הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
3 דירוגים
3.7
ממוצע
1
1
2
0
3
0
4
0
5
2
1
השופט

במקום 37 

24.1 

השופט


דרג ספר זה מתוך 5
3 דירוגים
3.7
ממוצע
1
1
2
0
3
0
4
0
5
2
1

במקום 37 

24.1 

במקום 37 

24.1 

גודל (עמ'): 284
מו"ל: עם עובד

תקציר

"בגלעינו של כל אדם יש מה שיוביל אותו מעלה, אבל שם גם גלום אובדנו".

אריאל, שופט מוערך ורווק מושבע, גדל בצילה של אם מגוננת, שהסתירה ממנו כל השנים מי היה אביו. רגע לפני מינויו לבית המשפט המחוזי הוא יוצא לפגישה רומנטית עם אישה נשואה שהכיר דרך האינטרנט, ומה שיקרה שם יחרוץ את עתידו.


איך ינהג איש החוק כשהוא מאוים? האם יפעל לפי החוק או ינסה להערים עליו? זה רק אחד מצירי הרומן המרתק הזה, שנותן פתחון פה גם לדמויות נוספות שלכאורה אינן קשורות זו לזו, עד שמתברר שהכול מתנקז למקום אחד. במלאכת מחשבת נשזרות כולן יחד, ומותווה דרכן הקשר החמקמק שבין אמת לשקר, בין חוק לצדק, ובין בחירותיהם של הורים לגורל ילדיהם.


ספר שלישי לשי אספריל, זוכה פרס רמת גן לסופרי ביכורים, שמגיע כאן למלוא בשלותו כסופר.

  • ISBN: 32-22045
  • גודל (עמ'): 284
  • מו"ל: עם עובד
  • יצא לאור ב-: 13/01/2019
  • שם המחבר: שי אספריל
  • זמין להשאלה: כן
Judge-9

נתן

מה הייתה הנקודה שהכול התחיל בה להשתבש, הוא שואל את עצמו עכשיו, כשהמחשבות צפות מתוך נבכי ישותו, כזיכרונות מחיים קודמים. מה הייתה הנקודה שהתחיל להלך בה בנתיב אחר מזה שיועד לו, הנקודה שממנה והלאה התחיל לחיות חיים אחרים מאלה שחשב שיהיו לו, באיזה רגע בדיוק התנכר לגלעין הפנימי הטמון בו?

אולי, הוא חושב לעצמו כעת, הכול התחיל ביום שהחליט, מתוך יהירות ולא מתוך עניין אמיתי, להירשם דווקא ללימודים ההם. כן, בעלטת חדרו הסמיכה שמתוכה מוקרנות תמונות חייו נזכר נתן כיצד סיפר לאימו על בחירתו הכפולה. היא לא הופתעה שבחר להירשם לחוג לקולנוע, הלוא תמיד אהב סרטים, אבל הרימה גבה כשסיפר שילמד במקביל גם מדעי המחשב. בעודו טורף את השניצלים שטיגנה בשבילו הסביר לה שעכשיו זה מילניום חדש וההייטק בשיא, ושזה החוג עם תנאי הקבלה הנוקשים ביותר, ושם העתיד.

עתה, כשהוא עוצם את עיניו בחוזקה, הוא נזכר כיצד אמרה לו שהיא לא מבינה במחשבים ובכל העולם הטכנולוגי, אבל היא יודעת שיש לה בן חכם, ואם הוא אומר שזה העתיד, אז הוא בוודאי יודע על מה הוא מדבר. כן, הוא חושב, אימו תמיד האמינה בו, אבל היום כבר ברור לו שגם אילו היה שם עתיד כלשהו, זה לא היה עתידו שלו.

בשלוש השנים שלמד באוניברסיטה נהנה יותר מלימודי הקולנוע, מהשיעורים העיוניים ומהשיעורים המעשיים, ובכל זאת, למרות ההנאה והשיחות הרבות על סרטים עם סטודנטים שצרכו קולנוע כמוהו ואף יותר, עכברי סינמטקים במשקל כבד כמו גולן זאדה, למרות כל אלה, נתן ידע שבחירה במסלול הזה עלולה להוביל אותו לחיים של דלות כלכלית ומעמדית ("נפל פה פועל"). כך קרה שלקראת סיום לימודיו בשני החוגים נשאב לחיפושי עבודה קדחתניים בחברות האינטרנט ששמותיהן החלו להילחש בקרב הסטודנטים למדעי המחשב. הוא כבר התראיין והתקבל לעבודה באחת מהן, חברת סטארט־אפ שפיתחה תיבת דואר אלקטרוני חדישה, אך כמה ימים לפני שהיו אמורים להחתים אותו על חוזה, זומן לריאיון באפולוניקס סולושנז, שמשרדיה ממוקמים במבנה משופץ במרינה.

הוא הגיע לשם ביום הכי חם ולח בשנה, יום שהעלה אדים מן הבטון הצהוב, והסירות העוגנות נראו אז כנידונות לשריפה.

ג'ודי, מנהלת משאבי האנוש של החברה (VP of HR),

קיבלה את פניו בכניסה והובילה אותו דרך חלל נקי שבמרכזו שולחן ביליארד ומעבר לו חדר ישיבות שהוקפא במזגן, ודי במחשבה על כך שימשוך עתה את שמיכתו עד הצוואר.

בחדר הישיבות ההוא, אחרי שהוגשה לו פחית קולה צוננת, ביקשה ג'ודי שיספר על עצמו, בזמן שעיינה בגיליונות הציונים שלו, שהיו טובים, אך לא מצוינים. אחר כך הסבירה שאפולוניקס מפתחת פלטפורמה לשיחות וידאו צ'ט, ושלקוחות החברה מגיעים מכל העולם. הוא לא שאל שאלות, והיא סיפרה עוד קצת על החברה.

היא שאלה מהן ציפיות השכר שלו. הוא חשב על מספר והוסיף שלושים אחוז, כמו שהציע לו אחד מחבריו ללימודים. היא שאלה אם הוא מתראיין במקומות נוספים, והוא הנהן.

אחרי שערכה לו סיור קצר, הבטיחה שעוד באותו היום יתאמו איתו ריאיון נוסף, הפעם עם מנהל מחלקת המחקר והפיתוח (VP of R&D).

כעבור יומיים התייצב שוב במשרדים. גם ביום הזה ג'ודי היא שקיבלה את פניו, אך הפעם הוליכה אותו לחדר ישיבות אחר. ישב שם גבר חיוור שראשו הקטן נראה מוזר, כשייך למין קדום של בני אדם, ובמרכזו חוטם עצום שחלש על כל פניו. האיש ההוא, שוורץ, היה מנהל מחלקת ה־R&D. הוא שאל את נתן כמה שאלות והעמיד פני מקשיב בעודו מביט בניירות הפזורים לפניו. כשסיים לשאול את שאלותיו התחיל לספר על המחלקה שהוא עומד בראשה, ומדי פעם הגניב מבטים מתוחים לעבר ג'ודי.

אחרי שסיים לפרט את הדרישות המקצועיות ואת מבנה המחלקה, ואף השחיל בדיחה תפלה על מקום עבודתו הקודם (נתן הרגיש מחויב לחייך), הפטיר באופן אגבי, כאילו אמר משהו על מזג האוויר, שחלק גדול מלקוחות החברה פועלים בזירה של בידור למבוגרים.

"אנחנו קוראים לזה Adult Entertainment," המשיך שוורץ, ואפו השמנמן נראה לרגע כמו ירק כלשהו, תפוח ועסיסי.

עבר רגע עד שנתן עיכל את המידע החדש שנמסר לו. הוא חייך במבוכה, אך ג'ודי מיהרה להדגיש שאפולוניקס היא חברה שמפתחת פתרונות טכנולוגיים ללקוחות בינלאומיים.

"אה, ברור," הוסיף המראיין. "אנחנו חברת אינטרנט לכל דבר עם high end solutions, ואנחנו בסך הכול מספקים ללקוח את ה־user experience הכי טוב

ש־money can buy."

לפני שיצא משם, קיבל נתן מג'ודי חוזה לעיון. הוא הראה אותו לאימו. היא נדהמה מהמספר שנרשם מתחת לסעיף ה־compensation ושאלה: "זה לחודש או לשנה?!"

כבר ביומו הראשון בתפקיד הבין נתן את מה שהעדיף שלא להבין לפני כן, שהחברה המעסיקה אותו היא סרסור דיגיטלי, אופרציה גלובלית שמעסיקה אלפי נשים שכל מטרתן היא לגרום לגברים חרמנים מכל העולם להכניס את היד למכנסיים ולכיס.

