הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
1
הריקוד האחרון של צ׳רלי
פאביו סטאסי
44 

הריקוד האחרון של צ׳רלי

פאביו סטאסי

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
1
44 
44 

תקציר

ליל חג המולד של שנת 1971, מחכה לצ‘רלי צ‘פלין על אחת הכורסאות בביתו דמות המוות. אלא שהשחקן הדגול בן ה-82 ממאן לתת למסך לרדת על חייו. הוא רוצה להמשיך לראות את בנו הצעיר גדל, והוא מציע לדמות המוות עסקה: אם יצליח להצחיק אותה, היא תיתן לו בתמורה שנת חיים נוספת. וכך, בכל ערב חג מולד, שבה דמות המוות ונותנת לו הזדמנות להאריך את חייו.
צ‘פלין קונה לעצמו עוד כמה שנים, אך גם לו ברור שעסקה זו לא תוכל להימשך לנצח. בעודו מחכה למפגש האחרון עם המוות מחליט צ‘פלין לכתוב מכתב, ובו הוא מתבונן לאחור בחייו, מילדותו מוכת העוני בלונדון והתייתמותו (מאב אלכוהוליסט ואם מעורערת בנפשה), דרך צעדיו הראשונים על הבמה והקולנוע ועד להצלחתו המטאורית.
פאבּיוֹ סטאסי, מהסופרים הצעירים הבולטים באיטליה כיום, מביא באופן כובש ורענן לא רק את סיפור חייו של השחקן והבמאי הגאון אלא גם את סיפור לידתו של הקולנוע והקסם שהוא הילך על אומה שלמה.
לפני עיניהם המשתאות של צוותי ההסרטה וצופי הקולנוע, הופך צ‘פלין מנווד עם שפם קטן, הליכה משונה, מקל וכובע מרופט לאחת הדמויות האיקוניות הגדולות ביותר שידע תור הזהב בקולנוע האמריקאי. כפי שבסרטיו האילמים הקומי והטראגי שלובים זה בזה, כך גם בחייו של צ‘פלין, התחלות קשות ומפחי נפש מובילים לניצחונות גדולים ורגעים קסומים.
המשך קריאה
  • ISBN: 978-8838927645
  • מו"ל: מודן הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 01/01/2015
  • שם המחבר: פאביו סטאסי
  • תורגם ע"י: יערית טאובר
  • זמין להשאלה: כן
פְּנים, לילה. 24 בדצמבר 1971 זהו ליל חג המולד של 1971. גבר בן שמונים ושתיים מדליק את האור באחד החדרים. בכורסה ליד החלון יושבת דמות המוות, עטופה בגלימה. המוות: חיכיתי לך. הגבר לובש מכנסיים מרופטים חסרי צורה ומקטורן בלה. הוא מרים את המגבעת שלראשו בתנועת ברכה. גבר: גם אני. לפני שישים שנה אמרה לי מגדת עתידות שאת תבואי היום. המוות: בגלל זה לבשת תחפושת? הגבר מתחיל להסתובב בחדר, בצעד עייף של פינגווין. הוא נתקל ברגל של כיסא ומבקש ממנו סליחה. הוא מבקש סליחה גם מהשטיח ומהמנורה שליד הקיר. הזקנה מתבוננת בו, רצינית. הגבר עוצר, מסיר את המגבעת. גבר: רק רציתי להצחיק אותך. המוות: לא היית מצחיק אפילו ילד. תפסיק את הקומדיה המגוחכת הזאת ובוא נלך. אותה החרדה שחש ביום הופעת הבכורה שלו בניו־יורק, מתעוררת מחדש... הוא מתאמץ לעשות פרצופים משעשעים, אבל מתחשק לו לבכות. גבר: בני כריסטופר רק בן תשע, והוא עדיין זקוק לי. הייתי רוצה לראות אותו גדל עוד קצת. המוות: היית צריך לחשוב על זה כשהבאת אותו לעולם בגיל כזה. גבר: אשתי תמיד אמרה שהיא התחתנה עם גבר צעיר. המוות: אשתך מנומסת... גבר: זה לא צודק. קראתי לך המון פעמים, כשהייתי בגיל של הבן הקטן שלי, וגרתי בעליית גג, בלונדון, וחבטתי בראשי בכל פעם שהתיישבתי על המיטה בזמן שאמא שלי הביטה החוצה מבעד לחלון... המוות: אז עדיין לא הגיע הזמן שלך. גבר: בכיתי וחזרתי ואמרתי בקול את הכתובת, כדי שתבואי לקחת אותי: פּאונל טֶראס מספר שלוש, בקומה האחרונה. המוות: די, כבר מאוחר. גבר: חכי, אני אצחיק אותך, זה הדבר היחיד שאני יודע לעשות. המוות: אף אחד מעולם לא הצליח. גבר: אני אצחיק אותך, אני בטוח בזה. תסתכלי. הגבר מנסה קטעים שונים, אבל לשווא. כבר שנים רבות שלא ביצע אותם. המוות: נהיית ממש זקן מעורר רחמים. תחליף בגדים, אתה לא רוצה לבוא ככה. הגבר מדוכדך, השפם המודבק ניתק משפתיו ונופל ארצה, אבל כשהוא מתכופף להרים אותו, נתפס לו הגב. הוא נתקע שם, נעוץ במרכז השטיח, לא מסוגל להתיישר: מובס, מותש וכאוב. המוות: אה, אה! הגבר מבולבל. נדמה לו שהמוות צוחקת, אבל הכאב סותם את אוזניו. ובכל זאת, הוא לא טעה. המוות צוחקת, עיניה דומעות. גבר: את צוחקת... המוות: אתה מצחיק אותי. תראה מה נהיה ממך. גבר: (מנסה להזדקף ללא הצלחה) אמרת שאף אחד לא הצליח מעולם. המוות: לא, אתה צודק. אף אחד. אה, אה! גבר: אני מציע לך עסקה (הוא אומר מתוך ייסורים, בתנוחתו המטרידה): תבואי כל חג מולד, ואם שוב אצחיק אותך, תתני לי לחיות עד לחג המולד הבא... המוות: אל תחשוב שזה יהיה קל, הערב נתתי לעצמי להשתחרר. גבר: אני אשתדל. המוות: לא הייתי צריכה להתווכח עם שחקן. גבר: זאת עסקה הוגנת. המוות: בסדר, נווד קטן, אני אחזור בעוד שנה, הרווחת את זה ביושר. נחמד לצחוק, למען האמת. גבר: להתראות בחג המולד הבא. דמות המוות נעלמת מהכורסה. הגבר נשען בלאות על המכתבה ופולט אנחת רווחה עמוקה. גלגל ראשון קוֹרסיֶיה־סוּר־וֶוֶה, שווייץ, 24 בדצמבר 1977 כריסטופר ג'יימס היקר, הערב אחגוג את חג המולד השמונים ושמונה שלי בקרב המשפחה, כמו שעשיתי בשנים האחרונות, והסיפור שאני עומד לכתוב הוא המתנה שהחלטתי לתת לך. כלפיך יש לי חוב שאני לא יכול לפרוע. אתה בני האחרון, לא מזמן מלאו לך חמש־עשרה שנים וכשנוצרת הייתי בן למעלה משבעים. אתה תגדל בלעדיי. לכן הגיע הזמן שאזדרז, לפני שהיעלמותי תעורר שערורייה בכל כדור הארץ. לדברי מגדת עתידות אחת מסן פרנסיסקו בשנת 1910, הייתי אמור למות כבר לפני שישה חגי מולד מדלקת ריאות, לאחר חיים שופעי מזל. כבר שש שנים שבכל חג מולד דמות המוות באה אלי. היא מתיישבת מולי ומחכה לי. אז אני לובש את סחבות הנווד שלי ומציג בפניה את אחד המערכונים הישנים שלי. אם היא צוחקת, היא מניחה לי לחיות עוד שנה. זה ההסכם בינינו. לא אמות כל עוד אני משעשע אותה. אבל עלי להכיר בכך שהחלדתי בתקופה האחרונה. לא הייתי מוציא ממנה אפילו חיוך אלמלא הזִקנה שלי, שהיא הגיל הקומי ביותר. שש השנים האלה כשלעצמן היו ברכה עצומה. רציתי לראות אותך גדל, עולה ומצליח, לומד מוזיקה. אבל הערב הזְקנה תישאר רצינית וקרה, שקועה בכורסה שלי, גם אל מול בדיחה מושלמת. כי שלמות לא מצחיקה, כריסטופר. זאת הפעם האחרונה שאני לובש את תחפושת הנווד הקטן. אני מרגיש את זה בעצמות והעצמות שלי לא שיקרו לי מעולם: אני עומד לצאת מהסצנה. אבל האמת היא שאני לא מצטער על כך שהזקנה תיקח אותי מפה ביום שבו חוגגים בכל העולם את הולדתו של תינוק. את השעות האחרונות האלה אני רוצה לבלות איתך. יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה לומר לך. התלבשתי בדקדקנות, כמו פעם, איפרתי את העיניים בצללית שחורה ופתחתי שוב את קופסת השפם המזויף: אם לא אדביק אותו באופן הנכון, זה הסוף שלי. כעת אני כותב לך על שולחן