הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
4
הרפתקה במונטה קרלו

הרפתקה במונטה קרלו


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
4
39 
39 
גודל (עמ'): 210
מו"ל: שלגי

תקציר

לפני עשור חוותה עובדת חנות הספרים, קלמנטין סקוט, ערב בלתי נשכח בחברת
הארכיטקט, אליסטיר הות'ורן. לאחר ההשפלה של אותו ערב מחליטה קלמנטין שלא תתקרב
לגברים בכלל ולאליסטיר היהיר בפרט.
אבל כאשר אחיה של קלם נעלם בחברת אחותו החורגת של אליסטיר, לא נותרת לה

ברירה והיא מתלווה לאליסטיר למונטה קרלו בשביל לאתרם.

הם נאלצים לבלות יחד, מגלים שהאיבה ביניהם רק מסתירה את תשוקתם זה לזו,

ומגיעים להסכמה שלמשך שבוע אחד אין מגבלות ואין בגדים...

  • ISBN: 50-1929
  • גודל (עמ'): 210
  • מו"ל: שלגי
  • יצא לאור ב-: 18/08/2019
  • שם המחבר: מלני מילבורן
  • תורגם ע"י: נועם יוגב
  • זמין להשאלה: כן

1

קלמנטין היתה רכונה בכפיפה על מדף ספרים, מכוסה לגמרי באבק ובגללי עכברושים, כאשר הוא נכנס לחנות. היא ידעה שזה הוא לאחר שנים של האזנה לחבריה של אמה, באים והולכים באמצע הלילה. ניתן לדעת הרבה על אדם לפי הדרך בא הלך, בין אם בטוח בעצמו או ביישן, מופנם או דברן. חבר או אוייב. הזר התאפיין בצעד החלטי ששידר רצינות בלתי מתפשרת, כזו שגרמה לשיער על עורפה של קלם לסמור ולרטוט. היא זיהתה את הצליל, צליל מלפני עשר שנים. הוא לא יזהה אותך, השתנית מדי. השכנוע העצמי לא נשא פרי מכיוון שקלם ידעה, על אף שאיבדה ממשקלה והצליחה להשתלט על הטיפול בעורה, אפילו צבעה ועיצבה את שערה, שעמוק בפנים עודנה נערה עכברית ושמנמנה בת שש עשרה.

הנערה שאמה היתה הורסת-בתים, זבל קרוואנים.

קלם נעמדה ואיבקה את ידיה, "כיצד אוכל לעזור?" היא נפטרה מהמבטא הצפוני אך לא מהגישה, או מעקיצה של טינה, בעצם יותר כמו דקירה פועמת ומדממת.

אליסטיר הות'ורן השפיל אליה את מבטו, כפי שבדרך כלל עשה גם בצורה פיזית וגם מטפורית. גובהו נישא למעלה ממטר תשעים בעוד היא נאבקה לגרד מטר שבעים, כך שלהשפיל אליה מבט היה באמת האפשרות היחידה בשבילו, אלא אם טרחה ללבוש זוג עקבים מסחררים או אולי קביים. לא בדיוק לבוש אידיאלי בשביל טיפוס על מדפי ספרים ואיתור מהדורות מיוחדות של דיקנס, הרדי או אוסטן.

בעצם, במחשבה שנייה, קביים יוכלו להתאים...

"איפה אחיך?"

בתור שורת פתיחה זה לא היה ראוותני או חברותי במיוחד. לא שקלם ציפתה לחברותיות. לא אחר תקרית חדר השינה. במבט לאחור היה זה רעיון די גרוע להתחבא שם בשובה מדייט כושל, אך החדר שבו השתמש אליסטיר בתור ילד היה החלל השקט היחיד בבית וגם התאפיין בחדר שירותים פרטי. המקום המושלם ללקק מעט את הפצעים ולתת לבושה הצורבת לשכוך.

המקום המושלם להתכרבל בתנוחה העוברית ולרדות בעצמה על תמימותה, זו שהובילה אותה לשכב עם אותו נער. נער, שבמשחק ילדותי של אמת או חובה, אותגר "לשכב עם הבחורה השמנה ההיא".