מנכ"ל החברה היה בחור גבוה, ששערו משוח בג'ל ושבפרצופו העקום הזכיר לנתן את השחקן והקומיקאי האיטלקי אנטוניו דה קרטיס, הידוע בשם הבמה טוטו; אלא שכבר ביומו השני בעבודה שמע מפיינמן, אחד מעמיתיו, שהטוטו הזה אינו מנכ"ל מהסוג שמקבל החלטות, אלא רק בובה.

"בובה?"

"כן," לחש לעברו פיינמן כממתיק סוד, "הוא הבובה של גדעון."

כך שמע נתן לראשונה את אחד משמותיו של האיש שמאחורי הקלעים, המולטי מיליונר המסתורי, שאיש מעמיתיו לא ידע את שמו המלא.

היו אינספור שמועות על איש הצללים, על רוח הרפאים הזאת שמדי פעם, בערבים, צילה נע חרישית במסדרונות החברה. מישהו ממחלקת השיווק סיפר פעם לנתן שאומרים שאיש הרפאים היה פרופסור למתמטיקה בפרינסטון עד שהחליט לעשות כסף, ומישהו אחר התעקש שהגדעון הזה היה סוחר נשים בפיליפינים עד שגילה את האינטרנט, ואילו פיינמן טען שהוא איש קש של קבוצת אוליגרכים רוסים.

עכשיו, כמה שעות לאחר שנטמנה רוח הרפאים בעפר, מבין נתן כמה היו כל השמועות האלה מצוצות מהאצבע. הפרט היחיד הנכון היה כי אותו טייקון מסתורי רכש אחוזה ענקית באנגלייה, אם כי לא הוסכם בין המתכנתים אם גר בטירה ליד הגבול עם סקוטלנד או באחוזת פאר בלונדון.

חרושת השמועות גירתה את סקרנותו של נתן, והוא היה משוכנע שאם יחפש, ימצא עוד מידע על הבוס הסמוי כמו נדל שמסתתר תחת גל אבנים. הוא פשפש בחוזה העבודה שלו כדי למצוא איזה פרט מזהה, עשה מחקר באינטרנט ואפילו ניגש למשרדי רשם החברות כדי להוציא את תיק החברה ולברר את השם המלא של בעליה. התברר שם כי המנכ"ל, זה שדומה לטוטו, רשום כדירקטור, ושכבעלים נרשמה חברה ששמה ApolloNX3, שיושבת במלטה. גם עיון מעמיק יותר במסמכי ההתאגדות של החברה לא העלה כל זכר לגדעון.

הפעם הראשונה שנתן הצליח להתקרב למושא חקירתו הסמויה, לקַייזֶר סוֹזֶה, כך בחר לקרוא לו בינו לבין עצמו, הייתה ביום שהאריך לעבוד בו עד שעות הלילה ונשאר כמעט לבדו במשרדים.

פתאום שמע צעדים קלילים, כמו טפיפות של סמור או סנאי. הוא קם ממקומו ויצא אל המסדרון, אך לא ראה איש. הוא המשיך לעבוד עוד כמחצית השעה, וכשכבר עמד לצאת לביתו, הבחין באיש כבן שישים, רחב כתפיים ויחף, ותלתליו כבר מקלישים. אף שלא ידע איך נראה קַייזֶר סוֹזֶה, לא היה לנתן ספק שזה הוא. הוא לבש חולצת טריקו ומכנסיים קצרים, והיה בדרכו אל אחד המחשבים. נתן ראה אותו מתיישב שם בצוואר ארוך ומתוח.

כמו כל אדם שראה רוח רפאים, קפא נתן במקומו. הוא עמד כך זמן־מה, עד שנשמע משם קול רועם, חרוך ומרוחק, כאילו יצא מתוך צינור חרס חלול: "בוא לפה."

הוא הצטמרר במקומו, קשוי איברים, ועדיין התלבט מה יעשה, כששמע קול מוכר.

"אני בא," ענה טוטו ומיהר לצאת מאחד החדרים.

באותו רגע, כשהבין נתן שקייזר סוזה לא ראה אותו, סב על עקביו ונמלט משם.

*

מובן שלא סיפר לאימו או לבחורות שיצא איתן בתקופה ההיא מה עושה החברה שהוא עובד בה. זה לא משהו שמספרים עליו בארוחת הערב או בדייט ראשון. אבל עד מהרה גילה שהקולגות שלו מצאו לכך פתרון פשוט, וכשנשאלו במה הם עובדים, ענו במילה אחת: הייטק. לא רק המתכנתים ממחלקת ה־R&D ענו כך, גם אנשי השיווק והמעצבים והכלכלנים ונציגי התמיכה הטכנית, שניסו לספק מענה ענייני לגברים מתנשפים.

כשפורסמה באחד העיתונים כתבה על עולים חדשים, רואיין שם גם ז'ורנו, אחד מנציגי התמיכה הטכנית בחברה. הוא עלה מבלגיה כמה שנים קודם לכן, ואת מרב זמנו בילה בחדרי הצ'ט, בוהה ומזיל ריר.

בכתבה המגוחכת ההיא, שקיבלה את הכותרת האירונית "הגניוס היהודי", צוין ז'ורנו, "איש ההייטק", כדוגמה לעולה חדש שתעשיית ההייטק בישראל נהנית מכישורי מוחו. אבל מפתיע ככל שזה יישמע (או שאולי זה לא מפתיע, בהתחשב ברמת העיתונות בארץ), הכתבת החתומה על הכתבה לא שאלה את ז'ורנו מה בדיוק תפקידו, כמו שאימו של נתן לא תבעה מעולם לדעת מה בדיוק הוא או עמיתיו עושים. גם הבחורות שיצא איתן אז, לפני שהתחתן, בחורות אינטליגנטיות ורגישות שגילו סקרנות רבה בנוגע לחייו, הנהנו כשאמר שלמד מדעי המחשב ושכיום הוא עובד בהייטק. זה הספיק להן, משום שממילא, כך פירש את שתיקתן, חשבו שלא יבינו אם יפרט.

אך כמו שקורה לעיתים, גם כשהעולם שבחוץ סלחן, העולם שבפנים נשאר חסר רחמים. לרבים מעובדי אפולוניקס הסבה עבודתם מועקה, וכל אחד מהם מצא לו דרך להתמודד איתה.

והיו שנשברו, כמו העובדת ההיא ממחלקת התפעול, זו שנהגה לפקח על ה־"Grandmothers" ובילתה שעות בבהייה בנשים בנות חמישים ושישים שצייתו להוראותיהם המשפילות של הגברים המשלמים, עד שהרעידה יום אחד את המשרדים בצעקות היסטריות: "היא בגיל של אימא שלי, יא בני זונות, היא בגיל של אימא שלי!"

זו הייתה הפעם האחרונה שנתן ראה אותה.

אחרים, ובעיקר הגברים, ניסו להיעזר בהומור עגום, בעיקר בזמן ארוחות הצהריים. אחד מהם ידע לחקות היטב את האוקראינית עם הקוקיות שידעה לומר רק "איי לייק יו מיסטר ג'נטלמן איי וונט יו טו פאק מי," ואחר שב והזכיר את הרומנייה הצעירה, שמתחת לתחתונים של מיקי מאוס הסתירה ערווה פרועה במיוחד, ואילו ז'ורנו, איש ההייטק הדגול, הגניוס היהודי שלעיתים הצטרף אל נתן ואל כמה מהמתכנתים בארוחת הצהריים, חזר שוב ושוב במבטאו הצרפתי על הבדיחה ששמע פעם מפיינמן: "ראיתם את הצ'כית החדשה? יש לה שדיים אסימפטוטיים, שואפים לאינסוף."

היו גם שלא הסתפקו בהתבדחויות האלה, אלא ניסו להצדיק את קלונם וביקשו להפוך את העובדות לבסיס לפרשנות. בלי למצמץ טענו שהם, עובדי אפולוניקס, גאים לעבוד בחברה שמאפשרת לצעירות ממדינות נחשלות לעשות הרבה כסף בלי לצאת מהבית.

"האופצייה שלה היא או לעבוד במפעל מסריח בשביל חמישים דולר בחודש, או לשבת בבית, לגעת לעצמה בכּוּס ולהגיד איי לאב יור ביג דיק, ולסגור את החודש עם חמש מאות דולר," אמר פעם פיינמן, אבל בחלוף כמה חודשים עזב גם הוא את החברה.

