הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
השער האבוד

השער האבוד


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0

במקום 37 

22.2 

במקום 37 

22.2 

גודל (עמ'): 282
מו"ל: עם עובד

תקציר

"בצידו השני של הרחוב זז שער ברזל כבד ונפתח כדי סדק. יד מקומטת הציצה מבעד לשער וסימנה להם להיכנס. הם הביטו זה בזה, הפצע של מור דימם. הוא בקושי היה מסוגל ללכת. הם ידעו שלא יצליחו להגיע רחוק ככה, ולהישאר ברחוב היה מסוכן מדי. לא היה להם מה להפסיד".

חייהם של שלושה בני נוער - יהודי, ערבייה מוסלמית ונוצרי - מצטלבים כשהם מוצאים את עצמם בליבו של פיגוע טרור רחב היקף שבו נפגעים הוריהם. כדי להינצל עליהם לוותר על כל מה שהם יודעים ומכירים.

לכודים בתוך העיר הבוערת, אניס, ים ומור נמלטים בעזרת מפה מסתורית אל מערכת מנהרות סודית מתחת לעיר העתיקה בירושלים, ושם עליהם למצוא שער קדום שהאגדות מספרות כי הוא מוביל ישר אל ממלכת השמיים. אולם הקרב הקשה מכל מתחולל בתוכם. האם יצליחו לגלות את פשר הקשר העמוק והמסתורי המחבר ביניהם, ששורשיו מגיעים לחיים קודמים ומעבר להם? האם יצליחו לוותר על דעות קדומות כדי להגיע לאמת ולמצוא את השער?

השער האבוד הוא מסע התבגרות מואצת אל גבולות ההעזה והאהבה. ברומן קולח ומותח אביטל דיקר מוליכה את גיבוריה בנשימה עצורה עד לסוף הבלתי מתפשר.

אביטל דיקר היא שחקנית, זוכת פרס אופיר ופרס התיאטרון. ספרה הראשון הוא "מאז הלילה ההוא" (כתר, 2004). ספרה השני הוא "יומן על רומן שהיה" (ידיעות אחרונות, 2008). פרסמה

המשך קריאה
  • ISBN: 3200220407
  • גודל (עמ'): 282
  • מו"ל: עם עובד
  • יצא לאור ב-: 28/08/2018
  • שם המחבר: אביטל דיקר
  • זמין להשאלה: כן

פרק 1

אניס

לבושה בגלימה שנרקמה מפיסה של שמיים פילסה את דרכה בערפל הרך, אוחזת בשולי הגלימה שהרוח העזה איימה להעיף למעלה.

בקצה, היכן שנפער השער, המתינו קרוניות בטורים מסודרים להסיע את הקהל.

בכל פעם שקרונית התמלאה בנוסעים, הרוח הגבירה את נשיפתה, דוחפת ומנתקת אותה מרציף הטעינה והודפת אותה קדימה.

"לא יותר מחמישה בספסל", הדהד בחלל קול נשי חמור סבר בחוסר סבלנות.

בצמדים ובשלישיות קפצו הנוסעים בצהלה, שוקעים בכיסאות הרכים. הרוח ניתקה את הקרונית והעיפה את הנוסעים קדימה במהירות מסחררת.

"לאן אנחנו נוסעים?" שאלה אותו, כף ידה הזעירה נתונה בידו. "אל אולם ההמתנה. ממש כלום את לא זוכרת", ענה במקומו ילד ממושקף עם המון נמשים על הלחיים שישב בכיסא השלישי מאחור.

זה המקום לומר שהמילה ילד כמעט מתאימה אבל לא בדיוק, היות שמדובר בנשמות. כן, בדיוק, אותן נשמות שעלו זה עתה למעלה לשמיים וממתינות לרדת בחזרה לעולם המבולבל שלמטה. ברגע זה הן חכמות כעולם עצמו, זקנות כנצח וילדותיות כתחילת הזמן.

הענן בלם בחדות ונערם בהר של התנפחות כועסת תוך שהוא פולט סלסולים של צמר לבן. שערה הארוך של הילדה הזדקר למעלה בתוך הקרונית, ותלונות נשמעו מכל העברים כשהנוסעים נתקלו ונחבטו זה בזה.

היא כמעט הצליחה להחליק את השיער בחזרה למטה כשמשב רוח עצבני ירק אותם החוצה מהקרון בחבטה, נושף ומגחך למראה הגלימות המתעופפות, לפני שפנה לטפל בקרונית הבאה. אניס נחבטה קלות בברך, היא התרוממה ושפשפה את הברך השרוטה, מחפשת את ים בהמון. מצד ימין, במרחק לא גדול ממנה, ראתה אותו. חיוך קטן של הקלה האיר את הכחול הרציני של עיניו כשהבחין בה. היא ניסתה להגיע אליו, אבל מטר של כוכבים נופלים בדיוק הבריח את כולם לצדדים. "תיזהר!" צעק ילד שמנמן על כוכב נופל ששרט אותו בדרכו למטה.

