הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
4 דירוגים
4 ממוצע
1
1
2
0
3
0
4
0
5
3
55
מחוץ לקמפוס 3: התוצאה

מחוץ לקמפוס 3: התוצאה


דרג ספר זה מתוך 5
4 דירוגים
4 ממוצע
1
1
2
0
3
0
4
0
5
3
55
42 
42 
סדרה:‎ מחוץ לקמפוס
גודל (עמ'): 400
מו"ל: א(ה)בות

תקציר

"בדיוק כשחשבתי שאין עוד מה לשפר בסדרה המושלמת הזו, קיבלנו עוד חלק מענג בסדרה השנונה, הסקסית והמושלמת הזו, שמספרת לנו כיצד הפכים נמשכים."

Natasha Is a BookJunkie

הוא יודע איך להגיע לתוצאה הכי טובה, על הקרח ועל כל דבר אחר...

אלי הייז במשבר. בעוד הלימודים לתואר מתקרבים אל סופם, היא עדיין לא יודעת מה תעשה ביום שאחרי. וגרוע מזה, היא מטפלת בליבה שנשבר בעקבות סיום קשר ארוך טווח. סקס פרוע, הוא בהחלט לא הפתרון לבעיות שלה, אבל אי אפשר לעמוד בפני כוכב ההוקי היפיפה, דין די לורנטיס. רק פעם אחת, כי אפילו אם העתיד שלה לא ברור, ברור לה לחלוטין שלמלך הסטוצים החד פעמיים אין בו מקום.

זה ייקח יותר מכמה מהלכים מנצנצים כדי לזכות בה.

דין תמיד משיג את מה שהוא רוצה. בנות, ציונים, בנות, הכרה, בנות... הוא בהחלט גבר שנשים אוהבות לאהוב. והוא עדיין לא הכיר אישה שמחוסנת מפני קסמיו. עד אלי. ללילה אחד, הבלונדינית החריפה טלטלה את עולמו – ועכשיו היא רק רוצה שיישארו חברים? לא. זה לא נגמר עד שהוא מחליט שזה נגמר. דין, במוד חיזור מוחלט ומלא, אבל כשמטלטלת העולמות משנה את החוקים, הוא מתחיל לחשוב שאולי עליו להפסיק לנסות להגיע לתוצאה מהירה... ולכוון לאהבה.

אל קנדי, זוכת פרס RITA היוקרתי,  היא סופרת רשימת רבי המכר של NYT , USA Today  Wall street Journal ועוד....

היא גדלה בפרברי טורונטו ובעלת תואר ראשון באנגלית מאוניברסיטת יורק.

 

 

  • ISBN: 9789657648964
  • גודל (עמ'): 400
  • מו"ל: א(ה)בות
  • יצא לאור ב-: 28/05/2019
  • שם המחבר: אל קנדי
  • זמין להשאלה: כן

אלי

אנחנו יכולים לדבר?

בבקששה???

מה נהיה, אלי, אחרי כל מה שעברנו, מגיה לי יותר מזה.

לא התכוונת כשאמרת שזה נגמר בינינו, נכון?

את מוכנה בבקשה פאקינג לענות לי?

את יודעת מה? זין עם זה. את רוצה להמשיך להתעלם ממני? בסדר,

מה שבא לך.

שש הודעות טקסט מחכות לי, כשאני בודקת את הטלפון שלי בדרך החוצה ממרכז הכושר של הקמפוס ביום שישי בערב. כל ההודעות הן משון, האקס־שלי־החל־מאתמול. וגם אם אני שמה לב לכך שיש שם התקדמות רגשית מתחנונים לעצבים, אני מוצאת את עצמי נתקעת על טעות הכתיב שלו.

"מגיה לי יותר מזה."

מגיע, לא מגיה. ואני בספק אם אפשר להאשים כאן את התיקון האוטומטי, מכיוון ששון הוא לא בדיוק העיפרון הכי מחודד בקלמר.

טוב, זה לא לגמרי נכון. יש דברים שהוא ממש חכם בהם. כמו בייסבול — ברצינות, הבחור הזה יכול לשלוף נתונים סטטיסטיים מהתחת שלו, אפילו נתונים ישנים משנות השישים. אבל ספרים זה לא הצד החזק שלו. גם חבר מצטיין לא ממש נכנס לרשימת ההצלחות שלו, לפחות לא בימים האחרונים.

