הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
1
ממוצע
1
1
2
0
3
0
4
0
5
0
1
גם ב - Kindle
הרמת מסך (מהדורה מחודשת)

במקום 34 

20 

הרמת מסך (מהדורה מחודשת)


דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
1
ממוצע
1
1
2
0
3
0
4
0
5
0
1

במקום 34 

20 

במקום 34 

20 

מו"ל: ידיעות ספרים

תקציר

ירדן חולם להיות נאהב. הוא משתוקק לעמוד באור הזרקורים כשהמסך עולה, ולזכות באהבת הקהל. אבל החיים מציבים לו - ולסובבים אותו - מבחנים קשים, המנפצים את האשליה של עולם חוקים מובן ומאורגן. ירדן, המאושפז במוסד לגמילה מסמים צריך למצוא מחדש את דרכו אל לב הקרובים לו ולגלות שוב מי הוא באמת.

זהבה, הפסיכולוגית הצמודה שלו, נאלצת להתמודד בעצמה עם יחסיה המורכבים עם בתה, קרין, רקדנית העושה את צעדיה הראשונים בעולם התיאטרון, אבל הופעתו הבלתי צפויה של אדם קרוב משבשת את שגרת חייהן. החיים מזמנים לכל הגיבורים מסעות מצטלבים של התפקחות והתבגרות, שבסופם ממתין הגילוי כי רק למי שמעז להרים את המסך יש סיכוי להכיר את עצמו באמת ולזכות באהבה של ממש.

"הרמת מסך" הוא סיפור מרתק על התמודדות, אהבה והתבגרות, המאיר באופן בלתי נשכח את מורכבותו של המארג האנושי ואת האופן שבו הרצון העז לזכות באהבה מכוון את החיים של כולנו. זהו ספרה הרביעי של ליאת רוטנר, אחת הכותבות האהובות והפופולריות ביותר בארץ לבני הנעורים. את ספרה הראשון פרסמה בהיותה נערה, וספריה – תנו לגדול בשקט, קיץ אחד ביחד, ולנצח בגדול – היו כולם לרבי מכר.

  • ISBN: 3623563
  • מו"ל: ידיעות ספרים
  • יצא לאור ב-: 12/05/2019
  • שם המחבר: ליאת רוטנר
  • זמין להשאלה: כן

1

יא אללה, אם רק הייתי נזהר קצת יותר, זה לא היה קורה.

ירדן דפק על החלון בעצבנות באצבעות ידיו, מתופף בקצב מהיר. אמו שישבה במושב הנהג שלפניו התאפקה מלהעיר לו. היא העדיפה שידפוק על החלון מאשר יעשה משהו אחר כדי להפיס את עצבנותו, כמו לרקוע ברגליים או סתם לרטון כל הדרך. אבל בחיי שזה מעצבן, חשבה.

הוא דפק עם האצבעות חזק יותר ויותר. אוף! אוף! אוף! המחשבות לא הרפו ממוחו. איזה מטומטם אני. כמה מטומטם, אידיוט ודביל אפשר להיות? אוף! הוא כל כך כעס על עצמו, שלא הצליח לשבת בשקט, והתנועע קדימה ואחורה, חש דחף פתאומי לשבור משהו, או לפחות לבעוט.

"ירדן, מספיק!" פקדה אמו.

"אל תגידי לי מספיק!!" הוא ניצל הזדמנות לפרוק מעט ממשא התסכול הכבד שרבץ עליו. "אל תגידי לי, את שומעת?! מעכשיו את כבר לא אומרת לי מה לעשות, את יודעת?! את גם לא צריכה, כי את גוררת אותי למקום שבו יעשו את זה עשרים וארבע שעות ביממה..."

"ירדן!"

"ואני אעשה להם צרות ובעיות ככה שגם הם יצטרכו להעיף אותי משם כמו שאת מעיפה אותי מהבית, ו..."

"אף אחד לא מעיף אותך, ירדן," אביו, נוקשה ומאופק, אגרופיו קפוצים, התערב. "זה אתה שהבאת את זה על עצמך. היו לנו — כלומר, יש לנו — חוקים בבית, ואתה הפרת אותם. אם אתה רוצה להרוס את עצמך תעשה את זה במקום אחר."

"אני רוצה לעשות את זה במקום אחר, אבל אתם לא נותנים לי! אתם..."

"אתה כבר איבדת שליטה. מחובתנו לדאוג לך."

"על ידי כך שאתם מעיפים אותי מהבית?!" צרח.

"ירדן, מספיק!" התרגז אביו, "או שאני עוצר את האוטו ו..."

"די," אשתו הניחה את כף ידה על ברכו. "זה לא יעזור."

