הז'אנרים
כל הז'אנרים
סדרה:‎ התמסרות - 2

דרג ספר זה מתוך 5
10 דירוגים
3
ממוצע
1
4
2
1
3
0
4
1
5
4
9
גם ב - Kindle
התמסרות 2: לוותר

במקום 35 

17.5 

התמסרות 2: לוותר


דרג ספר זה מתוך 5
10 דירוגים
3
ממוצע
1
4
2
1
3
0
4
1
5
4
9

במקום 35 

17.5 

במקום 35 

17.5 

סדרה:‎ התמסרות - 2
גודל (עמ'): 256
מו"ל: קוראים הוצאת ספרים

תקציר

שתי נפשות בודדות, פגועות, מצולקות, קיילי וג'נסן. אולי יחד יצליחו להחלים?


קיילי רואה איך ג'נסן מביט בה, רואה את ההבטחה האפלה בעיניו, את החספוס הגאה של גבר שולט. אך שליטה היא הדבר שמפחיד אותה יותר מכל. בילדותה הייתה קורבן לאלימות ולהתעללות מצד אביה, ובמוחה, ההתעללות טרייה כאילו הייתה רק אתמול. לעולם לא תוכל לוותר לגמרי על השליטה ולהתמסר לגבר, במיוחד לא לגבר חזק כמו ג'נסן. או שאולי דווקא כן?

ג'נסן רואה את הצללים בעיניה של קיילי ומרגיש את כאבה. היא עוקצנית כמו קקטוס, אך רכה מבפנים. והוא רוצה אותה כל כך, עד שהוא בקושי מסוגל לנשום כשהוא לידה.


הוא יודע שיצטרך לפעול בזהירות רבה, אחרת יאבד כל סיכוי להיות איתה. הוא רוצה רק הזדמנות להראות לה ששליטה אינה בהכרח כאב, קשירות או הטלת משמעת. להראות לה שבכניעה רגשית יש עוצמה רבה יותר מאשר בכניעה גופנית. להראות לה שההתמסרות הזו תמלא את החלל המייסר בלבה, חלל ששום דבר אחר אינו יכול למלא.


"לוותר" הוא הספר השני בטרילוגיה "התמסרות". קדם לו הספר "לשחרר".

המשך קריאה
  • ISBN: 125-233-88
  • גודל (עמ'): 256
  • מו"ל: קוראים הוצאת ספרים
  • יצא לאור ב-: 15/08/2017
  • שם המחבר: מאיה בנקס
  • תורגם ע"י: שרית פרקול
  • זמין להשאלה: כן

פרק 1

"את נראית זוועה," אמר ג'נסן טאקר, שניצב בפתח משרדה של קיילי ברקנרידג'.

קיילי ירתה בו מבט שהיה מצמית כל גבר אחר. אך למרבה התסכול, ג'נסן לא התרגש מהקור שהקרינה כלפיו. הוא התנהג כאילו אין לו מושג שהוא עולה לה על העצבים, אם כי ברור היה לה שהוא יודע יפה מאוד עד כמה הוא מעצבן אותה. הוא פשוט בחר להתעלם מכך. גבר עקשן, בלתי נסבל, שתלטן. בדיוק מסוג הגברים שמהם היא מתרחקת בכל מחיר.

ג'נסן אמור היה לגייס עוזרת אישית משלו, לעזאזל, אבל נראה שהוא שמח מאוד להנחית על קיילי טונות של עבודה ולעצבן אותה תוך כדי כך.

"באמת תודה רבה לך," אמרה בנימה שתאמה את מבטה המקפיא, "טוב לדעת שאני עומדת בסטנדרטים המקובלים כאן."

ג'נסן נכנס לתוך משרדה, ללא הזמנה. מצד שני, אילו היה מחכה להזמנה ממנה, לעולם לא היה מציב שם את כף רגלו. קיילי הרי הבהירה שהיא לא רוצה אותו בקרבתה. עוד דבר שממנו החליט להתעלם.