אניס הרימה את עיניה והתבוננה סביב. מלאכים בכנפיים ארוזות וארשׁת פנים מוטרדת התרוצצו מסביב ונשפו במרץ אותיות באוויר. האותיות מיהרו להתחבר למילים, ואלו דחקו זו את זו בניסיון להגיע ראשונות לראש הרשימות הארוכות מלאות המטלות שהתעופפו מאחורי המלאכים הממהרים והטרודים ממקום למקום.

בכפפות לבנות כיוונו הסדרנים את הנוסעים והאיצו בהם לרדת בזהירות דרך הקשת בענן שנמתחה בגאווה וניערה את גווניה בשחצנות כשהיא משפריצה טיפות צבע לכל עבר.

אניס דרכה בזהירות על הקשת, והמדרגה הירוקה הפכה אדומה. היא עצרה והביטה לרגע במצעד הצבעים המתחלפים.

"היי", אמר ים שהגיח מאחוריה והניח את ידו על כתפה.

אניס נשמה בהקלה. הוא מצא אותה, היא שילבה את האצבעות של כף ידה חזק בתוך האצבעות הארוכות והחזקות שלו.

קרן אור רטטה בחוסר סבלנות בקצה המדרגות. "לעלות בזהירות, זה חם, ולא לשכוח לחגור חגורה", הדהד שוב הקול הנשי חמור הסבר בחלל.

שורות־שורות טיפסו הנוסעים פנימה לתוך הקרונית הבאה שהמתינה ריקה במורד המדרגות, מעקי המתכת הלבנים רטטו בקוצר רוח. אניס לא הספיקה להיחגר בחגורת הבטיחות וכבר נזרקה קדימה בעוד קרן האור ניתקת ומסתחררת במהירות. התפוצצות של אור לבן סנוורה אותה. רק לא לשחרר את היד של ים, חשבה כשזינקו אל תוך החשיכה. היא עצמה את עיניה, "רק לא לאבד אותו שוב".

גיצים התנפצו בשובבות כנגד מה שנראה כמו קירות של מנהרה, אבל אניס ישנה בשלווה, ראשה טמון עמוק בשקע החמים שבין הצוואר לכתף של ים.

המולת קריאות שמחה וצהָלות העירו אותה. היא הרימה את ראשה וראתה שהחושך התחלף באור בהיר. הקרונית נעה באיטיות. אניס הביטה בהשתאות. קירות האולם העצום שאליו נכנסו נצצו באלפי גלקסיות שבהן אין ספור כוכבים. אחדים נדלקו בעוד אחרים כבו, כמה מהם ניתזו מהקירות בקפיצות שובבות, בקבוצות וביחידים, צנחו לעבר הרצפה וסחטו בדרכם תלונות מהעומדים למטה.

"תראי", לחש ים ולחץ את כף ידה בכוח.

אניס הביטה ונרעדה. שם, במרכז האולם, במלוא תפארתו מסתובב על צירו זיהתה את כדור הארץ. היא הביטה ברגשות מעורבים בנהרות השוצפים, ברוח הנושבת בעלי השלכת, ביערות, בהרים ובמדבריות שחלפו בסיבוב על פניה. רגע אחד הביטה בהר מושלג ובמשנהו בשמש מפציעה השולחת קרניים בהירות על חול זהוב. זהו כוכב יפה וקשה במיוחד, חשבה אניס.

הקרונית נעצרה בחריקה קלה. "ברוכים הבאים להגרלה", נשמע שוב הקול הנשי. "תחנה סופית, נא לרדת".

מייד פרצה המולה מסביב, צהָלות נשמעו מכל עבר, כולם מיהרו לרדת. אניס חשה יד מונחת על כתפה והסתובבה. מור! הכתמים הירקרקים בעיניו החומות של מור התנוצצו בשובבות, פניו האירו בחיוך רחב, ונדמה שכל גופו שמח לקראתה. אניס מיהרה אל הזרועות החמות והמזמינות המושטות אליה. צרור קריאות מחאה נשמע מאחור כשעיכבה את שטף הנכנסים. אבל לא היה לה אכפת. "התגעגעתי אליך", היא לחשה ללא מילים.