עץ תאשור קטן, בפינת חדרי. אני משוכנע שעל שולחנות קטנים ופשוטים נשארים הרעיונות מקובצים ואין צורך לרדוף אחריהם לאורך הקיר, כמו לטאות או זיקיות, וכך מספיק להושיט את הזרוע ולתפוס אותם בזנב. על חיי הכול ידוע, או כמעט הכול. לפני כמה שנים פירסמתי אוטוביוגרפיה שנמכרה בכל מקום ונכתבו עלי אלפי עמודים. השם שלי, מעצם הגייתו, מעורר הערצה בכל פינה על פני כדור הארץ, בבורמה כמו בארץ האש. אולי מוטב לומר, שמה של הדמות שיצרתי, ערב גשום אחד בשנת 1914, בשעה שעבדתי על סרט קצר ובחרתי בגדים שאינם מתאימים למידותיי במלתחות הגברים. אבל את האנקדוטות האלה סיפרתי בכל צורה אפשרית, אם כי אני תמיד מופתע מחדש להיזכר בפשטות המסתורית שבה הנווד הקטן, או The Tramp, כפי שקוראים לו האמריקאים, יצא לאור. מעולם לא סיפרתי לאיש, לעומת זאת, איך באמת התחילה הקריירה שלי, וגם לא את כל הסיפורים שאני מתכוון לכתוב עכשיו, כי אפילו אמא שלך, אוּנה שלי, לא היתה בולעת אותם. לא הייתי רוצה לקלקל את הסוד היקר ביותר של קיומי, מעין מחויבות ילדותית שהייתי רוצה לומר שאיכשהו נשארתי נאמן לה, ולפרוע את כל הטעויות שלי, ואת הסתירות שבתוכי, ואת הכאוס של הזיכרונות שלי. אבל אני כבר זקן מכדי שיהיה לי אכפת מהמוניטין שלי ומשאר הפחדים מהסוג הזה. בגילי קל להתבלבל. ובכלל, איך אפשר להאמין שלחצתי את היד לדבּוּסי או לסטרבינסקי, רובינשטיין, ברכט וגנדי. ששיחקתי טניס במכנסונים קצרים עם אייזנשטיין ועם בּוניואל, שקיבלו את פני מלכים, נסיכים ונשיאים, ושאלברט איינשטיין בכבודו ובעצמו פרץ בבכי כמו ילד קטן כשצפה בסרטים שלי? הזיכרון שלי הוא מלתחת בגדים כל כך לא סבירה, עד שכבר אינני יודע אם את תכולתו חייתי באמת או רק חלמתי. לא יכול להיות, מבחינתי, גבול ברור בין כל הדברים שקרו לי לבין כל מה שלא חדלתי להמציא בראשי. גם הזִקנה עושה אותי קצת מגוחך, מה שיכול לעשות לי רק טוב, כי בניגוד למה שחושבים, הייתי אדם רציני להחריד ורודף שלמות. המקארתיסטים ששרדו את הבושה של וייטנאם או איזה עמית מתקנא יוכלו סוף כל סוף להוקיע את הנאומים התמוהים שלי על חברה צודקת יותר וחופשית יותר ואנושית יותר, כהוכחה למחלת הנפש שלי. מעבר לכך, גם הנאצים שנאו אותי, אף על פי שלא היתה לי הזכות להיוולד יהודי. הם אסרו על הקרנת הסרט 'הבהלה לזהב', ציירו אותי עם אף מעוקל ותייגו אותי כלוליין יהודי קטן, דוחה ומשעמם באותה המידה. זאת לא היתה הרדיפה הראשונה שחוויתי וגם לא האחרונה. בפנסילבניה או בדרום־קרוליינה, חבורות הקו־קלוקס־קלאן ואיגודי הכמרים האוונגליסטים, עשרות נוצרים אמריקאים אמיצים ששפכו דלק ולא רק על גלגלי הצלולואיד, צינזרו והחרימו את הסרטים שלי מההתחלה. אבל אפילו הגברים עם צלבי הקרס לא יכלו למנוע מהנווד הקטן שלי, שעד אז שר בקולו הבוסרי רק שיר חסר היגיון אחד, לעלות לבמה החשובה ביותר באירופה בבגדי ספר. אף אחד אחר לא הצליח לגנוב את המיקרופון מהיטלר... כשירדתי מהדוכן ההוא, לא הצלחתי למצוא אותו שוב. הוא התרחק כמו ענן אבק במחנה אושוויץ או בוכנוואלד: את כל מה שהיה לו לומר הוא אמר בפעם אחת בלבד. אבל הערב אני הוא זה שאספר לך הכול בנשימה אחת, ולא הייתי רוצה שיפריעו לי בקטע הכי טוב. אני מבקש ממך רק מאמץ קטן להפעיל את הדמיון, כי הסיפור שלי מתייחס לדברים רחוקים מאוד מכָּרי הדשא הבוהקים של שווייץ המקיפים את ביתנו. אף אגם או הר לא השרו עלי שלווה בתקופה שבאמת הייתי נווד, בלי ששיחקתי תפקיד. וכעת אומר לך היכן נולדתי: לא בלונדון, כפי שכתוב בכל מקום, אם כי איש מעולם לא מצא מסמך רשמי, אלא ביער שחור, ליד סמֶת'וויק, במרכז אנגליה, בתוך קרוון של אמני רחוב שנקרא 'המלכה הצוענייה'. שנה אחרי שלואי אָיימֶה אוֹגוּסטין לֶה פרינס צילם את הסרט הקצר הראשון בתולדות הקולנוע: סצנה ארוכה כמו הנצח שנמשכה שתי שניות. מההתחלה הקרקס, חיי וחיי הקולנוע היו שזורים אלה באלה הרבה יותר ממה שאנשים מסוגלים להעלות בדעתם. ברגע שהגעתי לעולם, הוריי נפרדו. ככה זה היה אצלי. כפי שאתה יודע, סבתך האנה שיחקה כמשרתת שובבה בתיאטרון העממי. קראו לה שם לילי, והיה לה כישרון לפרצופים. היא הניחה את הידיים על זגוגית חלון כאילו היא סופרת את פעימות הלב של אדם. היא בחנה אנשים. אחר כך חיקתה אותם: את אופן הליכתם, את מנהגם לברך לשלום בהסרת הכובע, את הבעות פניהם. אבל יום אחד משהו התחיל להיסדק בתוכה, היא איבדה את הקול, את השינה ואת כספי הסעד (עשרה שילינגים בשבוע), יופיה הקורן התעמעם והאנה התפרקה והתפרקה במהירות. גם סבא שלך היה אמן. זמר מקצועי, שחקן וקריין. לדברי סבתך הוא היה דומה לנפוליאון בונפרטה, אבל כמו אמני תיאטרון רבים אחרים הוא רק שתה כל היום. אני לא ראיתי אותו כמעט מעולם, וכשזה כבר קרה תמיד התעורר בי רושם לא נעים. האלכוהול נטל ממנו כל טיפת חן, והרס לו את הקריירה ואת הדם. הפעם האחרונה שנתקלתי בו היתה בפאב בקנינגטון רוד. זו גם היתה הפעם הראשונה שהוא חיבק אותי בכל חייו. לעיתים תכופות יותר פגשתי את סבא שלי, שהתקין סוליות נעליים בלונדון, בביתו הקטן באיסט לֵיין, ולא פעם כמהתי להיות סנדלר, כמוהו. המקצוע הזה קסם לי. אהבתי את ריח העור והדבק, ואת כל מלאכת הכפיים הזאת, את הסבלנות שהיתה כרוכה בה. הוא בנה דוכן צדדי ושהה שם כל הזמן, גם בלילה. אשתו כבר לא גרה איתו: לאחר שתפרה לשונות נעליים במשך שנים, היא התחילה לחפש בידור בחברת גברים צעירים יותר. הכבשה השחורה של המשפחה. לצערי לא נפגשתי איתה הרבה, אבל אני חייב לנוודת הזאת שהיתה מוכרת מעילים משומשים ברחוב, את המודעות לכך שאין לי ולו טיפה אחת של דם כחול בעורקיי. למרבה המזל, תמיד נמצא איתי סיד, אחי הגדול, שלולא עזרתו לעולם לא הייתי מצליח להגיע לשום מקום. סיד ידע לנסוך בי ביטחון: כשהעניינים לא הסתדרו הוא היה לוקח את החצוצרה שלו ונושף לתוכה, כשהוא מנפח את הלחיים באופן כל כך מצחיק עד שכל העצבות שלי היתה נעלמת. הוא ידע גם להשתעשע עם מילים, ולהמציא תמיד משחקי מילים חדשים, שירי ילדים ומשחקי זיכרון לימים הריקים. בגלל הקשיים הכלכליים שלנו, חורף או שניים בילינו סיד ואני בבית־יתומים, על הגדה הדרומית של התמזה, אבל בגיל חמש כבר הופעתי בתיאטרון עם השיר של ג'ק ג'ונס במקום אמי. היא נתקעה באמצע ולא ידעה איך להמשיך. זה היה הסימן הראשון למחלתה. המטירו עליה הכול: שריקות, כריות, מטבעות. הכרתי את הקטע בעל פה והלך לי לא רע, אם כי עכשיו מתבקש מדי לומר שנועדתי לזה. האמת היא שהתמסרתי לאורות הבמה רק כדי להציל את אמי מההשפלה ומהשיגעון, ובכל מה שעשיתי בהמשך נותרה אותה מחויבות כעוסה של ילד מלא בושה, מחויבות להיהפך