כן, לכל אחד מהעובדים שהקיפו אותו בתקופה ההיא היו דרכים משלו להתמודד עם המצב, אבל לנתן לא היה ספק שבסתר ליבם ידעו כולם, כפי שהוא יודע, שהם משתתפים בפעילות מסואבת.

וכך, למרות כל הניסיונות להתבדח או להצדיק את פעילות החברה, לצאת כנגד השמרנות והפטרנליזם, רוב עובדי אפולוניקס לא הצליחו לשרוד שם מעבר לשנתיים. מדי פעם הודיע אחד מהם לעמיתיו שהגיש את מכתב ההתפטרות, ועוד באותו היום היה נעלם ומנתק כל קשר, כמו מבקש להותיר מאחור את חרפתו.

*

לקראת יום הולדתו השלושים, כמעט שלוש שנים אחרי שהתחיל לעבוד באפולוניקס, התחיל נתן לתכנן את התפטרותו. ההחלטה גמלה בליבו בקיץ 2006, כשנקרא לשירות מילואים במלחמה שפרצה בצפון.

כשהפסקת האש הסופית יצאה סוף־סוף אל הפועל והביאה תחושת הקלה עצומה, נזכר בשיחה שהייתה לו בטנק באחד הלילות עם חבריו לצוות. באותו לילה חם ולח, רגע לפני שהנהג והמפקד נרדמו בישיבה והשאירו על המשמר אותו ואת אלקבץ, הטען־קשר, שאל אותו המפקד, שהיה מורה לאזרחות בתיכון, אם פרסם עוד ספר שירה מאז זה שיצא לאור בצעירותו. משהו בדרך שבה ביטא המפקד־המורה את המילים ההן, "ספר שירה", הפיח בנתן עונג סמוי וגם תחושת החמצה, כאילו בחר לזנוח את כישרונו המובהק לטובת עיסוק חסר תועלת וחסר מוסר. הוא הניד בראשו מצד לצד והתכנס בשתיקה, אך כעבור כמה דקות, כשקול שנתם של המפקד ושל הנהג כבר ניסר בחלל הטנק, סיפר לאלקבץ במה עוסקת החברה שהוא עובד בה.

אלקבץ, שהכיר את נתן עוד מהשירות הסדיר, הקשיב בדממה לדברים ואחר כך אמר: "להגיד לך את האמת, זה נשמע לי לא בסדר, אבל אני לא מכיר את הפרטים."

משם עברו לדבר על בנותיו של אלקבץ, ואחר כך שתקו זמן־מה, עד שהגיעה השעה להעיר את המפקד ואת הנהג למשמרת שלהם וללכת לישון.

אבל המילים ההן, "זה נשמע לי לא בסדר", ליוו את נתן גם למחרת ובימים הבאים, וכשנפסקה הלחימה הבין כי הן שנטעו בו את הדחף העז להתפטר.

שבוע אחרי שחרורו, כשכבר התאושש מהמעבר הקיצוני מהכפרים הנחשלים של דרום לבנון למשרדים המפוארים שבמרינה, נקש על דלתה של מנהלת משאבי האנוש והודיע לה שהחליט לעזוב. היא שאלה אם מצא משהו אחר. הוא אמר שעוד לא.

"נו, אז מה הלחץ?" שאלה.

"אין לחץ."

"חכה כמה ימים לפני שאתה מודיע לשוורץ. אולי יהיה לי כיוון עבורך," אמרה וביקשה ממנו לסגור את הדלת כשהוא יוצא.

מובן שלא היה יכול לדעת, אף שאולי היה עליו לדעת, שהחברה שאליה תשלח אותו ג'ודי כעבור שבועיים — שבועיים שבהם יגדל המיאוס שלו מכל האנשים שסביבו — נתונה גם היא לשליטתו של קייזר סוזה.

דלת הכניסה של משרדיה הייתה אטומה, והוא צלצל בפעמון ואמר את שמו. הוא הוכנס פנימה, ומיד הגיע אליו אדם כבן ארבעים וחמש עם חטטים בלחיים וזקנקן צרפתי. נתן הביט סביבו וראה שהמקום שומם למדי. למעט האדם שניגש אליו ושני עובדים שישבו מול מסכים גדולים באחד החדרים, לא נראתה במקום נפש חיה.

"הבנתי מג'ודי שאתה מוח גדול," אמר הפה המוקף בזקנקן, מיד אחרי שהתיישבו בחדר ישיבות קטן. "אנחנו מחפשים נינג'ה, סופרמן עם חשיבה מתמטית. זה אתה, איירון מן?"

ההתלהבות הילדותית של המראיין, שהציג את עצמו כ"שושני, נציג הבעלים", הרתיעה מעט את נתן.

"מה החברה עושה?" שאל.

"אנחנו מספקים פלטפורמה למסחר במט"ח."

"פלטפורמה..."

"כן, פלטפורמה למסחר במט"ח. מטבע חוץ. אנחנו קוראים לזה פה פורקס, שזה ראשי התיבות של

Foreign Exchange, או בקיצור FX. למותג שלנו קוראים XXFX."

"אוקיי, אז אתה אומר Foreign Exchange..."

"כן. דולר, יורו, פאונד, ין, סוויס פרנק, כתר שוודי, כתר נורווגי, מה שלא תרצה."

זה נשמע לנתן כעסק לגיטימי למדי.

"ומי הלקוחות?" ביקש לדעת.

"אנשים מכל העולם שרוצים לבצע מסחר במט"ח באינטרנט. אנחנו מאפשרים להם לעשות את זה."

באותם רגעים, כיוון שנראה שבן שיחו ממש מחזר אחריו, הרגיש נתן בטוח דיו לברר מי עומד מאחורי האופרציה — מי האיש שמלמעלה, מי סופר את הכסף.

"ומי בעלי המניות של החברה?" שאל.

נציג הבעלים, שצל חלף על פניו המחוטטים, שתק. נראה כי לא ציפה כלל לשאלה הזאת. עבר רגע עד שענה באיטיות, כמחשב כל מילה שיוצאת מפיו: "קבוצה של יזמי אינטרנט ואנשי עסקים, אנשי משפחה צנועים, לא כאלה שאתה קורא עליהם בעיתונים. אם תתחיל לעבוד פה, אתה תדע."

ואכן, זמן קצר לאחר תחילת עבודתו בחברה, כבר ביומו הרביעי או החמישי, כשהכין לעצמו אספרסו במטבחון, נגלתה לנתן זהות הבעלים. לא קבוצה של יזמים, אלא אדם אחד, רוח רפאים שעיניה ירוקות־אפורות ותלתליה מקלישים.

שלא כמו הפעם ההיא באפולוניקס, כשנראה במכנסיים קצרים ובחולצת טריקו, באותו יום לבש קייזר סוזה מכנסי ג'ינס תוצרת ארמני וחולצת כפתורים משובצת, ובה נראה כסתם גבר שאפשר להיתקל בו בתור בדואר כשהוא מחכה לשלם את חשבון הארנונה.

"התאקלמת?" שאל בקולו העמום, המרוחק, שכמו יצא מנקב של ארון קבורה.

נתן הניח מידו את הספל והנהן.

"כן, נראה מעניין," אמר.

קייזר סוזה בחן אותו רגע, ובלי לומר דבר נכנס לאחד החדרים וסגר מאחוריו את הדלת.

עברו כמה שבועות עד הפעם הבאה שנתן ראה את רוח הרפאים, ובשבועות הללו, כך הבין לימים, לא היה הקייזר בישראל אלא באחוזתו בלונדון או באחת הנסיעות העסקיות שלו, ששימש אותו בהן הגַאלפְסְטְרים 5, מטוס המנהלים הפרטי שלו. באותם שבועות עבד נתן צמוד לשושני, וזה חשף לפניו את פעילות החברה.

"לחברה יש מאות אתרי אינטרנט שפועלים תחת האתר המרכזי של XXFX, ודרכו גולשים בכל רחבי העולם יכולים לבצע סחר במט"ח," הסביר. "הם יכולים לסחור בשער הדולר, היורו, הפאונד או כל מה שבא להם, ואנחנו נותנים להם את הפלטפורמה לעשות את זה וגוזרים עמלות."

הוא אף הוסיף ואמר שהחברה אינה רק פלטפורמה, אלא בעצם מהמרת נגד הגולשים. כלומר היכן שהגולש מרוויח, החברה מפסידה, והיכן שהוא מפסיד, החברה מרוויחה.

"כמו בקזינו," אמר נתן.

"בדיוק, אבל זה לא משהו שאתה אומר מחוץ לחדר הזה."

