הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
2
ממוצע
1
1
2
0
3
1
4
0
5
0
0
השריד שנותר
יצחק בשביס זינגר
44 

השריד שנותר

יצחק בשביס זינגר

דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
2
ממוצע
1
1
2
0
3
1
4
0
5
0
0
44 
44 
גודל (עמ'): 248
מו"ל: ידיעות ספרים

תקציר

לראשונה מוצג בפני הקורא העברי מטמון גנוז: סיפורי ביכורים ופרקי רומן בלתי-גמור, שנכתבו ביידיש בידי הסופר היהודי חתן פרס נובל לספרות יצחק בשביס-זינגר במהלך העשורים הראשונים של המאה העשרים. אלו הן יצירות שמעולם לא תורגמו וכמעט שנשכחו בין דפי העיתונים הישנים במזרח אירופה.

הסיפורים מכוונים את מבטנו אל מרתף החיים וחודרים עמוק אל מעמקי הנפש האפלים. פרקי הרומן מסעירים בחושניות הצבעונית שלהם, המשולבת בביקורת מרדנית על חוליי החברה ובהומור שובה לב, ומהלכים על הקורא קסם כסימפוניה בלתי-גמורה המותירה בשומעיה טעם של עוד.

"אני מספר על בני אדם עם יצרים וחלומות, פחדים ותסכולים, תשוקות פראיות וסטיות" – הצהיר בשביס-זינגר בריאיון שנערך עמו ב-1978. קובץ זה מגלה כי קו אמנותי זה הנחה אותו גם שישה עשורים קודם לכן, כשהתחיל את דרכו הספרותית.

סיפוריו האהובים של בשביס-זינגר נוטפים אומץ וכנות. זוהי ספרות שניגודים הנחשבים בלתי-אפשריים דרים בה בכפיפה אחת: ייאוש ותקווה, מרד והשלמה, שנאה ואהבה, ערמומיות וחמלה, ריחוק וקִרבה – כל אלה מתמזגים זה בזה באופן ייחודי ושובה לב על פי חוקיותם החמקמקה של החיים עצמם.

השריד שנותר פורש מסכת מרשימה של אורחות חיים ורעידות אדמה קטנות בתוכן, שנכתבה ביד בוטחת של אדם צעיר, אשר בעט במוסכמות כדי לסלול את דרכו. זוהי מתנה של ממש לקוראים הנאמנים של בשביס-זינגר ומנת פתיחה מעוררת תאבון למי שטרם התוודע ליצירותיו.

המשך קריאה
  • ISBN: 3625430
  • גודל (עמ'): 248
  • מו"ל: ידיעות ספרים
  • יצא לאור ב-: 19/09/2016
  • שם המחבר: יצחק בשביס זינגר
  • תורגם ע"י: בלהה רובינשטיין

לעת זִקְנָה

א

כל עוד אשתו של גימפל הבַּלָּן היתה בחיים, הוא היה חתיכת בן אדם; פחות או יותר בסדר. אכן, שנים רבות כבר לא שאב מים, ואלמלא אשתו שיינדל היתה מרוויחה משהו בעסקי החלב שלה, לא היה להם דבר. אבל שיינדל דווקא הרוויחה. היא התרוצצה בכפרי הגויים וקנתה חלב. במזווה הביתי שלהם עמדו תמיד מְכָלֵי חלב וסירי שמנת גדולים. היא גם חבצה חמאה, ומפעם לפעם אפילו נשאה והביאה שק מלא קמח שיפון.

גימפל שכב תמיד במיטת ברזל קטנה, יחף ובמכנסיים בלבד. הוא היה נכה למחצה: התקשה ללכת וידו היתה שבורה. הוא לא היה מסוגל לעשות דבר וכמעט לא יצא מהבית. בימים הנוראים נשען על קביים וגרר את עצמו אל בית הכנסת.

