הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
גם ב - Kindle
התכתבות בכיוון אחד
37 

התכתבות בכיוון אחד


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
37 
37 
גודל (עמ'): 191
מו"ל: איפאבליש ePublish - הוצאה לאור

תקציר

אלה הם מכתבים אישיים, מרגשים ויוצאי דופן, של בת לאמה היקרה מכול.


ראשיתם ביום השביעי למותה של האם, ועל כן התכתבות היא בהכרח חד-סטרית.


בד בבד עם זעקת הלב הדואב והגעגועים האינסופיים, נחשפים הקשרים ההדוקים שבין השתיים, דמותה של האם האהובה, כישרונותיה המגוונים, פיסות מחייה הלא קלים, מלאי אתגרים ויצירתיות.
תוך כדי הכתיבה נחשפת גם הבת בעצמה, באופן הבעתה הכן, הספונטני, ושבו-זמנית אינו נעדר ריסון עצמי, בהעלאת מראות וניחוחות מילדותה המאושרת בברית המועצות, בסיפור האירועים והעיכובים בדרכה של המשפחה לישראל, ובתיאור קשיי ההסתגלות בשנים הראשונות בארץ.


מאוחר יותר, תהוונה האמנות עבור השתיים מפלט ומוצא לביטוי עצמי. אזכור ביקורים משותפים במוזיאונים (רובם בפריז), משחזר חוויות מלבבות ומעשירות. ואף על פי שגם דפים אלה אינם נטולי נוסטלגיה, הם מפתיעים בהבזקי אור מפיגי עננות ומרחיבי דעת.


בהמשך, ברגש עמוק שאינו מאפיל על בקיאותה באמנות הפלסטית, הבת משתפת את הקוראים בהתבוננות ביצירות אמה, העיזבון הערכי והייחודי שהותירה.
כמאה צילומים של פסליה וציוריה משתלבים בהתכתבות מרגשת זאת ומעניקים למכלול נופך מאיר עיניים ונוגע ללב.

סופי רחלנקו לימדה במשך 34 שים צרפתית ותולדות האמנות, כתבה ופרסמה בצרפתית. הציגה שש תערוכות יחיד של אקוורלים וקולאז׳ים בארץ ובצרפת. זהו ספרה הראשון בעברית.

  • ISBN: 978-965-571-308-4
  • גודל (עמ'): 191
  • מו"ל: איפאבליש ePublish - הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 01/01/1970
  • שם המחבר: סופי רחלנקו
  • זמין להשאלה: כן

15.01.13 - 20:15

מָמוּסִינְ'קָה היקרה שלי,

כשהייתי פונה אלייך במילים אלה, היית עונה לי: "ואת שלי!" וכעת את כבר לא יכולה לענות לי, אבל אולי, אולי, אף על פי שלא הפכתי פתאום לדתייה ואין לי שום כוונה לחזור בתשובה, להיפך, יש לי יותר מדי שאלות שנשארות ללא מענה, אולי בכל זאת נפשך ממשיכה לחוש אותי, אולי זאת את שלא מניחה לי להרים ידיים ואף מסייעת לי לכתוב מילים אלה... הרי תמיד הבנו זו את זו גם ללא מילים, בחצי מבט, ברמז של קריצה או חיוך.

הפרידה הפיזית שלנו נמשכת כבר כשבעה ימים, שבעה ימים נוראיים, וליתר דיוק שבעה ימים פחות כשש שעות. כמה נורא ורע לי בלעדייך, כמה כואב לי שכה סבלת. לא הגיעו לך כל הייסורים האלה, הפיזיים והנפשיים כאחת!

תמיד היית כזו גיבורה והתגברת על מצבים כה קשים, שלמרות ההבנה והסימביוזה שבינינו, סירבתי להאמין בהידרדרות הבלתי הפיכה במצב בריאותך. לפעמים ניסיתי לשכנע ולעודד אותך להמשיך בפעולות שנעשו יותר ויותר קשות עבורך, ביקשתי ממך את הבלתי אפשרי, שלא היה תלוי בך! לפעמים אף כעסתי, חשבתי שאת מסוגלת לא להיכנע, ועכשיו אני לא יכולה לסלוח לעצמי על כך.

נכון שגם לי לא היה קל. רבים אמרו, ואומרים אף כיום, שעשיתי מעל ומעבר. אבל אני מודעת ויודעת שלא אחת טעיתי, שלא הצלחתי להעריך בזמן את חומרת מצבך, ולמרות גילי המתקדם הייתי רוצה להגיד לך שוב, כמו שנהגתי להגיד לך כשהייתי קטנה: "אמא'לה, את לא כועסת עלי?"

הרגשתי צורך, נכון יותר דחף, לכתוב לך, ואולי איזשהו אינטרנט נסתר ואלחוטי יעביר אלייך את תחושתי ומחשבותי... ובעצם, את הרי מכירה אותי כל כך טוב, הכתיבה עוזרת גם לי, עוזרת לי להתמודד עם המצב החדש והקשה מנשוא, עוזרת לי להמשיך.

אני נזכרת כעת בהתכתבויות שלנו מתקופות ההשתלמויות שלי בפריז. במגירות שולחן הכתיבה שלך שמרת את כל מכתבי, סידרת אותם לפי השנים וכל צרור קשרת בסרט. אני מצדי שמרתי את כל המכתבים שלך. אני מקווה שבאחד הימים יהיה לי הכוח להתיר את הסרטים ולקרוא אותם שוב, אך כעת לא אוכל לעמוד בכך.