לשחקן הגדול ביותר בעולם. אחר כך עברנו למנצ'סטר, למדתי לרקוד בנעלי עץ והצטרפתי עם עוד שבעה ילדים ללהקה שנקראה 'שמונת הנערים של מחוז לנקשייר'. אנשים באו לראות אותנו רוקדים ונהנו. הופענו בהיפודרום בלונדון, בפנטומימה של 'סינדרלה'. בחג המולד, כמו עכשיו. חלפו שמונים שנים, כריסטופר, אתה קולט? שמונים שנים ארוכות. ועם זאת אני זוכר את זה יותר טוב מאשר את מה שאכלתי אתמול. שם למדתי לנתר, לעשות סלטות באוויר, ללכת על הידיים. בהיפודרום היתה זירת קרקס שלפי הצורך היו מציפים במים כדי להוסיף רושם לתפאורה ולמופעים. הלבישו אותי בתחפושת עם זנב ואמרו לי להסתובב סביב רגליה של סינדרלה כמו חתול. ושם, מאחורי הזירה הזאת, בשעה שהתאמנתי על התפקיד שלי, שמעתי ערב אחד שיחה בין הליצן לבן הפנים הגדול מַרסֶלין לבין זארמוֹ הלהטוטן. עדיין לא ידעתי קרוא וכתוב, אבל לשמוע שמעתי היטב, על זה אני יכול להישבע. לא שכחתי מילה מהדיאלוג ההוא. ״קוראים לזה המצאת המאה, ידעת?״ זארמו האזין לו ושיגר לאוויר שלושה כדורים צבעוניים. ״זה הסינמטוגרף, מרסלין היקר.״ ״כן, הסינמטוגרף ישלח את כולנו הביתה, עוד תראה. מי ילך לקרקס או לתיאטרון לראות איך זז פנטומימאי או ליצן?״ ״תסתכל על זה מכיוון אחר: לא בטוח שהסינמטוגרף יזכה להצלחה. למרות שבאמת אי אפשר להתכחש לקסם שלו.״ ״אם זה היה תלוי בי, הייתי חונק במו ידיי את שני הצרפתים האלה שכל העיתונים מדברים עליהם בלי סוף. הם לא לוקחים בחשבון איזה מכשיר הם המציאו.״ ״די, תפסיק. הקולנוע יהפוך להיות אמנות, ותצטרך להתרגל לזה.״ ״זה דבר מזויף, זארמוֹ, שקרי.״ ״גם אתה מעמיד פנים כשאתה עולה על הבמה. אתה מציג דברים שלא קיימים. לא זאת העבודה שלך?״ ״אני פנטומימאי, זארמו, אני לוקח על עצמי את הסיכון הזה. כולנו, ואני מדבר בגוף ראשון, מסתכנים בקטעים שלנו. מתעמלים, לוליינים, מאלפי אריות, כולם מסכנים את חייהם. אנחנו מסתכנים בכישלון: שלא נצליח להצחיק או להפתיע או לבדר את הקהל שלנו. יכול להיות לנו התקף לב בזמן ההופעה, מרוב פחד אנחנו עלולים לשכוח את מה שאנחנו אמורים לעשות. אבל ההתרגשות שלנו זהה להתרגשות של הצופים במופע. כולנו נושמים אותו אוויר, באותו הרגע.״ ״גם לסינמטוגרף יהיו סיכונים משלו.״ ״אלה לא החיים האמיתיים ברגע התרחשותם, זארמו. זאת הקלטה, אפשר לחזור על הפעולה שוב ושוב כמה פעמים שרוצים, עד שהיא יוצאת טוב. זה תכסיס.״ ״אתה טיפוס מוזר, אני לא מבין אותך. בכל אופן, לא את שני הצרפתים האלה אתה צריך לחנוק...״ ״למה אתה מתכוון?״ ״הם לא המציאו את הקולנוע, כמו שאומרות השמועות.״ ״אז של מי ההמצאה הזאת?״ ״אתה לא יודע? כאן כולם יודעים...״ ״אני לא.״ ״נו, רואים שאתה טרוד בעניינים אחרים.״ ״אז תגיד לי כבר, במי מדובר?״ ״אַרלֶקין.״ ״ארלקין?״ ״כן, הוא ולא אחר.״ ״הטיפוס הזה, השחור יותר מהלילה? זה שמנקה את החול של הפילים ומוציא את השרפרפים מהזירה?״ ״בדיוק.״ ״אבל הוא בסך הכול אידיוט מסכן.״ ״אתה זוכר את אסתר? הרוכבת ההונגרייה שהיתה מפורסמת לפני כמה שנים ואז נעלמה מהתמונה?״ ״עבר המון זמן, אבל איך אפשר לשכוח אותה, היא היתה האישה הכי יפה שנראתה אי־פעם בבריטניה, כולנו התאהבנו בה.״ ״גם ארלקין התאהב בה.״ ״ארלקין היה מאוהב אי־פעם?״ ״מה אתה חושב, שהוא עיוור ואין לו לב?״ ״אף אחד מעולם לא ראה אותו עם אישה...״ ״אז מה אם אף פעם לא היתה לו חברה או רעיה? אתה חושב שכל מי שאין לו אישה, אף פעם לא היה מאוהב?״ ״ומה זה קשור להמצאת הקולנוע?״ ״זה קשור כי היא עמדה לצאת לסיור באמריקה, והוא פחד שהוא עומד להשתגע.״ ״איך אתה יודע?״ ״פרידה המטורפת, שאז עוד עבדה איתנו בתור אשת התותח, שמעה אותו בוכה בכל ערב. ערב אחד, היא וג'וֹ־ג'וֹ פני־כלב שאלו אותו למה הוא בוכה. 'אני לא אוכל יותר לראות אותה,' אמר להם ארלקין. בהתחלה פרידה חשבה שהוא מדבר על הפילה שלו או על הנמרה הלבנה מבֶּנגל. גם החיות נסעו לאמריקה. 'תראה אותה בזיכרון, ארלקין,' אמר לו ג'ו־ג'ו. 'הזיכרונות שלי שחורים כמוני,' ענה לו ארלקין. 'אז תצייר אותה.' 'הציורים דוממים,' השיב ארלקין. 'תבקש תמונה ממיסטר בְּרֶטְצ'לי.' 'גם התמונות דוממות.' 'אז תעשה תמונה שזזה.' 'אין דבר כזה תמונות זזות.' 'תמציא כאלה,' אמר ג'ו־ג'ו, וקרץ באחת מעיניו הערמומיות לפרידה. ג'ו־ג'ו הוא כזה, אף פעם אי אפשר לדעת אם הוא מתבדח או לא, הוא תמיד עושה צחוק מהכול, ובאותו הערב הוא עשה צחוק מארלקין. פרידה כבר הצטערה על כך שהיא שם. האופן שבו דיבר ארלקין, קולו המלא עצב, הסעירו אותה. היא רצתה ללטף את זרועו, לנחם אותו, אבל לא עשתה זאת. היא הלכה משם עם פקעת בגרון, בלי להבין למה. אבל מאז ארלקין הפסיק לבכות.״ ״לאן אתה חותר, זארמו...״ ״שאר הסיפור פשוט: ארלקין למד לצייר.״ ״אני עדיין לא מבין.״ ״הוא למד ליצור ציורים זזים, אני מתכוון.״ ״אתה בטח משוגע.״ ״אני לא משוגע, מרסלין. ארלקין הסתגר באחד הכלובים, עם החיות שלו, בהתחלה עם עיפרון ופחם ודפים, אחר כך עם לוחות נחושת וזכוכית, מלח כסף, ג'לטין, צלולואיד ואלוהים יודע איזה עוד חומרים שטניים. הוא הרכיב ופירק חלקים מכניים משונים בקדחתנות. אני לא יודע איך הוא עשה את זה, אבל השמועות אומרות שלפני שהוא הגיע לקרקס הוא נסע ברחבי צרפת יחד עם צלם נודד. הם מכרו דיוקנאות בשביל כמה גרושים, מסגרות, אַצטרוֹלָבים ועששיות קסומות בירידים. בשעת הצורך, הם היו צובעים מחדש את חלונות הזכוכית בכנסיות. רכילות, אבל שמעתי אותה מכמה וכמה מקורות. 'רואים שהוא נולד בחדר חושך,' העיר ג'וֹ־ג'וֹ כששמע את הסיפור הזה. 'הוא נחשף ליותר מדי אור, הי הי הי...' אבל אף אחד לא צחק מהשטות הזאת. האמת היא שרק הנמרים והפילים ידעו למה משמשים הניסויים שלו. להַאנס, הננס, הוא אמר שהוא מתאמן בלא לשכוח. בערב שלפני הנסיעה של אסתר הוא היה מוכן. הוא התחבא בין רגלי הקהל, בעיקול הזירה, עם קופסת עץ בין הרגליים, וחיכה לרגע שהיא תיכנס לזירה...״ ״ו...״ ״בעזרת הקופסה שלו עם הידית המסתובבת הוא צילם אותה תמונה אחת, מרסלין היקר שלי, אבל תמונה שלמעשה לא היתה תמונה, התמונה שהוא צילם היתה דבר חי.״ ״אתה רוצה שאני אאמין שהטיפש הזה, ארלקין...״ ״כן, מרסלין, הוא תפס הכול, גם את פעימות הדם מתחת לעור שלה...״ ״זה לא יכול להיות.״ ״אם היית רואה את זה גם לך האדמה היתה נשמטת מתחת לרגליים, תאמין לי, והבטן היתה מתהפכת לך, כי שם בפנים הכול מופיע הפוך, הסוסים, הזירה, האורות, הכול זז, ובתוך כל רעידת האדמה הזאת רק אסתר שמרה על שיווי משקל... מיסטר בְּרֶטְצ'לי, המעסיק שלנו, לא ידע על כך מעולם, אחרת היה הופך את זה לאטרקציה המרכזית של הקרקס שלו: 'היכנסו, אנשים נכבדים, בואו לראות את שודד הזמן, האיש היחיד שיכול לגנוב לכם את הנשמה ולהראות אותה!'