הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
3.5
ממוצע
1
0
2
1
3
0
4
0
5
1
2
גם ב - Kindle
השתיקות
42 

השתיקות


דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
3.5
ממוצע
1
0
2
1
3
0
4
0
5
1
2
42 
42 
גודל (עמ'): 560
מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר

תקציר

יש ספרים שהפלא של עצם כתיבתם נוכח בכל עמוד ועמוד בהם.

"השתיקות" הוא ספר כזה. מחברו הוא איש צעיר שנולד וגדל בישראל, ועד אמצע שנות ה-30 של חייו אפילו לא ביקר בפולין. אבל סבתו, ניצולת מחנות העבודה, הריכוז וההשמדה של אירופה, סבתו השותקת מניה, ששתקה את ילדותה ואת נעוריה, ושתקה את נישואיה הראשונים, ושתקה את סיפורה של בתה הבכורה, הציתה את סקרנותו ואת דמיונו ושיגרה אותו למסע פרטי ארוך מאוד, שבמהלכו התהווה אט-אט הספר הזה - ספר שאף שנכתב ממרחק של עשרות שנים ואלפי קילומטרים מן האירועים שסביבם הוא נטווה, הוא נקרא ונחווה כאילו נכתב מטבורם ונחרך בלהבותיהם.

כבר בעמוד הראשון ביצירה הגדולה הזאת מצניח יובל ירח את קוראיו לתוך מערבולת חייה של משפחה יהודית בקרקוב של תחילת המאה ה-20, ומכאן ואילך הוא מוביל אותם בתוכה, וסביבה, והלאה ממנה, לתוך מעמקי ההיסטוריה ברגעיה האפלים ביותר, נישא על כישרונו להיטמע במסופר ובכך להפוך את טריליוני הפרטים של הימים ההם לסיפור מסחרר, מצמית ומפעים.

"השתיקות" הוא ספר ייחודי בחיותו ובעוצמת החוויה הטמונה בקריאתו. זהו ספר שחלקים גדולים בו דומיינו בכוחה של האהבה, ועם זאת, ואולי דווקא בשל זאת, הוא מעניק לקוראיו תחושת שיתוף היסטורית משל היה יומן נדיר שהתגלה לפתע.

יובל ירח, בן 45, מורה, מתגורר בדרום הארץ.

"יובל ירח מצטרף למסורת של סופרים גדולים כמו ברנר, ברדיצ'בסקי וגנסין - סופרים שלוקחים אחריות. הרצון לגעת בכבשנה של הוויה אנושית ולאומית הוביל אותו למהלך ספרותי נועז, ובעשותו כן הוא מזכיר לנו שספרות היא לא רק בידור ושעשוע של מעבד תמלילים ושהיא יכולה לעלות שוב על דרך שממנה ירדה. בתקופות של דכדוך, הידיעה שבמקום מן המקומות יושב אדם מישראל שכותב כך - זהו דבר המעניק תקווה". חיים באר

המשך קריאה
  • ISBN: 15100577
  • גודל (עמ'): 560
  • מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר
  • יצא לאור ב-: 28/03/2016
  • שם המחבר: יובל ירח
  • זמין להשאלה: כן

דבר המחבר

ספר זה מתבסס על חיי סבתי, מניה וולפגאנג ז"ל, אבל כמעט דבר מן הכתוב בו לא שמעתי מפיה. לאורך השנים היא עצמה בקושי דיברה, ותמיד הדפה שאלות בנושא ההוא, ואחרי שהיתה טורחת סביבנו בפינת האוכל ומכינה ומגישה ודואגת (תמיד דואגת) היתה נשארת לשבת במטבח ושותקת שם.

לכן חיפשתי לבד. כי למרות לימודי ה״שואה״ בבית הספר והכתבות בעיתונים ותוכניות הטלוויזיה, ושוב מחדש יום השואה והסיפורים והעדויות, הרבה מאוד נותר באפלה, ואחרי מותה של סבתא התגבר אף יותר הרצון, וקראתי עוד, ואט־אט מצאתי את עצמי כותב את הספר שלפניכם, ואף מובל בעקבותיו לכמה מסעות בפולין, לרבות לפגישה עם צאצאי מציליה של אמי בזמן המלחמה. רציתי להתחקות אחר הפכים הקטנים של היום־יום של סבתא שם ולהבין את השאלות שהחיים הציבו לה בעת של תהפוכות נוראיות; רציתי להבין את הרקע החברתי, התרבותי וההיסטורי אבל גם את התחושות והמחשבות הפרטיות ביותר; עניין אותי טעם המרק שקיבלה בקערת הפח במחנות, אבל גם טעמי המרק שהכירה בילדותה בקרקוב ושנשאה עמה בזיכרון באותן שנות רעב; עניינו אותי התמורות ביחסים שבין בני המשפחה לאור השינויים שכפו החיים, אבל גם עומק הבוץ במחנות הריכוז, הסלנג שבו השתמשו שם והשדה הראשון שבו ישנה לאחר השחרור. הכול עניין אותי, בעצם.

התחקיר לאירועים ההיסטוריים המוזכרים בספר נשען על מקורות רבים: ארכיונים בארץ ובעולם, ובעיקר ארכיון יד ושם, ריאיונות עם ילידי קרקוב ואסירי המחנות, מאגרי מידע באינטרנט, שירות האיתור של Bad Arlosen, קטעי ארכיון מן העיתונות הכתובה של השנים ההן, פרסומים אקדמיים, ספרי היסטוריה וספרי זיכרונות וכן ירחון ארגון יוצאי קרקוב. אבל מובן שגם לנוכח ריבוי המקורות, בנסיבות האלה של כתיבה לאחר מותה של סבתא היה עלי להשלים בעצמי פערים רבים בסיפור, ולפרקים גם לגשר בין עדויות שונות זו מזו באותו עניין עצמו. וכך עשיתי. ומובן שכל העת עמדה לנגד עיני השאיפה לתעל את החירות האמנותית כדי להתקרב אל האמת ההיסטורית, להשלים כמיטב יכולתי מן הדמיון בדרך שתחזק את תיאור המציאות. ועדיין, ואף על פי שזהו רומן המתכתב עם אירועים שהיו ונסמך עליהם ככל יכולתי, זהו איננו מחקר היסטורי אלא ספרות.