אף פעם לא רציתי להיות אחת מהבנות האלה, שנפרדת ומשלימה עם אותו בחור שוב ושוב. באמת חשבתי שאני יותר טובה מזה. אבל על שון מק'ול הייתי דלוקה מאז השנה הראשונה שלי באוניברסיטת בראייר. הוא שאב אותי אליו עם מראה־הסטודנט־בקולג'־יוקרתי ועם החיוך הזה של ילד קטן. החיוך המדהים, העקום כולו, עם גומות חן ומלא בהבטחות.

אני שוב מעיפה מבט בטלפון שלי. העייפות מתפשטת בגופי כמו הקיסוס על הבניין שמאחוריי.

אוף. על מה הוא רוצה לדבר? אמרנו כל מה שהיה לומר בליל אמש.

כשאמרתי לו שנמאס לי, לפני שיצאתי בסערה מבית האחווה שלו, התכוונתי לזה.

נמאס לי. זו הפרידה הרביעית שלנו בשלוש שנים. אני לא יכולה להמשיך לעשות את זה לעצמי; המעגל המעוות הזה של הנאה ושל כאב־לב, במיוחד כשהאדם שאיתו אני אמורה לבנות עתיד נחוש בדעתו לעצור אותי.

ועדיין, הלב שלי כואב. קשה לשחרר מישהו שהיה חלק כל כך גדול מחייך במשך כל כך הרבה זמן.

וזה קשה עוד יותר כשהאדם הזה מסרב לשחרר אותך.

אני נאנחת, ממהרת במורד המדרגות אל עבר השביל מרוצף האבנים המתפתל בקמפוס.

בדרך כלל אני לוקחת את הזמן להתפעל מהנוף — הבניינים העתיקים היפהפיים, הספסלים מברזל יצוק והעצים הגדולים וצילם — אבל הלילה אני רק רוצה לטוס בחזרה לחדר שלי במעונות, למשוך את השמיכה שלי מעל לראש ולהשאיר את העולם בחוץ. למזלי, אני לגמרי יכולה לעשות את זה, כי השותפה שלי לחדר, האנה, נסעה לסוף השבוע, מה שאומר שהיא לא תהיה כאן כדי להטיף לי על הסכנות הרגשיות בכך שאתפלש לי באומללותי.

מה שכן, היא לא הטיפה לי הרבה בלילה. לא. מה שהיא כן עשתה היה לקחת אחריות על המצב ולהיכנס לתפקיד החברה־הכי־טובה באופן מושלם. ברגע שנכנסתי לחדר, אחרי שעזבתי את שון, האנה חיכתה לי בחדרנו המשותף עם קופסת גלידה, עם חבילת טישיו ועם שני בקבוקים של יין אדום, והיא נשארה ערה חצי לילה, כשהיא מעבירה לי טישיו ומקשיבה למלמולים הבלתי מובנים שלי.

פרידות זה חרא. אני מרגישה כישלון. לא, אני מרגישה שאני תבוסתנית. העצה האחרונה שאמי נתנה לי לפני שנפטרה היתה לא לוותר אף פעם על אהבה. בעצם, היא החדירה בי את זה זמן רב לפני שחלתה. אני לא יודעת את כל הפרטים, אבל בבית שלי זה לא היה סוד שהנישואין של הוריי היו בסכנה יותר מפעם אחת במהלך שמונה עשרה השנים שלהם יחד. והם התגברו על זה. הם עבדו על זה.

בכל פעם שאני חושבת על זה שעזבתי אתמול את שון, אני מרגישה בחילה.

אולי הייתי צריכה להילחם עלינו יותר. אני יודעת שהוא אוהב אותי. אילו היה אוהב אותך, הוא לא היה נותן לך אולטימטום, מזמזם בראשי קול נוקשה. עשית את הדבר הנכון.

גרוני מתכווץ כשאני מזהה את הקול שבתוך ראשי. זה קולו של אבי, שהוא התומך הנלהב ביותר שלי. בעיניו אני לא יכולה לטעות. ממש חבל ששון לא יכול לראות אותי דרך העיניים האלה.