ים הציל את המצב ומיהר למשוך את אניס אחריו במדרגות וקדימה לתוך האולם, מור מעט מאחוריהם. רצפת הענן דגדגה בנעימות את כפות רגליהם היחפות.

אניס הביטה בשניים שלצידה. לא כך קראו להם תמיד, את השמות האלה הם קיבלו רק כעת בשער הכניסה לשמיים. אלו השמות שאיתם יֵרדו בגלגול הבא בחזרה לכדור הארץ.

בני אדם מבזבזים כל כך הרבה זמן על בחירת שם לתינוק. אבל בשמיים עובדה ידועה היא שהשם מגיע כבר מוכן עם התינוק כשהוא נולד. אף שבני האדם מתווכחים ומתלבטים ומכינים רשימות ארוכות של שמות אפשריים, פשוט אי אפשר לקרוא לילד אחרת. אב טרי עשוי לומר שחלם בלילה על שם לילד, או שהאם תאמר שהשם הזה התחבר והרגיש לה נכון. אניס לא נזקקה לשמות. היא תזהה את שניהם בכל מקום, על כדור הארץ או מחוצה לו. בכלל, מהיום שהיא זוכרת, מתחילת הזמן, הם היו יחד, תמיד.

יחד שלושתם חצו את המאות השונות, יחד למדו אין ספור שפות, יחד השתנו עם האנושות.

אניס זכרה אפילו את הפעם הראשונה, את ההתחלה של הכול, עוד לפני המילים, לפני שהאנושות גילתה את האש, בתחילת הזמן, כשהדינוזאורים היו מלכים ולאחר מכן כשבני האדם חיו במערות.

היא עברה הרבה מאז, כל כך הרבה השתנה על הכדור הזה שנקרא ארץ.

בהתחלה היו סוסים, אחר כך כרכרות, רכבות, אוניות ענקיות שחוצות אוקיינוסים, כדורים פורחים, מכוניות ומטוסים וחלליות. בכל פעם שהיא חוזרת זו הרפתקה אחרת.

היו פעמים שהיא נולדה גבר ופעמים אחרות — אישה, פעם בסין ובפעם אחרת בהודו. היא זוכרת במיוחד את הפעם ההיא שנולדה שחורה בחווה בדרום קרוליינה, עוד בתקופה ששחורים לא נחשבו בכלל בני אדם. עבדים קראו להם, והיא, לרוע המזל, נולדה עבד ממין זכר והייתה רכוש של איש לבן שמן ואכזר. בגיל שבע הוא לקח אותה מהוריה ומכר אותה לעבודה בחווה אחרת. ואניס לא ראתה את הוריה עד מותה. את רוב חייה היא העבירה באיסוף כותנה תחת שמש קופחת. היא ניסתה לברוח אין ספור פעמים, אבל בכל פעם תפסו אותה, והגב שלה הפך שתי וערב של צלקות מהצלפות של שוט. היה זה גלגול קשה במיוחד.

היו פעמים שהיא נולדה כבת אצולה ופעמים אחרות — ענייה. פעם היא אפילו הייתה פרא אינדיאני שרכב על סוסים בלי אוכף. דווקא מהגלגול הזה היא מאוד נהנתה ואפילו הייתה שמחה לחזור עליו שוב.

העניין הוא שתמיד, לא משנה באיזו שפה, מי היא הייתה או היכן היא נמצאה על כדור הארץ, היא תמיד מצאה אותם, את ים ואת מור, גם אם לעיתים זה לקח גלגול שלם. בשפת בני האדם קוראים לזה קארמה, אבל האמת היא שזה הרבה יותר עמוק והרבה יותר חזק ממה שמילים בכלל יכולות להכיל.

"רוצו", קרא שוב הג'ינג'י מאחור וקטע את חוט מחשבתה. "עוד שנייה החצוצרה תשמיע קול, ואז הוא עוצר", התנשף.

"מי עוצר?" שאל ים בתמיהה, והג'ינג'י גיחך בלעג. "מה עובר עליך? היית סנילי בגלגול הקודם? אתה לא זוכר כלום? כדור הארץ עוצר". מילותיו נבלעו בהמולה סביב, והג'ינג'י נעלם בין הרצים קדימה.

בבת אחת הכול חזר אליה. עכשיו זה הרגע. עכשיו היא נמצאת ברגע הזה שבו יודעים הכול, בדיוק לפני שנשלחים בחזרה לכדור הארץ ושוכחים שוב הכול.

ההגרלה, ככה אוהבים הפקידים של השמיים לקרוא לזה, ככה נראה להם שזה פוגעני פחות ויותר פוליטיקלי קורקט, אבל "הגרלה" זה לא יותר משם יפה לשיטת בחירה, לרגע שבו נופל הפור ונקבע איזו נשמה הולכת לאיזו מדינה. בשפת בני האדם נוהגים לקרוא לזה גורל.