״ ״ולמה אף אחד לא סיפר לו?״ ״מי היה מאמין להמצאה המופלאה של שרת בקרקס, של מי שמנקה את החול של החיות? תמונה זזה! אפילו אתה לא מאמין, ואתה אחד מאיתנו. ארלקין לא ידע קרוא וכתוב.״ ״אבל הוא היה יכול להראות למישהו את קופסת הקסמים שלו...״ ״הוא הראה אותה לנו, כי אנחנו היינו כמו משפחה בשבילו, אבל לא עניין אותו לפרסם אותה בציבור או למלא בשטרלינגים את התמזה, הוא הכין אותה רק בשביל אסתר, כדי להמשיך לראות אותה רוקדת גם אחרי שהיא תיסע.״ ״גם בעיניי זה היה מוצא חן, אילו זה היה אפשרי: היא בכלל חזרה ללונדון אחר כך?״ ״לא, אחרי התאונה היא כבר לא חזרה. הקריירה שלה הסתיימה שם.״ ״כן, זה היה עצוב.״ ״אולי זה היה הגורל: הרקדנית הכי טובה באירופה שנופלת מהסוס ברגע שהיא מגיעה לאמריקה.״ ״לא היתה עוד אחת כמוה.״ ״אז אתה מאמין לי?״ ״יש הוכחה?״ ״שמעתי שכשכמה מחברי הלהקה נסעו לסיבוב הופעות חדש, ארלקין מסר את ההמצאה שלו להאנס. 'זאת המתנה שלא נתתי לה ביום הנסיעה,' הוא אמר. 'סע לאמריקה ותן לה אותה, היא שייכת לה.' אבל אף אחד לא שמע עליהם עוד. לא על האנס, לא על הקופסה, לא על אסתר.״ ״זה סיפור מרתק.״ ״כן, נכון.״ ״דבר אחרון, זארמו, למה קוראים לו ככה?״ ״את השם הזה נתן לו איטלקי אחד שעבד לפני הרבה שנים בקרקס שלנו, בתור בדיחה. 'הי, אַרלקינוֹ', הוא קרא לו פעם, 'בוא הנה.' כולם חשבו שזה מצחיק. כי ארלקינו הוא דמות הקשת בענן מהקומדיה דל אַרְטֶה1 ולא תיתכן קשת שחורה.״ זהו, כריסטופר היקר, זה מה ששמעתי ביום ההוא. מילה במילה. זארמו היה משאיר אותך בפה פעור עם המשחקים שלו: הוא היה מסוגל להעמיד על המצח מקל ביליארד ולהעיף באוויר שני כדורים. הוא היה כל כך מוכשר, תמיד היה נדמה שהמקל עומד ליפול. לקח לי שנים, הוא אמר, ללמוד לטעות. מרסלין, לעומתו, היה פנטומימאי נפלא שהסינמטוגרף באמת סילק מהדרך, זמן רב לאחר מכן. הוא לימד אותי כל מה שאפשר לעשות עם מקל במבוק, וגם כמה הפנים יכולות להיות מלאות הבעה בלי להזיז את הראש ובלי לעשות העוויות. בסינדרלה הייתי צריך להפיל אותו משרפרף ובמהלך החזרות עשיתי את זה בכל כך הרבה מרץ עד שכמעט שברתי לו רגל. הוא קם מהרצפה, הסיר באיטיות את האבק מהברכיים, אבל במקום לגעור בי פרץ בצחוק, אסף את החכה המאולתרת שלו וחזר לעמוד על השרפרף. אני זוכר אותו ככה, במרכז הזירה, בשעה שבעזרת פיתיון עשוי יהלומים הוא ניסה לתפוס את בנות המקהלה ששקעו בחול בוצי. הוא לבש מעיל בעל זנב ארוך, וסט לבן כמו הכפפות שלו, פפיון וכובע שהוא ליטף בזהירות רבה. בסצנה הוא לא אמר מילה, ודווקא היה לו הקול הכי יפה ועדין שאי־פעם שמעתי. ערב אחד הוא התיישב לידי וסיפר לי ששמו האמיתי הוא איזידרוֹ מרסלינוֹ אוֹרבֶּס קזנוֹבה. שאלתי אותו איך נהיה ליצן. ״בגיל שבע נרדמתי בכלוב של אריה,״ הוא אמר בעיניים עצומות, ״וכשהתעוררתי הייתי רחוק מדי מסרגוסה ומהמשפחה שלי ולא יכולתי לחזור: כדי שיעסיקו אותי ניתרתי שבעה ניתורים בפני המנהל של קרקס ברצלונה.״ אני יודע, כריסטופר, שבשבילך אלה סיפורים רחוקים וחסרי ערך, אבל באותו חג המולד מרסלין היה האליל של לונדון, ובהמשך גם של ניו־יורק. כוכב שלזמן־מה זהר כמו הכוכב של הארי הוּדיני, מאחז העיניים. אבל למרות שהוא ידע לקפוץ מעל שמונה אנשים בשורה ולחקות כל רגש בדממה מוחלטת, מרסלין נשאר תמיד לוליין ביישן ומבולבל מהחיים. בפעם האחרונה ראיתי אותו בסוף הקריירה. תאונה, הצלחת הקולנוע ושתי מסעדות כושלות הביאו אותו לחרפת רעב, ולכן נאלץ להסכים להיות אחד מהליצנים הרבים שהתרוצצו בשלוש זירות הקרקס של האחים רינגלינג. נכנסתי לחדרי ההלבשה. הוא התאפר לאט. הוא נראה לי כמו חיה זקנה שמתקשה להרים את כפה, שקוע באיטיות עגומה. הוא לא חיכה למוות: הוא ירה בעצמו במלונית עלובה לאמנים בניו־יורק, מלון מנספילד, ברחוב חמישים. אז לא היה לי מושג על מה הם מדברים, השניים האלה, ובכל זאת הסיפור של ארלקין תפס אותי, למרות שהייתי בסך הכול ילד בן שמונה. בשעת האימונים הסודית התנדנדו המתעמלים, המקלות והחישוקים של הלהטוטנים התעופפו למעלה וגיחוכי הליצנים מילאו את הזירה מעל אופניים מעוותים מצופים ניקל. מול האף שלי עברה ג'ירפה בגובה חמישה מטרים, בצוואר דקיק, לשון כחולה ושתי קרניים קטנות על הראש. את ארלקין ראיתי כמה פעמים, אבל הוא היה מאלה שלא משמיעים הרבה רעש. שחור עד כדי כך שאילו היה חוצה את המחנה בעירום בלילה, לאחר ניקוי הזירה, איש לא היה מבחין בו. חלפה על פניי אישה בתלבושת פסים, ארוכה יותר מעמוד חשמל. ממש התחשק לדחוף אותה מצד אחד ואחר כך מצד שני כדי לבדוק אם יצור בממדים כאלה יכול ליפול. זאת היתה פרידה, אשת התותח. היא שיחקה גם בתפקיד אחת האחיות החורגות של סינדרלה, ומי יודע כמה גדול היה צריך להיות לוע התותח שהעיף אותה באוויר. ״מה אתה מחפש, חתלתול?״ היא אמרה לי, וניפנפה יד אחת מול עיניי. היתה לה אצבע מורה יותר ארוכה מציפור דרור, ועל הציפורן שלה התעבה לק סגול. אבל קולה הפתיע אותי. עדין כל כך עד שאילו הייתי עיוור הייתי חושב על אחת הבחורות החינניות וחסרות התיאבון שמסתובבות לבדן, ויש להן שיער ארוך, עיניים גדולות וקודרות, וצל של עצבות. ״כלום,״ ייללתי, ״אני רק משוטט קצת.״ פרידה התחילה לצחוק. הלכתי לעבר אזור בעלי החיים. מעדתי פעמיים על אותו כבל ברזל, לא עניתי לפיתום אחד ונתקלתי בדוב מרקד שבעליו אחז בידו. ״סלח לי, אדוני, אתה יודע איפה אני יכול למצוא את ארלקין השחור?״ שאלתי איש אחד בחליפת פסים, מקטורן, כפפות ומקל, שהיה מוכן לריקוד. ״ילדון, הקול שלך יותר סדוק מהצלעות שלי, יש לך איזו בעיה?״ התבוננתי בזקנקן שלו, האפור והדליל, ובפאותיו הצמריריות. נראה שבתוך מכנסיו היו רק שני מקלות עץ. גם בבגדים הוא היה הגבר הרזה ביותר שפגשתי מעודי. הוא הושיט לי בחמימות את ידו ואני לחצתי אותה, אבל שמעתי את כל העצמות באצבעותיו מתפצחות בצורה מדאיגה. האיש התחיל לצחוק. ״אל תפחד: זה תעלול שאני עושה לכולם. פה בפנים אני בתפקיד השלד האנושי. קוראים לי ג'ק. לכל השלדים באנגליה קוראים ג'ק. ואתה? טוב, אי אפשר לומר שאתה שיא הגובה.״ הצחוק שלו נשמע לי צורם ולא במקום. ״אם אתה מחפש את ארלקין, הוא שם למטה. היה נעים להכיר אותך.״ אבל לפני שהתרחקתי, קפצה מאחד הקרוונים רוח רפאים לבושה בגלימה ארוכה ואדומה וסרט מהודק היטב סביב המותניים. רעמת שיער שופעת ומאיימת גלשה מהעיניים וסביב האף, כיסתה את הלחיים, האוזניים והנחיריים, ופלשה ללסתות ולמצח. רק האישונים והשפתיים נשארו אנושיים. והידיים החלקות והלבנות. ״על מה אתה מסתכל, גמד קטן?