נתן הנהן, ואף שחש שוב באותם קורים דקיקים שהתוודע אליהם כשנחשפה לפניו לראשונה פעילותה של אפולוניקס, התעקש להאמין שהפעם מדובר בפעילות לגיטימית.

"החברה מרוויחה פה כסף, גם מעמלות וגם מכך שהרבה גולשים מפסידים את ההשקעה," המשיך מחוטט הלחיים, "אבל אנחנו בטוחים שיש דרך מתמטית להגדיל את הרווחים. הם לא מספיקים."

באותו רגע הבין נתן שבעצם הביאו אותו לחברה כדי למצוא דרך מתמטית שתבטיח שהבעלים, אותו טייקון מסתורי שקולו נשמע כקולו של פיתום, לעולם לא יפסיד.

כבר כשהמודל הוצג בפניו, לא התקשה נתן להבין כיצד לעשות את זה, כיצד להפוך את הקזינו און ליין הזה לרווחי אף יותר. הוא לא חשב להשתמש ברעיון כדי להיטיב את מעמדו הכלכלי, לא ביקש אחוזים מהרווחים הנוספים שיביא, ובוודאי לא חלם להקים חברה משל עצמו שתתחרה בקייזר. מחשבות כאלה לא עלו כלל בראשו, וגם לא היה אפשר שיעלו, הרי הוא לא היה איש עסקים או יזם, אלא רק בחור שחלם להיות תסריטאי. ובכל זאת, בזכות יכולותיו האנליטיות ומכוח הטראומה שגרר אחריו, לא חשב פעמיים לפני שהציג לשושני את המודל המתמטי שהגה.

לא מיד הבין נציג הבעלים את הרעיון, אך לאחר שנתן חזר על דבריו פעמים אחדות ואף הוסיף שרטוטים על נייר, שפשף את זקנו הצרפתי פעמיים, וכעבור רגע כבר הצמיד אל אוזנו את האפרכסת וצעק: "גדעון, זה לא נינג'ה, זה אורוקו סאקי!"

שלושה ימים אחר כך, כשצץ בבניין, הזמין קייזר סוזה למשרדו את נתן, נעץ בו את מבטו הנוקב וביקש לשמוע ממנו מה המודל שהוא מציע להגדלת הרווחים.

"ברגע שהלקוח מהמר על שער מטבע," הסביר נתן באותן מילים ששימשו אותו בהסבריו לשושני, שהצטרף גם הוא לפגישה, "הסיכוי שלו להרוויח הוא בערך פיפטי־פיפטי, אולי קצת פחות, אם ניקח בחשבון את העמלות שאנחנו גובים ממנו על המסחר ואת ההטיה הפסיכולוגית שגורמת למפסידים להפסיק לסחור ולמרוויחים להישאר. במצב כזה החברה אמנם תרוויח לאורך זמן, אבל אלה לא יהיו רווחים גדולים."

גדעון הניע את ראשו קלות.

"אבל אם נגיד ללקוח שעל כל סכום שהוא שם בקופה, אנחנו מאפשרים לו להגדיל את ההימור פי כמה..."

"למנף!" התפרץ שושני לדברים.

"כן," המשיך נתן, "אם מאפשרים לו למנף, אני מגדיל את תוחלת הרווח שלנו."

בניגוד לנציגו מחוטט הלחיים, שנדרשה לו כמעט שעה להבין את המודל, קייזר סוזה ירד מיד לסוף דעתו של נתן, אך עדיין לא הוציא הגה מפיו.

"אם הוא שם בקופה אלף דולר, ואני מודיע לו שהוא יוכל להגדיל את ההימור פי מאה, כאילו יש לו בקופה מאה אלף דולר, וגם מתחייב לפניו שהוא לא יוכל להפסיד יותר מהסכום שהוא שם, אתה מסכים איתי שהוא בדרך כלל יגדיל את ההימור?"

"בטח!" ענה נציג הבעלים במקום הבעלים. הוא כבר השתוקק שהבוס שלו יבין את הרעיון ויחייך.

"אבל מה שהלקוח לא מבין," המשיך נתן, "הוא שאם הוא מגדיל את ההימור פי מאה, אז מספיק ששער הדולר ירד באחוז אחד, כלומר באלף דולר מתוך המאה אלף דולר שהוא מהמר איתם, והוא נשאר ככה בלי ההון העצמי שלו. במקרה כזה, הוא יוצא מהמשחק."

"נמחק!" קרא שושני וניגב את זקנו הצרפתי.

"כן, נמחק," אישר נתן. "וכיוון שהתנודות בשער חוץ, לפי מה שאני מבין, הן גבוהות מאוד, הרי שהסיכויים שהלקוח יימחק בשלב מוקדם הם גבוהים מאוד, וככל שנמנף יותר, הסיכוי שהוא ייפול הוא יותר מהיר."

קייזר סוזה עוד התבצר בשתיקתו. לנתן נראה אז כאחד מאותם זוחלים שבוורידיהם לא זורם דם חם אלא משהו אחר.

שושני הביט בו בחשש והמתין למוצא פיו.

"הבנתי," לחש הבעלים, שנתן עוד האמין אז ששמו הפרטי הוא גדעון, "אתה יכול ללכת."

בתלוש השכר הבא קיבל בונוס בסך חמישים אלף שקל, וברגע שראה את הסכום, נתקף דכדוך, כי הבין שמכר את הרעיון שלו, ששווה מיליונים, בנזיד עדשים.

*

כעבור כמה חודשים, כשחיכה בתור לרופא שיניים, דפדף באיזה מגזין כלכלי שהתפרסמה בו רשימת עשירי ישראל. הוא קיווה להיתקל בשמו של הקייזר, שהשמועות דיברו על כך שכבר מזמן הפסיק לספור את המיליונים שלו. דף אחר דף הוא הפך, וידא שהוא לא פוסח על שום עמוד, אך לא מצא דבר.

קשה לומר שהופתע; קייזר סוזה, יותר משהיה מולטי מיליונר, היה צל רפאים. בשום מסמך שהתפרסם, וודאי שלא בעיתון או במגזין שמפרסם את עשירי הארץ, לא הופיע השם שנתנה לו אימו, לא השמות הכתובים בדרכוניו, גם לא אחד הכינויים שסיגל לעצמו ושבהם הוא מזמין את הסוויטה במלון או את השולחן במסעדה הצנועה אך הטובה בלונדון ששם הוא סועד מדי פעם.

גם מראהו בתלתליו המתמעטים, בצווארו הארוך ובעיניו האפורות החלולות שהזכירו לנתן את עיניו של שחקן הקולנוע כריסטופר ווקן, לא התפרסם מעולם. הוא נשאר שמור בכל תעודות הזהות והמעבר שלו, וגם בכמה תצלומים דהויים שהנציחו אותו בצעירותו, ושם הוא נראה מחבק את אשתו או מחזיק על ידיו את אחד משני ילדיו הקטנים, שכבר מזמן גדלו ונעלמו.

יתרה מכך, אף שהוא הבעלים בפועל של חברות רבות מספור, הוא אינו רשום כבעלים רשמי בשום מדינה שמוסרת את המידע הזה לציבור. את החברות שלו הקפיד לרשום בשמותיהן של חברות אחרות, ובאלה שלטו תאגידי רפאים הרשומים במקלטי מס — איי קיימן, איי הבתולה, איי התעלה, איי סיישל, גיברלטר, מלטה, אנדורה, ליכטנשטיין, סינגפור, שווייץ ופנמה — ושם הוגדר מעמדו, ורק בקרב מעט שותפי סוד, כיועץ מיוחד ומוטב בחשבון הבנק של החברה.

גם נכסי הנדל"ן שהחזיק באירופה ובישראל נרשמו לרוב על שמן של חברות זרות, או בנאמנות שנוהלה על ידי אחד משני פרקליטיו המסורים: משה טוכזהולץ, יצור שמן וחלקלק, ואהרן טוויל, שמלבד דוקטורט במיסוי בינלאומי ורישיונות לעסוק בעריכת דין ובראיית חשבון היה בעל ידע אנציקלופדי במדיניות המס של רבות ממדינות העולם ובעל קשרים מסועפים ברשות המיסים, שלפני שנים עוד נמנה עם בכיריה. כשעלה צורך למנות למשימה כלשהי אדם שאינו עורך דין, נהג להשתמש בשניים או שלושה אנשי קש נאמנים, דוגמת שושני או טוטו, המנכ"ל הכפוף של אפולוניקס.