אניס הרגישה אגרוף של כעס מתקשה בבטנה. היא נזכרה בכל הפעמים שהגיעה לכאן, לרגע הזה בדיוק, בכל הפעמים שחיפשה את אלוהים כדי לדבר איתו על ה"שיטה" הזאת, ההגרלה, להסביר לו עד כמה זה לא הוגן.

אבל אלוהים כהרגלו תמיד עסוק ואף פעם לא בסביבה כשצריך אותו. והיא מהרגע שהיא מגיעה לשמיים נשלחת ישר בחזרה אל המסלול הזה, בדרך למטה אל העולם, הכול קבוע מראש, מסודר ומאורגן כל כך עד שאף פעם אין לה זמן לסטות לרגע ולמצוא אותו.

ככה זה חוזר על עצמו, תמיד אותו דבר. יש רק רגע אחד שם, בין העננים, תוך כדי ריצה, בדיוק לפני שהם נשלחים בחזרה, רגע שבו כל הידע זמין והכול הופך כל כך פשוט וברור. כמה אירוני שהרגע הזה שבו היא נזכרת, הרגע שבו היא מחליטה לצאת מהשורה וללכת לחפש אותו, את אלוהים, הוא גם בדיוק הרגע שבו היא נשלחת שוב בחזרה לארץ ושוכחת הכול עד הפעם הבאה.

נוסף על כך, אלוהים מאמין בבחירה חופשית. הוא לא אוהב להחליט בשביל אחרים, וזה יוצר בעיה נוספת כי כדור הארץ מורכב מהמון מדינות שונות ומהמון תרבויות.

ומה לעשות, גם בשמיים מכירים היטב את המדינות שנחשבות "שוות", כמו ארצות הברית או אנגלייה, מדינות שבהן בני אדם חיים בתנאים טובים, מדינות שיש בהן תרופות ומזון ופחות סכנות. מדובר כמובן בעניין יחסי, אחרי הכול, אנחנו עוסקים באנושות מבולבלת ודי פרימיטיבית.

בכל מקרה, אלו המדינות המבוקשות כאן בשמיים, מדינות שבהן בני האדם חופשיים באופן יחסי וכמעט אף אחד אינו רעב ללחם.

לעומת זאת יש די הרבה מדינות הנחשבות "בעייתיות", כאלה שאף אחד לא רוצה להגיע אליהן, כמו סודאן, רואנדה וסוריה, ששם יש מלחמות רוב הזמן ואנשים מתים בלי סיבה כמעט מדי יום.

אבל אלוהים מתעקש על העקרונות שלו, הוא מאמין בבחירה חופשית, לפחות ככה הוא טוען, והוא לא מוכן בשום אופן להתערב בניהול הכושל של בני האדם את כדור הארץ.

התוצאה היא שיש המון מדינות שאף אחד לא רוצה לרדת אליהן ויש כמה מדינות שכולם רוצים.

מאחר שאי אפשר לשלוח את כולם רק למדינות הנחשבות "שוות", והיות שפקידים הם פקידים בכל מקום, גם בשמיים, איזה מלאך לא מוכשר במיוחד שישב פעם באיזו ועדה עייפה המציא את שיטת "החלוקה" העתיקה.

כולם מסביב לשולחן הסכימו שזו לא המצאה גאונית, אבל לאף אחד לא היה רעיון טוב יותר. השעה הייתה מאוחרת, והם היו עייפים ורעבים. אז הוועדה החליטה רק בינתיים להשתמש בשיטה שהציע, באופן זמני כמובן, ונתנו לה את השם ההגרלה. את ההחלטה הסופית הם קבעו לקבל בישיבת הוועדה הבאה.

אלא שבוועדה הבאה היו כרגיל עניינים דחופים יותר ועוד הרבה מאוד ארוחות צוהריים ונמנומים.

אף מלאך לא רצה לקחת אחריות על שינוי של ממש בשיטה. זה כרוך בהמון עבודה ובהמון החלטות, דברים שמלאכים, בדיוק כמו בני האדם, לא אוהבים לעשות, בטח לא בוועדות. וכך קרה שעד היום לא שונתה שיטת ההגרלה.

אניס הרהרה בשיטת ההגרלה. זה עובד קצת כמו המשחק שנקרא "כיסאות מוזיקליים". הנשמות רצות סביב כדור הארץ שבעצמו לא מפסיק להסתובב.