״ משום מה, הגבר עם פני החיה דיבר בשפתי. ״אתה צריך לראות אותו בעניבה,״ אמר לי השלד האנושי בעודו מתרחק בצעד מתנדנד ולא יציב, ״ג'ו־ג'ו הוא הנסיך היפה ביותר שחי אי־פעם.״ ראיתי את שניהם נעלמים מתחת לגרם מדרגות. קול צליפת שוט בישר לי כי סוף־סוף הגעתי לכלובי בעלי החיים. בלי סיבה, התחיל לנתר לי הלב אל הגרון כמו ציפור המרעידה את נוצותיה. מיסטר בְּרֶטצ'לי, המנהל של 'סינדרלה בקרקס' - כך היה כתוב בעלונים שכיסו את לונדון - סקר אותי מכף רגל ועד ראש. ״מממ, עסק מכוער,״ הוא אמר ולעס לאיטו כל הברה כדי להמשיך ליהנות מטעם הטבק. ״במבט ראשון הייתי אומר שאתה חצי מידה. אני לא יכול להכניס אותך לקטע של הננסים המזוקנים, כי אתה גבוה מדי, אני מצטער, ילד, אבל תצטרך להמשיך לעשות את החתול עוד די הרבה זמן.״ מיסטר בְּרֶטצ'לי לא היה אדם שמאריך בדיבור. הוא אמר את מה שאמר ואחר כך חזר לעשן. ארלקין עמד שם ורוקן דלי. הוא הסתובב לרגע. אור מוזר שטף אותו ועל הפנים שלו עבר צילו של טרפז שהרוח הזיזה מעליו. שתי ידיו היו מלוכלכות מאדמה. הטרפז חזר לאחור ועל פיו של ארלקין הבליח חיוך כשראה אותי. הוא התיישב על שפת הזירה, מול שורת כיסאות ריקים. כך אני זוכר אותו, בשעה שהוא מסיר את האדמה הלחה שנותרה דבוקה לאצבעותיו. אני לא יודע איך להסביר לך את זה, אבל הייתי בטוח, כפי שרק ילד בן שמונה יכול להיות, שפעם גם הידיים שלו ידעו לנוע בזריזות ולסחרר את עיני הקהל בעזרת טבעות, מקלות ולפידים, ולשכך את העצבות. כשמנקים את כלובי בעלי החיים, כריסטופר, לומדים הרבה מאוד דברים. למשל, כדי להוציא את צואת הפילים צריך שקי קנבס באורך מטר לפחות, ועם גללי גמלים אפשר לבנות בתים. הידיים של ארלקין - אותן ידיים שהמציאו לראשונה את הסינמטוגרף - ידעו שבאדמה אי אפשר להפריד בין הדברים: בין הכבול לדשן, בין האבק לאפר, בין הרטוב ליבש. הכול חלק מאותה זריעה, אותו חופן חול. גם השקט העמוס מילים, והזמן העשוי מזיכרונות כמו שורש. אבל ההגיגים שלי יישמעו לך מיותרים ומשעממים כמו פסנתר ישן ולא מכוון, ואם אמשיך בקצב הזה בטוח שהערב דמות המוות תיקח אותי איתה. עם זאת בשבילי זיכרונות תמיד היו קשורים קודם כול לידיים, לפני כל דבר אחר. הקשב לסיפור הזה. פעם אחת, מר בְּרֶטצ'לי סיפר שבגלל האחים בֶּסטיאני הוא לקח לעבודה גמד בלי זרועות. פציעת מלחמה. או קדחת שלישונית. או אולי הוא נולד כך. קראו לו גוליית. וזה נשמע כמו בדיחה, אבל לגוליית היה כוח על־אנושי בשיניים. אם קושרים לו לפה רסן כמו שמחברים לסוסים, גוליית יכול לגרור למרחק עשרה מטרים קרון מלא ג'ירפות, ומעליהן ליצנים וקופים. הקטע הזה תמיד הרשים נורא. הצרה היתה שיום אחד גוליית הלך לאיבוד. הקרקס שכן באזור סן פטרסבורג, על דלתא של נהר. גוליית אמר שהוא רוצה לראות אדמה מכוסה בשלג, יצא ולא חזר. בְּרֶטצ'לי תלה את האשמה בציידים. בזאבי הטוּנדרה. בטרוריסטים האנרכיסטים. האמת היתה הרבה יותר פשוטה. גוליית לא היה מסוגל למצוא את המחנה כי הוא שכח בקלות כל דבר. הוא לא זכר אפילו את הסיבה למום שלו. ולא בגלל מאמצי הלסתות שגרמו להתפרצות של דם לרקות, אלא משום שלא נותרה לו ולו יד אחת כדי לעצור את העבר שלו ולא לשקוע בשלג. כעבור שלוש שנים נקבר אבי קבורת עניים בבית־הקברות טוּטינג, אמא שלי אושפזה בקביעות במוסד לחולי נפש ואני התחלתי לרוץ. ככה התחילה המאה החדשה, בשבילי. קילומטרים על גבי קילומטרים של ריצה. אחי סיד התגייס לחיל הים, ואני רציתי להיות הרץ האנגלי הגדול ביותר: צ'רלי, אלוף המרתון. התאמנתי במשך חודשים, הבאתי את הסבולת הגופנית שלי לקצה היכולת, זכיתי בפרס על סך עשרים וחמש לירות שטרלינג בנוטינגהאם, למרחק שלושים קילומטרים, וכמה שנים לאחר מכן רק שיעול קשה מנע ממני להשתתף במשחקים האולימפיים בלונדון. בתקופה ההיא מכרתי זרי פרחים מחוץ לפאב בקֶנינגטון רוֹד והייתי שוליה של ספר אנדלוסי שהיתה לו מספרה קטנה ברחוב צֶ'לסי. הוא טען שפעם גילח את זקנו של רוֹבּרט לוּאיס סטיבנסוֹן. כשלא נכנסו לקוחות הוא נהג לקחת את הגיטרה מהמחסן ולנגן פלמנקו. זאת היתה האהבה שלו. הוא הסביר לי שהמוזיקה הזאת עשויה משירה אדירה, משירה עמוקה ומשירה מינימליסטית, כמו כל הדברים, ושהיא מביאה לו את ה-duende, סוג של כישוף שמדליק את הדם. לא היה ברור מה הוא רוצה לומר, אבל היה לי נדמה שאני מבין אותו, כאילו היה איזה מוזיקאי ספרדי גם בקרוון הצוענים שנולדתי בו. המטלה שלי היתה לסבן את פני האנשים. אתה לא מתאר לעצמך עד כמה הם שונים אלה מאלה: מחוספסים, מחודדים, שמנוניים... בטבעיות חיקיתי אותם מול המראה בשעה שעיסיתי להם את הלחיים, זה היה חזק ממני. מי שחיכה לתורו עקב אחרַי מאחורי הגב ועד מהרה כל המספרה התפוצצה מצחוק. בתוך ימים מעטים, הלקוחות הרגישים יותר הביאו לפיטוריי. עוד עבודה כמשרת איבדתי משום שבניתי, בזמני החופשי, קרן נשיפה ארוכה מצינור ניקוז. להגנתי טענתי שתמיד אהבתי מוזיקה, אבל בכל זאת פיטרו אותי. אז התחלתי לייצר משחקים ומכונות מזל למכירה בירידים מטעם שני סקוטים, עד שסוכנות התיאטרון בלֶקמוֹר נתנה לי תפקיד של מוכר עיתונים, שגילמתי באופן ריאליסטי מאוד בקומדיה בעלת השם הנבואי: 'מהסחבות לכוכבים'. מייד לאחר מכן גילמתי את תפקיד בילי הנער השליח ב'שרלוק הולמס'. בהצגת בוקר אחת מול מאתיים איש הגעתי באיחור כי בכסף של התשלום הראשון הלכתי לקנות מצלמה ואיש לא ידע איך למצוא אותי. כשהגעתי לחדר ההלבשה המחליף שלי כבר היה מוכן. חשתי כאב עז כל כך עד שנקרעו לי הנימים באף. הייתי בערך בגילך. שחקנית בעלת שיער אדום דחפה אותי לחדר ההלבשה של הנשים, וכל אותן שחקניות עירומות למחצה וגדולות ממני ספגו לי את הדם, הפשיטו אותי והלבישו אותי בלהט כל כך עליז ונמרץ, עד שהן הצליחו לשלוח אותי לבמה בזמן לקטע שלי. אולי בגלל ההצלה המאולתרת ההיא, העירום הנשי תמיד עורר בי תחושה של אופוריה והתלהבות בלתי מרוסנת. כשאחי חזר מחיל הים, הצטרפתי סוף־סוף לקרקס הגדול של פרד קארנוֹ, Fun Factory, תמורת שלושה שטרלינגים לשבוע. כשקארנו הכיר אותי, שתקתי כמו דג. הוא חשב שאני ביישן מדי ועצוב וזועף מדי בשביל התיאטרון, ואלמלא אחי סיד, שכבר עבד אצלו, הוא לא היה נותן לי הזדמנות לעולם. מבחינתו יכולתי לעבוד בתור פנטומימאי, לא כשחקן. גרמתי לו לשנות את דעתו כעבור שני מבחנים. המצאתי כל כך הרבה שפות דמיוניות, עם מבטאים בלתי אפשריים, עד שהוא שינה לגמרי את דעתו לגבי הקול שלי. אחרי שבועות אחדים הוא התייעץ איתי לגבי כל קטע, ועד מהרה הצעתי לו כמה רעיונות טובים לתסריטים שכתב. רק אחד היה יותר טוב ממני, אם כי היה לו