גררר. לא שעלה בידה להסביר משהו מזאת לאליסטיר. הוא לא נתן לה הזדמנות. כאשר מצא אותה מכורבלת על מיטתו, לאחר המקלחת שכשלה לגרום לה להרגיש נקייה, הוא פשוט הניח שניסתה לחזר אחריו. "בדיוק כמו האמא הזונה שלך". המילים עוד הדהדו. אף אחד לא דיבר אליה כך, גם לא בני הזוג היותר מטרידים של אמה. המילים המרות הללו צרבו לתוך נשמתה, הן חרטו בושה אל תוך עצמותיה עד שהן חרקו בכאב תחת עולה.

"למה אתה רוצה לדעת איפה ג'יימי?" שאלה קלם, מנסה לא להיות מוסחת ממראהו. מהדרך שבה הריח. הוא עמד במרחק של חצי מטר, והיא עדיין יכלה לקלוט ניחוח מסקרן של הדרים. ניחוח הדרים חריף עם שמץ של משהו אחר. משהו אפל ומסתורי. לא ידוע.

לסתו זעה כאילו חשק שיניו בעוצמה שהיתה מפצחת קליפת אגוז ברזיל. או בורג. "אל תיתממי איתי. אני יודע לגבי זה שנפגשתם בחשאי במשך שבועות."

קלם הרימה גבה. היא התגאתה ביוקרה שזה שיווה לה, שילוב של ספרנית קשוחה ואריסטוקרטית נפוחה. משקפי הקריאה שהרכיבה שיוו למראה שלה אותנטיות נוספת. "זה?" אפילו הצליל של קולה התאפיין בדיוק במידה הנכונה של 'אתה רציני?'

עיניו הכחולות-אפורות הבהיקו באזהרה, מעין אל-תתעסק-איתי שגרם לה לפיק ברכיים קל.

"אחותי החורגת, הרייט, ברחה עם אחיך."

פיה של קלם נפער כך שיכולת למלאו באוסף יצירותיו של שייקספיר. הכיצד? איך נוצר קשר בין ג'יימי אל מישהו שבכלל מכיר את אליסטיר? זה היה בלתי אפשרי. זה היה בלתי נתפס. זה פשוט היה אסון. "מה?"

עיניו של אליסטר מצמצו בחוסר אמון. "כל הכבוד על המשחק האמין, אבל את לא משטה בי. אני לא עוזב עד שתגידי לי איפה הם."

קלם בחנה את ידיו השלובות בנוקשות ואת רגליו הנטועות. לא הייתי צריכה להסתכל על רגליו.

למרות שהיו מכוסות בד מעצבים יכלה קלם לראות את הכוח ואת העוצמה שבירכיו. היא היתה מוכרחה לעצור את דמיונה אשר החל להיות מוצף בתמונות מיוזעות של גופו השרירי חובק את גופה כשהם סבוכים זה בזה.

המחשבות המיניות לא היו דבר שבשגרה בשבילה, ממש מחוץ לרדאר. קלם גדלה עם אמא שערכה אורגיות בערך באותה תדירות שבה אימהות אחרות ישבו לקפה בצהריים, מיותר לציין שהיו לכך השפעות הרסניות על התפתחותה המינית. כמובן היה גם אותו מפגש מבויש בגיל שש עשרה שרק סיפק עוד תמיכה לבעיות דימוי הגוף שלה. אך כאשר הביטה בירכיו של אליסטיר, החלה לחוש במעין מקצב בוגדני פועם בין רגליה, כפי שהיה רוטט מיתרו המתוח של צ'לו. הממ. הממ. הממ.

היא גררה את מבטה אל פיו. איק! טעות גדולה יותר. הוא היה קבוע בקו ישר ושטוח שלא יכולת להחליק ולו פיסת נייר בין שפתי השיש שלו.

עיניים?

או, אלוהים, עיניו! עינים שהיו כחולות לרגע ואפורות ברגע שאחריו. עיניים שהיו כפור וקרח, עשן מתערבל וצללים נעים. עיניים שיכלו לגדוע אותך כחרב ולצרוב אותך בזלזול יוקד.

"ובכן?"

הטון קצר הרוח שלו פילח את הדממה, גורם לה לקפוץ כאילו נדקרה בשיפוד מחודד. שנאתה אליו רק גברה. היא לחמה ארוכות וחתרה להפסיק להיות מאוימת על ידי אנשים אחרים, ביחוד גברים. גברים חזקים שחשבו שיוכלו להתייחס אליה כמו זבל ולצאת ללא פגע. גברים ששכבו איתך רק בגלל שהיית שמנה וזה שעשע אותם ואת חבריהם. קלם זקרה את סנטרה ועשתה מאמץ להילחם בתחושת הפרפור בבטנה כאשר מבטיהם נפגשו. "אתה עומד לחכות פה הרבה? כי אין לי שום מושג על מה אתה מדבר."

