שוכחת כלום," נענעה קלות בכתפה, כמסדרת את יציבתה, וניגבה את ידיה בסמרטוט המטבח, מגבת שחצתה לשניים, ואמרה שדם זה לא מים, אבל שאעשה מה שאני רוצה, כי "איך האבן לינק וויניקער צו מערר." נשאר לה פחות מה שיותר.

שיבוא, זה מה שהיא רוצה ממני. שיבוא ושייפרד מאבא אפילו במבט, ושאחר כך יחזור למקומותיו.

היא הרי עושה למעני כל כך הרבה. הכול.

ומחוץ לחדר המדרגות הייתי ציפור קשורה לעוגן. יודעת את נתיבי חזרתה, פוסעת לי בעקבים המחודדים על שביל האבן שלאורך שיכון הרכבת - שם אירוני למדי בשביל אנשים כמו אבא - וחשתי את הרוח הגבית, דמותה החצויה שמאחורי חרכי התריס במרפסת הקטנה, וידעתי כי היא תלווה אותי עד הנקודה שבה איעלם מעיניה.