1
החל מאוקטובר 1976 ועד לשובי לחיות בנפולי, ב־1979, נמנעתי מקשר יציב עם לִילה. אבל זה לא היה קל. היא ניסתה כמעט מיד לחזור ולהיכנס לחיי במלוא העוצמה, ואילו אני התעלמתי ממנה, הייתי סובלנית כלפיה, ספגתי אותה. אף שהתנהגה כמי שכל רצונה הוא להיות בקרבתי ברגע קשה, לא הצלחתי לשכוח את הבוז שהפגינה כלפי.
היום אני חושבת שאילו היה פוצע אותי רק העלבון - את מטומטמת, היא צעקה עלי בטלפון כשסיפרתי לה על נינו, ואף־פעם קודם־לכן, אף־פעם, לא קרה שדיברה אלי ככה - הייתי עד מהרה נרגעת. למעשה, יותר מהעלבון נחשב בעיני שהזכירה את דֶדֶה ואת אֶלזָה. תחשבי על הנזק שאת גורמת לבנות שלך, היא הזהירה אותי, ובו־ברגע לא ייחסתי לכך חשיבות מיוחדת. אך המלים הללו צברו יותר ויותר משקל ככל שחלף הזמן, חזרתי אליהן לעתים קרובות. לִילה מעולם לא גילתה עניין מזערי בדֶדֶה ובאלזה, ואני כמעט בטוחה שאפילו את שמותיהן לא זכרה. בפעמים שהזכרתי בטלפון איזו אמירה אינטליגנטית שלהן, היא קטעה אותי, שינתה נושא. וכשפגשה אותן לראשונה בבית של מרצ'לו סוֹלָארָה, הסתפקה במבט מוסח־דעת ובמשפט כללי כלשהו, ואפילו לא טרחה לשים לב כמה יפה הן לבושות, כמה יפה הן מסורקות, מסוגלות שתיהן, למרות היותן קטנות, להתבטא כיאות. ובכל־זאת אני עשיתי אותן, אני גידלתי אותן, הן חלק ממני, חבֶרתהּ מאז ומתמיד: היה עליה להותיר מקום - איני אומרת שמתוך חיבה, אלא רק מתוך אדיבות - לגאווה האימהית שלי. אלא שהיא אפילו לא נקטה קצת אירוניה טובת־לב, היא פשוט הפגינה אדישות ותו־לא. ורק עכשיו, ודאי מתוך קנאה, כי לקחתי את נינו - נזכרה בבנות ורצתה להדגיש שאני אמא נוראה, שכדי להיות מאושרת אני מאמללת אותן. כשרק חשבתי על כך, מיד הייתי מתעצבנת. האם הדאיג אותה גֶ'נארו כשעזבה את סטֶפָנו, או כשנטשה את הילד אצל השכנה שלה כדי ללכת לעבוד במפעל, או כששלחה אותו אלי כאילו כדי להיפטר ממנו? אה, אני לא נקייה מדופי, אך אני בלי ספק אמא טובה ממנה.
