הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
4 דירוגים
4
ממוצע
1
0
2
0
3
2
4
0
5
2
17
התופת
47 

התופת


דרג ספר זה מתוך 5
4 דירוגים
4
ממוצע
1
0
2
0
3
2
4
0
5
2
17
47 
47 
גודל (עמ'): 533
מו"ל: מודן הוצאה לאור

תקציר

כאשר רוברט לנגדון, חוקר הסמלים מהארוורד, מתעורר במיטת בית חולים בעיר פירנצה, אין לו כל זיכרון כיצד הגיע לאיטליה או מה קרה לו ביומיים האחרונים. מראות נוראים שבים וצפים בראשו - נהר מוצף דם, אנשים מתייסרים ואישה מסתורית הקוראת לו לעזרה. אולם עד מהרה מגלה לנגדון שהמציאות גרועה עוד יותר מהזיותיו. מסתבר כי הוא נורה בראשו, ומישהו עדיין מנסה לרצוח אותו.

יחד עם סיינה ברוקס, רופאה בבית החולים שעוזרת לו להימלט מרודפיו, חייב לנגדון לפענח חידה מתוחכמת המוליכה אל רמזים החבויים ביצירת מופת אפלה בת 700 שנה – "התופת" מאת דנטה.

 

במירוץ דרך ארמונות עתיקים, מעברים סודיים, אמנות קלאסית ומדע עתידני, מגלה לנגדון מול מי הוא מתמודד ומהי תוכניתו מקפיאת הדם של יריבו. ללנגדון נותר יום אחד בלבד כדי לגלות במי יוכל לבטוח וכיצד לעצור את התוכנית. אם ייכשל, יהפוך העולם לגיהינום עלי אדמות.

דן בראון חוזר במותחן אינטליגנטי ומסחרר שאי אפשר להניחו מהיד עד העמוד האחרון, וגם אחר כך.

דן בראון הוא מחבר "צופן דה וינצ'י", "הסמל האבוד", "מלאכים ושדים", "מבצר דיגיטלי" ו"נקודת ההונאה", שראו אור בעברית בהוצאת מודן.

 

"מהיר, חכם, שופע ידע... דן בראון הוא אמן המותחנים האינטלקטואליים".
וול סטריט ג'ורנל

"עמוס בתפניות ובתכסיסים... דן בראון יצר עלילת ספר קצבית בסגנון 'חפש את המטמון'".
ניו-יורק טיימס

המשך קריאה
  • ISBN: 20-52887
  • גודל (עמ'): 533
  • מו"ל: מודן הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 03/01/2013
  • שם המחבר: דן בראון
  • תורגם ע"י: נורית לוינסון
  • זמין להשאלה: כן

1

הזיכרונות לובשים צורה לאט... כמו בועות העולות מאפלתה של באר ללא תחתית.

אישה עטוית צעיף.

רוברט לנגדון הסתכל עליה מעבר לנהר, שמימיו הסוערים נעשו עכורים מדם. על הגדה הרחוקה עמדה האישה כשפניה אליו, ללא תנועה, רצינית, פניה מוסתרות מאחורי תכריך. בידה היא החזיקה סרט כחול, שעכשיו הרימה אותו לכבוד ים הגוויות לרגליה. ריח המוות עמד בכל מקום.

חַפֵּש, לחשה האישה. ותמצא.

לנגדון שמע את המילים כאילו אמרה אותן בתוך ראשו. "מי את?" קרא אליה, אבל קולו לא נשמע.

הזמן אוזל, היא לחשה. חפש ותמצא.

לנגדון התקרב אל הנהר, אבל ראה שהמים עכורים מדם ועמוקים מכדי לעוברם. כשנשא שוב את עיניו אל האישה, הוכפל מספר הגופות שלרגליה. עכשיו היו שם מאות, אולי אלפים, חלקם עדיין חיים, מתפתלים מייסורים, מתים מיתות שלא יעלו על הדעת... נאכלים באש, נקברים בצואה, בולעים זה את זה. הוא שמע את זעקות הכאב והסבל האנושי מהדהדות על פני המים.

האישה נעה לקראתו והושיטה את ידיה העדינות, כקוראת לעזרה.

"מי את?" צעק לנגדון שוב.