עדיין מה ללמוד: בחור דקיק בעל ארשת מבולבלת, שיער חלק ועיניים שהיו תמיד על סף דמעות. אז הוא השתמש עדיין בשמו: ארתוּר סטנלי ג'פרסון, אבל כולם יכירו אותו בתור סטֶן לוֹרֶל. לאמריקה הגענו יחד בפעם הראשונה. לסיבוב הופעות. בשנת 1909. אבל העניינים לא התגלגלו כמו שתמיד סיפרתי, עם האונייה ששטה לאורך חופי קנדה, עקפה את האי ניוּפאוּנדלנד, המשיכה במסלולו של נהר סנט לורנס ועגנה בקוויבֶּק ביום מעורפל וגשום. לא, כריסטופר היקר שלי, את ההפלגה הזאת שמרתי תמיד לעצמי. הדבר היחיד הנכון הוא שבלונדון כמעט התאהבתי. בנערה בת חמש־עשרה. היה לה שיער בצבע יין, מותניים צרים יותר משל כד אַמפוֹרָה יווני, ובעיניי היא היתה הרקדנית הטובה ביותר שפגשתי. למען האמת היא היתה רק ניצבת בשורה השלישית, אבל במקרה ראיתי אותה בשעה שהתלבשה, מאחורי הקלעים. כמעט נפלתי שם, והחברות שלה צחקו: היא נעצה בי את עיניה החומות, משועשעת, ואני הבטתי בשפתיה, וברגליה, והצגתי את עצמי בפניה. ״צ'רלי צ'פלין,״ אמרתי במבוכה. ״הֶטי קֶלי,״ אמרה היא. במשך שבועיים לא הצלחתי לעקור אותה מראשי, כמו צמח מטפס. אתה עוד תראה איך זה קורה בפעמים הראשונות: הנשימה נעצרת, בלילה אתה מסתובב במיטה, מתקשה להירדם, ואתה מתחיל לעשות המון שטויות. אני ניסיתי לצמצם את ייסוריי והצעתי לה נישואים בפגישה הראשונה. עם נשים מעולם לא הייתי ביישן. גדלתי בתוך ההפקרות של התיאטרון, באמצע מאות גופים של שחקניות ורקדניות שהתפשטו יחד בין קטע לקטע, כפי שאמרתי לך, ומעולם לא חשתי בושה. אבל השפתיים והחיוך של הֶטי גרמו לי להסמיק. לקחתי אותה לארוחת ערב, לטרוֹקַדֶרוֹ, ליד כיכר פּיקדילי, אבל זה לא היה ערב מוצלח. הסיפור שלנו נמשך נשיקה ואחד־עשר ימים. כנראה שפרד קארנוֹ הבחין במצבי משום שבשבוע לאחר מכן הוא שלח אותי לפריז, לפוֹלי בֶּרזֶ'ר, ואחר כך בספינת קיטור בשם קנגורו ישר לניו־יורק, יחד עם הצימוק הזה, סטן. ״לשניכם יש ראש בוער,״ הוא אמר לנו כשנתן לנו את הכרטיסים, ״אבל יש לכם עוד זמן לפני שתעזבו את התיאטרון: הנסיעה הזאת תעשה לכם טוב.״ היינו הסוסים הכי מבטיחים באורווה שלו, והוא רצה שנבין אחת ולתמיד את הווֹדוויל ואת המיוזיק־הול על הבמות הצרפתיות והאמריקניות. אילולא איבדנו את הדרך, הוא היה מתערב על הכובע שלו שהיינו הופכים להיות שחקנים מעולים. אני, במקום קארנו, לא הייתי שם אפילו לירה אחת על השם שלי. בפריז חליתי מרוב שתיקה. הסתכלתי בבבואה שלי בחלונות הראווה במוֹנמארטֶר וגיליתי שאני חסר חשיבות וכחוש כמו נייר מקומט באשפה. הייתי בטוח שלא אוכל לחצות שום אוקיינוס בלי הנערה שלי. וכך, בלילה שלפני הנסיעה לארצות־הברית, ניסיתי לברוח. אבל קארנוֹ חשב על הכול: הוא הצמיד אלי גמד אחד שקראו לו ״זבוב״ שלא עזב אותי לרגע. טכנית, הֶטי לא ענתה מעולם להצעת הנישואים שלי, אבל היא שלחה לי מסר שהיא לא לקחה אותה ברצינות. מבחינתי זה לא היה תעלול של אקרובט חצוף ומרושש, כריסטופר. העובדה היא שבענייני אהבה תמיד נותרתי שוליה, ורק אמא שלך ריפאה אותי קצת מהפזיזות שלי. לשמע המילה אמריקה באוזניי חשתי הן מתיקות והן ארס: גם אבא שלי היה בסיור בניו־יורק, מעט לאחר הולדתי, והנסיעה הזאת היתה הגורם להרס הנישואים שלו ולתחילת ההידרדרות. מרגע שעליתי על סיפונה של האונייה ההיא לא הפסקתי לבכות. בכיתי בלי דמעות, ומייד עם תחילת ההפלגה הכריעו אותי הבחילה והעוויתות. כעבור יומיים נראיתי כמו מת. את כל הנסיעה ביליתי בבטן האונייה על מזרן קש. ״זבוב״ ישן לרגליי. זה לא היה סידור נוח, אבל שם למטה לפחות לא ראיתי את הים. כשעגנו בנמל של ניו־יורק, סגרתי את העיניים חזק חזק כדי שלא ייכנס אפילו שביב של אור. הייתי בן עשרים ואמריקה בת למעלה מארבע־מאות, הרוח התיזה טיפות מים מלוחים על פניהם של כל הנוסעים בקנגורו, שהתאספו על הסיפון להביט באדמה החדשה מעבר למעקה. חיי עמדו להשתנות לתמיד. בשביל לחגוג את ההגעה, הוציאו החוצה גם את הנוסעים הסמויים ואת משפחות המהגרים. בהמולת ההתרגשות, מלח אחד נשא אותי על הכתפיים וסחב אותי לאוויר הפתוח, אבל הוריד אותי בצד הלא־נכון. עם הגב אל החוף. וכך בשעה שכל האנשים על האונייה התבוננו באמריקה, אני התבוננתי עדיין באוקיינוס. זה הדבר האחרון שאני זוכר מהחלק הראשון של חיי: יריעת מים שמציפה את עיניי ומונעת ממני לנשום. שם, מעל קיטור חלוד ומול רצועת האופק הכחולה, הגעתי להחלטה ונשבעתי בקול. בלוחות השנה מנו יומיים מחודש נובמבר של שנת 1909. את אמריקה לא אזכה לעולם במבט. היו דרושים יותר משלושה שבועות כדי להגיע לשפך נהר הדסון, בין בעיות בחימום, מזג אוויר גרוע וכמה שעות בלי רוח באמצע האטלנטי. שלושה שבועות של בחילה ועוויתות שבהם כל מה שעשו הנוסעים על סיפון הקנגורו היה להקיא מעבר למעקה, במאמץ שגרם להם לשהק, כאילו היו צריכים להיפטר מהרבה אבנים קטנות מוסתרות מאחורי הרקות או מתחת לציפורני אצבעות הרגליים, או סגורות בריאות. לאחר מכן הם נותרו עם קיבה ריקה ולשון ירוקה, בעת שהאוקיינוס נשא הלאה את חייהם הקודמים. חיוורים, ריסיהם הפוכים לאחור ועיניהם נפוחות יותר משל דג, הם ראו אותם צפים על פני המים, שובל פרחים לבנים שהתקדם לעומק או לגדה ונרקב לאיטו. הזקנים והנשים סבלו יותר. הים ייבש את עורם, אזור אחר בכל פעם, וגם את המילים שלהם, בלי להשאיר להם אפילו שם לגרעין הכאב האחרון שהתנגד בתוכם ואי אפשר היה לירוק אותו. הילדים, לעומת זאת, התרגלו מהר. הם הרגישו רע כמה ימים, אבל עד מהרה המציאו משחק חדש, והיו נרגשים מההפלגה ומהחידוש שההווה קיבל מבחינתם. כולם פרט לי. אני החזקתי הכול בפה. הייתי כפוף מהתכווצויות, אבל לא רציתי לשכוח דבר, לא רציתי לשכוח את הרגליים של הֶטי קֶלי במסדרונות התיאטרון - מעולם לא הצלחתי - ולא רציתי לשכוח מי אני, ואת המקום שממנו באתי, את המוסד שאמי היתה מאושפזת בו, ואת המילים ששמעתי מפי זארמוֹ ומרסלין שנים רבות לפני כן. נלחמתי בעצמי. לעסתי בכעס את כל מה שקיבלתי מהעולם עד לאותו הרגע וירקתי אותו בחזרה. כשהקנגורו נעצרה בלב האוקיינוס, במנועים כבויים וללא רוח, היא נראתה כמו ציפור שנחה על המים, ואני שמחתי. האתנחתאות האלה עוררו בי את התקווה שעדיין אפשר לסובב את הגלגל לאחור ולהשהות את העתיד. אבל לבסוף הטורבינות חזרו לפעול בעיקשות הברזל שלהן, וייצרו מהירות שמעולם לא עלתה על מרחק ממוצע יומי של שלוש־מאות קילומטרים. אז רצתי להתחבא במחסני המטען, לפני שבהלה לא הגיונית תתפשט מחדש בכל גופי ותעלה את חומי. הקנגורו חילקה סחורות ואספה מיואשים. תנאי המסע ואורכו ודאי לא היו כמו בשיט תענוגות, אבל בזכות המחיר כולם היו מרוצים. ״חברים,״ אמר הרופא שבדק אותנו כל שבוע, ״פקחו טוב טוב את העיניים אחרת לא תיכנסו לאמריקה,״ ואחר כך הוא הסביר לנו שלפני חודשים אחדים פתחו בניו־יורק תחנות חדשות לאיסוף מהגרים. קוראים להן שם בשמות רבים: אי הדמעות, מושבת העונשין, המכס... אלה מספנות מאבן אפורה, לפעמים בגודל של איים קטנים שלמים. ברגע שנרד, הם יבדקו קודם כול את הראייה: מי שנדבק במחלת עיניים על האונייה, יישלח בחזרה. המונח המדעי הוא גרענֶת. בהפלגות האלה פחדו מזה אפילו יותר מאשר כולרה. ״שולחים גם את מוכי הגורל,״ הוסיף הרופא, ״את החירשים־אילמים ואת חסרי המוח. מסמנים להם על הגב סימן X בגיר, ומחזירים אותם באותה ספינה שבה באו, יחד עם הנשים ההרות.