שפתיו נרכסו עד שהלבינו. קלם הבינה שלא ראתה אותו מחייך אפילו פעם אחת. מצד שני, לא היו לו סיבות רבות לחייך לפני עשור, כאשר אביו הותיר אותו ואת אמו חולת הסרטן לגורלם בעוד הוא בורח עם אישה אחרת. אמה של קלם. קלם לא יכלה לחשוב על אמה מבלי שתיתקף עוויתות של בושה.

"הוא חי איתך, לא?" אמר אליסטיר.

קלם חשבה שלהודות שלא ראתה את ג'יימי בערך שבוע יציג אותה באור שלילי. הוא לא השיב לאף שיחה או הודעה שלה. הסיבה עשויה להיות שחשבונו אזל שוב. מצד שני יכול להיות שרצה להרחיק אותה מחייו. היא ניסתה לשמור עליו מאז שאמם נעלמה, אבל מאז שהגיע לגיל שמונה עשרה החל לדחות את נסיונותיה להתערב בחייו. "נראה שאתה מעודכן מאוד בסידורי המגורים שלי," אמרה. "אתה עוקב אחר כל הילדים המנוכרים של אביך?"

לסתו התהדקה שוב. "אמרי לי היכן הוא!" הוא ירק כל מילה כאילו שיגר לעברה קליעים.

אמרי. לי. איפה. הוא.

קלם פיתלה את שפתיה בחיוך קונדסאי ושבע רצון. "אתה נראה טיפה לחוץ, אליסטיר. יכול להיות שאתה קצת מתקשה לטפל בצרכים מסוימים? מה הבעיה של כל צעירות לונדון? והנה שמעתי שחנונים לחוצים ומכורים לעבודה הם הצעקה האחרונה."

עיניו ברקו כאילו ניסו להכיל פיצוץ מזערי, השרירים סביב פיו התהדקו בניסיון לכלוא את שדה הרסיסים המתפשט. "את עדיין אותה חתולת אשפתות חצופה, אפילו אם הצלחת איכשהו להתנקות דייך ולהיראות ייצוגית בקושי."

בקושי? מה היתה הכוונה של 'בקושי'? קלם הוציאה הון על המראה שלה, אמנם יכלה להשקיע מעט יותר בבגדים אבל היתה חייבת לחסוך מעט. שכר דירה, אוכל ותשלומי ערבות בשביל אחיה. למרות שעוד לא יצא לה לבקר בתחנת המשטרה למענו, היא חשה כי המועד הולך ומתקרב. ג'יימי היה אחד התפוחים שנפלו הישר אל מרגלות העץ, נח כנגד גזעו. קלם היתה נחושה למנוע מאחיה למחצה לצעוד בנעליו של אביו החלאה. לא שאביה היה מקור לגאווה. היא נהגה לספר שהוא מת כדי להסתיר את שגרת אמוני החצר שלו בבית סוהר באבטחה מקסימלית.

קלם החליטה שצעד ההגנה המומלץ יהיה שינוי נושא. אילו היתה נותנת לאליסטיר להבין שהכעיס אותה, הוא יהיה ביתרון. היא לא התכוונה לחלק נקודות לאף אחד, וביחוד לא לו. "לא ידעתי שיש לך אחות חורגת."

הוא נרתע קלות, כאילו המידע היה חדש בשבילו, מעט מפריע כפי שהיתה חולצתה מעט הדוקה מדי. "הרייט היא תוספת חדשה. אמה עזבה אותה עם אבי כאשר עזבה עם גבר אחר."

"בת כמה היא?"

"שש עשרה."

אותו הגיל שבו היתה קלם כאשר אמה שלה החלה עם אביו ברומן סוחף ומלא תאווה, רומן שהותיר את הנישואים של הוריו מנופצים לרסיסים. קלם זכרה היטב את הרגשת הניכור, הרגשה של מטען עודף, כזה שרק מחפשים פינה להיפטר ממנו. בעקבות זאת הפכה לערימה עוקצנית, צינית ורותחת של הורמונים גועשים. אחח.

"אז למה אבא שלך לא מחפש אותה?"

שריר בזווית פיו החל להתעוות בקצב, כפי שהיה נוקש פטיש. תיק-תק. תיק-תק.