בתשובה שלחה האישה יד והרימה לאט את הצעיף מעל פניה. היא היתה יפהפייה, אם כי מבוגרת מכפי שחשב לנגדון - אולי בשנות השישים לחייה, מרשימה וחזקה, כמו פסל נצחי. היו לה לסת חזקה, עיניים עמוקות, מלאות רגש, ושיער ארוך, אפור־כסוף, שגלש על כתפיה בתלתלים. קמע מאבן תכולה היה תלוי על צווארה, נחש יחיד מתפתל סביב מטֶה.

לנגדון הרגיש שהוא מכיר אותה... בוטח בה. אבל איך? למה?

עכשיו היא הצביעה על זוג רגליים מתפתלות, שבלטו הפוכות מתוך האדמה, והשתייכו כנראה לנשמה אומללה שנקברה עם הראש פנימה עד מותניה. על ירכו החיוורת של האיש היתה אות יחידה - כתובה בבוץ - R.

R? חשב לנגדון, מהסס. כמו ב... רוברט? "האם זה... אני?"

פני האישה לא גילו דבר. חפש ותמצא, היא חזרה ואמרה.

ללא אזהרה החל אור לבן לקרון ממנה... והוא הלך והתבהר. כל גופה החל לרטוט בחוזקה, ואז, במהירות הבזק, היא התנפצה לאלף רסיסים של אור.

לנגדון התעורר בצעקה.

החדר היה מואר. הוא היה לבדו. ריח חריף של אלכוהול רפואי עמד באוויר, ואי־שם תיקתקה מכונה בקצב שקט עם ליבו. לנגדון ניסה להניע את זרועו הימנית, אבל כאב חד עצר בעדו. הוא הסתכל למטה וראה עירוי תוך־ורידי נעוץ בזרועו.

הדופק שלו האיץ, והמכונות החישו את הקצב בהתאם.

איפה אני? מה קרה?

חלקו האחורי של ראשו כאב, כאב מכרסם. בזהירות הוא שלח את זרועו החופשית ונגע בגולגולתו, כמנסה למקם את מקור הכאב. תחת שערו הדביק הוא מצא את הבליטות הקשות של כתריסר תפרים, וסביבם דם קרוש.

הוא עצם את עיניו וניסה להיזכר בתאונה.

שום דבר. ריקנות מוחלטת.

חשוֹב.

רק אפלה.

גבר בבגדי מנתחים מיהר פנימה, כנראה בעקבות המוניטור הדוהר עם קצב ליבו. היה לו זקן מדובלל, שפם עבות ועיניים עדינות שהקרינו רוגע מהורהר תחת גבותיו הסבוכות.

"מה... קרה?" הצליח לנגדון לשאול. "הייתי מעורב בתאונה?"

הגבר המזוקן קירב אצבע אל שפתיו ומיהר החוצה, לקרוא למישהו במסדרון.

לנגדון הִפנה את ראשו, אבל התנועה שילחה שיפוד של כאב דרך גולגולתו. הוא נשם עמוק ואיפשר לכאב לחלוף. אחר כך, בעדינות רבה ובשיטתיות, הוא סרק את סביבתו הסטרילית.

חדר של בית־חולים ובו מיטה יחידה. לא פרחים. לא כרטיסי ברכה. לנגדון ראה את בגדיו על דלפק סמוך, מקופלים בשקית פלסטיק שקופה. הם היו מכוסים דם.

אלוהים. זה כנראה היה גרוע.

עכשיו לנגדון הִפנה את ראשו לאט מאוד לעבר החלון שליד מיטתו. בחוץ היה חושך. לילה. לנגדון הצליח רק לראות את בבואתו בזכוכית - זר חיוור כאפר, עייף, מחובר לצינורות ולחוטים, מוקף ציוד רפואי.

קולות הגיעו מן המסדרון, ולנגדון הִפנה שוב את מבטו אל החדר. הרופא חזר, הפעם בלוויית אישה.

היא נראתה כבת שלושים, לבושה בגדי מנתחים כחולים, ושערה הבלונדיני היה קשור על עורפה בזנב סוס עבה שהתנדנד מאחוריה כשהלכה.

"אני דוקטור סייֵנה בְּרוּקס," היא אמרה וחייכה אל לנגדון כשנכנסה. "אני אעבוד עם דוקטור מרקוני הלילה."

לנגדון הינהן חלושות.