השנים עברו, והבנות שנולדו לו לעת זִקְנָה גדלו ויצאו אל העיר הגדולה כדי לעבוד שם כמשרתות. בכל קיץ היו חוזרות הביתה למשך שבוע: נערות גבוהות, יפות ומגונדרות, בשמלות עם מחשוף וגרביים בצבע העור. אנשי העיירה דיברו בגנותן, סיפרו עליהן כל מיני מעשיות מכוערות, אבל גימפל לא ידע דבר. ברגע שראה אותן בפתח הבית מיהר ככל יכולתו לכפתר את מכנסיו. פניו החשוכות והמעוכות האירו, והוא התנשם בכבדות וגנח: "אוי... אַיי... ברוכות הבאות!"

בכל שנה הביאו הבנות לאביהן בגדים, מצעים, לבָנים. בין לבין הן פתחו לרווחה את החלונות הסגורים תמיד, והאוויר נמלא ניחוח. כל הסמרטוטים שהיו זרוקים על הקרקע כאילו נעלמו מתחת לפני האדמה. אור נשפך על קורות התקרה, והחדר הקטן נהיה רחב וחגיגי מתמיד. גימפל לא הפסיק לגנוח ולהתאנח מרוב עונג. לאשתו אמר בגאווה של אב: "אני לא מצליח להבין איך הן נהיו יפות כל כך. אני לא זוכר שאת היית יפה כמוהן. הָא?... אוי!" רגלו התכווצה והכאיבה לו...

הוא היה עדיין אבי המשפחה, ביתו הקטן בא לו בירושה מסבו, האישה היתה שלו, וגם הבנות הן שלו. אם איזו אישה היתה באה לקנות חמאה או שמנת ושיינדל לא היתה בבית, גימפל היה טוען: "האמיני לי, אני לא יכול לתפוס כמה זה עולה לי... הלוואי שכך אזכה לבריאות ולרפואה שלמה..."

אבל הצרות הממשיות התחילו מיד אחרי ששיינדל נפלה בביתה של איזו גוֹיה, ונשמתה עלתה למרום. כבר למחרת היום לא היתה חתיכת לחם בבית, ולא היה מי שיקנה לחם. החברים הטובים זנחו אותו, וכל פרי עמלה של שיינדל בעסקי החלב ירד לטמיון.

בימים הראשונים נכנסה אֶלְקֶה, השכנה עם השיניים הצהובות הארוכות, ובישלה עבורו תפוחי אדמה בקליפתם. מפעם לפעם פלטה "אוי" בקול רם שבקע מעומק הלב. זאת היתה הגניחה שהשמיעה כהקדמה לפני שסיפרה, ישר על הבוקר, שמישהו מת: היא היתה נאנחת, נדה בראשה ומשתתקת. שתיקה רטנונית, שנמשכה עד שהיו שואלים אותה: "מה זה, אלקה, מה קרה?"

הפעם היא מסרה לגימפל בשורה שאין רעה ממנה: "מדברים על הבנות שלך. אומרים שהן מתעסקות בלוּבְּלין בעניינים מגונים... כן, כולם יודעים שככה זה. אפילו אומרים שכעת הן מתכוונות לבוא לגור כאן..."

שתיקתו של גימפל העידה שהוא הבין הכול: לא זו בלבד שאין לו אישה, אלא גם בנות אין לו. הוא נשא את עיניו אל הקורות המושחרות של תקרת בית סבו וקילף בציפורניו הארוכות והמזוהמות את תפוח האדמה המבושל. אבל ידיו הכחושות והנוקשות רטטו, והוא לא יכול לשים את המזון בפיו.

"מילא, נו..." געה בקול בוכים וגירד בעקשנות את סבך השיער של זקנו הלח, "שיהיה כך..."

ב

הבנות הגיעו ושכרו לעצמן דירה על החולות בקצה העיירה. הן הציבו עציצי פרחים על אדן החלון, לבשו שמלות אדומות וחבשו כובעים ירוקים. מפעם לפעם התעטפו במטפחות משי ויצאו לטייל ברחובות העיירה, מדיפות סביבן ריח בושם חזק.

עקרות בית הצביעו על יוצאות חלציו של גימפל, ופיהן השמן פלט קללות מהולות בדברי לעג ובוז. בעלי מלאכה ונכבדי המקום שעברו ברחוב עצרו את בנות גימפל, נעצו עיניים זועמות בפרצופן הטמא ונזפו בהן: "אתן צריכות להתבייש שכך אתן מבזות את אביכן לעת זקנה..."