"בבקשה! תעצור! אני מת ללכת מפה!" ירדן הלם עם האגרוף על חלון המכונית, "תוריד אותי אצל סבתא ואני אגור אצלה! לפחות היא לא תגרש אותי מהבית כמו איזו.... איזו...."

"אל תענה לו," מלמלה האם. "תן לו לצרוח."

"ותפסיקו כבר לדבר עלי בגוף שלישי!" הוא כמעט בכה, "נמאס לי! נמאס לי ש..."

קולו גווע לאיטו, מיואש. הוא נשען לאחור.

אני מת לשאכטה, אני פשוט מת למנה. הוא לא הצליח להשתחרר מזה. אם רק הייתה לו אחת, אפילו קטנה, פצפונת, משהו שיסלק את החולשה המפחידה הזו ששוב משתלטת עליו ומרעידה לו את האיברים הפנימיים, משהו שיגרום לו להפסיק להרגיש כמו איזה סמרטוט סחוט שזרוק ככה. סמרטוט, חתיכת סמרטוט, זה מה שאני, וההורים המזורגגים האלה, מי הם חושבים שהם, שהם החרימו לי את כל ה"בנק", את כל החומר שהיה לי?? באיזו זכות?! ואיך הם מעזים לגרור אותי למקום אחר, למקום שבו... שבו לא יהיה לי...

לא יהיה לי יותר...

הוא נתקף מחנק עז בגרון. הו, לא. לזה הוא לא מוכן. רק לא לזה. שייתנו לו כל עונש שהם רוצים. כל דבר. שום דבר לא יהיה נורא מדי כל עוד יהיה לו הסם. אבל בלי זה... איך... איך הוא...??

"בואו נחזור!" קרא פתאום.

"ירדן."

"אני אפסיק עם זה, אני... אני... בחיי שאני אפסיק עם זה..."

"אתה לא תפסיק. שיקרת לנו מספיק פעמים."

"אני לא משקר! אני באמת אפסיק עם זה. אני יכול. רק תחזירו אותי הביתה, אני מתחנן...."

"אתה לא יכול להפסיק עם זה," סינן אביו, רועד מזעם עצור. הוא עצר בעצמו שלא להתנפל על בנו ולטלטל אותו בכתפיים, לשאוג לתוך אוזנו "אתה צריך עזרה! אתה צריך עזרה, לעזאזל, איך אתה לא רואה את זה?! איך אתה, ילד פיקח ומוצלח שכמוך, לא רואה שאתה נופל לתהום?!"

אבל הוא שתק.

"אני אפסיק," קולו של ירדן הלך ונעשה גבוה יותר, "בחיי..."

הוריו לא יספו מילה.

"אני... אני אפסיק עם זה... רק תחזירו אותי הביתה, בבקשה... בואו נחזור הביתה... אבא... אמא..."

הם לא ענו.

"יש לי מבחנים... יש לי אימוני כדורסל... ובלהקה... אני... אני לא יכול להפסיק את כל זה פתאום... בבקשה... בבקשה..."

אביו הציץ מזווית עינו אל אשתו, והבחין בדמעות מרטיבות את לחייה. הוא ביקש בליבו שלא תישבר. היה נדמה כי בכל רגע היא עשויה לסובב פתאום את ההגה בחדות ולבצע פניית פרסה בחזרה הביתה.

"אני... אני...."

הוא לא יכול עוד והחל לבכות. בכי חלוש, חרישי, חסר אונים. אמו, מלפנים, הידקה את אחיזתה בהגה והשמיעה אנחה עמוקה. בעלה הנהן לעברה בעידוד והמשיך לבהות בדרך שממול.

מתחת לגלגלי המכונית, הכביש המשיך לרוץ.

* * *

זהבה גילתה מאוחר מדי שהחלב שמהלה בקפה שלה היה 3% שומן ולא 1%. היא כעסה על האידיוט או האידיוטית שגמרו את השקית האחרונה של החלב דל־השומן, ולא משנה מי מצוות העובדים אחראי לכך. היא התלבטה כמה רגעים אם לשתות את הקפה; חלב 3% היה מחוץ לתחום בעבורה זה שנים רבות.

היום הזה היה גרוע כבר מתחילתו, חשבה בייאוש. נזכרת בחוק מרפי הבלתי נמנע: מה שהתחיל רע יסתיים עוד יותר רע. לא די שהשמן במנוע המכונית שלה אזל והיא הצליחה להבחין בזה רק באמצע הכביש המהיר, וגיחה לתחנת הדלק הקרובה עלתה לה בעוד כמה דקות יקרות שהחמירו את האיחור שלה לעבודה; לא די שככל הנראה לא תספיק לקחת את קרין משיעור הבלט, על אף שקרין חזרה ואמרה לה שזה בסדר, היא לא צריכה לבוא אם היא לא יכולה, באמת שלא; ולא די שגילתה קמט סורר בחצאית — עכשיו גם החלב יהרוס לה את הדיאטה.