דוקטור ברוקס, גבוהה וגמישה, נעה בהילוך החלטי של ספורטאית. גם בבגדי המנתחים חסרי הצורה היא שפעה אלגנטיות חיננית. אף שלא היתה מאופרת כלל, נראה עורה חלק להפליא, ורק נקודת חן זעירה מעל שפתיה בלטה עליו. עיניה, אף שהיו חומות ועדינות, נדמו חודרות באופן לא רגיל, כמו היו עדות לחוויה עמוקה שרק לעיתים נדירות פוגשים בה אנשים בני גילה.

"דוקטור מרקוני לא כל כך יודע אנגלית," היא אמרה והתיישבה לצידו, "הוא ביקש ממני למלא את טופס הקבלה שלך." היא שלחה אליו חיוך נוסף.

"תודה," הצליח לנגדון לומר.

"בסדר," היא פתחה בנימה עניינית. "מה שמך?"

נדרש לו רגע. "רוברט... לנגדון."

היא כיוונה עט־פנס דולק לתוך עיניו של לנגדון. "עיסוק?"

המידע הזה עלה עוד יותר לאט. "מרצה. לתולדות האמנות... והסמלים. באוניברסיטת הרווארד."

דוקטור ברוקס כיבתה את הפנס ונראתה מופתעת. הרופא בעל הגבות הסבוכות נראה מופתע באותה מידה.

"אתה... אמריקאי?"

לנגדון נעץ בה מבט נבוך.

"זה רק..." היא היססה. "כשהגעת הנה הלילה, לא היו עליך מסמכים. לבשת ז'קט האריס טוויד ונעלת מוקסינים של סומרסט, לכן חשבנו שאתה בריטי."

"אני אמריקאי," אמר לנגדון, עייף מכדי להסביר את העדפתו לבגדים מחויטים היטב.

"כואב לך משהו?"

"הראש," השיב לנגדון. מצבה של גולגולתו הדואבת הורע בגלל אורו הבוהק של הפנס. תודה לאל, עכשיו היא החזירה אותו לכיסה, אחזה בפרק ידו של לנגדון ובדקה לו את הדופק.

"התעוררת בצעקות," אמרה האישה. "אתה זוכר למה?"

לנגדון נזכר שוב במראה המוזר של האישה עטוית הצעיף המוקפת גוויות מתפתלות. חפש ותמצא. "היו לי סיוטים."

"על מה?"

לנגדון סיפר לה.

הבעת פניה של דוקטור ברוקס נותרה ניטרלית כשהיא רשמה הערות על לוח כתיבה. "יש לך מושג מה היה יכול לעורר מראה מפחיד כזה?"

לנגדון פישפש בזיכרונו והניד את ראשו, אשר הגיב במחאת כאב.

"בסדר, מר לנגדון," היא אמרה והמשיכה לכתוב, "כמה שאלות שגרתיות. איזה יום היום?"

לנגדון חשב רגע. "שבת. אני זוכר שהלכתי היום, מוקדם יותר, בקמפוס... לסדרת הרצאות אחר הצהריים ואז... זה פחות או יותר הדבר האחרון שאני זוכר. נפלתי?"

"תכף נגיע לזה. אתה יודע איפה אתה?"

לנגדון ניחש כמיטב יכולתו. "בית־החולים הכללי של מסצ'וסטס?"

דוקטור ברוקס רשמה עוד הערה. "יש מישהו שצריך לטלפן אליו בשמך? אישה? ילדים?"

"אף אחד," השיב לנגדון מוכנית. הוא תמיד נהנה מן העצמאות ומהבדידות שסיפקו לו חיי הרווקות שבחר בהם, אף כי נאלץ להודות שבמצבו הנוכחי היה מעדיף לראות לצידו פנים מוכרות. "יש כמה חברים לעבודה שהייתי יכול לצלצל אליהם, אבל אני בסדר."

דוקטור ברוקס סיימה לכתוב, והרופא המבוגר יותר התקרב. אחרי שהחליק באצבעותיו על גבותיו הסבוכות, הוא הוציא מכיסו רשמקול קטן והראה אותו לדוקטור ברוקס. היא הינהנה בהבנה ופנתה שוב אל החולה שלה.