אף שהייתי בת עשר בלבד כשעזבנו את ברית המועצות, התכתבנו תמיד ברוסית, שפת האם שלך וגם שלי. לפעמים, פה ושם, תיקנת לי שגיאות אחדות, אך לרוב שיבחת אותי על כך שלא שכחתי את השפה. וכמה יפה את התבטאת בשפתו של פושקין, אף על פי שהרוסית שלך היתה רק מהבית, כי את כל לימודייך – בית הספר היסודי, גימנסיה ואוניברסיטה – עשית בפולנית!

והיום אני מתחילה התכתבות מסוג אחר... כשהתלבטתי, כשלא הייתי בטוחה בעצמי, נהגת לצטט בפני את הפתגם הסיני, האומר שהצעד הראשון שווה ערך למחצית הדרך. מאז ליל

9 בינואר הנורא, רעידת האדמה הפרטית שלי, אין לי מושג מה יהיה הצעד הבא שלי. אך מה שלא יהיה את תחסרי לי, אמא'לה היקרה שלי, עד סוף ימי! ואז ניפגש שוב, כי בבית העלמין "ירקון" קניתי לי מקום לצדך.

לפני שבוע, קרוב לשתיים בלילה, הבחנתי פתאום בנשימות הכבדות והמהירות שלך, שהלכו והתמעטו בהדרגה עד שנדמו לגמרי. מבוהלת ונואשת לחצתי על כפתור המצוקה של שח"ל, אבל היה כבר מאוחר מדי. בחוץ השתוללה סערה ששנים רבות הארץ לא ידעה כמותה, ואני ידעתי שמשהו איום ונורא ובלתי הפיך קורה אצלנו, צרחתי וצרחתי.

ניסיון ההחייאה נכשל, והרופא, בליווי הפרמדיק של שח"ל, עזבו את הבית והשאירו אותי לבדי אתך. לא יודעת איך שרדתי באותו לילה. צעדתי בחדרך הלוך ושוב, כשכל פעם אני ניגשת אלייך, מנשקת את פנייך היפות, עם הבעת הסבל והייסורים שלא אשכח לעולם, מלטפת את ידייך, ידי הזהב שלך, שהחווירו והתקררו יותר ויותר. חיכיתי כך עד הבוקר, עד שמונה בערך, ואז ניסיתי לחייג לחברה קדישא. מוזר, אבל כל המספרים שהשאירו לי הרופא והפרמדיק משח"ל לא היו מחוברים... חסרת אונים צלצלתי לנועה, השכנה הצעירה הנחמדה, והיא שמצאה את המספר המעודכן, התקשרה ודיברה עם אנשי חברה קדישא. אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיה.

גם כעת אין לי כוח להמשיך ולתאר את הסיוט של היום הראשון בלעדייך, את ההלוויה למחרת, את תחושת היעדרותך הכואבת והמעיקה, שלא עוזבת אותי אף לרגע.

לפני שלושה ימים גיליתי בבית אלבום כמעט ריק, ואחרי שהוצאתי את התמונות המעטות שהיו בו, התחלתי לסדר כרונולוגית, לפחות באופן ארעי, חלק מהצילומים שלך. באחת המגירות של השִידה מצאתי את קופסת העץ העתיקה שלך, שעליה שמרת כעל בבת עין במשך עשרות שנים, כולל שנות המלחמה. כמה אלפי קילומטרים עבר הארכיון הפרטי הזה יחד אתך! טמנת שם צילומים של ההורים שלך, סבא וסבתא שלי שלצערי לא הכרתי ושמעתי עליהם רק מסיפורייך. וכמה נעים היה לי לגלות אותך שוב כילדונת מתוקה, כנערה פיקחית וחמודה, כבחורה נאה וכסטודנטית רצינית ומקסימה.

אני אומרת "לגלות אותך שוב", כי אמנם הראית לי את התמונות בעבר, אבל לא זכרתי את כולן. בהמשך דליתי מהקופסה החומה (כמעט קופסה שחורה של שורשינו...) צילומים שלך לצדו של אבא שלי, את חיילת ואבא קצין, שניכם במדים של הצבא האדום. בשנים שלאחר המלחמה, את כבר אם צעירה והתינוקת שבזרועותייך זאת אני, וגם צילום הבית היפה שלנו בלְבוֹב, ותזכורות נוספות בשחור-לבן לחופשות מלאות השמש שלנו לחופי הים הבלטי או הים השחור, פָלַנְגָה, אוֹדֶסָה, האי קְרִים... כמה יקרה לי התמונה של שלושתנו על רקע מבצר "קן הסנונית" (Lastotchkino Gnezdo), הנקרא כך, הסברת לי בזמנו, משום שנבנה מעל סלע גבוה מאוד שבסיסו נושק לים. הנוף עוצר נשימה, מסחרר, את לצדו של אבא, אני ביניכם, ושלושתנו נינוחים ומאושרים. כן, גם לנו היו זמנים אחרים...

יקרה שלי, מקווה להמשיך מחר כי גל הגעגועים והנוסטלגיה חזקים ממני...

pic