מה שאומר שצריך לרוץ ממש מהר ליד המדינה שאתה רוצה לחיות בה. מדי כמה דקות נשמעת חצוצרה, ומדינה אחת נצבעת בכחול, ומי שעומד ליד אותה מדינה באותו רגע נשלח לשם.

אבל זה אף פעם לא עובד טוב, חשבה אניס. הלכה למעשה כדור הארץ מסתובב על הציר שלו הרבה יותר מהר ממה שאפשר בכלל לרוץ ולכן כמעט אף אחד לא מצליח אף פעם להגיע אל המדינה שהוא רוצה.

אניס חשבה שזו שיטה טיפשית ולא הוגנת. אחרי הכול, לא מדובר במשחק ילדים, אלא בגלגול של חיים שלמים בעולם למטה, וכולם יודעים כמה קשה שם, ודווקא כאן בשמיים היו צריכים לחשוב על שיטה הוגנת יותר.

מצחיק, חשבה אניס במרירות, בני אדם אומרים שבשמיים יש צדק, אבל זה בדיוק כמו בכל מקום אחר. הדבר היחיד שיש כאן בשמיים הוא ביורוקרטיה.

אניס כבר ניסתה כמה פעמים לדבר עם המלאך האחראי להגרלה, והוא אמר לה לכתוב מכתב מסודר למחלקה האחראית. היא כתבה כמה מכתבים, וזה תמיד הסתיים בהבטחה מאיזה מלאך עייף ושחוק להקים עוד ועדה לבדיקת הבקשה לשינוי שיטת ההגרלה. וכרגיל, כמו בוועדות הבדיקה על כדור הארץ, הרבה מלאכים ישבו הרבה שעות מסביב לשולחן ארוך רק בשביל להחליט בסוף לא להחליט.

"אניס", היא שמעה את ים, שאבד לה בהמון, קורא בשמה מרחוק, ומחשבותיה נקטעו. היא הכריחה את עצמה להתעלם ממנו, הוא ינסה לעצור בעדה. והיא חייבת לעשות כאן עכשיו משהו בעניין ההגרלה או שזה לא יקרה לעולם. היא עושה את זה למענו ולמען כולם, וים יבין, קיוותה, והביטה אחורה בדאגה.

בהמולה מסביב אף אחד לא שם לב שאניס סטתה מהמסלול. היא מעולם לא יצאה מהמסלול קודם לכן. השמיים הם מקום ענקי, היא לא הכירה את הדרך, אבל היא תסתדר, חשבה. היא תמצא אותו. הגיע הזמן לשנות את השיטה כי היא לא עובדת ובעיקר לא הוגנת ואפילו אכזרית. לא משנה כמה אלוהים עסוק בדברים אחרים, היא תמצא דרך לשכנע אותו להקשיב לה. דבר ראשון, אניס החליטה לבדוק את הרציף, היכן שהקרוניות עוגנות. חייב להיות שם פתח החוצה. מצד ימין, לא רחוק ממנה, הבחינה במלאך לבוש כחול שהתקדם לעברה ומשך אחריו לוח שקוף.

אניס התכופפה במהירות וקיוותה שלא ראה אותה. היא משכה למטה את אחד העננים ששטו מסביב והתעטפה בו. הענן לא קיבל את זה יפה במיוחד והמטיר עליה מטר טיפות מים קרות במחאה, אבל לבסוף ויתר ונכנע. אניס התעלמה מהרטיבות שחלחלה עמוק לתוך הגלימה שלה ועצרה את נשימתה. המלאך חלף עכשיו ממש בסמוך אליה, ואניס יכלה לראות את המספרים בתוך הלוח השקוף נערמים זה על זה, נדמה היה לה שהם מתקוטטים. בקצה העליון של הלוח הצליחה לקרוא את המילה "לידות".

לפתע הכול התחבר, היא הביטה בדאגה במספרים שלא הפסיקו להסתחרר על הלוח. הם לא רבו כמו שחשבה, אלא ניסו להדביק את קצב הנשמות הבלתי פוסק שירד למטה. היא נזכרה בים ובמור שנשארו באולם. היא חייבת למהר לפני שהם יישלחו למטה בלעדיה. חיים שלמים בכדור הארץ בלעדיהם — לא, את זה היא לא תוכל לשאת.