הוא התיישב על אחד הכיסאות מול שולחן העבודה שלה, והיא אמרה לעצמה שהיא באמת חייבת לסלק כבר מהחדר את הכיסאות האלה. הם מיותרים. ג'נסן ודאש מארחים אצלם את הלקוחות, אין צורך שמישהו ייכנס אי-פעם למשרד שלה. היא עושה את עבודתה בשקט וביעילות, לא מושכת תשומת לב לעצמה. אלא שמסיבה כלשהי, ג'נסן נראה נחוש בדעתו לפלוש למרחב האישי שלה, עובדה שגרמה לקיילי תסכול הולך וגובר בשבועות שחלפו מאז הצטרף אל דאש בחברת הייעוץ שלהם.

"את לא ישנה טוב," אמר באותה נימה בוטה שבה בישר לה שהיא נראית זוועה.

מבטו החודר סרק את תווי פניה, והיא ידעה מה הוא רואה: את מה שהיא רואה במראה מדי בוקר. עיניים רדופות בצללי העבר. עיגולים כהים מתחת לעיניים, נראים כאילו נחקקו שם לנצח. היא ידעה איך היא נראית; היא לא צריכה איזה שמוק שחצן שיזכיר לה את זה.

"לא ידעתי שהופעתי החיצונית, או הרגלי השינה שלי, מפריעים בצורה כלשהי למילוי חובותיי כאן," אמרה, אבל הסרקזם שלה התבזבז לריק. ג'נסן התעלם ממנו, כפי שהתעלם מכל דבר אחר. מעולם לא ראתה אותו מביע רגש כלשהו. הוא לא התרגז, או כעס, אבל היא גם לא ראתה אצלו הבעות שמחה או התרגשות. שום דבר מלבד אותו מבט נוקב, שראה יותר מדי. המבט שקילף שכבות של עורה וחדר אל תוך מחשבותיה. היא שנאה את המבט הזה, שגרם לה להרגיש כמו חיידק מתחת למיקרוסקופ. הוא בטח יודע אפילו מתי היא הולכת לשירותים, לעזאזל!

דבר לא חמק ממבטו השקט, הבוחן. הוא פשוט משקיף מהצד, בודק את סביבתו. זה אמנם התאים לקריירה שבחר, אבל את קיילי זה עיצבן. שישמור את המבטים הבוחנים לעבודות הייעוץ שלו! הלקוחות שלהם צריכים את עיניו הבוחנות, את המבט האובייקטיבי של משקיף מהצד. היא בטח לא צריכה או רוצה את זה.

"את עושה עבודה טובה מאוד, קיילי. אני לא חושב שאי-פעם נתתי לך סיבה לפקפק בכך שיש לי ביטחון מלא ביכולות שלך. אם כן, אני מתנצל. דאש ואני היינו לגמרי אבודים בלעדייך."

היא מצמצה בהפתעה בתגובה למחמאה הבלתי צפויה, וצבע בלתי רצוי הציף את לחייה, מלהיט את פניה. היא לא רצתה להודות בפרץ העונג הקצר שגרמה לו המחמאה הזאת.

"מתי ישנת בפעם האחרונה?" שאל בבוטות, לא מסיר ממנה את מבטו החודר.

"אתמול בלילה," ענתה בקלילות, "כמו כל לילה."

"בולשיט."

עיניה נפערו לשמע הנהמה שבקולו.

"קשה לי להאמין שאת ישנה יותר מכמה שעות בודדות בלילה. למה את לא לוקחת חופשה? סעי לאנשהו, להירגע. צאי לנופש. דאש אומר שאף פעם לא לקחת חופשה. רק כשקרסון מת."

קיילי מצמצה, לא מצליחה להדוף את פרץ היגון שהיכה בחזהּ.

"את יכולה להגיד את זה," אמר ג'נסן בנימה אכזרית כמעט, "הוא מת, קיילי. ג'וֹס כבר המשיכה הלאה, אז למה את לא מסוגלת לעשות זאת?"

היא הטיחה את כפות ידיה בשולחן ונעמדה, מביטה בו מלמעלה למטה.

"קרסון היה המשפחה שלי," סיננה, "הוא היה כל המשפחה שלי. כל מה שנשאר לי בעולם. האדם היחיד שאהב אותי, שגונן עליי. ועכשיו הוא מת. אם אתה חושב שאני יכולה ככה סתם לשכוח את זה ולהמשיך בחיי כאילו מותו לא השפיע עליי, אתה יכול ללכת לכל הרוחות."