גימפל עצמו נהיה יושב קבע בבית המדרש. ימים שלמים ישב שם ליד התנור, מלמל פסוקי תהילים ועישן עלים שנשרו מזרדים של בית המרחץ,1 כשידו המעוקמת והנוקשה מושטת לפניו.

מאז הגיעו בנותיו לכאן, גופו התקשה והתאבן יותר ויותר. כמו תמיד, היה לו תיאבון של גוי. אם מישהו הביא גזרים, הוא אכל אותם. מישהו אחר תחב לידו חופן שעועית מבושלת - הוא אכל גם את זה.

מאז שבנות גימפל הגיעו אל העיירה, חובשי בית המדרש הצעירים נתקפו הרהורי חטא וקבעו לעצמם מנהג חדש: ללמוד ליד החלון. כשהעיניים מתנוצצות והשפתיים מתעקמות בחיוך חמדני, אי-אפשר להסתפק בהרהורים. הם מקיפים את גימפל ואומרים לו: "יש לך דרישת שלום מהבנות שלך, ר' גימפלה. הן רוצות להעלות בחכתן דווקא בחור של בית המדרש... אולי אתה יודע מדוע? כלומר, אולי הן גילו לך?" החבר'ה צובטים זה את זה בעליצות ונחנקים מרוב צחוק. גם לגימפל נמאס לומר פרקי תהילים, והוא עונה לחבר'ה-לצים בבדיחות הדעת: "הסיפור לא שווה הרבה, האמינו לי... היי... בחיי, בחורים, זה לא שווה יותר מצנון או לֶפֶת. כן... לֶפֶת מרווה את הפה והגרון..."

המבוגרים לא נמצאים כאן, והחבר'ה הצעירים מספקים לו הרבה לֶפֶת. מקלפים עבורו, חותכים לחתיכות, וגימפל לועס בשיניו, שיני בהמה חזקות. הוא מעלה גירה, מניד בראשו ומשעשע את החבר'ה בדברי זימה וניבול פה. הוא אפילו מדבר על בנותיו: "לא נורא," הוא אומר, "הן מרוויחות בכבוד את הפרוטות שלהן..."

הוא מחייך בפה מעוקם, ובשעת מעשה מרגיש כמי שנטרפה עליו דעתו. הוא עוצם עין אחת בציפייה שחיוכו העקום יימוג וייעלם. הוא יושב דומם, ועל פניו עולה העוויה של אדם שעשה משהו מאוס ומגונה בנוכחות אנשים אחרים. אחר כך הוא מעיף מבט בספר התהילים2 שדפיו הצהיבו כטבק, ממלמל כמה פסוקים ומלחלח את אצבעו הצהובה מטבק כדי שיוכל להמשיך לדפדף. הוא חוזר על המילים, פונה אל היושב במרומים, והבחורים צובטים את בשרם מרוב צחוק. "חבל," הם אומרים, "חבל, ר' גימפלה, שלא למדת להיות סַדַּר דפוס. אתה מסדר את האותיות כמו סַדָּר אמיתי..."

ג

בחורף התמוטט גג ביתו של גימפל, והוא עבר ללון בבית המדרש. תחילה לא עשו מזה עניין, אבל לאחר זמן התחילו נכבדי העיר להרטיט את נחירי האף השעירים, לעצום עין אחת ולעקוב בתשומת לב אחרי הריח שפשט באוויר. אחדים מהם התחילו לרטון ולהתלונן: "ריח מגעיל..." הורו בכיוון התנור, "סירחון מעופש..."

הם שלפו את קופסאות טבק ההרחה וכיבדו זה את זה כדי לבדוק אם ניחוח הטבק מבטל את הריח שקדם לו. אבל אחרי בדיקה ממושכת חזרו ונגעלו כבתחילה.

"חילול השם..." טענו, "פשוט אסור להזכיר את הדבר המפורש..."