היא הביטה במתח במלאך שעצר פתאום, אבל הוא רק תפס בידו הפנויה כמה מספרים שניסו לקפוץ החוצה מהלוח והמשיך בדרכו, דוחף את הלוח בעייפות קדימה לעבר מרכז האולם. אניס, שכעת הייתה רטובה לגמרי, נשמה לרווחה ושחררה בהקלה את הענן שמיהר להתרומם למעלה במטר כועס של קרח. היא ניערה את הברד הדוקרני מהגלימה הרטובה והתרחקה במהירות. היא הגיעה כבר למרחק של פסיעות מעטות ממשטח העגינה ברציף כשאחת הקרוניות נעצרה בחריקה, ואניס נאלצה להתגלגל הצידה בזריזות כדי שלא להתעופף ברוח העזה שנשפה את יושבי הקרון החוצה.

היא ניצלה את ההמולה שהשתררה מסביב, חמקה והקיפה בזהירות את משטח העגינה תוך שהיא מביטה בחשש לצדדים. אולם ידי הסדרנים היו מלאות עבודה, ולא נראה שמישהו הבחין בה. מעט הלאה משם עמדה קרונית מקולקלת שמשב רוח חזק מדי כנראה עיקם את דופנותיה. אניס זחלה פנימה לתוך הקרונית והציצה החוצה בזהירות, סוקרת את הרציף.

לא הרחק ממנה הבחינה בטור של יצורים מסוג שלא הכירה. הם צעדו בזה אחר זה על שלוש רגליים קצרות ונשאו על גבם השטוח חבילות גדולות עטופות בנייר חום. אניס חשבה שהם דומים מעט לגמלים רק נמוכים מאוד. השיירה התקדמה בסדר מופתי לקצהו האחר של הרציף, והיא הביטה בהם נבלעים בערפל הסמיך שעטף את הקצה הזה של הרציף. שם חייב להיות המעבר החוצה, חשבה. היא התעטפה בגלימה, הסתירה את ראשה, ואז התכופפה והשתלבה בזריזות בטור הארוך שהתקדם באיטיות מרגיזה. כמה מהיצורים הביטו בה בחשדנות. אניס התעלמה מהמבטים ופסעה פנימה לתוך הערפל מגששת בעיוורון בחושך אחר משהו מוצק לדרוך עליו. רגליה לא מצאו אחיזה, אניס איבדה את שיווי המשקל והחלה ליפול במהירות מסחררת בחושך.

לפתע מישהו אחז בה. הנפילה המהירה נבלמה באחת, ואניס הרגישה כיצד היא מתרוממת בחזרה באוויר. היא פקחה את עיניה ומצאה את עצמה מביטה ישר לתוך פניו הסגולות מכעס של אחד הסדרנים. לפי הפסים על הגלימה הסיקה שהוא בטח הסדרן האחראי.

"כל פעם אותו דבר", הוא ירק מילים כועסות שהבהבו באוויר מולה, "תמיד מתחכמת. תמיד חייבת לצאת מהשורה ולשאול שאלות מיותרות". הוא נופף אצבע ארוכה עטויה כפפה לבנה באיום מול פרצופה.

כנפיו הדקות פלטו עשן לבן. הוא ניווט בזריזות בין הכוכבים מעל לרציף וכמה רגעים אחר כך כבר החל להנמיך והכניס אותה בחזרה לתוך האולם שממנו יצאה. אניס הביטה חסרת אונים שוב בכדור הארץ שהסתובב במרכז ובהמון הגלימות שהתנופפו סביבו מנסות להדביק את הקצב. "בבקשה, אני חייבת לדבר עם אלוהים", אמרה לסדרן כמעט בתחינה.

"בגלגול הבא", הוא גיחך בזלזול, "כמעט איחרת להגרלה עם ההרפתקה הזאת שלך. בפעם הבאה תנסי לזכור שזה לא עובד. נמאס לי לשלוף אותך מהחושך למטה בכל גלגול. עכשיו רוצי לך כמו כולם", ובלי לנחות הסדרן שחרר את אחיזתו. אניס צנחה מטה, וגופה נחבט קלות ברצפה הרכה. היא הביטה במפלי הניאגרה ששצפו וחלפו לידה על צידו הקרוב של הכדור. לפחות היא ליד קנדה, ניסתה להתנחם, מתוסכלת מכישלונה.

ים

ים היה היחיד שהבחין באניס יוצאת מהמעגל סביב הכדור ומתרחקת בריצה. הוא כעס עליה, אבל לא יכול היה שלא להעריך את אומץ ליבה. נכון, היא נוהגת לפעמים בטיפשות, כמו עכשיו למשל, אבל אחרי הכול הלהט שלה היה בין התכונות האהובות עליו. הוא נאבק בצורך לרוץ אחריה ולמשוך אותה בחזרה אל המסלול. הוא כבר ידע שזה לא יעזור כי אניס עשתה תמיד רק מה שהיא רצתה.