"או, סוף סוף, קצת רגש מצדך, גם אם זה כעס מטורף. אבל לפחות את לא מתנהגת כמו איזה רובוט מחורבן. יהרוג אותך להיות אנושית, כמו כולנו? דברים רעים קורים בעולמנו. את מתמודדת אתם, אוספת את השברים וממשיכה. זה מה שעושים כל בני האדם. את לא יוצאת דופן. את לא האדם היחיד שהיה לו עבר מחורבן, את לא היחידה שאיבדה מישהו אהוב."

הזעם ערפל את ראייתה, גורם לחדר כולו להסתחרר. עוצמת הרגש גרמה לה לחשוק שיניים, וכל תווי פניה התאבנו. לא היתה מסוגלת להגיב בגלל הגוש שנתקע בגרונה.

"איך אתה מעז?" התפרצה לבסוף בזעם, "מי אתה, לעזאזל, שאתה מותח עליי ביקורת? אתה לא יודע עליי כלום. תסתלק לכל הרוחות מהמשרד שלי, ואל תחזור לכאן. אם אתה רוצה או צריך משהו, אתה יכול לשלוח לי אימייל, להתקשר או לסמס. אבל אל תיכנס שוב למשרד שלי."

הוא לא הגיב על התפרצותה. לתדהמתה, חיוך קטן הסתמן על שפתיו.

"אני יודע עלייך הרבה יותר מכפי שאת מתארת לעצמך. אבל את צודקת. אני לא יודע הכול. אני מתכנן לשנות את זה, החל מעכשיו. את ואני נתחיל לעבוד צמוד מאוד בשבועות הבאים, כי דאש וג'וס יוצאים לירח דבש. אנחנו מנסים להשיג חוזה עם חברת הנפט סימפסון אנד גריק, וזה חוזה גדול. הם צריכים להצטמצם ורוצים לחתוך את עודפי השומן. להיפטר מעובדים בלתי יצרניים. לארגן מחדש את התפקידים. להחליט את מי להשאיר ואת מי להעיף. וזה נופל עלייך ועליי."

עיניה של קיילי נפערו לרווחה: "אין לי שום ניסיון בזה. אני עובדת ברקע, ג'נסן. אתה יודע את זה. אני מנהלת את המשרד. אתה ודאש, אתם התותחים הגדולים."

"ולך אין לב לעשות את זה, הא, קיילי?"

היא הסמיקה. לא ממש התחשק לה להודות בחולשותיה.

"את מתנהגת כמו ביצ'ית. את משדרת תוקפנות, אפילו כלפי האנשים שאוהבים אותך. אני תוהה למה. את כל כך חוששת לאהוב מישהו, להתקרב אל מישהו ואז לאבד אותו, כמו שאיבדת את קרסון? כי עליי את לא מצליחה לעבוד, קיילי. אפילו לא קצת. מתחת לחזות הקשוחה הזאת שלך מסתתרת אישה פגיעה, עם לב ענקי. אותה אני רוצה למשוך החוצה, ואני עוד אצליח. את יכולה להיות בטוחה בזה, מותק. את ואני עוד נתראה הרבה מאוד, אז כדאי שתתרגלי לזה."

"תסתלק מכאן," סיננה קיילי מבעד לשיניים חשוקות, "אני לא חייבת לשמוע דברים כאלה במשרד שלי!"

הוא משך בכתפיו: "לא משנה איפה הדברים האלה נאמרים. זה לא משנה את מה שעתיד לקרות. ומה שעתיד לקרות זה את ואני, קיילי. אני תמיד הולך על מה שאני רוצה, ואני תמיד משיג את זה. תמיד!"

היא נחרה בבוז, לחץ-הדם שלה מזנק, נשימתה מואצת. דבריו הפחידו אותה, ועם זאת, משהו בהם גרם לה להחסיר פעימה.