"מר לנגדון, כשהגעת הלילה, מילמלת משהו שוב ושוב," היא הסתכלה על דוקטור מרקוני, שהרים את הרשמקול הדיגיטלי ולחץ על כפתור.

ההקלטה החלה להישמע, ולנגדון זיהה את קולו החלוש ממלמל אותו משפט שוב ושוב: "Vesorry. Vesorry."

"נשמע לי," אמרה האישה, "שאתה אומר, "Very sorry. Very sorry", 'מצטער מאוד. מצטער מאוד.'"

לנגדון הסכים, ועדיין לא זכר זאת כלל.

דוקטור ברוקס נעצה בו מבט חודר. "יש לך מושג למה אמרת את זה? אתה מצטער על משהו?"

כשפישפש לנגדון בחללים האפלים בזיכרונו, ראה שוב את האישה העטויה צעיף. היא עמדה על גדת נהר עכור מדם מוקפת גוויות. צחנת המוות חזרה.

פתאום תקפה אותו תחושה אינסטינקטיבית של סכנה... לא רק לעצמו... אלא לכול. הצפצופים במוניטור שניטר את קצב ליבו הגבירו מהירות. שריריו התכווצו, והוא ניסה להתיישב.

דוקטור ברוקס הניחה יד תקיפה על חזהו ואילצה אותו לשכב. היא שלחה מבט אל הרופא המזוקן, שניגש אל דלפק סמוך והחל להכין משהו.

דוקטור ברוקס רכנה אל לנגדון ולחשה: "מר לנגדון, חרדה היא תופעה שכיחה בפגיעות מוח, אבל אתה חייב להוריד את קצב הדופק שלך. בלי תנועות. בלי התרגשות. רק תשכב בשקט ותנוח. אתה תהיה בסדר. הזיכרון יחזור אליך לאט."

הרופא חזר עכשיו כשבידו מזרק ונתן אותו לדוקטור ברוקס. היא הזריקה את תוכנו לתוך העירוי של לנגדון.

"זה אמור להרגיע אותך," היא הסבירה, "וגם לשכך את הכאב." היא קמה ללכת. "אתה תהיה בסדר, מר לנגדון. רק תישן. אם תצטרך משהו, תלחץ על הכפתור שליד המיטה שלך."

היא כיבתה את האור ויצאה עם הרופא המזוקן.

באפלה חש לנגדון איך התרופות זורמות בדמו כמעט מייד, גוררות את גופו חזרה לאותה באר עמוקה שיצא ממנה. הוא נלחם בהרגשה הזאת, אילץ את עיניו להישאר פקוחות באפלת חדרו. הוא ניסה להתיישב, אבל גופו היה כמו מלט.

כששינה את תנוחתו, הוא מצא את עצמו שוב בפניו אל החלון. האורות כבו, ובזכוכית הכהה נעלמה בבואתו, ובמקומה נראה קו רקיע מואר מרחוק.

בין קווי המתאר של צריחים וכיפות בלטה חזית מלכותית אחת בשדה הראייה של לנגדון. הבניין היה מבצר אבן מרשים ולו מעקה מחורץ ומגדל בגובה מאה מטרים שקצהו בלט כלפי חוץ, והבליט חומת אשנבים מוצקה.

לנגדון התיישב זקוף במיטה, והכאב התפוצץ בראשו. הוא נאבק בפעימה המייסרת וקיבע את מבטו במגדל.

לנגדון הכיר היטב את המבנה היְמֵי־בֵּינַימי.

הוא היה יחיד במינו בעולם.

לרוע המזל, הוא גם היה ממוקם במרחק של יותר מששת אלפים קילומטרים ממסצ'וסטס.

***

מחוץ לחלונו, נסתרת בין הצללים של ויה טוֹרֵגאלי, ירדה אישה חסונה מאופנוע הב־מ־וו שלה והתקדמה בצעד זריז כפנתר העוקב אחר טרפו. מבטה היה ממוקד. שערה הקצוץ - שהזדקר מראשה - בלט על רקע הצווארון המורם של חליפת העור השחורה שלה. היא בדקה את האקדח עם משתיק הקול ונשאה את עיניה אל החלון שבו כבה זה עתה האור בחדרו של לנגדון.

מוקדם יותר באותו לילה השתבשה לגמרי משימתה המקורית.

גרגור של יונה אחת שינה הכול.

עכשיו היא חזרה לתקן את המעוות.