הטלפון שלי רוטט, כשאני נמצאת חמש דקות מבית בריסטול, שם אני חולקת דירת שני חדרים עם האנה.

חרא. עוד הודעה משון.

וחרא כפול, כי כתוב שם:

אני כל כך מצטער שקיללתי אותך, בייבי, לא התכוונתי. אני פשוט מבואס. את הכול בשבילי. אני מקווה שאת יודעת את זה.

הודעה נוספת מגיעה:

אבוא אלייך אחרי השיעור. נדבר.

אני נעצרת בפתאומיות, נחרדת. אני לא פוחדת משון, לפחות לא במובן הפיזי. אני יודעת שהוא בחיים לא יניח עליי יד או יתפרץ בזעם מטורף. אבל אני חוששת מהיכולת שלו לשכנע אותי במתיקות. הוא כל כך טוב בזה. כל מה שהוא צריך לעשות זה לקרוא לי בייבי ולחייך את החיוך המקסים הזה, והלך עליי.

כעס, חרדה ומורת־רוח נלחמים על תשומת לבי, כשאני קוראת שוב את ההודעות שלו. הוא מבלף. הוא לא יבוא ללא הזמנה, נכון?

פאק, פאק.

באצבעות רועדות אני מוצאת את המספר של האנה. שני צלצולים אחר כך קולה המרגיע של חברתי הטובה ביותר נשמע מעברו השני של הקו.

"היי, מה נשמע? את בסדר?"

אני שומעת מלמול רך ברקע. קול נשי — זאת גרייס אייברס, החברה של לוגן. זה אומר שהאנה והחבר שלה גארט כבר נסעו לסוף השבוע שלהם בבוסטון. היא הזמינה אותי לבוא איתם, אבל דחיתי את ההצעה, כי לא רציתי להיות גלגל חמישי. שני זוגות מאוהבים בטירוף ואני? לא, תודה.

עכשיו אני מצטערת שלא נעניתי להזמנה, משום שאהיה לבד בסוף השבוע ושון רוצה לדבר.

"שון יבוא אליי הערב," אני פולטת.

האנה מתנשפת, "מה? לא! למה את מסכימה ש...."

"לא הסכמתי לכלום! הוא אפילו לא שאל אותי אם זה בסדר. הוא פשוט שלח הודעה שהוא יבוא."

"מה לעזאזל?" היא נשמעת לא מרוצה, ממש כמו שאני מרגישה.

"אני יודעת, בסדר?" פאניקה מתפשטת בי. "אני לא יכולה לפגוש אותו, האן. עדיין קשה לי מדיי עם הפרידה. אם הוא יבוא, אני עוד יכולה להסכים לקבל אותו בחזרה."

"אלי —"

"את חושבת שאם אכבה את כל האורות ואנעל את הדלת, הוא יניח שאני לא בבית ויילך?"

"אם אני מכירה את שון, הוא יחכה בחוץ ליד הדלת כל הלילה." האנה מקללת. "את יודעת מה? לא הייתי צריכה להסכים לנסוע למשחק ההוקי הזה של ה'ברואינז'. אני צריכה להיות בבית, איתך. חכי. אני אגיד לגארט להסתובב ולנסוע בחזרה —"

"מה פתאום," אני קוטעת אותה. "אתם לא מבטלים את הנסיעה שלכם בשבילי. זו ההזדמנות האחרונה שלכם לעשות משהו כייפי."

החבר של האנה הוא קפטן קבוצת ההוקי של ברייאר, וזה אומר שלוח האימונים והמשחקים שלו יהיה עמוס עכשיו, כשהעונה התחילה. וזה אומר שהאנה לא תראה אותו הרבה. אני לא מוכנה להיות זאת שתהרוס סוף שבוע חופשי נדיר שיש להם יחד.

"אני רק רוצה להתייעץ." אני מתקשה לבלוע. "אז בבקשה, תגידי לי מה לעשות. אולי אשאל את טרייסי אם אני יכולה להתנחל בחדר שלה?"