אף על פי שנולד בשם זאב לוי, לאורך השנים אימץ לעצמו קייזר סוזה שמות נוספים. ראשית נהג להשתמש בשמו האמצעי, גדעון, ובו הציג את עצמו לפני מעט העובדים בחברות שלו שידעו שהוא בעליהן המסתורי. במרשם התושבים באנגלייה נרשם בשם גדעון וולף, אך על מסמכים רשמיים הוא חתם בשם גדעון לוי, ובמקומות שלא נדרש בהם שם מלא הסתפק בראשי תיבות או באותיות G.D..

היו כאלה שכינו אותו "היווני", כי רכש מגדלי מגורים באתונה, בסלוניקי ובלאריסה, וקיבל דרכון יווני. בבתי מלון בחו"ל נהג להירשם בשם גידי וולף או ד"ר גידי לוי, אף על פי שמעולם לא דרכה כף רגלו באוניברסיטה כלשהי. על כרטיס האשראי היחיד שנשא בארנקו הוטבע השם המצוין בדרכונו היווני, ליקוס לוי, אך הוא כמעט לא השתמש בו, אלא העדיף לשלם במזומן. ברשימת הנהנים מחשבונות הבנקים השוויצריים והסינגפוריים ששימשו אותו אפשר למצוא גם את זאב לוי, השם שבו הכירו אותו כל האילתים שגרו בשכונת הולדתו.

את כל זה למד נתן בשנים שבהן נעשה, באופן בלתי רשמי כמובן, עוזרו המקצועי של האיש, שנים שבמהלכן אף התחתן עם בתו.

המינוי למשרת האמון הגיע כשנה אחרי השיחה ההיא, שבה הוצג פתרון המינוף שיגדיל את רווחי הקבוצה, ואחרי חודשים שנשלח בהם לכל מיני משימות נקודתיות שנועדו לבחון את יכולותיו בתחומים נוספים.

ראשית נשלח לשהות של חודשיים בסלובקיה, ששם פעלה חברה קטנה שעסקה בפיתוח תוכנת המסחר של עסקי הפורקס של קייזר סוזה. באותם שבועות סייע נתן למתכנתים המקומיים לפתח פתרונות תוכנה שיפתו את הגולשים למנף את הסכום שהפקידו, ושיקשו עליהם לצאת מהאתר לפני שכל השקעתם תתפוגג. אמנם הוא הבין שחריפותו תפיל בפח גולשים רבים, אבל נשאב בה בעת אל האתגר הטכנולוגי ואמר לעצמו שמי שמספיק חזיר כדי להיכנס לאתרים האלה כדי לעשות כסף קל, מביא את זה על עצמו.

כשחזר מסלובקיה, התבקש לאתר חברות בינלאומיות שמתמחות בשיווק אינטרנטי בתחום הפורקס, או במילים אחרות, בלכידת לקוחות משלמים. אמנם הקייזר עבד עם חברה דומה, ששיווקה בעבורו את עסקי הווידאו צ'ט שפיתחה אפולוניקס, אבל הוא היה זקוק לגוף שמתמחה בפיתוי לקוחות מסוג אחר; לא עוד אלה שתאוות בשרים שולטת בהם, אלא אלה שמוליכה אותם תאוות בצע.

אחרי שאיתר בשביל סוזה חמש חברות כאלה, נחתם חוזה לשיתוף פעולה עם האגרסיבית שבהן. זו הייתה חברה שנקראה F.G. Traffic, ושהקים אותה דרום־אפריקאי כבן ארבעים, שהתגאה במורשת הבּוּרית שלו.

F.G. Traffic, שנוסדה בסינגפור ופעלה מהפיליפינים, מדינה שיש בה כוח עבודה זול ודובר אנגלית, החזיקה באלפי אתרי אינטרנט שיווקיים בעשרים ואחת שפות, ואלה עלו במקומות הראשונים במנועי החיפוש כשהוקלדו צירופי מילים דוגמת your how to make money, secure financial future או where to invest my retirement money.

ייעודם של אלפי האתרים של החברה הזו, שלקוחותיה היו בעיקר גופים שמנהלים זירות אינטרנט מפוקפקות, דוגמת אלה שמפחידות זקנים ומוכרות להם פוליסות ביטוח דרקוניות, היה אחד: להפנות את הגולשים המגיעים ממנועי החיפוש אל זירות האינטרנט של הלקוח, והוא כבר ידע איך להוציא מהגולש התמים את כספו. בתמורה להפניה קיבלה F.G. Traffic נתח מההכנסות.

אם אין די בכמות האדירה של אתרי השיווק ובדירוגם הגבוה, חברת השיווק הזו חלשה גם על מאגר עצום של כתובות דוא"ל של עשרות אלפי גולשים בכל מיני חתכים דמוגרפיים, גולשים שכבר התעניינו בעבר במכשירים פיננסיים שעל גבול האפור, החל ברכישת נדל"ן על הירח וכלה בתרמיות פירמידה שהצליחו להישאר בין גבולותיו החמקמקים של החוק הפיליפיני.

כשנתן פגש את הבּוּרי במסעדה יוקרתית במנילה, שהמקומיים היחידים בה היו המלצרים והמנקים בשירותים, הוא סבר שבן שיחו המשופם, הלבוש בחולצת כפתורים שצווארונה פתוח עד החזה, נראה כשחקן פורנו חובבני בערוץ RTL, ולא כנוכל מהדרגה הגבוהה ביותר. אבל כשפתח הדרום־אפריקאי את פיו, התברר מיד שמדובר באדם ערמומי נטול עכבות ומצפון, אדם שנבנה מכמויות הכסף העצומות שהוא גורף לכיסו בזכות המטומטמים של האינטרנט — כך קרא להם וגיחך לאידם.

במבטאו האפריקנרי שטח הבּוּרי את התאוריה שלו על האינטרנט ותיאר אותו כשטח שיפוט שההייררכייה שבו שונה לגמרי מזו שבעולם שמחוץ לו. לשיטתו כללו המטומטמים של האינטרנט עקרות בית משועממות, זקנים מאותגרים טכנולוגית וצעירים שנוהים אחר אופנות חברתיות, אבל גם אחרים שנחשבים לא אחת לאליטה: רופאים, מרצים באוניברסיטה, טייסים, רואי חשבון, עורכי דין, מהנדסים ואדריכלים. הבּוּרי הסביר לנתן שהאנשים הללו, שרגילים שרואים בהם מומחים גדולים בתחומם, סבורים שכוחם רב גם בטריטוריות שאינן מוכרות להם.

"השילוב בין ביטחון עצמי מופרז לתאוות בצע הוא הרסני מבחינתם ומצוין בשבילי," פסק. "היה לי אופטיקאי מסידני שקנה מלקוח שלי 50 דונם על הירח בשלוש מאות אלף דולר אוסטרלי, והיה לי רופא כושי מאילינוי, a kaffer doctor from Illinois, שהפסיד חצי מיליון דולר באתרי בינגו. חצי מיליון דולר! נו, מה אתה יכול כבר לצפות מכושי!"

נתן אמר שהוא רוצה להגיע לגולשים שמתעניינים במסחר במטבע חוץ, ובן שיחו נדרך מיד ואמר: "ברור, לא פנית אליי סתם, אני הרי אחד המשווקים הגדולים של התעשייה הזו, למה אתה חושב קראתי לחברה שלי

F.G. Traffic? כי אני יודע להעביר ישר אליך את המטומטמים של הפורקס מגוגל או מאתר החדשות שהם קוראים בבוקר!"

נתן, שהתבלבל רגע, שאל את הבּוּרי אם ראשי התיבות של החברה שלו אינם Fucking Great Traffic, כפי שנאמר לו במחקר המקדים שערך.

"מה פתאום!" צעק הדרום־אפריקאי מתחת לשפמו הזהוב. "F.G. הם ראשי התיבות של Forex Gump!"

נתן נרעד. לא היה לו ספק שאלה אינם ראשי התיבות הנכונים, והבהילה אותו במיוחד האפשרות שהבּוּרי בחר בראשי התיבות האלה אחרי שערך תחקיר מעמיק עליו לפני הפגישה וגילה את אהבתו לקולנוע.

בחצי אוזן הקשיב לבּוּרי המכביר מילים על מנכ"ל יפני אחד, מהסוג שיתאבד אם לא יקבל את הקידום שציפה לו, שפעם אחר פעם ניסה להרוויח כסף באתר פורקס של לקוחות שלו ("קרואטים לא מאוד ישרים"), והפסיד שם מיליוני דולרים.