ג'נסן טאקר הוא כל מה שקיילי לא רוצה בגבר. לא שהיא רוצה גבר כלשהו, נקודה. אבל במיוחד היא לא רוצה זכר-אלפא דומיננטי ושתלטן. אין מצב שתניח לעצמה להיות שוב חשופה לפגיעה. וכל אישה שתהיה עם ג'נסן בהחלט חשופה לפגיעה. לא סתם פגיעה, הוא יאכל אותה חיה! ג'נסן ילעס ויירק אותה החוצה בעשר שניות.

"אל תבנה על זה," אמרה בנימה מקפיאה, "זה לעולם לא יקרה. ואני נשבעת שאם עוד פעם תדבר על זה, אני אעלה אותך על טיל עם תביעת הטרדה מינית."

הוא חייך, מפתיע אותה בתגובתו. מביט בה בעצלתיים, מלטף אותה מכף רגל ועד ראש במבטו, גורם לה להרגיש כאילו הוא מפשיט אותה.

"ועוד משהו שאת צריכה לדעת לגביי, מותק. אני מת על אתגרים. להגיד לי לא זה כמו לנפנף בד אדום לעיני פר זועם."

"אל תקרא לי מותק. שמור את זה לאישה שאכפת לה ממך. וזאת לא אני."

חיוכו התרחב, וזו היתה הפעם הראשונה שראתה את הגבר הזה מחייך. הוא תמיד כל כך שקט ומהורהר. לא מקדיר פנים, אבל גם לא מחייך. פניו תמיד חתומות, וזה הטריף אותה, כי אף פעם היא לא יכולה לדעת על מה הוא חושב.

אלא שעכשיו היה לה פתאום רושם מובהק שהוא חושב עליה. והרבה.

היא עברה בראשה על כל הקללות החביבות עליה, מוסיפה גם עוד כמה חגיגיות במיוחד, ליתר ביטחון.

"בוא נפשט את העניינים בשבילך, הואיל ואתה מת על אתגרים. אני לא אתגר, ג'נסן. אף פעם לא אהיה אתגר עבורך, כי אין לך שום סיכוי אצלי. יצאת לגמרי מדעתך. מה לכל הרוחות יכול גבר כמוך לרצות מאישה כמוני? הרי לדבריך, אני פוחדת מהצל של עצמי. אני עלה נידף, אני נראית זוועה, ויש לי תסביכים מכאן עד הודעה חדשה."

הוא נעמד על רגליו, מתעלם מהתפרצותה, מה שרק הרתיח אותה עוד יותר. הוא נראה לגמרי אדיש לדבריה הנוקבים. ואז רכן על השולחן, מקרב אליה את פניו. לתדהמתה, העביר אצבע על העיגולים הכהים שמתחת לעיניה.

"את צריכה עזרה, קיילי," אמר ברכות, "לכי לרופא. קחי משהו שיעזור לך לישון. לכי לפסיכולוג, אם זה מה שצריך. את לא יכולה להמשיך ככה כל הזמן. במוקדם או במאוחר תישברי. ואז תקרסי לגמרי. אם לא למען עצמך, עשי זאת למען האנשים שאוהבים אותך ודואגים לך מאוד."

ולפני שהספיקה להגיב על דברי האיוולת האלה, הוא הסתובב ויצא בסערה ממשרדה, סוגר את הדלת בטריקה רכה.

היא קרסה לתוך כיסאה והליטה את פניה בידיה, מרגישה לפתע עייפות כזאת, שכבר לא היתה מסוגלת להרים את הראש.

הוא צדק, וזה הרתיח אותה עוד יותר. היא מתהלכת על קו דקיק מאוד בין שפיות לשיגעון. היא לא ישנה, וכשהיא כבר ישנה, יש לה סיוטים. על העבר. השדים מן העבר עדיין שולטים בהווה שלה.

אבל ללכת לפסיכולוג? לבקש מהרופא כדורי שינה? זה יהיה כמו הודאה בתבוסה, והיא לא אחת שמרימה ידיים, לעזאזל. לא היא. היא שרדה את הגיהינום ועברה אותו, לא?

או שהיא עדיין שבויה עכשיו, בדיוק כפי שהיתה בילדותה? במוחה, ההתעללות של אביה טרייה כאילו היתה רק אתמול. כי היא לא מסוגלת לשכוח. היא לא יכולה פשוט להתגבר על זה. היא לא מצליחה להשלים עם עברה ולהשאירו מאחוריה.