"לא, את לא רוצה להיות בבריסטול, אם שון משוטט במסדרונות. אולי מייגן — לא, חכי, החבר החדש שלה נמצא בעיר בסוף השבוע הזה. הם בטח ירצו להיות לבד." האנה נשמעת מהורהרת. "מה לגבי סטלה?"

"היא וג'סטין רק עברו לגור יחד בשבוע שעבר. לא נראה לי שהם ירצו אורחת ברגע האחרון."

"חכי שנייה."

עוד הפסקה ממושכת.

אני שומעת את קולו המעומעם של גארט, אבל אני לא מצליחה להבין מה הוא אומר. ואז האנה חוזרת. "גארט אומר שאת יכולה להישאר בחדר שלו בסוף השבוע הזה. דין וטאק יהיו בבית, כך שאם שון יבין לאן הלכת ויקפוץ לשם, הם יסלקו אותו." מלמול ממלא שוב את הרקע. "את יכולה לישון בחדר של גארט," היא מוסיפה.

גל של חוסר החלטיות עובר בי. כלומר, זה מגוחך. אני לא מאמינה שאני בכלל שוקלת לתת לשון לסלק אותי מהחדר שלי. אבל המוח שלי מוצף בתמונות שלו דופק לי על הדלת, או גרוע מכך — דופק לי קטע כמו בסרט 'אמרי לי כן' ועומד מחוץ לחלון שלי עם רמקול נייד. אוי, מה אם הוא ישים את השיר של פיטר גבריאל? אני שונאת את השיר הזה.

"את בטוחה שזה בסדר?" אני שואלת.

"בטח. לגמרי בסדר. ממש עכשיו לוגן שולח הודעה לדין ולטאקר כדי להודיע להם. את יכולה ללכת לשם מתי שתרצי."

אני חשה הקלה, עם קמצוץ של רגשות אשמה. "תשימי אותי על ספיקר? אני רוצה לדבר עם גארט."

"בטח. שנייה."

כעבור דקה נשמע קולו העמוק של גארט גרהם. "יש סדינים נקיים בארון, ואולי כדאי שתביאי כרית משלך. וולסי חושבת ששלי רכות מדיי."

"הן באמת רכות מדיי," מוחה האנה. "זה כמו לישון על מרשמלו רטוב."

"זה כמו לישון על ענן צמרירי," מתקן גארט. "תאמיני לי, אלי, הכריות שלי מעולות. אבל עדיין, כדאי שתביאי כרית משלך, לכל מקרה."

אני צוחקת, "תודה על העדכון. אבל אתה בטוח שזה בסדר? אני לא רוצה להטריח."

"הכול בסדר, מותק. רק תעפעפי בעיניים הכחולות הגדולות האלה לעבר טאק, והוא יבשל לך ארוחת ערב נחמדה. אה, ולוגן פוקד על דין לא להתחיל איתך, אז לא תצטרכי לדאוג לגביו."

כן. בטח. דין הייוורד־די לורנטיס הוא הפלרטטן הגדול ביקום. בכל פעם שאני רואה אותו הוא מנסה להיכנס לי למכנסיים. ואני אפילו לא יכולה להרגיש שאני מיוחדת, כי הוא מנסה להיכנס למכנסיים של כולן.

אבל אני לא דואגת. אני יודעת איך להתמודד עם דין, וטאקר יהיה מחסום טוב ביני לבין השותף החרמן שלו.

"אני ממש מעריכה את זה," אני אומרת לגארט. "ברצינות, אני חייבת לך."

"לא."

האנה מדברת. "תשלחי לי הודעה כשאת מגיעה לשם, בסדר? ואז תכבי את הטלפון שלך כדי ששון לא יוכל להטריד אותך."

כבר אמרתי כמה אני אוהבת את ה'חברה הכי טובה' שלי?

אני מסיימת את השיחה ומרגישה הרבה יותר טוב. אולי זה רעיון טוב לצאת מהמעונות לסוף השבוע. אני יכולה לראות את זה כחופשה קטנה ונחמדה, כמה ימים לנקות את הראש ולהתחבר לעצמי. וכל עוד טאקר ודין בסביבה, לא אתפתה להתקשר לשון. אנחנו צריכים הפעם פרידה נקייה. שום קשר, לפחות למשך כמה שבועות. או חודשים. או שנים.