"אבי השאיר אותה איתי כי יש לו דברים חשובים יותר לעשות."

קלם קימטה את שפתיה עת גברה הדממה. המרירות שבדבריו מילאה את החדר. מוזר היה הדבר שמצאה עצמה בדיוק באותו המצב עם אחיה. "ובכן, אני שונאת להיות מבוי סתום, אבל אני באמת לא יודעת דבר על מקום הימצאה של אחותך." או של אחי.

גבותיו קרבו זו לזו עד שיצרו גשר מעל עיניו החודרות. "את מתכוונת להגיד שבאמת לא ידעת על הקשר ביניהם? ממש שום דבר?"

קלם החלה מנענעת בראשה. "כלום, זילץ', נאדה."

עיניו התרוצצו על פניה, תרות אחר כל רמז שאולי הסגירה. החום היוקד שבמבטו גרם לגופה לרטוט, כאילו נעמד לדום כל עצב בגופה, רועד במגפיו. אף אחד לא הסתכל עליה כך. באמת הסתכל עליה. לא לאורך זמן ובעזות כזו, כאילו ביקשו לקלף את העמדת הפנים של גישתה המחוספסת ולחשוף את פרח הקיר המבויש שהיתה באמת. אליסטיר נחר בבוז.

"אני לא קונה את זה."

היא משכה את כתפיה לאחור ובחנה אותו כפי שעשה מתאגרף טרם יצא לקרב. "אתה קורא לי שקרנית?"

זווית פיו התעקלה למעין חיוך מאיים. "לא היית מזהה את האמת אילו התגנבה מאחורייך וצעקה 'בוּ'!"

קלם לא גילתה נטיות לאלימות על אף הסביבה שבה גדלה, אך באותו הרגע פעפע ועלה בה החשק לחבוט באותה לסת מסותתת ועטוית זקן. לחבוט, לשבור, להלום. היא דמיינה עצמה קופצת אגרופים עטויים אגרופני ברזל ומרכיבה מגפי פלדה בעודה בועטת בשוקיו המעודנות ורומסת בדורבנות מתגלגלים את פניו ואת חזהו, שורטת את פניו בטפרים ומנקרת את עיניו. היא רצתה להפוך את אליסטיר לשלולית מדממת.

איך העז לפקפק ביושרה? קלם לא היתה מסוגלת לשקר, היא היתה כנה עד כאב, פעמים רבות התגלתה תכונה זו כמפלתה והכניסה אותה לצרות רבות מזכור. היא צמצמה את עיניה לכדי חרכים וסיננה בזעם, "יש לך חמש שניות לעזוב, או שאקרא למשטרה."

עיניו האפילו, נראה היה כי המחשבה על עימות אישי איתה הדליקה אותו. "קדימה, זה יחסוך לי את הטרחה של הגשת תלונה על מכוניתי הגנובה, המכונית שבה נוהג אחיך אי שם באירופה."

ליבה של קלם הלם בכבדות. האם זה ייתכן? איך ג'יימי היה יכול לעשות לה את זה? מכל אדם אפשרי. כיצד היה יכול לברוח עם אחותו החורגת של אליסטיר הות'ורן? בוודאי ידע מה יקרה, לא?

אליסטיר לא התכוון להרפות, כלב עם עצם לא התקרב לתאר את המצב, אליסטיר עתיד היה לנער ולכשכש בגופה המרקיבה עד שתתנער לגמרי מכל שריד של דנ"א. יהיו השלכות. השלכות גדולות. הוא היה עשיר. רב עצמה. חסר רחמים. הוא לא יפסיק עד שישיג את מבוקשו.

נקמה היתה משימתו.

פעולת תגמול.

ג'יימי יסיים את דרכו בבית המשפט, קלם לא יכלה לשכור עורך דין סביר. אחיה יגמור בבית הסוהר לצד גברים כדוגמת אביו או אפילו כדוגמת אביה.

לשונה הבליחה מעל לשפתיה היבשות. "איך אתה יודע שג'יימי לקח את המכונית שלך?"

מבטו של אליסטיר קדח אל תוך עיניה. "הוא לא לקח אותה, הוא גנב אותה."

"יכול להיות שאחותך החורגת נתנה לו רשות להשתמש בה, אולי היא נתנה לו את המפתחות או עודדה אותו לכך..."