ואם לא די לה בכל זה, היום מגיע מטופל חדש למוסד. אוי, כמה שאין לה עצבים לזה עכשיו. היא תהיה חייבת להתנער מצרותיה ולצלול לתפקידה בלי מחשבות שחורות שיסיחו את דעתה. אין ספק, זה בהחלט לא היום שלה.

היא הציצה במראָה של מטבח המוסד, בוחנת במרירות נפש את חגורות השומן הדקות שבלטו מעל למכנסי הג'ינס שלה, מכוסות היטב בבד החולצה השחור. על מי אני עובדת, השחור הזה לא מסתיר כלום. ידעתי שהייתי צריכה לקנות את המכנסיים במידה 44. על מי אני עובדת עם המידה 42 הזו? בבגדים ההדוקים האלה אף פעם אי אפשר לדעת.

אבל זה היה נחמד להרגיש איך הרוכסן נסגר עליה, למרות המידה הקטנה. הדיאטה החדשה שפולינה המליצה עליה עובדת, אחרי הכול. אף על פי שהיא גוועת ברעב ומשתוקקת לשוקולד מריר כפי שמזמן כבר לא השתוקקה, והקרקר עם הריבה שנועד להחליף את הקרואסון הקבוע שלה בארוחת ארבע ממש לא 'מספק את הסחורה', היא מוכנה לסבול. לפחות לטווח הקרוב. אבל אחר כך... נו מילא, מה היא אשמה שיש לה עצמות כבדות וחילוף חומרים איטי?

בעודה לוגמת מהקפה צעדה בזריזות לכיוון דלת המשרד שלה. כשחלפה על יד עמדת המזכירות, הושיטה לריקי את ידה.

"איפה התיק של החדש?" שאלה כשהיד נותרה תלויה באוויר.

"אצל דוקטור גלבוע," ענתה ריקי בעצלתיים, שקועה במשחק באינטרנט.

"אוֹהוֹ..."

"היא אמרה שהיא את זה תעביר אלייך כשתסיים."

"חשבתי שאני לוקחת את החדש הבוקר," אמרה זהבה, שביב תקווה ניצת בה שאולי בכל זאת תהיה לה משמרת משעממת ומרגיעה.

"כן, את תיקחי. גלבוע רק רוצָה לארגן את רשימת המטופלים החדשה שלה במחשב. היא צריכה את הנתונים על כל המטופלים."

"נו, באמת," נאנחה זהבה ונכנסה למשרדה.

ריקי חזרה אל המשחק וניסתה להתרכז, אבל באותו רגע צלצל האינטרקום. היא גלגלה עיניים — שכן לקח לה זמן רב מאוד להוריד את המשחק הזה מהרשת וכעת עמדה לשבור שיא — ולחצה במהירות על הכפתור.

דלתות המחלקה נפתחו בצפצוף קולני. פנימה נדחפו אישה עם תיק צד, גבר גורר מזוודות ונער עצבני, עם ילקוט ומזוודה אחת.

"שלום," פניה של ריקי לבשו בן־רגע ארשת חייכנית של "ברוך־הבא".

"שלום." האישה ניגשה אליה במהירות. הנער פסע לאט, מסתכל על סביבותיו בחשדנות, ויותר משנראה מפוחד נראה כמתאמץ מאוד להסתיר זאת. הגבר מאחור הניח את שתי המזוודות על הרצפה ופנה מיד לאחוריו להביא עוד.

"אנחנו הוריו של... ירדן, בוא לפה. אנחנו הוריו של ירדן סלע. ירדן, בוא הנה, נו. אל תעשה את זה יותר קשה ממה שזה."

"אמרתי לך שאת כבר לא יכולה להגיד לי מה לעשות," מלמל הנער מתחת לאפו והמשיך לצעוד הלאה לעבר המסדרון, מתעלם במופגן ממבטיה החמורים של אמו.

הוא עצר מול דלת רחבה, שלידה ניצב עציץ, ולוחית מפוארת הייתה מוצמדת אליה ועליה חרוט:

מנהל — דוקטור אבידן קור

איזה שם פלצני, חשב ירדן. מעניין אם יש לו קשר לדוקטור אבשלום קור, ואם גם הוא, כמוהו, מתעניין במשחקי מילים שמכניסים חיים לכל מסיבה.

