הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
הרביעייה

במקום 37 

31.5 

הרביעייה


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0

במקום 37 

31.5 

במקום 37 

31.5 

גודל (עמ'): 320
מו"ל: עם עובד
  • ISBN: 32-22083
  • גודל (עמ'): 320
  • מו"ל: עם עובד
  • יצא לאור ב-: 02/12/2019
  • שם המחבר: דוד טרבאי
  • זמין להשאלה: כן

תקציר

שלושה נערים ונערה מקימים על דעת עצמם רביעיית כלי קשת. זוהי תקופה של מתח ושל ניגודים בהונגריה של שנות השמונים, החדש והישן מתקיימים בה זה לצד זה, גבולות המותר והאסור נזילים. השלטונות רואים בהקמת הרביעייה מעשה של התרסה ומחאה, אבל מתכננים גם להרוויח ממנה, ואילו הנגנים כבר חולמים להגיע עד גשר הזהב במערב. שאפתנותם של היחידים - הנגנים וגם אנשי הממסד - והתשוקה ליצור ולשנות, ומנגד הכמיהה למסגרת, לשותפות ולאינטימיות מניעות את עלילת הספר הקצבי הזה.


הרביעייה, ספרו החמישי של דוד טרבאי, הוא דרמה קאמרית מלאה הומור, ששואבת את הקורא אל התככים והפנטזיות שמאחורי הקלעים, מהופעת הבכורה הספונטנית של הרביעייה ב–1982 עד
קונצרט הפרדה ארבעים שנה לאחר מכן.

  • ISBN: 32-22083
  • גודל (עמ'): 320
  • מו"ל: עם עובד
  • יצא לאור ב-: 02/12/2019
  • שם המחבר: דוד טרבאי
  • זמין להשאלה: כן

פרק ראשון

סַבּוֹטָז׳ במחנה הקיץ (1982)

"זוֹלי."

"כן."

"אתה שומע את זה?"

"שומע מה?"

"הבית הזה משמיע קולות.״

״איזה קולות?״

״תקשיב.״

שערו השחור והמתולתל של אַנדרָש, שהיה ארוך מהמקובל, נצנץ בחשכה. זולי ישן מעליו במיטת הקומתיים, באולם השינה הגדול שחלקו שלושים ושמונה נערים. נשימותיהם הקצובות לוו בחריקת קפיצי הברזל מהמיטה של אחד הילדים, שנרדם כשהוא מנענע את ראשו לצדדים. ליד מיטתו של אנדרש עמד כלוב קטן ובו שרקן שרשרש מדי פעם בנסורת שלו. מלבד זה לא נשמע דבר.

״אל תגיד שאתה לא שומע.״

״זה רק נגן הטוּבָּה,״ אמר זולי, ״והעכבר שלך.״

״לא עכבר, שרקן.״

״חזיר ים.״

״שיהיה. אבל זה לא הוא. זה משהו אחר. אולי זאת רוח רפאים.״

״איזה קשקוש.״

״למה? הבית הזה כאן לפחות מאתיים שנה.״

״אז מה. אין כזה דבר רוח רפאים או בית שמשמיע קולות.״

מבטו של אנדרש נדד בין הקירות בחיפוש מקור הצלילים, ודילג בעצבנות מעל דגל תנועת הנוער של הפיונירים שהיה תלוי על הקיר, בדיוק מולם, ועליו רקומה סיסמתם: ״להשפיע, ליצור, לשגשג״.

״תקשיב, נו.״

עכשיו גם זולי שמע משהו, צלילים קלושים, מתנגנים להם רחוק, מתוך הבית. כינור, ויולה, צ׳לו, אולי רביעייה כלשהי. אנדרש לא דיבר שטויות. מישהו כבר מנגן כאן.

״זה רק מהרדיו,״ קבע לבסוף. ״מישהו שכח לכבות.״

״זאת רביעייה.״

״שלישייה.״

״חמישייה. זה דג השמך, אתה לא מזהה?״

הבזק אור נצנץ על החלון: רכב כבד התקרב למחנה וחנה בקולות חרחור. אלה בטח שני הקונטרבסים, שלא היה להם מקום בבוקר באוטובוס. זולי הסתובב על הדרגש הגבוה. האור הפתאומי מבחוץ שטף את פניו, את שערו הבהיר הקצוץ, את עיניו הירוקות שיקדו בחשכה. הוא נתן מבט זריז בחברו, במיטה מתחת, אבל אנדרש העמיד פני ישן.

״נרדמת?״

אנדרש פקח מיד את העיניים.

״עדיין לא,״ מיהר לענות.

״אז תישן,״ אמר הכנר. ״מאוחר כבר. מחר ננגן משהו יחד.״

״בטח. מחר ננגן משהו יחד.״

הקונטרבסים הוסעו על גלגלים אל תוך המבנה, והרכב חזר על עקבותיו. דלת נטרקה למטה. השרקן הפסיק לרגע לרשרש בנסורת, וגם נגן הטובה נדם.

״לילה טוב, זולי.״

״לילה טוב, אנדרש.״

״לילה טוב, קפקא,״ אמר אנדרש לשרקן וכיסה מחצית מהכלוב בחולצה שלו.