אליסטיר גיחך בלעג. "תקשיבי לעצמך, את מנסה לקשט חזיר בעגילים. אחיך הוא גנב מצוי, הוא גנב את מכוניתי וגם סכום כסף די משמעותי."

קלם הרגישה את החרדה מטפסת בגרונה מעומק חזהּ. היא ניסתה לבלוע רוק ולהתמקד. "כמה משמעותי?"

"את לא רוצה לדעת."

אתה צודק, אני לא. "איזה סוג של אידיוט יחזיק בסביבה סכום כזה גדול? הרי לשם כך קיימים בנקים, לא כן?" אמרה קלם בניסיון להשיג התקדמות כלשהי, מחשבותיה נזלו והתערבלו. ראשה הסתחרר כמו אוגר על גלגל, על קוקאין.

נחיריו של אליסטיר התרחבו בזעם, "אני רוצה חזרה כל אגורה מהכסף הזה, וכמובן יהיה עליו לתקן כל נזק שאולי נגרם למכוניתי."

"אני חושבת שזה מעניין, אבל בשום אופן לא מפתיע שאתה דואג יותר לרכוש מאשר לרווחתה של אחותך." אמרה קלם.

עיניו ברקו, "כאן את נכנסת לסיפור."

משהו צנח בבטנה של קלם כפי שהיה צונח ספר עב-כרס ממדף, "איך בדיוק?"

"את באה איתי לסייע לי בחיפושים."

ליבה של קלם החל לעשות דרכו במעלה גרונה, נאחז בדפנות הוושט בקרסים קטנים. "אני לא הולכת לשום מקום איתך."

פיו נקמץ בנחישות. הוא שלף את מכשיר הטלפון והחווה בו בחדות לעברה. "שיחה אחת למשטרה ואחיך מאחורי סורגים."

קלם בלעה, זה היה רע, רי"ש ע"ין, ר-ע.

"אתה סוחט אותי?" אמרה קלם עם כל הגועל שהצליחה לעורר.

שפתיו חזרו להתקמר ועיניו חזרו ללעוג לה. "אני מעדיף להגיד שאני מעודד אותך לבלות בחברתי."

"הייתי מעדיפה לבלות שבוע אזוקה לכריש."

"תוך כמה זמן תוכלי לסגור את החנות?"

קלם הניחה את ידיה בביטחון על ירכיה, "אתה חירש? אני לא באה איתך."

עיניו החלו לסרוק את שורות המדפים בחדר, בסוף הן נעצרו על ערימת הספרים החדשים שהגיעו מעזבונו של 'תולעת ספרים' כזה או אחר. "כמה זמן את עובדת פה?" שאל.

"שנתיים."

"איפה עבדת לפני כן?"

"בספרייה עירונית, בקנט."

עיניו טיילו על פניה והחליקו מטה לעבר גופה. קלם ידעה שלא היתה יפהפייה במובן הקלאסי של המילה, או בכל מובן אחר בעצם. קלם היתה ממוצעת. אמה ניחנה ביופי וקלם בחוכמה, בשיער פרוע ובקוצר ראייה. היא אף פעם לא ביקשה להיות בחורה מהסוג שיגרום למישהו להחסיר פעימה. היא היתה רגילה לסירוב, לוויתור, מעט כמו פיסת ריהוט לא רצויה שנדחתה בלי משים. אך הדרך שבה הביט בה אליסטיר גרמה לה להרגיש עירומה ונטולת הגנות. כל שערה שלא שילמה הון עתק בשביל למרוט, הזדקרה. שדיה זעו כנגד גביעי החזייה שלה כאילו ביקשו להיחלץ ולהיראות.

"האם זאת החנות שלך?"

קלם כעסה על השאלה, הוא שאל אך ורק כי ידע בוודאות שזו לא היתה חנותה. השלט מעל מפתן החנות דוגל מקריי ספרים נדירים, לא הותיר הרבה מקום לניחוש. הוא ניסה לחבל בביטחון העצמי שלה. תזכורת לכך שהיתה רק עוד עובדת ללא שום ביטחון תעסוקתי.

חלומותיה על הפיכה לבעלת חנות היו בדיוק כאילו-חלומות. פנטזיות ילדות שאף פעם לא יתגשמו כל עוד תהיה אחראית לאחיה-למחצה. "הבוס שלי הוא בעל החנות, דוגל מקריי."

"תוכלי לבקש ממנו זמן לחופשה?"

"לא."