למען האמת, אני לא יודעת אם אצליח לשרוד את הפרידה הזאת. אהבתי את הבחור הזה במשך שנים. ולשון יש הרגעים המתוקים שלו. כמו כל הפעמים שבהן הוא הופיע עם מרק כשהייתי חולה. וכשהוא — "התראת הידרדרות!"

פעמוני אזעקה נשמעים בראשי, מתריעים בפניי על הטיפשות שלי. לא. אני לא אתן לעצמי להידרדר לזה שוב. לא משנה אם הוא יכול להיות מתוק — משום שהוא יכול גם לא להיות מתוק, כפי שמוכיח הלילה שעבר.

אני מתנערת והולכת מהר יותר, נחושה לדבוק בתכנית. שון ואני זה סיפור שנגמר. אסור לי לשלוח לו עכשיו הודעה או לעשות דבר כלשהו שיגרום לכך שניפגש.

היום הראשון של קיום נטול־שון התחיל רשמית.

דין

יום שישי בערב, ואני שרוע על הספה בסלון, שותה בירה בזמן ששתי בלונדיניות — שתי בלונדיניות שוות מאוד, עירומות מאוד — מוצצות זו לזו את הלשון מולי.

החיים שלי מעולים.

"הלילה הכי טוב שהיה לי אי פעם," אני אומר באיטיות. המבט שלי דבוק אל המסלול, שעושות ידיה של קלי בזמן שהן גולשות אל עבר הציצים הזקופים של מישל. קלי לוחצת, ואני נאנח. "היה אפילו יותר טוב אם אתן, גבירותיי, הייתן מביאות את המסיבה לכאן."

הן מתנתקות זו מזו ללא נשימה, צוחקות בזמן שהן שולחות אליי מבט. "תן לנו סיבה לעשות את זה," קלי מתגרה בי.

אני מרים גבה, ואז מושיט יד כדי לתפוס את הזין שלי, קשה כמו אבן. אני נותן לו לחיצה איטית. "זאת לא סיבה מספיק טובה?"

מישל היא הראשונה שצועדת לעברי, הציצים שלה זזים והתחת שלה מתנדנד כשהיא מטפסת עליי ולוחצת את פיה אל פי. שנייה אחר כך קלי מתכרבלת לצידי, השפתיים החמימות, הרכות שלה מתחברות אל הצוואר שלי. אלוהים, הזין שלי כל כך קשה עד שזה כואב, אבל שתי האלילות האלה נחושות לגרום לי להתחנן. הן מענות אותי בנשיקות. נשיקות ארוכות, מתמשכות, רטובות, לשונות מרושעות, ליקוקים אסטרטגיים ונשיכות עדינות שנועדו להטריף אותי.

הייתי רוצה לומר שהשלישייה הקטנה והמלוכלכת הזאת שלנו היא חוויה חדשה בשבילי, או שהתווית של זונה־ממין־זכר שהדביקו לי החברים בקבוצת ההוקי היא מוגזמת. אבל זה לא נכון, והתווית הזאת מדויקת לגמרי. אני אוהב לזיין. אני מזיין הרבה. תתבעו אותי.

אני גונח, כשהאצבעות של קלי מקיפות את הזין שלי. "אלוהים, איך יש לי מזל כזה?"

"עדיין אין לך מזל," אומרת מישל, מעבירה את שיערה הארוך מעבר לכתפה.

"אתה גומר רק אחרי שאנחנו גומרות, זוכר?"

היא צודקת — הבטחתי, ואני מתכוון לעמוד בהבטחתי. בניגוד למה שהחברים הדפוקים שלי חושבים עליי, סקס מבחינתי זה לדאוג לאישה. או במקרה הזה, לנשים.

שתיים.

נשים יפות. להוטות. שלא דלוקות רק עליי אלא גם זו על זו.

היי, גן עדן? כאן דין די לורנטיס. תודה שאיפשרתם לי לבוא לבקר.

"טוב, אז נראה לי שאני צריך להתחיל," אני מכריז, ואז אני מוריד אותה אל הכרית ומקרב את הפה שלי אל שדיה.

