הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
הקרב על הבית

הקרב על הבית


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0

במקום 52 

41.6 

במקום 52 

41.6 

גודל (עמ'): 301
מו"ל: ידיעות ספרים

תקציר

"בלב המחלוקת הפנימית בישראל עומד הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ועומדות נגזרותיו: שאלת ההתנחלויות, שאלת שלמות העם לעומת שלמות הארץ. אנו צועדים על קרום דק, ומתחתיו גועש ורותח הסכסוך הזה – לעתים גלוי ואלים על פני השטח, לפעמים נסתר מן העין ושקט. אך הוא קיים גם קיים, ומכרסם בהווייתנו כְּעָם גם אם נתעלם ממנו".

כך פותח גלעד שר את ספרו החדש, "הקרב על הבית". בראש ובראשונה, שר הוא פטריוט ישראלי, החרד לעתידה ולדמותה של מולדתו. "שליטתה של ישראל בשטחים הפלסטינים, כעת כבר בשלהי העשור החמישי שלה, אינה מוסרית, אינה תואמת את האתוס היהודי, אינה בטוחה, ואינה לגיטימית.

היא מזיקה למדינה מבית ומחוץ. היא פוגעת בביטחון הלאומי. היא מובילה את המפעל הציוני אל סיומו. אסור לתת לזה לקרות".

"הקרב על הבית" סוקר בקצרה את ההיסטוריה היהודית והציונית, מנתח לעומק את ההישגים ואת השגיאות, ומזהיר מפני קיפאון ואפס מעשה מדיני. כמי שאמון לא רק על חשיבה אלא גם על ביצוע בזירות לאומיות של ביטחון ומדיניות, שר מציע דרכים מעשיות להתקדם.

"הקרב על הבית" הוא ספר חובה לכל ישראלי שמוכן לחפש את הדרך הנכונה, המשותפת, להבטחת עתידנו ועתיד הדורות הבאים במדינה ציונית נאורה.

המשך קריאה
  • ISBN: 3625411
  • גודל (עמ'): 301
  • מו"ל: ידיעות ספרים
  • יצא לאור ב-: 22/03/2016
  • שם המחבר: גלעד שר

חידת הגֶּן הישראלי

כתב-היד של ספר זה הושלם ברובו בחודשיה הראשונים של הממשלה ה-34. זו אמורה היתה להתמודד, כמו קודמותיה - עם שאלות הנחשבות בעינַי שאלות יסוד: איך ומה נכון לישראל לעשות כעת, כדי שגבולותיה יקיפו מדינה דמוקרטית ובה רוב יהודי, ואשר תזכה להכרה בינלאומית? איך לשמר תקווה לשלום באווירה של חוסר אמון מוחלט, אלימות וטרור, אדישות ותסכול, ובהתחשב באילוצי המציאות? כיצד נשוב כחברה, כמדינה, אל ערכי השוויון, הערבות ההדדית, הסולידריות הלאומית - ונדע מה גבולותינו, מה זהותנו ועל מה אנו מוכנים למסור את חיינו? השאלות האלה, כך נראה, אינן בהכרח אלה שמעסיקות את ההנהגה הנוכחית בישראל.

מגילת העצמאות, המסמך המכונן של מדינת ישראל, מניחה את כל היסודות והערכים הדרושים לדיון בעתידנו:

מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות...

...אנו קוראים - גם בתוך התקפת-הדמים הנערכת עלינו זה חדשים - לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על שלום וליטול חלקם בבנין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים.

אנו מושיטים יד שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן, וקוראים להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו. מדינת ישראל מוכנה לתרום חלקה במאמץ משותף לקידמת המזרח התיכון כולו.

אנו קוראים אל העם היהודי בכל התפוצות להתלכד סביב הישוב בעליה ובבנין ולעמוד לימינו במערכה הגדולה על הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל.

אם כך, מה חסר? חסרים היישום בפועל של הערכים הבסיסיים האלה, ותחושת אמון, ותקווה, שאכן נגיע ליעדים הלאומיים, האוניברסליים וההומניים, שהציבו מייסדי המדינה.

***

בלב המחלוקת הפנימית בישראל עומד הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ועומדות נגזרותיו: שאלת ההתנחלויות, שאלת שלמוּת העם לעומת שלמות הארץ. רבים אדישים לעניינים אלה, בין עקב קשיי היום-יום ובין בזכות חיי הרווחה וחוסר העניין בכגון אלה. אנו צועדים בבטחה יחסית בעולם הכלכלי הגלובלי, בסביבה האזורית הבלתי-יציבה. אך זו אשליה. אנו צועדים על קרום דק, ומתחתיו גועש ורותח הסכסוך הזה - לעתים גלוי ואלים על פני השטח, לפעמים נסתר מן העין ושקט. אך הוא קיים גם קיים, ומכרסם בהווייתנו כְּעַם גם אם נתעלם ממנו.