אצבעותיו חזרו לרקד על הטלפון. "בטוחה לגבי זה?"

קלם חשקה שיניים, טוב היה שנהנתה מיוגורט ומשייק פירות כי בקצב הזה תהיה תלויה בהם לתזונה כל שארית חייה. אין לי ימי חופשה לזכותי." זאת לא היתה בדיוק האמת, היא לא נהגה לצאת לנופש. לנסוע הרחק ולשלם הון בשביל לשבת לבדה ולקרוא? היא יכלה לעשות זאת גם בבית.

"אם כסף הוא הבעיה..."

"הוא לא." קלם היתה מעדיפה למות לפני שהיתה מודה כמה זעומים משאביה הכלכליים.

מובן שאי אפשר לחיות על אוויר, אבל היא בהחלט ניסתה.

הוא הכניס לכיסו את הטלפון. "אני אתן לך עשרים וארבע שעות להסדיר את עניינייך. בשעה זאת מחר אהיה כאן כדי לאסוף אותך. תביאי ציוד לשניים-שלושה ימים, מקסימום שבוע."

שבוע בחברתו הקודרת של אליסטיר הות'ורן? לא הולך לקרות." לאן אתה מתכוון ללכת? אם אתה לא יודע איפה אחותך, איפה תתחיל את החיפושים?"

"יש לי סיבות לחשוד שהיא באזור הריביירה הצרפתית."

"כמצופה ממך כאשר אתה בן שש עשרה ועשיר." רטנה קלם.

"היא כרגע מכלה את הכסף שלי בסיוע אחיך. אני מתכוון להביא לידי סיומה המהיר של הפרשה." הוא הנהן לעברה קלות. "נתראה מחר."

קלם ניתרה אחר דמותו המתרחקת. "שמעת מה אמרתי? אני לא באה איתך. לא לדקה ובטח שלא לשבוע."

הוא הסתובב בפתאומיות וקלם נתקלה הישר בחוֹמה שהיתה גופו המוצק. ידיו שנשלחו לייצבה העבירו זרם בכתפיה. התחושה המחשמלת טיילה במעלה ומורד גופה. באזזז.

היא אף פעם לא נגעה בו לפני כן. ההרגשה היתה משונה אך באופן מרגש, ידיה לחוצות כנגד החזה המוצק שלו בעוד רק חולצתו המגוהצת מהווה חוצץ יחיד בין גופותיהם.

קלם הרימה מבטה ופגשה בפניו הזעופים. "אתה יכול להרפות ממני עכשיו." היא הרגישה אי נוחות לשמע הגבריות שבקולה, כאילו נוכחותו הקרובה ערערה את ביטחונה העצמי. ובכן אולי כך באמת היה הדבר, הוא ניחן בגבריות כל כך מוחלטת. לא בדרך גסה של איש מערות, אלא בדרך מתורבתת ומעודנת שללא ספק היתה די מושכת. עורו המגולח למשעי, שערו המסוגנן באגביות ושבילים מעודנים שהותירו אצבעותיו לאחר שהחליקו בו, מי הקולון העדינים בעלי נימת בסיס מסתורית וניחוח מובהק של הדרים. כל מראהו נועד לשדר מין גבריות חלקה של 'הצלחתי בגדול'.

אצבעותיו התהדקו סביב אמותיה לרגע ואז הרפו. הוא פסע ממנה כאילו הקרינה חום צורב.

"לא אסכים לקבל סירוב, קלמנטין. אני רוצה אותך איתי מחר או שהמשטרה תהיה מעורבת. ברור?"

קלם לא אהבה כאשר פנו אליה בשמה המלא, למעשה שנאה זאת. היא תיעבה את העובדה שכך הציגה את עצמה לעולם במשך עשרים ושש שנותיה. פעמים רבות מספור שרו מאחורי גבה את 'הו קלמנטין יקירתי...' עד שרצתה לרקוע ברגלה ולזעוק בתסכול ובבושה. כמובן כל ניסיון שלה למחות על השימוש בשם הוביל להתעקשותם של אנשים לפנות אליה רק בעזרתו. היא שקלה לעבור לשימוש בשמה האמצעי אך האפשרות לא הציעה נחמה. היא לא סיפרה את שמה האמצעי לאף אחד, ואפילו נמנעה מטיולים לח"ול שבהם יוכלו פקידי הגירה להגיב על שמה האמצעי החריג.