אני לוקח פטמה ומוצץ חזק, והירכיים שלה ניתקות מהספה בזמן שהיא נאנחת. בזווית העין אני רואה צל. קלי כורעת לידי ומלקקת את הפטמה השנייה של מישל. הו, אלוהים. אני גונח מספיק חזק כדי להעיר את המתים.

קלי שולחת אליי מבט ומחייכת אליי. "חשבתי שקצת עזרה לא תזיק לך." היא מנשקת את בטנה השטוחה של מישל כל הדרך למטה, אל עבר חיבור שבין ירכיה של חברתה.

תשכחו מגן עדן. זאת נירוונה.

אני חוזר על המסלול שעשתה קלי, השפתיים שלי נודדות על פני עור שזוף וקימורים מתוקים, עד שאני מגיע אל המקום שגורם לפה שלי להירטב. קלי כבר שם, מלקקת. אלוהים אדירים. אני לא בטוח שאני מסוגל לשלוט על עצמי מספיק זמן כדי לגרום לשתיהן לגמור. אני כבר קרוב מדיי לקצה.

אני מתעלם מהפעימות שם למטה, מלחלח את השפה התחתונה, מקרב את הפה לעבר הכוס של מישל, ו..... הפעמון המחורבן של הדלת מצלצל.

פאק. אני מביט לעבר מערכת הקולנוע הביתית. השעון הדיגיטלי על נגן הבלו־ריי מראה שמונה ושלושים. אני מנסה להיזכר אם אמרתי למישהו מהחבר'ה שהוא יכול לבוא לישון כאן הלילה, אבל לא דיברתי עם אף אחד מהשותפים שלי היום, והם לא כאן.

גארט ולוגן נסעו לפני שעה לבוסטון עם החברות שלהם, וטאקר לוקח הערב איזו בחורה לסרט.

"חכו רגע." אני מלקק את הירך של מישל בלטיפה מתגרה, ואז קם מהספה ומחפש את תחתוני הבוקסר שלי.

כשהזין שלי מוסתר, אני ממהר לפתוח את הדלת. כשאני רואה מי עומדת שם, אני מצמצם עיניים בחשדנות.

"תיזמון גרוע, מתוקה," אני אומר לחברה הכי טובה של האנה. "החברה שלך כבר נסעה. תחזרי ביום ראשון." אני עומד לסגור את הדלת. כן. אני בן־זונה גס רוח.

למרבה הצער, הבלונדינית על סף הדלת מכניסה מגף שלג שחור בין הדלת לבין המסגרת. "אל תהיה מניאק, דין. אתה יודע שאני כאן לסוף שבוע."

הגבות שלי מתרוממות בתדהמה. "סליחה, מה?" אני מסתכל עליה במבט בוחן, ואז אני מבחין בתיק הגב הדחוס מדיי המשתלשל מכתפה. ובמזוודה הקטנה הוורודה שלרגליה.

אלי הייז נאנחת עמוקות. "לוגן שלח לך הודעה לגבי זה. עכשיו תן לי להיכנס. קר לי."

אני מטה את הראש. ואז, לא כל כך בעדינות, אני בועט את רגלה החוצה. "חכי כאן. אני חוזר מייד."

"אתה צוחק עליי—"

הדלת נסגרת על הקריאה הזועמת שלה.

נאבק עם הכעס אני מזדרז לחזור אל הסלון, שם מישל וקלי אפילו לא מבחינות שחזרתי — הן עסוקות מדיי בהתמזמזות. לוקח לי כמעט דקה למצוא את הטלפון שלי, וכשאני מרים אותו סוף סוף מהרצפה, אני מגלה שהחברה של האנה לא עבדה עליי.

על המסך מופיעות חמש הודעות שלא נקראו, וזה מה שקורה כשאתה חתיכת הבשר בתוך כריך לוהט של בחורות. סקס בשלישייה מנצח בדיקת הודעות בטלפון. זו לא התלבטות קשה.

לוגן: היי, אחי. החברה של וולסי, אלי, נוחתת אצלנו בדירה בסוף השבוע הזה.

שמור את הזין שלך בתוך המכנסיים. ג' ואני לא במצב רוח מתאים לתת לך מכות רצח אם תנסה משהו. אבל ייתכן שוולסי תהיה במצב רוח אלים. אז: זין = מכנסיים = אל תציק לאורחת שלנו.