״ אבל אני, ״זבוב״ וסטן מעולם לא עברנו בתחנה מסוג זה. שום סירה לא באה לקחת אותנו, להבדיל מחסרי מזל אחרים, שקפצו לים ושלו אותם משם מתחת לפסל החירות. ״זבוב״ היה משוכנע שלא ייתנו לננס כמוהו להיכנס, למרות כל ההיתרים ומכתבי ההמלצה שלנו. וגם סטן, משום שכלפי חוץ איש לא היה מאמין שהוא כל כך אינטליגנטי. אבל כשהיו שומעים אותו מדבר... הוא היה שולף גימיקים בזה אחר זה, בקצב מסחרר, ואם עצרת להאזין לו אפילו לזמן קצר, היתה חוזרת לך מחלת הים. הפעם הוא הגה תוכנית. אני דבקתי בתוכנית שלי. באותו היום, בשניים בנובמבר, המשכתי לעצום את העיניים כדי שישלחו אותי בחזרה. גם אם המחיר היה ליפול לים או להתנגש בכל הפינות בספינה ולהתמלא בחבורות. חלמתי שכל הצעירים והילדים במסע ילכו בעקבותיי ויגששו את דרכם בעיניים עצומות כמוני, ויאלצו את רב החובל להניף את דגל הסכנה, כאילו יש מגפה על הספינה והיא לא יכולה לתקוע עוגן בשום נמל, והיא חייבת לחזור כמה שיותר מהר, לנטוש את המים האלה, להשיב את מטען העיוורים הקטנים שלה לבתיהם, בלי להוסיף להרעיל להם את הדם ולא את העיניים ולא לדחוף אותם לחפש את העתיד שלהם במקום אחר, משום שזו דרך העולם. חציתי בחשכה יער של רגליים וירדתי מדרגה אחר מדרגה מהסיפון. לפעמים, כריסטופר, אני חולם שאני עדיין שם, מגשש במסדרון פנימי של ספינת קיטור, ואני חוזר בשפתיי על השבועה שלי, כדי להתחזק, מול המדרגות המלוכלכות והשחורות שנועדו רק להורדת בקבוקים ריקים ופסולת. אישה אחת אוחזת בזרועי וגוררת אותי איתה. היא משעינה את ידיי כנגד המעקה ואומרת לי להחזיק חזק. איש לא מבחין בנו. אחר כך הקנגורו משמיעה שאגה של פיל, והטירוף של כל אותם אנשים שנעקרו משורשיהם וכבר לא יכלו להתאפק ולשחק בכרטיס ההגרלה של חייהם - עולה כמו מכת חשמל מהתאים עד לגוף הספינה, ומרעיד את המעקה ואת זבורית המתכת שעל הסיפון, וסוחף אותי איתה. רוחו של העולם החדש, של אמריקה, היכתה בפניי בדיוק ברגע שחפץ אחר היכה בראשי. זה היה ״זבוב״, עם אחת מנעלי העור המוגבהות שלו. סטן הורה לו לעשות את זה. יחד הם נשאו אותי לחדרון צדדי והשליכו אותי לתוך גוף של פסנתר והסתתרו גם הם בתוכו. בשעה שהספינה נקשרה למזח של ניו־יורק או של אלוהים יודע איזה אי של דמעות, אני ביליתי את הזמן בחיבור שיר ערש בראשי, כמו בובת חוטים בתוך לווייתן. ערכתי רשימה של כל הדברים השחורים שהכרתי. אבן בזלת שאחי נתן לי במתנה. השמלה של סבתא שלי. כתמי הזפת מתחת לכפות הרגליים שאפשר להסיר רק באבן ספוג. שיירה של נמלים על רצפת המטבח. גלימת כומר. ג'וק שטיפס לי על הירכיים, בלונדון, מתחת לשולחן. הסירות על התמזה. נעלי הזקנים בקוֹבֶנט גרדן. אוכמניות על שיח... לפני שהסתיימה פריקת המטען סיימתי אותו. שחור כמו בזלת, שחור כמו זפת, שחור כמו ענן גשם, שחור כמו כדור ביליארד, שחור כמו דגל של שודדי ים וכמו לבוש של כומר, שחור כמו עשן, כמו בוץ, כמו פחם, שחור כמו דיו, שחור כמו נעל... זה היה הצבע הראשון של אמריקה, בשבילי. הודות לתכסיס של שחקן כחוש כחוט נחושת ולמגף של ננס, ירדתי לארץ החירות בתוך פסנתר, יחד עם מטען כלי נגינה שהיה מיועד לתיאטרון קטן. איש לא ביקש מאיתנו מסמכים ולא סימן את גבנו. הכניסה שלי ושל סטן ליבשת החדשה היתה באמת מוזיקלית. אתה רוצה לדעת איך ניו־יורק נראתה בעיניי בפעם הראשונה שראיתי אותה, כריסטופר? פרקו את הפסנתר בחלק האחורי של התיאטרון והשאירו אותנו שם. הריח המוכר של קורות עץ ושל אחורי הקלעים, בלילה, משך אותנו החוצה, כמו עכברים שמרחרחים את ריח הבית. אני מעולם לא יכולתי לעמוד בפניו, זה משהו שתמיד מחזיר לילדות. אני זוכר שאור קלוש מאחד הצהָרים שטף חלושות את האולם, את כל אותם כיסאות ריקים. התקדמתי כמה צעדים למרכז הבמה ושכחתי הכול. את הֶטי, את לונדון, את השבועה שלי. הרגשתי שאני שוקע בבדידות חדשה, מלאה הבטחות. כן, כמה פעמים נולדים בחיים... פעמים רבות כל כך שחייבים ללמוד מייד להתפתח בכוחות עצמך, לא להפסיק לעולם להיוולד. ההכרה בהיותי אחר, ובהימצאותי במקום אחר, מילאה אותי אושר. את העיניים אפקח היטב, כמובן, אנסה לראות הכול, גם מהגב. אמלא כל תיאטרון שיזדמן לי להופיע בו. אכבוש את העיר. מישהו השליך כינור לתוך קופסה שחורה ומרופטת. הוא כנראה נהרס בשעת ההובלה. הוא שכב שם, מכורבל כמו כלב מוכה. לקחתי אותו ויצאתי אל הרחוב. בחוץ קידם את פנינו מזג אוויר נעים. אמנם היה זה נובמבר, אבל היה קֵיצי. האורות של ניו־יורק, האנשים הממהרים, מי בשחצנות, מי בגפו, החוצפה של גורדי השחקים, השלטים הבוהקים, הזקנים שהתבוננו בכפות רגליהם בישיבה על ספסלים, והשיכורים שחיפשו שער כניסה או מדרגות חירום כדי לישון שם - הכול היה חלק מאותה אווירה של טירוף, מופע שהועלה על הבמה רק לכבודי והראה לי את החיים כמו שהם באמת, בכל תפארתם ובכל עליבותם. היה לנו הסכם עם מישהו, למשך שישה שבועות, לעבוד בתיאטראות שברשותו. התייצבנו בדייקנות לפגישה, כפי שתיאם פרד קארנוֹ. אילו העניינים היו הולכים טוב, היינו חוצים את ארצות־הברית מחוף לחוף, עוברים את חנויות הדראגסטור של המערב התיכון, את חוות החזירים, את הערפל הקודר של שיקאגו ואת בית־הזונות המפורסם ביותר שלה: בית כל האומות, שם פרוצות מכל הארצות יכלו לבחור בי כמלך הנמלטים והמהגרים... היינו מופיעים יחד עם חבורות קומיקאים אחרות ממונטנה והיינו יורדים לאורך השכמות הגרומות של אמריקה עד שהיינו מתברכים לבסוף בקליפורניה, במישורי פרדסי התפוזים שלה, באורה הנועז. אבל העניינים לא הלכו טוב, כריסטופר, העניינים לא הלכו טוב בכלל. הופעת הבכורה שלנו היתה כישלון חרוץ. שתיקה תהומית קידמה את פני הבדיחה הראשונה שלי ושיתקה אותי. הקהל האמריקני היה שונה מאוד מהאנגלי. לא הצחקתי איש. המערכונים נשמעו חלשים וחוזרים על עצמם. חששתי מכך. ניסיתי להזהיר את המעסיקים ואת השחקנים האחרים, במהלך החזרות, אבל כולם, חוץ מסטן, ראו בי