סַבָּל צעיר, בחור מגודל שיער, בעל פנים בשרניות אדמדמות וזקנקן בלונדיני, העיד שראה במו עיניו איך הזקֵן טימא את הכיור לנטילת ידיים. בבית המדרש פרצה מהומה. האנשים המבוהלים ציוו לשפוך את המים ולהסיר את התפילין. הממונה על המקווה - מרדכי-יוסף, יהודי נכה אבל תקיף ונמרץ, שנהג לשבת תמיד ליד עמוד לימוד וללמוד מדרש - קם ממקומו, השעין את גופו המעוקם על מקלו הכבד וצעק בקולי-קולות: "גימפלה והבנות שלו טימאו את כל העיר!... סבלנו ממנו די והותר! די, מספיק! קחו עגלה רתומה לסוס והסיעו אותו מכאן! הובילו אותו לשם, אל --- אתם מבינים --- אל הזונות שלו! התפוח לא נפל רחוק מהעץ!..."

עיניו הירוקות, הלחות תמיד, יקדו בזעם. הגבות העבותות נצמדו זו לזו. הוא לא הפסיק למחוט את חוטמו הארוך והאדום; למחוט ולירוק; למחוט ולירוק. הוא התנפל על השַמָּש שהרשה לגימפל ללון כאן, קילל וגידף את הגבאים, כינה אותם "בורים ועמי ארצות" וטען שלפי הדין אסור להם להיות גבאים. אחר כך ציווה על הנערים שהיו שם להביא לו ספרי הלכה, והורה באצבעו הארוכה והלבנה כאצבעו של מת על הכתוב בספר "שולחן ערוך": "יתרחק מן הצואה ומי-רגליים ד' אמות, ואם יש גרף של רעי או של מי רגליים בחדר - לא יתפלל שם כל-עיקר..."

"אתם מבינים או לא? כתוב במפורש! לקוח מהגמרא! הֵא לכם, העיפו לפחות מבט!"

הוא משך והוציא ספר אחרי ספר, דיבר בלהט על פִּיות של חזירים, ועל כך שהתפילה שנשאו היום היא "תועבה". הגבאים נבהלו מחומרת ההלכות שהציג והורו להביא עגלה.

"זהו, סוף! הובילו אותו רחוק מכאן!" ציוו על הצעירים. "אמרו להירש של מלכה3 שימהר לנסוע עם הסוסה, וניפטר מכל העניין!"

*

כעבור שעה שכב גימפל במיטה, מכוסה שמיכה אדמדמה, וראשו מונח על כר. ריח טמא שרר בחדר הקטן, תמונות של נקבות עירומות היו תלויות על הקיר, משהו רתח ובעבע במטבח. שתי בנותיו הסתובבו כמו גוֹיוֹת, בחזיות ובתחתוניות אדומות קצרות. הן גיהצו כבסים וזמזמו איזה זמר בקול כבוש ונזעם.

הן כבר סיכמו ביניהן לשלוח את גימפל בו בערב לבית חולים בלובלין, התווכחו ורבו ביחס לכסף הדרוש לתשלום וקיללו את בעל העגלה שהביא לכאן את אביהן.

גימפל שכב בעיניים עצומות, מנומנם למחצה, ומפעם לפעם פלט אנחה כבדה ומרה: "אוי... אַיי..."

הצעירות נמלאו רחמים, ניגשו אל האב, הקשיבו לאנחותיו ואמרו: "בבית החולים לא יחסר לך דבר, אבא. אנחנו נעבוד ונשלם הכול..."

פתאום נכנס אל הדירה חייל גבוה, מחוטט פנים, חגור חרב מבהיקה שנגררה אחריו. הוא נעמד ליד הדלת והעיף בגימפל מבט אידיוטי, מהול בבדיחות דעת של שיכור. הבת הבכירה הציצה אל אביה, תוהה מה לעשות בו. היא חיטטה באוזן במאמץ נואש לטכס עצה. מה עושים?

כך עמדה כמה דקות, ולבסוף ניגשה חרש אל מיטת האב: "תסתובב עם הפנים אל הקיר, אבא..." אמרה בשקט, בקול נמרץ רווי כוונה סמויה, כמו שמדברים עם אדם קרוב על עניינים לא כשרים. "אתה שומע או לא? שכב כך כל הזמן, עד שאומר לך די. הנה כך... כך..."

עמ' 14 ריק