האנה: אלי נשארת אצלכם עד יום ראשון. היא במקום רגיש כרגע. אל תנצל אותה, אני מאוד לא אשמח אם כן. ואתה לא רוצה שאני אהיה לא־שמחה, נכון?

אני מגחך. האנה. דיפלומטית כמו תמיד. אני עובר במהירות על שתי ההודעות האחרונות.

גארט: אלי תישן בחדר שלי.

הזין שלך יכול להישאר בחדר שלך.

וואו, מה פתאום כולם מתעסקים בזין שלי?

התזמון שלהם לא יכול היה להיות גרוע יותר. המבט העגמומי שלי חוזר אל הספה. האצבעות של קלי נמצאות בדיוק במקום שהייתי רוצה שהאצבעות שלי יהיו עכשיו.

אני מכחכח בגרוני, ושתי הבנות מסתכלות לעברי. ההבעה של מישל מעורפלת בגלל תשומת הלב המיוחדת שהחברה שלה נותנת לה.

"ממש לא נעים לי לעשות את זה, אבל גבירותיי, אתן צריכות ללכת," אני אומר להן.

שני זוגות עיניים נפערים למולי. "סליחה?" פולטת קלי.

"יש לי אורחת בלתי צפויה שמחכה בחוץ," אני רוטן. "וזה אומר שהבית הפך הרגע לאיזור שמוגבל לצפייה לכל מי שמתחת לגיל שמונה־עשרה." מישל מגחכת. "ממתי איכפת לך אם מישהו רואה אותך מזיין?"

זה נכון, בדרך כלל לא מזיז לי אם יש מישהו בסביבה. רוב הזמן אני אפילו מעדיף את זה ככה. אבל אני לא יכול לחשוף את ההתהוללות שלי בפני החברה של האנה. או בפני האנה וגרייס, לצורך העניין. הבנים — למי אכפת, הם מכירים את התרגיל. אבל אני יודע שגארט ולוגן ממש לא יאהבו את הרעיון שאני מקלקל את החברות שלהם. ברגע שהם נכנסו לטריטוריית הקשר־עם־מחויבות, השותפים־לשעבר שלי לצייד הפכו לצדקנים. למען האמת, זה עצוב.

"האורחת הזאת היא פרח עדין," אני אומר ביובש. "קרוב לוודאי שהיא תתעלף אם היא תראה את שלושתנו יחד."

"אני לא." קולה העצבני של אלי נשמע מכיוון הדלת.

אני עצבני לא פחות. הבחורה פשוט נכנסת לבית כאילו הוא שלה? לאאא.

"אמרתי לך לחכות בחוץ," אני נוזף בה.

"ואני אמרתי לך שקר לי," היא יורה בחזרה. ונראה שאין לה שום בעיה עם העובדה שיש שתי בחורות עירומות במרחק של שלושה מטרים.

האורחות שלי מודדות במבטן את אלי, כאילו היא חיידק מתחת למיקרוסקופים שלהן. אחר כך הן מקמטות את אפן ומסיטות את מבטן כאילו היא, טוב, לא יותר מחיידק מתחת למיקרוסקופ שלהן. בנות נוטות להיות תחרותיות כשאני בסביבה, אבל הבנות האלה, כמובן, לא רואות באלי מתחרה.

אני לא בטוח שאני מאשים אותן. היא לובשת מעיל שחור נפוח, מגפיים וכפפות, והשיער הבלונדיני שלה מציץ מתחת לכובע סרוג בצבע אדום. זה השבוע הראשון של נובמבר — אין שלג, האוויר עוד לא ממש קר, ושום דבר לא מצדיק לבישת שכבות. אלא אם כן את משוגעת. ואני מתחיל לחשוד שאלי הייז היא אולי כזאת, משום שהבחורה הזאת צועדת במצח נחושה אל הסלון וקורסת על הכורסה שמול הספה. היא פותחת את רוכסן המעיל שלה, ותוך כדי כך מעיפה מבט אל האורחות שלי, ואז פונה בחזרה אליי. "למה שלא תעבירו את המסיבה הקטנה הזאת לקומה העליונה? אני אשאר כאן למטה ואצפה בסרט או משהו כזה."