טיפוס עם פרצוף חמוץ וזועף שמביא מזל רע, שאף פעם לא שותה ותמיד חושב איך לחסוך את הכסף שנותנים לו. ההופעה הסתיימה באדישות כללית, מה שגרוע יותר משריקות בוז. חשתי את הבהלה שראיתי בעיניה של אמי כשנקטעה בשעה ששרה על ג'ק ג'ונס. חלק גדול מהקהל נטש את האולם טרם סיום המופע, בלי להסתובב. כל תקוותיי נתבדו. חיים שלמים בניתי את הביטחון הדרוש לעלות על במה. די היה בערב אחד כדי שאאבד אותו. חשבתי שלא אוכל לעלות על במה יותר. לפחות לזמן רב. יחד עם סטן שכרתי דירה ברחוב 43, במרתף של בניין מאבן חול, ליד מכבסה שהפיצה סירחון של בגדים מלוכלכים וקיטור. מבעד לחלונות נכנס שיעול הכובסות ואני לא הצלחתי לישון. בחדר הזה התאמַנו יום ולילה, אני וסטן, כמו כששיחקנו הוקי בקבוצה של קארנוֹ. במשך שבועיים חזרנו בכפייתיות על מה שכל אחד מאיתנו למד עד אז. אני לימדתי אותו איך להסתובב בפינת רחוב על רגל אחת בלי לאבד את שיווי המשקל כשהגוף נוטה לצד אחד. זאת תנועה שראיתי את ויל מארֵיי, שחקן רחוב, מבצע בלונדון. היא מייד מצאה חן בעיניי. אבל רוב הפעמים ישבתי והתבוננתי בסטן. איזה ברמן נמצא בתוך הראש שלך, שמקפיץ במהירות כזאת את כל הרעיונות האלה? כך שאלתי אותו במרתף שגרנו בו, מאחורי כיכר טיימס, שתמיד הדיף ריח של פלסטיק. סטן כיווץ את הלחיים, אחר כך הרים יד אחת ובהפתעה, בקצה האגודל שלו נדלקה להבה. מעולם לא הבנתי איזה מין קסם זה, אחרת גם אני הייתי משתמש בו, בחיי. אבל הקטע הזה היה בלתי ניתן לחיקוי. גופו של סטן פלט זרמים קטנים של חשמל כמו אבן ענבר צהובה, ולפעמים פחדתי שהדירה תישרף מעצם התהלכותו בה. ערב אחד הוא נכנס בשתי עיניים שהפיצו אור חזק יותר משתי נורות פלאש. אני בדיוק בישלתי ביצה. הוא תלש את המחבת מידי והשליך את הביצה באוויר. ״חשבתי על דמות חדשה, צ'רלי,״ הוא אמר, ״בחור עני, כמו שהיית אתה, והוא חסר הגנה לגמרי, אבל ברגע שהוא נרדם הוא חולם שהוא מנצח את כל המכשולים והוא לא פגיע,״ הביצה נחתה באמצע המחבת והתקמטה, ״אני אקרא לו ג'ימי חסר הפחד, מה דעתך?״ הוא הרכין את הראש וכשהרים אותו שוב הוא הצטייר בעיניי כמו רקדן על קצות האצבעות שרוקד לאורך קו משורטט בגיר הגובל בין מציאות לחלום, בקלילות שלא הכרתי אצל אף אקרובט. למעשה הוא התגרה בי, באלגנטיות, בגלל קטע שגנבתי לו בלונדון אחרי הופעת בכורה אחת. הוא התגאה בזה, סוף־סוף החלפנו תפקידים. הוא היה הטוב ביותר, כריסטופר, והנדיב ביותר. אף על פי שהוא שיחק את הדמות הזאת בפני קהל רק פעם אחת, הנשמה של ג'ימי שלו נכנסה ישר לתוך הנווד הקטן בשלב מאוחר יותר. אבל ההמצאה המקורית ביותר שלו היתה להעמיד פני טיפש מול כל העולם, כאילו הוא נתקע לנצח באחת מפינות נעוריו. אני מצטער שלא צילמתי אפילו סצנה אחת יחד איתו, במיוחד כשיצא משם ואיש לא נתן לו עבודה. אבל ארצות־הברית אסרה עלי להיכנס אליה שוב, הזִקנה נראתה כעלבון בעיני אחדים מאיתנו, וחוץ מזה הייתי נבוך מסטן, בגלל כל הרעיונות שגנבתי ממנו. ביום שלמחרת הבכורה הצוננת שלנו משכתי חולצה, הנחתי אותה בשק שלי עם זוג גרביים מלאי חורים ומברשת שיניים, ואחזתי בכינור ההרוס. השארתי לסטן פתק ואיחלתי לו את כל ההצלחה שראוי לה אדם עם רגישות וכישרון כשלו. ראיתי אותו במגרשי ההוקי, את המכות החזקות שהיה מסוגל להכות, למרות העצמות הצנומות. וגם איך שעף על המחליקיים החלודים שלו: הייתי בטוח שהוא מסוגל להמציא את העמדת הפנים הנכונה לכל דבר. ל״זבוב״ כתבתי לעומת זאת שלא אסבך אותו עם פרד קארנוֹ: אחזור בזמן בסוף הסיור או אחרי כמה חודשים. הלכתי רק להכיר את העולם החדש ולחפש את גורלי, אם בכלל קיים גורל. אם ברצוני להיהפך לשחקן עלי ללמוד להיות בתוך הראש של האנשים, להצליח בזכות עצמי, להתבונן. להוליד כל תנועה מתוך התבוננות בחיים. אין קיצורי דרך. אם ברצוני להיות אמין, במובן מסוים עלי לשכלל את מה שהיה אמיתי בשבילי ולהופכו לבדיה. לתכסיסים שהכרתי לא היה כל ערך בעבר הזה של האוקיינוס. זה היה היום שבו הפכתי להיות ״הנווד הקטן״, עם הכובע העגול ומקל הבמבוק, ולא באולפן קולנוע, שלוש או ארבע שנים לאחר מכן. הסיור שעשיתי אז ברחבי אמריקה, בבגדיי הבלויים, לא היה ניתור מתיאטרון לתיאטרון, כפי שתמיד הנחתי לאחרים לחשוב, אלא מסע ארוך ובודד בין אנשים שהצטיינו בתחבולות, או שלא הצטיינו בכלל, בקרב אנשים משונים ואומללים, שלוטשים עיניים. החיים שחיו שחקנים אחרים, הרחק מהכול, מרוכזים אך ורק במקצוע שלהם, לא עניינו אותי. בתוך חודשים ספורים למדתי הרבה מלאכות אחרות, נוסף על אלה שכבר למדתי בלונדון, והכרתי שפע מצבים ונטיות אופי. אפשר לומר שאגרתי רעיונות בשביל שארית הקריירה שלי. העור שלי אימץ יותר צבעים מזיקית. זו היתה ההתמחות של שנות העשרים שלי, והיא התאימה להפליא למה שעסקתי בו בילדות. לפני שהקולנוע חצה את דרכי, או אני את דרכו, עדיין לא ברור לי, חשבתי גם לגדל חזירים ולייצר נקניקיות. ניצלתי את קומתי ועבדתי כרוכב על סוסי מרוץ בשתי זירות מרוצים בטקסס ובניו־מקסיקו, קטפתי צבעונים בשעות היום והתאגרפתי לפחות בעשרה מכונים במדינות הדרום, פעילות קשה אך רווחית: שילמו לי כדי שאחטוף אגרופים במשך כל הקרב ואפול רק בסיבוב האחרון. שמרתי על דיאטה קפדנית, נסעתי ברכבות והתרחצתי הרבה. בעיקר ציחצחתי שיניים, כדי שתמיד אהיה גאה לצחוק, אם כי לעיתים קרובות נפלתי טרף להתקפים לא הגיוניים של זעם ושל עצבות. כשזה קרה, אבל רק אם זה היה הלילה האחרון שישנתי באיזו עיר, שיחקתי קלפים. המטרה שלי היתה להגיע לקליפורניה. בלאס וגאס ניסיתי אפילו למכור שואבי אבק רב־שימושיים שיכולים לשמש גם כמערבלי מזון. פטנט שלי. הצגתי את עצמי תמיד באותו אופן, עם החיוך הרחב והאמיץ ביותר שהיה לי: ״בוקר טוב,״ אמרתי, ״קוראים לי צ'רלי ויש לי רעיון שיעשה אתכם עשירים.״ רק שני מהגרים גרמנים שאחד מהם היה פוזל והיה להם עסק קטן של מוצרי חשמל, הציעו לי לייצר סדרה על פי האב־טיפוס. אני עדיין משוכנע שאילו כך היה קורה, שמי היה מחליף לעולם ועד את שמו של ויליאם הוּבֶר, מלך שואבי האבק. בהפסקות ניגנתי בכינור. תיקנתי את תיבת התהודה בעזרת דבק סנדלרים בדומה לשרף שסבי השתמש בו, והרכבתי את המיתרים הפוך כי אני שמאלי. בכל עיר שבה ביקרתי גנבתי איזשהו סוד מהמוזיקאים המקומיים וניגנתי אותו בכלי. לא תאמין, כריסטופר, גם אני לא מאמין, בחיי, אבל בתקופה ההיא גם הייתי חונט, מאמן מתאגרפים וסדר דפוס. מעולם לא סיפרתי את זה לאיש. תקשיב טוב. קומדיה דל ארטה - בתקופת הרנסאנס באיטליה היה נהוג להעלות הצגות קומיות שבהן השחקנים מאלתרים על בסיס תפקידים סטריאוטיפיים וידועים, ועל פי עלילה קבועה