"והוא היה אדם שניהל חברה של אלפי עובדים," גיחך הבּוּרי. "אבל האינטרנט זה כמו ג'ונגל. תארים וחליפות לא יביאו אותך לשום דבר, אלא רק תושייה. וליפנים, כמו לאמריקאים ולאוסטרלים ולגרמנים, אין תושייה, ולכן אני מתמקד בארבעת השווקים האלה, שהם במקרה שוקי הפורקס הגדולים בעולם."

נתן סיים את הפגישה בתחושת קבס, אבל דיווח עליה כמובן לקייזר סוזה, כפי שעשה לאחר פגישותיו עם נציגי החברות האחרות.

כמה שבועות לאחר אותו מפגש הוזמן הבּוּרי ללונדון, למועדון החברים בקנזינגטון פאלאס, ששם נקבעה לו פגישה נוספת עם נתן ועם אדם ששמו מיסטר וולף.

הדרום־אפריקאי הגיע לפגישה בחליפה מקומטת ישר משדה התעופה ונראה עייף מהטיסה הארוכה, אבל ניסה לשמור על ארשת ערנית ומבודחת. כל השעה הראשונה של הפגישה הביט קייזר סוזה בעיניו הריקות בטיפוס החלקלק היושב מולו ואינו חדל ללהג במבטאו האפריקנרי אלא כדי ללגום מהגלנפידיך 30.

רק כעבור יותר משעה התחיל הקייזר, שלבש את אחד הג'ינסים תוצרת ארמני שלו וחולצת פולו שחורה, בניגוד לכל קוד לבוש הנהוג במועדוני החברים האלה, לשאול את הבּוּרי שאלות בנוגע למודל התמחור שלו.

"אנחנו גובים ארבעים אחוז מההכנסות של אתר הקצה," ענה שחקן הפורנו מ־RTL את מה שענה לנתן בפגישתם הקודמת. "כל הכנסה שתרשמו מלקוח שאני העברתי אליכם, אתם מעבירים לי שתי חמישיות."

קייזר סוזה שתק ארוכות ואז אמר: "יקר מדי."

הבּוּרי דיבר על מחירים בתעשייה ועל האיכות שהוא מביא, וקייזר אמר כמה מילים על מה שהוא משלם לחברה שעושה לו קידום אתרים בווידאו צ'ט — רק עשרים אחוז, מספר שלא היה מדויק כלל.

"פורנו זה משחק אחר לגמרי!" צעק הבּוּרי. "אין דבר יותר קל מלגרום לגברים חרמנים לשלם, וכמה הם כבר יכולים לשלם? עשרה דולר, עשרים דולר ליום?! ומי משלם היום על פורנו, גרמנים?! יפנים?! אולי כמה מורמונים! פה אני יכול להביא לך זקנים שחסכו כל החיים, סבתות שרוצות להשאיר ירושה לנכדים, עקרות בית משועממות! שייח'ים סעודים שהמוח שלהם סתום מרוב נפט! אני מציע לך Forex Gump, אני מציע לך רופא כושי מאילינוי ששם חצי מיליון דולר על אתרי בינגו, איזה כושי ישלם על פורנו אפילו 50 סנט?"

קייזר סוזה, שבאותה פגישה היה מיסטר וולף, הביט בבּוּרי ונראה כאילו הוא מביט בעצם שקוף. כמה שניות עברו עד שנבח בקולו החרוך: "אתה לא תדבר ככה לידי. פה אנחנו מדברים עסקים. בבית שלך תדבר איך שאתה רוצה."

פניו של הדרום־אפריקאי החווירו. ניכר שהוא לא צפה את התגובה הזו, והוא מיהר ללגום ביד רועדת מכוס הגלנפידיך שלו. נתן קיווה שסוזה יפוצץ את הפגישה, אבל הוא לא זע בכיסאו. לימים יתברר לנתן שהנזיפה הייתה רק תרגיל, מהלך מחושב היטב שנועד לערער את הבּוּרי ולגרום לו לרצות לפייס את בן שיחו, אבל באותם רגעים נתן האמין לגמרי שהבוס שלו מתלבט אם להמשיך לדבר עם הגזען היושב מולו.

"עשרים וחמישה אחוז. הצעה אחרונה," אמר לבסוף קייזר סוזה.

הבּוּרי מלמל כמה מילים, אבל כשראה שמיסטר וולף קם ומסרב להתמקח איתו, נחפז לומר שהוא עקרונית מסכים, צריך רק שעורכי הדין יסכמו הכול.

בתוך שבוע נוסח חוזה והוסכם בו כי F.G. Traffic תשווק את אתרי הפורקס של XXFX ותפנה אליהם גולשים בתמורה לעשרים וחמישה אחוז מההכנסות שיירשמו לזכותה על חשבון הפסדיו של הגולש.

בחודשים הבאים המשיך נתן לפקח על הממשק שבין פעילות השיווק החדשה ובין הרווחים שצברו אתרי XXFX, שנוהלו על ידי חברה קפריסאית ששמה XXFX8 Investments ltd, שהיא עצמה נשלטה על ידי חברה שנרשמה בגיברלטר, XXFX8 Holdings שמה.

כבר מהחודש הראשון לשיתוף הפעולה עם הבּוּרי זינק המחזור של הפעילות בשמונים אחוז לעומת החודש הקודם, ופעילות הפורקס באוסטרליה וביפן שילשה את עצמה. בחודש הבא צמחו ההכנסות הכוללות של התחום בשלושים אחוז נוספים.

קייזר סוזה, מרוצה מהשיפור הניכר בעסקי הפורקס, מינה אז את נתן לבן לווייתו המקצועי. זה היה תפקיד לא רשמי כמו רבים אחרים באימפריה שבנה, אבל למעשה חשף לפני נתן חלקים נרחבים בפעילות העסקית העצומה של הברון הנסתר, שכללה, מלבד אפולוניקס סולושנז

ו־XXFX, שותפות עם אוליגרך בולגרי ברשת של צ'יינג'ים בסופיה ובבורגס, ובעלות בנכסי נדל"ן רבים באירופה ובאתר סקס פופולרי שנקרא stepmotherfucker.net.

סוזה הקים את אתר הפורנו הזה, אחרי ששושני גילה יום אחד שמילות החיפוש הפופולריות ביותר בעולם באתרי סקס הן "אימא חורגת ובן". האתר עצמו פשוט העתיק סרטונים מהסוג הזה משלל אתרים, איגד אותם באתר ייעודי ושתל שם פרסומות והפניות לפעילות הווידאו צ'ט של אפולוניקס. שושני האמין בעתיד של אתרי סקס ייעודיים וניסה לעניין את הקייזר בהקמת אתרים נוספים, ובעיקר התלהב מהרעיון לפתח אתר שמתמחה בהרפתקאות של גבר שחור, גדול ממדים, שמספק את שירותיו ליפניות עשירות. הוא אף הציע לקרוא לאתר Big In Japan, אבל קייזר סוזה, אחרי התייעצות עם טוויל, אמר שהוא לא מאמין שזה יתפוס.

בתפקידו החדש התחיל נתן להבין מה משקלו של טוויל באימפריה ובאילו דרכים חלקלקות השאיר את ליקוס לוי במחשכים, הרחק מעיני רשויות המס בישראל, וגם הקטין למינימום את תשלומי המס של הקבוצה, אף שנתח גדול מפעילותה נעשה בישראל.

"מה שאנחנו עושים," הסביר לו פעם הקונסיליירי, "הוא להגדיר את כל החברות שנמצאות בישראל כחברות שנותנות שירותים לחברות גלובליות. אפולוניקס סולושנז, למשל, היא חברת פיתוח ישראלית שבסך הכול נותנת שירותים לחברת האם שלה, ApolloNX3, שיושבת במלטה. לחברה הישראלית אין רווחים, ולכן היא לא משלמת מס. החברה המלטזית אמורה לשלם מס, אבל במלטה אין מיסים. אותו דבר קורה עם שאר החברות. הפעילות בישראל, בין אם היא פעילות פיתוח ובין אם היא פעילות שיווק, מוגדרת תמיד כפעילות תומכת, ומי שאמור לשלם את המס הן החברות שלנו באיי קיימן, באיי הבתולה, בגיברלטר — בקיצור, בכל המקומות שבהם לא משלמים מיסים."

כשנתן שאל אם מס הכנסה אישר את ההסדר המוזר הזה, הסביר לו טוויל, לשעבר מנהל מחלקה בכיר בחטיבה המשפטית של מס הכנסה, שלרשויות פשוט אין ברירה.