"או שאת יכולה ללכת לחדר של גארט ולצפות שם בסרט," אני אומר בחדות. אבל למען האמת, זה לא משנה. היא כבר הרסה לי את מצב הרוח, ואני לא מרגיש נוח להשתעשע עם שתי בחורות, כשרק אני והחברה הכי טובה של האנה נמצאים בבית.

אני נאנח ופונה אל הבנות, "פעם אחרת?"

אף אחת לא מוחה יותר מדיי. ככל הנראה, הגברת אלי לא הרגה רק לי את מצב הרוח, היא גם חרכה את האדמה המזוינת וזרתה עליה מלח כדי למנוע מהחרמנות להצליח לצמוח אי פעם שוב.

אלי בקושי שמה לב לבנות שמתלבשות. היא עסוקה מדיי בלהוריד מעצמה אלף שכבות של בגדי חורף ולהשליך אותם על מסעד הכורסה. כשהיא מסיימת, היא נראית הרבה יותר קטנה, בטייץ שחורים ובחולצת פסים גדולה ממידותיה, ומהר מאוד היא מתרווחת לה על כורסת הקטיפה הגדולה.

אני מלווה את קלי ואת מישל אל הדלת, שם כל אחת מהן לועסת לי את הפנים. אחר כך שתיהן אומרות שהן יזכרו לי את הפעם הבאה. כשהן הולכות, השפתיים שלי נפוחות והזין שלי שוב קשה.

אני חוזר לסלון בפרצוף זועף המסרב לשכוח. "נהנית מזה?" אני שואל.

"נהניתי ממה?"

"לדפוק לי את הסקס."

אלי צוחקת. "יש איזו סיבה לכך שלא יכולת לקחת את בלונדינית ויותר־בלונדינית למעלה? לא היית חייב לסלק אותן בגללי."

"את באמת חושבת שהייתי יכול לזיין כשאני יודע שאת יושבת כאן למטה?"

זה מזכה אותי בצחוק נוסף. "אתה מזיין בפומבי. כל הזמן. מה אכפת לך אם אני בבית?" היא נראית מהורהרת. "אלא אם כן ללכת לחדר שלך זאת הבעיה. האנה אמרה שאתה תמיד מתמזמז בסלון. מה הקטע? יש לך פשפשים במיטה או משהו?"

אני חורק שיניים. "לא."

"אז למה אתה לא רוצה לעשות את ענייני העירום שלך שם למעלה?"

"כי —" אני עוצר, הכעס חוזר אל פניי. "זה לא עניינך. למה את כאן בכלל? בית בריסטול עלה באש?"

"אני מסתתרת," היא אומרת, כאילו אני אמור להבין. ואז היא מעיפה מבט בסלון. "איפה טאקר? גארט אמר שהוא יהיה כאן."

"הוא יצא."

היא מבליטה את השפה התחתונה שלה. "טוב. זה דפוק. הוא לגמרי היה צופה איתי בסרט. נראה שאצטרך להסתפק בך."

"הרסת לי את הסקס ועכשיו את מצפה שנבלה יחד?"

"תאמין לי, אתה האדם האחרון שאני רוצה להסתובב איתו, אבל אני במשבר עכשיו, ואתה האדם היחיד כאן. אתה חייב לארח לי חברה, דין. אחרת אני אעשה משהו ממש מטומטם, וכל החיים שלי ייהרסו."

אני נזכר שהאנה סיפרה לי שאלי מתמחה בדרמה. כן. נשמע ככה.

"בבקשה?"

הבעת התחנונים שלה לא נעלמת. ועיניים כחולות תמיד עשו לי את זה. במיוחד כשהן שייכות לבלונדיניות חמודות עם ציצים יפים.

"ניצחת," אני נכנע. "אני אארח לך חברה, בסדר?"

היא נרגעת. "איזה סרט נראה?"

אנחה תקועה בגרוני. ליל שישי שלי הפך מסקס סוער בשלישייה לשמרטפות על החברה הכי טובה של החברה של החבר הכי טוב שלי.

אה, והזין שלי עדיין קשה כמו אבן תודות לנשיקות הפרידה של קלי ושל מישל.

ממש פאקינג מעולה.