היא עצמה את עיניה, עוד גל של עייפות כמעט מפיל אותה. לישון. היא צריכה רק לילה אחד בלי הסיוטים שפקדו אותה לעיתים קרובות כל כך. אולי תעצור בדרך הביתה ותקנה איזו תרופה ללא מרשם שתעזור לה לישון. זה יחסוך ממנה את הביקור המביך אצל הרופא, כמו איזו חלשלושה. ואין מצב שהיא הולכת לפסיכולוג, לשכב על הספה שלו ולחשוף את נשמתה.

לא, אין שום מצב. הגיהינום יקפא לפני שתרשה למישהו דריסת רגל בתוך הסיוטים שלה, בתוך חרפתה.

* * *

מה יש בה, באישה הזאת, שמטריף אותו כל כך? ג'נסן היה שקוע במחשבות בדרכו חזרה למשרדו. היתה על שולחנו ערימת ניירת, חוזים שצריך לבדוק ולחתום עליהם. בשבועיים הבאים, בזמן שדאש וג'וס מבלים בירח הדבש, הגה הספינה נתון בידיו.

דאש מאושר, מאושר להחליא, לאחר שהצליח לפצות את ג'וס על הפאשלה האדירה שלו. ג'וס אישה טובה. הכי טובה. יש לדאש מזל שהצליח להשיג את משאת נפשו: סאבּית יפהפייה, שנותנת לו הכול: את אמונה, את אהבתה, את כניעתה המוחלטת.

במילים אחרות, ההפך הגמור מהאישה שמעסיקה בזמן האחרון את מחשבותיו של ג'נסן.

קיילי ברקנרידג' עוקצנית כמו קקטוס. אבל בכל פעם שהיא שולחת אליו את אחד המבטים המייבשים שלה, עומד לו כמו טיל. הוא רוצה אותה כל כך, עד שהוא לא מסוגל לנשום כשהוא לידה. וזה הורס אותו.

היא אישה מהסוג שעד כה היה מחוץ לתחום מבחינתו, ההפך הגמור מהנשים שאותן הוא אוהב לזיין. והוא אומר לזיין, כי זה בדיוק מה שזה היה. זיון. לבו אף פעם לא מעורב בעניין. הצורך שלו בשליטה מנע כל אפשרות של מחשבות חמימות ונעימות.

זה לא כאילו הוא מתנהג כמו מניאק כלפי הסאבּיות שלו. הוא תמיד מקפיד לדאוג להן, לוודא שיהיו מסופקות מבחינה מינית.

אבל קיילי?

שיט. זכר-אלפא דומיננטי הוא הדבר האחרון שקיילי רוצה, אם היא בכלל רוצה גבר. והוא לא יכול להאשים אותה. דאש סיפר לו על ילדותה של קיילי. ג'נסן רעד מרוב זעם על ההתעללות הנוראית בה, על ידי האדם היחיד בחייה שבו היתה אמורה לבטוח ללא סייג. האדם שאמור היה לגונן עליה מכל רע. אביה.

אבל כשהביט בקיילי, הוא הצליח לראות מעבר לחזות המחוספסת. הוא ראה הבלחות שגרמו ללבו להתרכך עד כאב. הבלחות שגרמו לו לרצות לחבק אותה, להוקיר אותה, להראות לה איך זה להיות עם גבר שרוצה אך ורק את טובתה. גבר שאכפת לו ממנה.

אבל האם באמת אכפת לו? זו שאלת מיליון הדולר. אכפת לו ממנה, אבל עד כמה? האם היא, כמו שאמר בעצמו, רק אתגר? משהו שצריך לכבוש בטרם יעבור לאתגר הבא? הוא גבר שניזון מאתגרים. זה מה שהקנה לו את ההצלחה מגיל צעיר מאוד. אבל כמה בדיוק אכפת לו מקיילי ברקנרידג'? כי היא לא אישה שאפשר להקל בה ראש. היא כבר נפגעה מספיק בשביל שתי תקופות חיים, ואין מצב שהוא יהיה עוד גבר שהורס אותה.