"רוב ההכנסות שלנו לא מגיעות מישראל, ולמס הכנסה אין ברירה אלא להסכים. תאורטית העסק שלנו יכול לעבור לחו"ל בלי שההכנסות שלו ייפגעו, ואם כל מאות העובדים שלנו בישראל יפוטרו, רשויות המס יפסידו את המיסים שהן גובות מהם בתלוש המשכורת. זה אולי נשמע לא הוגן למישהו שישמע על זה, אבל ככה זה. כשאתה קטן, מס הכנסה יכול להתעלל בך, אבל כשאתה מספיק גדול ויש לך אפשרויות, אתה יכול להוריד אותו על הברכיים."

*

פחות משנה אחרי מינויו לתפקיד העוזר כבר הכיר נתן חלקים גדולים מפעילות האימפריה של קייזר סוזה, ואף נהג להתלוות אליו בגיחותיו לכל מיני יעדים בעולם: למרכזי המכירות ושירות הלקוחות שמוקמו בפיליפינים, למרכז הפיתוח של תוכנת הפורקס בסלובקיה, לישיבות הדירקטוריון שנערכו במקלטי המס ששם אוגדו החברות שלו (אם כי שמו של איש הדממה לא נרשם אף פעם בפרוטוקול הישיבה) או לביקור באחד מעשרות נכסי הנדל"ן שרכש לאורך השנים ביוון, באיטליה, בהולנד ובגרמניה, וכבעליהם נרשמו חברות שאוגדו בלוקסמבורג, באנדורה ובליכטנשטיין. גם לביקורים אצל בנקאים בשווייץ, בפנמה ובסינגפור נסע איתו, אך בעת ההיא עדיין לא הורשה להיכנס אל הפגישות עצמן, ועד שיסתיימו המתין בחדר מפואר, שהוגשו בו עוגיות מקרון צרפתיות וקפה משובח.

בנסיעות ההן, בין שהיעד היה מדינה מערב־אירופית ובין שהיה מדינה דרום־אסייתית או מרכז־אמריקאית, הבין נתן לראשונה מהו עושר מופלג. הטיסות בגַאלפְסְטְרים של איש הצללים; מלונות הפאר במוסקווה, בציריך ובסינגפור; דברי החנופה שהרעיפו על סוזה בכל מקום שהלך אליו האנשים שרצו ממנו כסף או מידע או כל דבר שיש לו תג מחיר; המחירים השערורייתיים על ארוחות ערב, שאת רובן היה נתן מחליף בלי היסוס במנת פלאפל או בקציצות של אימו ;הבדידות בערבים, שאפשר לנסות לפוגג אותה בחברת נערות ליווי יפהפיות, מכמירות לב וחסרות תקנה, מושא הסטיות המיניות של בעלי הממון, שהשחיתו את נשמתן עד היסוד.

בתקופה הזו, כשהגיע עם סוזה ללונדון, הכיר נתן את אשתו של איש הצללים ואת משרתיו, שתחזקו את האחוזה העצומה שהתגורר בה. אמנם את רוב זמנו לא העביר הקייזר באחוזה אלא במרומים או באחד הנמלים שלו, אבל לעיתים שהה שבוע או שבועיים ברציפות בטירה הענקית, ואז היה מבקש מנתן להצטרף אליו לחלק מהזמן.

אשתו של הקייזר, מרסל, הפתיעה את נתן, משום שלא דמתה כלל למה שהיה אפשר לצפות מאשתו של איל הון מסתורי. היא לא הייתה צעירה, גם לא יפה במיוחד, וּודאי שלא טיפשה, ולנתן נראָה לא אחת שהיא לא ממש מתעניינת בכל הכסף שבעלה עושה. לעיתים אפילו חשב שהיא עצמה לא מבינה מה היא עושה שם, במקום העצום ההוא, ושמעומק עיניה החומות נשקפת עצבות. ובכל זאת, בשיחות שלהם ניכר שהיא אוהבת את בעלה, ולמיטב ידיעתו של נתן, אהב אותה סוזה מאוד ולא נהג לבגוד בה.

בשיחות האלה בלונדון הוא דיבר עם מרסל בעיקר על ספרים, ופעם אחת, כשישב איתה בגינת האחוזה, ושלוש המשרתות הסובבות בבית העצום מצוידות במטלית ומנקות אבק בלתי נראה הגישו תה ומאפינס בטקסיות מגוחכת, נתן לה עותק מספר השירים שכתב.

כשקראה את ההקדשה שבתוך הספר התעוותו פניה, ולמראם נזכר בהבעת אביו כשדיבר על המלחמה. ברגע של גילוי לב, שעד אז לא אפיין את שיחותיהם, סיפרה לו מרסל על שני ילדיהם, מיכאל וסוזנה, ובעיקר על בתם. על בנה מיעטה לדבר, אמרה רק שהוא מתגורר בקנדה, ולימים יתגלה לנתן שהוא נשאב אל פעילותה של כת פנטית, התנצר וניתק כל קשר עם הוריו.

הבת, לעומתו, גרה בישראל, ופעם בחודשיים באה לבקר את הוריה בלונדון.

"סוזנה," כך קראה מרסל לסו, "היא הילדה הקטנה של זאביק. תמיד זה היה ככה. מספיק שהיא רוצה משהו, והוא יהפוך את העולם בשבילה."

*

מה היה בה, בסו, שגרם לנתן לחרוג ממנהגו להפנות עורף לכל אותן בחורות ונשים שפסל כי סבר שהן לא הנפש התאומה שלו? מה היה בה, בבחורה שראה באחוזה כשהגיעה לביקור — כלומר מה מעבר לייחוס ולהון המשפחתיים, שעכשיו נראים לנתן דווקא כעול — מה היה הדבר המסוים שתפס אותו?

כעת, במיטתו, ממרחק השנים, נראה לו שמשהו בה נגע לליבו. מבעד לחזות העצמאית שעטתה על עצמה הבחין בחוסר אונים, בילדותיות שמתגלה בה כשהיא מדברת עם אביה, או כשהיא מנסה לזכות בתשומת הלב של אימה. כבר בשיחתם הראשונה הבחין בחוסר ביטחונה בדברים שהיא אומרת, וכיצד היא נרגעת כשבן זוגה לשיחה, נתן או כל אדם אחר, מביע עניין בדבריה. כעת, בחשכת חדרו, כשהוא כבר אוחז בשלט שגישש אחריו באפלה, הוא מבין שמשך אותו בסו הצמא שלה לאהבה.

היא לא הייתה הנפש התאומה שלו, בזה לא היה לו ספק גם אז; אבל המשיכה הזאת שלו אליה, נוסף על הייחוס המשפחתי, שאז עדיין נראה כיתרון גדול, הובילה אותו להתחתן.

שבעה חודשים בלבד אחרי פגישתם הראשונה, תחת החופה במיקונוס, האי היווני שעשירי ישראל חיתנו בו את ילדיהם, הבין לראשונה שאולי נחפז בהחלטתו. כן, כשהביט סביבו במאתיים האורחים שהוטסו במיוחד לאירוע, רובם המוחלט מצד הכלה או אבי הכלה ורק קומץ מצידו, שאל את עצמו לראשונה אם לא דחף אותו בעיקר הרצון להדק את הקשר לאימפריה העסקית של קייזר סוזה, האיש שאף אחד לא צועק עליו או נוזף בו ("נפל פה פועל").

כשעמד שם, בחליפה של ורסצ'ה שנבחרה עבורו, התחיל לחוש אט־אט את התחושה המרה שכבר הכיר היטב, התחושה שבגד במשהו רם ונעלה למען הכסף.

התחושה הזאת, המבשרת רעות, אמנם נעלמה בחודשים שאחרי החתונה, שהיו חודשים טובים ונעימים, אבל שבה והגיחה כחצי שנה לאחר הטקס, כשהבין שהוא אינו אוהב את אשתו.

הוא לא דיבר על כך עם איש, וספק אם בעת ההיא אמר זאת אפילו לעצמו. לעומת זאת התחיל לראות בבירור כיצד נפתחים לפניו עוד ועוד מעגלים פנימיים. אף שכבר סייע רבות לעסקיו של איל ההון, רק נישואיו לבתו העלו אותו לדרגה המאפשרת להיכנס לפגישות הרגישות שנידונים בהן העניינים העדינים ביותר, ולהיהפך כך לאחד משליחיו החשאיים. האמון שרחש לו חותנו השפיע כמובן על חבילות התגמולים שקיבל, ומעבר למשכורת כללו בונוסים אגדיים במעטפות מזומנים בגודל A4. את חלקם הכניס לחשבון הבנק של אימו בפעימות נפרדות, ואת חלקם שיגר אל חשבון שפתח בבנק יוליוס בר, באחד מביקוריו בציריך.