"הפסיכולוגית תתפנה אליכם בעוד רגע. בינתיים אבקשכם למלא את הטפסים האלה. אלה פרטים הקשורים למשפחת המטופל ולסביבתו."

האישה לקחה ביד רועדת את העט מידיה של ריקי. עוד אֵם חרדה, חשבה ריקי כששבה למשחק שלה. היא כבר הייתה רגילה לזה. בתחילת עבודתה עוד היה ליבה יוצא אליהם, רחמיה היו נכמרים ועצב גדול היה ממלא אותה בתוספת רגשות חזקים של אמפתיה. כעת לא היה שם כמעט דבר. הם תמיד ככה בהתחלה, ההורים. רק אחר כך, כשהמטופל מראה סימנים של גמילה, הצבע חוזר ללחיים שלהם. או שהמצב מידרדר ואז פניהם מועדות כבר לא לכאן כי אם לבית החולים או לבית הסוהר. עם התמכרויות כאלו לעולם אין לדעת בוודאות אם הטיפול באמת יצליח.

"ירדן, בוא תעזור לי עם המזוודות," ראשו של האב הציץ מאחורי תיק שנשא בשתי ידיו.

"לא רוצה."

האם גלגלה עיניים והמשיכה למלא את חלקה בטופס. "דוקטור קור לא ישוחח איתנו או משהו?"

ריקי חייכה בסלחנות, כפי שמגיב מבוגר לשאלתה של ילדה פותה. "דוקטור קור עסוק. הוא היום בישיבה חשובה. יש לו הרבה דברים שהוא צריך לעשות כמנהל המוסד. אבל אל תדאגי, יטפלו בכם."

היא הציצה באֵם וראתה אותה חותמת חתימה מתעגלת ואמרה, תוך שהיא מושיטה חוברת דקה שהייתה עשויה כולה טפסים: "עכשיו המטופל צריך למלא את כל זה."

האם הפליטה אנחה למראה מספר הטפסים ותהתה אם תצליח לגרום לירדן למלא שורה אחת. ריקי, שהבחינה בפניה, אמרה: "זה בסדר. קודם שיחתום על הדף הזה, זה הכי חשוב... אחרי השיחה עם הפסיכולוגית הוא יבין יותר ויוכל לשבת עם עצמו על כל השאר. איפה הוא?"

מסתבר שירדן היה עסוק באותו רגע בלהרים את קולו על עובדת סוציאלית אדיבה שהחלה לסדר עם אביו את המזוודות. "אף אחד לא ייגע לי בדברים!"

אמו התקרבה. ירדן רצה להסתובב אליה ולצרוח שוב, אבל התקף צמרמורות עז תקף אותו והוא צנח על הרצפה מתקפל. הוריו זינקו ממקומם מבוהלים; אבל העובדת המיומנת כבר התכופפה בשלווה ועזרה לו לקום. ההורים החליפו מבטים.

"אני לא יכול לעמוד," זעק ירדן. "אני לא רוצה."

"תעמוד איתי, בבקשה," אמרה האישה.

"אני לא יכול!!"

"בוא תנסה קודם. בסדר? שלוש ארבע..."

איכשהו הצליח להיתמך בה ולעמוד. אחרי דקה קצרה חלפו הצמרמורות, אך הוא עדיין רעד מעט בכל גופו. הוא התבייש וכעס על עצמו משום שנזקק לעזרתה של האישה הארורה הזאת, ועוד מול עיניהם של הוריו! כעת אין עוד דרך חזרה, הוא הבין שהוכיח להם בצורה חד משמעית עד כמה הוא זקוק לעזרה וכי צדקו שאשפזו אותו.

או אז יצאה זהבה ממשרדה, כולה חיוכים.

"שלום," היא התקרבה אל המשפחה, "אני זהבה. בואו תיכנסו איתי בבקשה פנימה."

הוא סקר אותה מכף רגל עד ראש. הוא לא חיבב אותה מלכתחילה. מעולם לא סבל אנשים עם מתיקות מזויפת.

"אני אחכה בחוץ," אמר מיד.

"בשום אופן," אביו ניגש אליו, "אתה נכנס איתנו. מעכשיו והלאה אין יותר לפי החוקים שלך. רק החוקים שלהם."

זהבה צחקקה בהתנצלות, מחווה שהרגיזה את ירדן עוד יותר.

"בוא, מותק," נגעה אמו בכתפו.

ברוך הבא לשאול, חשב בייאוש. הוא ידע שאין לו לאן לברוח. שלושת המבוגרים הובילו אותו פנימה אל תוך הקליניקה, ולא היה ספק בליבו כי זהו רק הצוהר הראשון לגיהינום שאליו שלחו אותו הוריו.