חרף הפערים וחוסר האמון שבין ישראל לפלסטינים, נושאי הליבה שבמחלוקת בסכסוך הישראלי-פלסטיני עדיין פתירים. עדיין. ואולם מבחינה תהליכית, יש צורך להגיע להסדר הקבע דרך שורה של הסכמי ביניים וצעדים עצמאיים, שיבססו מציאות של שתי מדינות לאום אף בטרם הושג הסדר-קבע.

רוב מכריע של אזרחי ישראל היהודים תומכים בהיותה של ישראל מדינת הלאום הדמוקרטית והבטוחה של העם היהודי. סביר להניח שגם רוב האזרחים הערבים מוכנים לקבל את היותה של ישראל מדינת הלאום היהודי, ובלבד שיובטח בה משטר דמוקרטי ושוויון זכויות לַכול. כדי להשיג את היעד הזה נדרשת חלוקה טריטוריאלית של השטח שבין הירדן לים-התיכון.

אל היעד הזה בדיוק מובילים כל המשאים-ומתנים שהתקיימו כאן בעשרים השנים האחרונות, כולל המשא-ומתן האחרון בניצוחו של שר החוץ האמריקאי ג'ון קרי, שקרס באביב 2014. על בסיס התפיסה הזו פעלו ראשי הממשלה יצחק רבין, אהוד ברק, אריאל שרון ואהוד אולמרט, והנושאים ונותנים מטעמם.

ואולם לישראל נדרשת כיום תוכנית ברורה, ועליה להציב חלופות אסטרטגיות מעשיות, ובהן התקדמות מדורגת, הסכמים חלקיים, וצעדים עצמאיים לעיצוב גבולותיה של המדינה.

מדינה ללא חוקה וללא גבולות, לקראת סוף העשור השביעי של חייה, עלולה שלא להרחיק לכת אל חזונה המבוסס על ערכי יסוד שבאו לידי ביטוי במגילת העצמאות. מדינת ישראל העצמאית עלולה למצוא עצמה בתוך זמן לא רב כמדינה יהודית פנאטית או לחילופין כמדינה ערבית.

על ישראל לחתור להיפרד מהפלסטינים, וליצור ביוזמתה מציאות של שתי מדינות לשני עמים, שבה ישראל בטוחה בגבולותיה. בין במשא-ומתן לשלום - זו תוכנית א', ובין באורח עצמאי - זו תוכנית ב', ומגוון של אפשרויות לשילוב ביניהן על-פי הנסיבות.

אין ספק כי הסדר-קבע המבוסס על יחסי שלום של ממש, עדיף על כל חלופה אחרת. אך כאמור הוא אינו בר-השגה בטווח הנראה לעין, ובינתיים מתרחשים תהליכים המדרדרים אותנו אל מציאות של מדינה לא שוויונית או מדינה יהודית-פלסטינית. לא לזה התכוונו חוזי המדינה ומקימיה. נדמה שגם רוב אזרחיה כיום אינם רוצים בכך.

המשך הסטטוס קוו אינו טוב לישראל: הסטטוס קוו הוא אשליה, משום שהתהליכים סביבנו ובתוכנו הם דינמיים ומקצתם בלתי-הפיכים. חוסר היציבות, האלימות הקשה, ההקצנה הדתית ואי-הוודאות השלטונית ממשיכים להיות מאפיינים יסודיים של המזרח התיכון. לכן, היערכות מוקדמת לכל תסריט, ושיקול דעת אחראי לטווח הארוך, הם מפתח להתמודדות של ישראל בזירות השונות, ובראשן הפלסטינית.

נמוכים הסיכויים לכך שהפלסטינים יסכימו בעתיד הנראה לעין להצעות שדחו בעבר, או שהממשלה הנוכחית תחזור ותציע את שהציעו ברק ליאסר ערפאת בקמפ דיוויד 2000, או אולמרט למחמוד עבאס באנאפוליס 2008. ואולם, ללא קשר לעמדותיה של ישראל, הרי סרבנות פלסטינית מתמשכת, ולא חשוב מה מניעיה ונסיבותיה, כמוה כהטלת וטו על אופייה היהודי והדמוקרטי של המדינה, ועל ביטחונה הלאומי במובנו העמוק ביותר.