בזכות ההתעשרות המהירה והעבודה האינטנסיבית, שכללה לא מעט טיסות לחו"ל, חיי הזוגיות המנוכרים שלו ושל סו לא הטרידו אותו עוד. עד מהרה ביססו השניים חיים כמעט נפרדים. ראשונה להפר את נאמנותה הייתה סו, כשניהלה רומן עם עמית מחברת ההייטק שעבדה בה, ועל העלבון שבבגידתה (גם עם גברים נוספים, אך את זה לא ידע אז) גמל לה במפגשים מיניים משל עצמו עם נשות עסקים בודדות שפגש בנסיעותיו הרבות או עם נערות ליווי עגומות. המפגשים האלה לא חמקו מידיעתו של קייזר סוזה, שהרי אנשים מסוגו יודעים כמעט הכול על המתרחש באימפריה שלהם. הוא לא הטיח זאת בפני נתן, אך לימים התברר ששלח אנשים לתעד חלק מהמפגשים האלה, כדי שיהיה בידיו נשק נגדו בשעת הצורך.

במערכת היחסים הזאת, הנשענת על עצימות עיניים ושתיקות, חיו נתן וסו כמו שני שותפים לדירה. אמנם חלקו באותו חדר שינה, אך לרוב הלכו לישון בנפרד, ואפילו בערבים ששהה בבית העדיפה סו לצאת אל מקומות שמוטב היה שלא ישאל עליהם, ורק כשכבר היה שקוע בשינה הייתה שבה, מתקלחת במהירות ומחליקה בדממה אל בין הסדינים.

לעיתים, כשישב לבדו בברים של בתי מלון ובשדות תעופה, שאל את עצמו אם לא כדאי לשניהם להתגרש. בה בעת חשש שפרידתו מאשתו תקרע אותו גם מהאימפריה העסקית של הקייזר, ולכך עדיין לא היה מוכן. אולי בעוד כמה שנים, חשב.

באחד הימים, ובניגוד לכל תכנוניו, סיפרה לו סו שהיא בהיריון. בתחילה חשד כי הוא אינו אביו הביולוגי של הילד, אך בדיקה חשאית שנערכה אחרי הלידה הפריכה את חשדותיו.

גם בשנים שאחרי הולדת הבן חיו את חייהם בנפרד. על מרבית צרכיו של אורי במהלך השבוע הופקדו סו והמטפלת שנשכרה, ובשבתות נתן היה משלים פערים עם בנו. לפעמים נסעו לפארק או להצגת ילדים, אבל לרוב ביקרו את אימו של נתן, וכך היה גם בשבת ההיא, השבת שסו טבעה בה בים.

*

בחדר הזה, שהוא שוכב בו כעת ומדליק את מסך הפלזמה, הוא שהה כשזה קרה.

כמה שעות לפני האסון התעורר לצד אשתו בפעם האחרונה. הילד, שהגיע למיטתם, משך אותו בידו למטבח וביקש לשתות שוקו. נתן, מעט הלום מהשינה, הכין גם לעצמו כוס קפה ואחר כך ישב עם הילד בסלון וקרא בעיתון. אורי, שישב לצד אביו וצפה בטלוויזיה, שמח לשמוע שהם ילכו לבקר את סבתו, וגם נתן ציפה לביקור בבית ילדותו, שהיה לו מקום מפלט מעולם השקרים, התככים והתאוות שנפתח לפניו כשהכיר את קייזר סוזה.

כעבור כשעה הצטרפה אליהם סו בסלון ובידה אגס גדול שננגס בקול רם מדי. נתן קם והלך לחדר האמבטיה, וכשיצא משם, מגולח ומבושם, הילד כבר היה לבוש.

"תיהנה אצל סבתא," אמרה סו לבנם ונישקה אותו על הלחי ולחשה לו שהיא אוהבת אותו. נתן הנהן לעברה ונפרד ממנה בשלום רפה.

כעבור חצי שעה, בבית אימו, כבר אכלו השלושה ארוחת צהריים מוקדמת. אחריה הילד הלך לראות סרטים מצוירים ונרדם על הספה, ונתן ואימו ישבו בחצר, שתו קפה ועלעלו באחד מעיתוני השבת. לאחר זמן־מה נכנסו שניהם אל הבית, היא אל הסטודיו שלה והוא אל החדר ששימש אותו עד נישואיו — החדר שהוא שוכב בו כעת.

האור שבוקע מן הטלוויזיה מסנוור אותו, והוא לא מצליח לזהות את הכתוב בלוח השידורים. כשמצטלל מבטו הוא מעביר לערוץ הסרטים המועדף עליו, זה שמשדר קלסיקות, הערוץ שצפה בו גם בזמן שאשתו נאבקה בגלים.

לוח השידורים מלמד שמיד יתחיל הסרט "זוהר בדשא", ואילו אז צפה ב"שלום לנצח". כעת הוא ערני ודרוך, אבל אז היה מנומנם ועד מהרה נרדם.

כן, הוא זוכר היטב כיצד שעתיים–שלוש אחרי שנרדם מול הסרט התעורר בבהלה, כאילו מישהו עקר אותו מחלומו. הילד עדיין ישן בסלון מול הסרטים המצוירים. השעה הייתה כמעט חמש וכבר היה עליו לחזור הביתה. הוא הציץ בטלפון הסלולרי ולא ראה שום הודעה מסו. ניסה להתקשר, אך לא היה מענה.

הוא הכין לעצמו כוס נס קפה וכרסם כמה עוגיות שמצא בצלחת על השיש. אימו, ששמעה מהסטודיו שלה את הרחשים, הצטרפה אליו. היא שתתה תה וטעמה מאחת העוגיות שהשאיר בצלחת. מבעד לחלון נשמע אחד השכנים, שאת קולו זכר נתן משנות ילדותו.

כשהתרוקנה הכוס ניגש אל הספה בסלון, העיר בעדינות את אורי ונשא אותו אל המכונית.

הם חזרו לדירתם לקראת השעה שש, ולא היה שום סימן לסו.

אורי נכנס לחדרו וצפה שם בטלוויזיה, ונתן ישב מול המחשב ועבד. בשעה עשר, אחרי שכיבה את הטלוויזיה בחדרו של בנו והשכיב אותו לישון, ניסה להתקשר פעם נוספת לאשתו, אך היא לא הייתה זמינה.

לקראת חצות, בחדר השינה המשקיף על גגות יפו העתיקה, אחרי שהתקלח, נצמד נתן אל הכרית שלו, שכבר הדיפה את ריח ה"נואר דה נואר" שהתבשם בו, ועד מהרה שקע בשינה עמוקה ורכה.

הוא התעורר בבוקר מלא עזוז, כאילו החלים ממחלה ממושכת, עד שהבין שסו אינה לצידו. בן־רגע התחלפה הרגשתו הקודמת בדאגה עמומה. אמנם סו בילתה חלק מלילותיה מחוץ לדירה, אבל הקפידה תמיד לחזור. באחת או בשתיים בלילה הייתה נועצת את המפתח במנעול, מתקלחת ארוכות כדי להסיר את ריח הבילוי או הבגידה, גולשת אל המיטה ומספיקה לישון כמה שעות לפני שהבוקר עולה.

אבל לא כך קרה בלילה ההוא.

נתן קם ממיטתו והגניב מבט אל חדרו של הילד, שעדיין ישן. הוא התקשר אליה, אך היא עדיין לא הייתה זמינה. כעבור חצי שעה העיר את אורי, ובסוף כל סידורי הבוקר הסיע אותו אל הגן.

בשעה תשע וחצי התקשר לחברת ההייטק שסו עובדת בה ונמסר לו שהיא עדיין לא הגיעה למשרד. כך אמרו גם כעבור שעה ושעתיים ושלוש.

באחת בצהריים התקשר אל חותנו בלונדון.

קייזר סוזה שתה אז תה עם מרסל, ואחרי שהקשיב לקולו המודאג של חתנו שתק, כדרכו לעיתים קרובות. באותה שעה סבר נתן שחותנו לא מייחס חשיבות להיעדרותה של בתו, או שהוא מפגין קשיחות כמו זו שאפיינה אותו בהתנהלותו העסקית, אך ממרחק השנים נראה שחרדה עצומה הציפה אותו, כמו הנחשול שהטביע את בתו.