מהיום שהוא זוכר הייתה לאניס יכולת מרגיזה לגרום לו לחייך בלי מאמץ אבל בו בזמן גם להוציא אותו מדעתו בדיוק כפי שעשתה ברגע זה. הוא נשך את שפתו התחתונה בתסכול. למה תמיד היא צריכה להציל את העולם?

ים לא אהב לדבר הרבה. הוא שמר את עצמו לעצמו והתקשה להביע רגשות. אבל עם אניס לא היה צורך לדבר. בלי להזדקק למילים תמיד ידעה מה הוא מרגיש. "איי", הוא פלט צעקה כשילד עבה במיוחד דרך לו תוך כדי ריצה על הרגל. התחשק לו להרוג את אניס. היא יודעת שהם צריכים לנסות להגיע יחד לאותה מדינה. שזה הסיכוי היחיד שלהם למצוא אחד את השני על כדור הארץ, ודווקא עכשיו היא נעלמת. הוא שמע את החצוצרה ומייד אחריה את צליל הגונג מהדהד בחלל האולם. ההמולה פסקה באחת, השתררה דממה מתוחה. ים חיפש את מור. הם חייבים למצוא את אניס לפני שיהיה מאוחר מדי. הוא הביט בכמה ילדים שהחלו להתרומם באוויר ליד סין שנצבעה כחול ונשם לרווחה כשראה שמור לא ביניהם.

מור

מור עצר במקומו. הנער שלפניו מעד והסתבך בתוך הגלימה שהייתה גדולה עליו בכמה מידות. "אל תזוז", צחק מור ושחרר את הבד שנכרך סביב רגליו של הנער. "הגיע הזמן להחליף את הגלימות הישנות האלה. הן איבדו את הגמישות, ותמיד גם יש בעיה עם הגודל", הוא חייך וטפח בחביבות על שכמו של הנער.

"אניס", שמע לפתע את קולו של ים קורא לה מרחוק. מור הסתובב במהירות לעברו. מה היא עשתה הפעם, תהה וחייך לעצמו. ים בטח רותח.

"תודה", אמר הנער, סידר את הגלימה וניער את איבריו. מור כבר לא שמע. הוא היה בדרכו אל ים. כמעט בכל גלגול על כדור הארץ יצא שהוא קיבל גוף טיפה נמוך מזה של ים, ולפעמים זה קצת הטריד אותו. אבל למרות הרצינות המעצבנת שבה ים התייחס לכל דבר והעובדה שבדרך כלל היה גבוה ממנו, מור אהב את החבר שלו אהבת נפש. שלא כמו ים הרציני, מור תמיד חיפש סיבה ליהנות ולהשתעשע, ואולי דווקא בשל השוני ביניהם הם חברים טובים כל כך, חשב.

מור עצר מתנשף ליד ים בדיוק ברגע שאניס נפלה בחבטה קלה לרצפה על ידם. ניצוצות לבנים עפו לכל עבר.

"שוב חיפשת את אלוהים", צחק מור והתעלם מהמבט הרצחני שהשיבה לו אניס. שני הבנים עזרו לה להתרומם.

"אם תגיד 'אמרתי לך', אני הורגת אותך", הזהירה אניס את מור שהתאפק בכל כוחותיו שלא לצחוק.

"צריך לזוז", אמר ים, משתדל שלא להסגיר את הכעס שטיפס לו במעלה הגרון. הסיכון שאניס לקחה כמעט עלה להם בחיים שלמים של ניתוק ובדידות. לא הייתה לה שום זכות לעשות את זה. אבל ים ידע שזה לא הרגע להתווכח. קודם הם חייבים לדאוג למצוא מדינה טובה. הוא נשם עמוק, ושלושתם הצטרפו לריצה.

אניס

אניס רצה במהירות ליד קנדה, היא התנשפה ממאמץ, משתדלת לא לפגר אחרי ים ומור. רק לא לאבד אותם בהמון שנראה כמו גוש ענקי של גלימות מתנופפות.

כאב חד במותניים הכריח אותה להאט, והיא הביטה בייאוש בקנדה מתרחקת ממנה.

לא להודו, בבקשה, רק לא להודו, התפללה. בפעם האחרונה שנולדה בהודו היא הייתה בת למשפחה ענייה שחיה בצריף מפח בלי שירותים ורעבה ללחם. עד היום כשהיא נזכרת בגלגול הזה מקרקרת לה הבטן מרעב.

היא הביטה בים שרץ לצידה, מתנשם ממאמץ. גם בעיניו הופיע הזיכרון. גם הוא מבין ויודע עכשיו ברגע זה הכול. אניס הביטה בצל המוכר של הכעס שעבר באישוניו שהפכו שחורים כפחם.