בעת כתיבת שורות אלה איננו יודעים אם השיחות יחודשו, אם תובא למועצת הביטחון של האו"ם הצעה צרפתית או אחרת שתכפה תהליך משא-ומתן ובצִדו גם את רכיבי הפתרון הכפוי בסיומו, או אם יונח נייר אמריקאי על השולחן הישראלי-פלסטיני. שוב תהיה ישראל מגיבה ולא יוזמת. אסור לנו להמשיך לתלות את עתידנו, לא בפלסטינים ולא בתיווך אמריקאי שספק אם יתברר בעתיד כיעיל יותר מכפי שהיה עד כה.

נכון לישראל להשקיע את המאמץ בעיצוב הגבול בינינו לבין הפלסטינים, צעד ראשון בדרך להיפרדות, אף אם עדיין לא להסכם שלום. גבול בר-הגנה, המקיף רוב יהודי מובהק.

הסדר ארוך-טווח יותר יוכל להיות מושג, ומיושם, רק על בסיס לגיטימציה פנימית רחבה בשני העמים. יידרשו גם בניית אמון הדדי בין העמים, מנהיגות אמיצה ושפויה, תמיכת הציבור, ותהליך ארוך של הכשרת לבבות בדרך אל ההסכמה, אל ההכרה ההדדית האמיתית, ואל השלמה עם הנרטיב של האחר.

ובינתיים, נדע כי התחלנו להציב גבול בינינו לבינם, בתוכו נחיה, ואם נידרש, עליו נהיה מוכנים להילחם. גבול שיחזק את ביטחוננו הלאומי. על מנת לשמור על המדינה שהקימו פה לפנינו צריך לקבוע גבולות. קודם כל גיאוגרפיים, ואחר כך בכל תחומי חיינו: מוסר, נשיאה בנטל, זכויות יסוד, ואפילו גבולות הבושה, השחיתות, וכמובן שלטון החוק. לא יהיו כאן רווחה ולא שוויון, ולא חינוך, ולא חוסן לאומי, ולא זכויות-יסוד - עד שלא ניפרד מהפלסטינים.

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הצהיר בעבר, החל בנאום בר-אילן ובהמשך מעל כל בימה חשובה בעולם, כי ישראל אינה רוצה למשול בפלסטינים או לנהל את חייהם, וכי חזונו הוא ש"חיים בארץ הקטנה שלנו שני עמים חופשיים זה בצד זה, בשכנות טובה ובכבוד הדדי. לכל אחד הדגל שלו, ההמנון שלו והשלטון שלו". ואולם בשנים שעברו מאז נאום בר-אילן לא פעלו הממשלות שבראשותו למימוש החזון הזה.

כעת, יש להציב חלופות מדיניות מעשיות, ובהן הידברות אזורית, משא-ומתן עם הפלסטינים על הסכמים חלקיים, מדורגים, וגם - צעדים עצמאיים, מתואמים, ואפילו חד-צדדיים לשינוי המציאות. מדובר במהלכים מורכבים ורגישים, שמחייבים לגיטימציה ציבורית רחבה - במשאל עַם או בבחירות כלליות. על-כן, מוצע שצעדים כאלה ייושמו בפועל במלואם רק לאחר שהתברר שלא ניתן להגיע במשא-ומתן להסדר ארוך-טווח מוסכם, ולאחר שהממשלה נערכה לצעד כזה: עליה לתכנן, לחוקק, לבנות ולהדגיש כי הדלת נותרה פתוחה לרווחה להידברות עם הפלסטינים. ברור גם שמהלך עצמאי יהיה מוצדק רק אם התועלות המדינית, הביטחונית והמוסרית יהיו גבוהות ממחיר הקרע הפנימי.

מהלכים אסטרטגיים, אך שנויים במחלוקת, אינם יכולים להיעשות ללא מנהיגות אמיצה שמוכנה לקבל החלטות קשות, כמו בגין בפינוי חצי האי סיני ב-1982 במסגרת הסכם השלום עם מצרים שנחתם ב-1979, רבין בהסכם אוסלו ב-1993, ברק ביציאה מלבנון ב-2000 ושרון בהתנתקות מעזה ב-2005. ואולם צעד של פשרה טריטוריאלית ביהודה ושומרון - שאין ספק בהיותם חלק מן המולדת ההיסטורית של העם היהודי - הוא מהלך דרמטי וקשה מן הצעדים הקודמים, שיפגע בעצבים הרגישים ביותר של החברה בישראל, ולשם מימושו לא די יהיה במנהיגות בלבד, אמיצה ונבונה ככל שתהיה.