היא קיבעה מבטה באליסטיר. "קרא לי קלם, או גברת סקוט."

גבותיו התרוממו קלות. "בסדר גמור, גברת סקוט." הוא הצדיע לה בלגלוג. "נתראה מחר, צ'או."

אליסטיר משך מטה את חגורת הבטיחות של רכב ההשכרה שלו והקליק אותה למקום. למרות שתיעב היעדרות מהעבודה, היה משהו מושך בבסיסו של הרעיון, הוא וקלמנטין יחדיו במרדף כמעט חסר סיכוי. היא השתנתה, רבות. הוא כמעט לא זיהה אותה, מלבד עיניה החומות ופיה הסולד. בגיל שש עשרה גילתה קלם ניצנים ליופי עתידי, יופי שסקרן אותו יותר משרצה להודות. אך הוא לא היה מוכן בשום אופן ליופיה העכשווי. לאו דווקא יופי כובש ובוהק, אלא יופי מאופק וכן. יופי שהתגנב באיטיות עד שנעתקה נשימתך.

תמו הימים שבהם היתה נערה שמנמנה ומבוישת. אמנם שמרה על חלק מאופיה העוקצני, אך גופה בקימוריו החושניים עשה יותר מלפצות על כך. עורה בהק ושערה הערמוני עוצב והודגש כביד אמן. היא לא התאפרה בכבדות, מה שתרם עוד לאופיו העדין של יופיה. עיניה החומות הקבועות תחת ריסים מעובים ושחורים העלו בדמיונו בריכות של דבש מעוטרות בגווני ברזל קרירים.

היה זה פיה שבאמת כבש את מבטו, שפתיה ורודות ומלאות, הקימור העדין של שפתה העליונה נח כנגד הכרית הרכה של שפתה התחתונה, וההרמוניה שביניהם גרמה לכל הורמון גברי שבגופו לצעוק בתאווה.

להתעסק עם קלמנטין סקוט בהחלט לא היה על סדר היום שלו. למה שירצה להיות מעורב עם בתה של האישה שחיללה והרסה את חודשיה האחרונים של אמו? גברת ברנדי-מה-שלא-יהיה-שם-משפחתה התחילה לצאת עם אבא שלו לפני עשר שנים, כאשר אמו של אליסטיר היתה שרויה בטיפול פַליָאטיבי בהוספיס. ברנדי עברה עם ילדיה בעזות מצח אל ביתו וחיה מכספו של אביו בתקופה שבה היה פגיע מאוד. חשוב לציין שלא חס על אביו בחלוקת האשמה.

ברנדי וזוג הפרחחים שלה גרמו לו מספיק סבל כך שיעדיף להימנע מכל קשר עתידי עמם.

אל. תלך. לשם.

אפילו אם קלמנטין היתה הרבה יותר מושכת משהיה יכול לשער, אף שגרמה לו להתלהט ככבשן כאשר נעצה בו את מבטה מלא הבוז, כאילו ניסתה להצית אותו בעיניה הבורקות. אף אם ייאלץ לשאוב כל טיפה מכוח הרצון שעמד לרשותו.

הוא התכוון למצוא את אחותו, לארוז לה תיק ולהטיס אותה חזרה לפנימייה שאליה היתה שייכת. היא לא היתה האחריות שלו ולמעשה גם לא של אביו, אך עד שתשוב אמהּ, הוא נותר המבוגר האחראי.

היתה זאת חובתו.

וכמובן היה גם עניין המכונית. המכונית היתה ברשותו רק חודשים ספורים, והוא לא התכוון לאפשר לאחיה הצעיר והפוחז של קלמנטין להרוס שום רכוש שלו. הוא שקל לפנות היישר למשטרה. אליסטיר לא ממש האמין בהזדמנויות שניות, אבל הוא הביא בחשבון את ילדותו הבעייתית של ג'יימי סקוט ובוודאי שדאג מהשלכות כלשהן על אחותו החורגת.

לא במשמרת שלו.

הוא חשב לטפל בסוגיה לבדו, שכן ידע שיוכל להשתלט על הרייט, אבל הסיק שבעזרת קלמנטין יוכל לטפל בג'יימי בקלות יחסית.

זה היה מצב סימביוטי.

מלבד זאת היה לו חשבון ישן לסגור עם קלמנטין, גם אם לא ישיג דבר בימים הקרובים חוץ מללמד את קלמנטין מעט נימוסים והליכות, עדיין ירגיש מנצח.