"אני אמצא אותך, אני מבטיח לך", לחש לה בלי קול.

"אתה חייב", לחשה לו בחזרה ללא מילים, כי למעלה בשמיים לא צריך מילים.

אניס חשבה שאולי בדיוק עכשיו איזה אסטרונום נרגש מביט דרך טלסקופ משוכלל על הריצה הזו סביב כדור הארץ שמשתקפת כהילה של אור, ובטח מנסה לפרק אותה לשורה ארוכה של ספרות וסימנים. קוראים לזה מדע. טוב, נו, כבר סיכמנו שלבני האדם יש עוד דרך ארוכה לעשות והמון מה ללמוד, חשבה.

אניס נשמה בכבדות. שרירי הרגליים שלה בערו ממאמץ. זה כבר הסיבוב הרביעי שלה מסביב לכדור, והיא ליד פקיסטן. זה לא טוב, חשבה, ולמרות העייפות הכריחה את עצמה להגביר את הקצב. לפקיסטן היא ממש לא רוצה להגיע כאישה, זה בטוח.

מכה חזקה מאחור גרמה לה לאבד את שיווי המשקל. היא מעדה על שולי גלימתה הארוכה, וידה נשמטה מידו של ים.

הנער שהפיל אותה חלף על פניה בלי לעצור, שועט קדימה במהירות. היא שמעה את ים קורא לה מרחוק, אבל קולו נבלע, והוא נעלם בתוך ההמון שדחף אותו הלאה וקדימה.

רגלה הימנית כאבה, וריאותיה שרפו, אולם היא הכריחה את עצמה להתרומם, וצעקה נפלטה מפיה כשדרכה על הרגל הפצועה.

יבשת אמריקה חלפה על פניה.

לא לוותר, לא לאבד תקווה, חשבה, יש עוד כמה מדינות טובות, ועדיין יש לה סיכוי להגיע אליהן. היא אספה את שולי הגלימה והצטרפה בחזרה למרוץ, מתעלמת מהכאב החד שברגל.

במרחק לא גדול ממנה היא הבחינה בתלתליו של ים ובגופו המוצק של מור שפיגר מעט אחריו. אניס הגבירה את הקצב כדי לנסות להגיע אליהם. הרגל בערה, אבל המחשבה שהיא עשויה לאבד אותם חזרה ולעבור גלגול שלם לבדה הייתה בלתי נסבלת.

היא שמעה את החצוצרה, וההמולה פסקה. לרגע עצרו כולם, ודממה מתוחה השתררה. אניס הביטה בכתם כחול שהתפשט במהירות, צובע את הכדור, והרגישה כיצד הרגליים שלה ניתקות מהרצפה. זאת אני, חלחלה בה ההבנה.

גופה היה משותק מאימה. היא חיפשה נואשות את ים ואת מור בין המון הראשים שעל הקרקע תחתיה. היא לא הספיקה להגיע אליהם, הייתה המחשבה האחרונה שחלפה בראשה. האולם הלך והיטשטש לנגד עיניה. אניס המשיכה להתרומם באוויר. היא אפילו לא הספיקה לראות לאיזו מדינה שולחים אותה.

בינתיים למטה התחדשה ההמולה. הגלימות חזרו להתנופף באוויר, והריצה התחדשה. "אניס", צעק מור, אבל היא לא שמעה, והוא הביט בה בייאוש, נישאת מעלה, הרחק ממנו ומחוץ לטווח השמיעה.

ים

ים כעס על עצמו שלא החזיק בה חזק יותר. "אני אמצא אותך", הוא צעק לעבר אניס המתרחקת ונופף בידיו בכל כוחו אפילו שידע שאינה יכולה לראות אותו. שוב נשמעה החצוצרה, וזעם הציף את ים כשהביט במור מתרומם ונעלם אי־שם למעלה. ים הביט בכתם הכחול שסימן על כדור הארץ צורה של מגף ארוך. איטליה, חשב, מור באיטליה. הוא לא יכול שלא לחייך למחשבה שזו המדינה המושלמת בשביל מור שאוהב כל כך לאכול וכמעט בכל גלגול נאבק להוריד כמה קילוגרמים מיותרים. החלום של מור להיות חטוב ושרירי עומד להיות מאתגר מאוד במדינת הפיצה והגלידה. "איטליה", שינן ים שוב ושוב כדי לא לשכוח כשהרגיש גם את רגליו ניתקות עתה מהקרקע, משב רוח חמים ערסל את גופו, והמחשבה האחרונה שחלפה בראשו הייתה שנעים לו.