במישור הפנימי - כל תוואי גבול, בין כזה שיושג בהסכם, כתוצאה ממשא-ומתן, ובין כזה שייקבע עצמאית וחד-צדדית על-ידי ישראל, יחייב לפנות התנחלויות ובהן עשרות אלפי תושבים, תוך שמירה על הגושים הגדולים ובהם רוב רובם של המתנחלים. יהיה צורך לקלוט את אלו מהמתנחלים שישובו אל גבולות מדינת ישראל, כפי שייקבעו, בין בהסכם ובין בהיעדרו. יש להיערך כך שצה"ל יישאר במקומות שנפנה ובבקעת הירדן עד שהאחריות הביטחונית תעבור לגורם שיהיה מקובל על ישראל. מדובר בהיערכות לאומית כוללת, אחראית וזהירה: תכנונית ופיזית, אזרחית וביטחונית, שבמהלכה יתקיים דיאלוג פנים-ישראלי, לשם ההכנה ההכרחית של הציבור ושל התשתיות הלאומיות.

ואולם כל מי שמוצא היגיון בדברים אלה, חייב להשיב ביושר גם על כך: כיצד למנוע קרע עמוק בעם עקב חלוקת הארץ? כיצד ניתן יהיה להימנע מעימות אלים בעקבות פינוי של עשרות אלפי מתנחלים? איך להימנע מהידרדרות למלחמת אזרחים עקובה מדם, מצב שעלול להביא לפיצול ואף להתמוטטות של הישות המדינית היהודית? שאלות אלה עומדות במוקד הספר הזה.

שליטתה של ישראל בשטחים הפלסטיניים, כעת כבר בשלהי העשור החמישי שלה, אינה מוסרית, אינה תואמת את האתוס היהודי, אינה בטוחה ואינה לגיטימית. היא מפלגת. היא מזיקה למדינה מבית ומחוץ. היא פוגעת בביטחון הלאומי. היא מובילה את הציונות המדינית בפרט, ואת המפעל הציוני בכלל, אל סיומם. אסור לתת לזה לקרות. אם נשנה את המציאות הזו, זה יהיה מפני שהדבר טוב לנו כישראלים וכיהודים. אם יהיה טוב גם לפלסטינים, מה טוב. הלוואי. על ישראל לחתור לשם בכל מקרה.

במישור האזורי - על ישראל להידבר עם ראשי מדינות מובילות בליגה הערבית, ובראשן מצרים, בדבר נכונותה העקרונית לחדש את המתכונת הרב-צדדית של תהליך המשא-ומתן לנורמליזציה, תוך נכונות להכרה ביוזמת השלום הערבית כמסגרת לתחילת הידברות. זאת, במטרה לקדם הסכמה על מסגרת רב-צדדית קבועה כפלטפורמה אזורית להידברות, ועל צעדים מעצבי מציאות מצד ישראל והפלסטינים.

איננו יכולים להתעלם מן המצב בעזה. המצוקה הכלכלית וההומניטרית ברצועה וליבוי היצרים הדתיים והלאומניים בה, הם מתכון בטוח להסלמה ולהידרדרות. לישראל אינטרס ברור בשיקום הרצועה. לא מעט דילמות כרוכות בכך: האחת, סבירות גבוהה להתחזקות חמאס כגורם שלטוני ברצועה. האחרת, העמקת הבידול בין רצועת עזה לגדה המערבית; ההשפעה על מערכת היחסים המורכבת בין ישראל למצרים; ולבסוף, צמצום מרחב הפעולה של ישראל בסיכול מאמצי ההתעצמות של חמאס תוך כדי מבצע השיקום. ובכל זאת, יש לפעול.

הממשלה - כל ממשלה - צריכה לנקוט מדיניות יזומה ליצירת המציאות הרצויה לישראל, באמצעות הסכמים חלקיים, תקופות מעבר וכאמור אף היפרדות עצמאית אם יתברר כי אין פרטנר של ממש להסכמים - בין בשל חולשתו, בין בשל חוסר רצונו, בין עקב עוינותו ובין מכל סיבה אחרת. עליה לתכנן כבר עתה בכובד ראש כיצד לפעול להיפרדות אל גבול זמני שייקבע בהחלטה ישראלית, על תוואי גדר הביטחון או מעט מזרחה ממנו.

היפרדות עצמאית איננה מהלך אידיאלי אלא צעד שנעשה מחוסר ברירה במצב שבו לא ניתן להגיע להסדר כולל מוסכם, ואף לא להסדרי ביניים. צעד כזה לא בא לסתום את הגולל על השגת הסדר ישראלי-פלסטיני בעתיד. ההיפרדות נועדה לקדם את מימוש האינטרס הישראלי למדינה דמוקרטית ובה רוב יהודי, אך גם לשחרר באופן מרבי את הרוב המכריע של הפלסטינים בשטחים משליטה ישראלית ולהקל על מציאות החיים של הפלסטינים בתקופה שעד להשגת הסכם קבע.