הוא לא השלה את עצמו שהוא מסוגל "לתקן" אותה. איש מלבדה לא מסוגל לעשות זאת. אבל היא חייבת לרצות לתקן את הטעון תיקון, ועד כה היא לא הראתה שום סימן שהיא מתכוונת לעשות זאת בעצמה. מה שרק הגביר את רצונו להתערב, להשתלט על העניינים, להניע אותה.

הדחף לשלוט הוא רב עוצמה, והדחף הזה פעם בו כמו דופק ומילא אותו ציפייה, אף שידע כי קיילי אינה אישה שאפשר לשלוט בה. היא לא אישה שתתמסר. אף פעם. לא פיזית. אבל שליטה היא הרבה יותר מהגינונים הפיזיים שלעיתים קרובות כל כך כרוכים ביחסים מסוג זה. כניעה רגשית היא הרבה יותר עוצמתית, ואולי זה הדבר שאליו הוא משתוקק כשהוא מביט בצללים שבעיניה.

היא צריכה גבר שיוקיר אותה, יגונן עליה מפני כל פגיעה, יספק לה מקום מקלט. מפלט מפני שאר העולם. היא צריכה גבר שאליו היא יכולה לפנות, גבר שתוכל לבטוח ללא סייג ביכולתו להגן עליה מכל רע. אפילו מפני איומים שאינם פיזיים, אלא נפשיים. כי פגיעתם של אלה יכולה להיות הרבה יותר עמוקה, הרבה יותר חמורה.

היא כל כך שברירית, כל כך פגיעה. הוא התבונן בה, התבונן בה לעיתים קרובות. כשאינה מבחינה שמסתכלים עליה, היא מאבדת את החזות הקפואה שלה, ואפשר מדי פעם לראות הבלחות של הילדונת המבוהלת, מאחורי החזות הקשוחה.

קיילי ברקנרידג' היא תעלומה, חידה קשה לפיצוח, אך הוא בהחלט מתכוון לפצח אותה. השאלה היא, איך?

שיטת הפעולה הרגילה שלו בהחלט לא תעבוד במקרה של קיילי. אי אפשר להתקרב אליה, לתפוס שליטה, להכריז על הכללים ולהגיד לה איך הכול אמור להתנהל. הוא הרי ניסה לעשות זאת רק לפני כמה דקות, וההרגשה היתה כמו להכות בקיר לבנים.

היא תחתוך לו את הביצים בסכין חלוד, אם ידחק בה שוב כך. ולמען האמת, הוא לא יכול להאשים אותה.

אין לה שום סיבה לבטוח בו. אבל הוא חייב לחדור דרך החומות הבצורות האלה שהקימה סביבה. רק עם האנשים הקרובים לה ביותר היא מרשה לעצמה להשיל את המגננות, ואז הוא מצליח לקבל טעימה קטנטנה של קיילי האמתית.

רכה. מתוקה. נאמנה להפליא ומגוננת בשצף-קצף על יקיריה.

הוא רוצה ללמד אותה שלא כל הגברים מניאקים. הוא רוצה להראות לה ששליטה זה לא אומר כאב או השפלה. ששליטה היא כל כך הרבה יותר. כניעה רגשית היא החזקה ביותר, אבל היא גם גורמת לאנשים להיות חשופים ופגיעים בהרבה. וזה בטח ירתיע אותה באותה מידה כמו ההיבטים הגופניים יותר של השליטה וההתמסרות.

עם האישה הזאת הוא יצטרך לפעול בזהירות רבה. להיפטר מהגישה הישנה שלו ולהמציא משהו חדש. כמו שאמר לה, היא מהווה אתגר עבורו. אתגר שהוא בהחלט מתכוון להשיג. הוא עוד לא יודע איך, אבל אין לו שום כוונה לוותר. הוא דיבר במלוא הרצינות כשאמר לה שהוא תמיד הולך על מה שהוא רוצה ותמיד משיג את מבוקשו. תמיד.

יש פעם ראשונה לכל דבר, או לפחות כך אומרים. אבל אין מצב שהכישלון הראשון שלו יהיה דווקא עם קיילי ברקנרידג'.