הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
6 דירוגים
3.5 ממוצע
1
1
2
0
3
2
4
1
5
2
2
הציור האחרון של שרה דה ווס

הציור האחרון של שרה דה ווס


דרג ספר זה מתוך 5
6 דירוגים
3.5 ממוצע
1
1
2
0
3
2
4
1
5
2
2
44 
44 
גודל (עמ'): 280
מו"ל: הוצאת הכורסא

תקציר

ניו יורק, 1957: כבכל לילה מביט מרטי דה גרוט בפניה טורדי המנוחה של הילדה המופיעה בציור שתלוי מעל מיטתו - ציור הולנדי מהמאה ה-16 שעבר מדור לדור במשפחתו. לפתע הוא מבחין כי משהו בציור שונה. מישהו גנב את הציור המקורי מחדר השינה שלו והחליף אותו בהעתק כמעט מושלם.

 

ברומן חדש ומלהיב שנפרש על פני ארבע מאות שנה ושלוש יבשות, רוקם דומיניק סמית עלילה מורכבת ומרתקת שסובבת סביר ציור אחד בלתי נשכח.

דומיניק סמית נולד וגדל בסידני, אוסטרליה, ומתגורר כיום בארה"ב. הוא מלמד כתיבה בפקולטה לפרוזה של קולג' וורן ווילסון בצפון קרוליינה. "הציור האחרון של שרה דה ווס" הוא ספרו הרביעי והראשון שמתורגם לעברית.

"רומן יפהפה ועל-זמני, שמראה כיצד הבחירות הקטנות ביותר - כמו בחירת התערובת המתאימה ליצירת צבע צהוב - יכולות להשפיע על חיים שלמים".

קירקוס

"'הציור האחרון של שרה דה ווס כתוב בפרוזה צלולה, הסוחפת אותנו לעולם הדימויים העשיר שלה ומגישה סיפור מרהיב: שנון, משעשע ועתיר חיוניות, ובה בעת מודע לקווי המתאר הרגשיים של לב האדם. ספר שכל פרט ופרט מוקפד בו, מלא חיים וגדוש ברגישות. הקריאה תשאיר אתכם ערים כל הלילה - בתחילה כדי שתוכלו להתקדם בסיפור ולאחר מכן כדי שתוכלו להאט את הקצב ולהתענג על המתח ההולך ונבנה".

בוסטון גלוב

המשך קריאה
  • ISBN: 1265-8
  • גודל (עמ'): 280
  • מו"ל: הוצאת הכורסא
  • יצא לאור ב-: 05/01/2017
  • שם המחבר: דומיניק סמית
  • תורגם ע"י: דורון דנסקי
  • זמין להשאלה: כן

אפר איסט סייד

נובמבר 1957

הציור נגנב באותו שבוע שבו הרוסים הטיסו כלב לחלל. הוא נשלף ממקומו על הקיר ממש מעל המיטה הזוגית במהלך סעודת התרמה ליתומים. כך עתיד מרטי דה גרוט לספר את הסיפור לאורך ימים ושנים, כך ירקום אותו באוזני שותפיו במשרד עורכי הדין ויפיח בו רוח חיים היתולית בין מנה למנה בארוחות חגיגיות ובין כוסית לכוסית במועדון הטניס. בשעה שאנחנו טובלים חסילונים ברוטב קוקטייל ומוציאים את מיטב כלי הפורצלן של רייצ'ל למרפסת כי דווקא נעים יחסית לתחילת נובמבר, שני בריונים — כנראה מקצוענים במסווה של עובדי חברת הקייטרינג — מחליפים את הציור האמתי בזיוף מוקפד. מרטי יתגאה במיוחד במינוח הזה — זיוף מוקפד. הוא ישתמש בו בשיחה עם חברים ועם נציגי חברת הביטוח ועם החוקר הפרטי, כי הוא מניח את הבסיס להתפתחות העלילה של הסיפור ורומז שעילוי או גאון טרח בהתמדה לקשור קשר נגדו, בדיוק כמו מזימתם של הרוסים ליישב את הסטרטוספרה זה שנים רבות. המינוח יסייע גם להסתיר את העובדה שנדרשו למרטי שישה חודשים כדי לזהות את הזיוף.

כשיגולל את הסיפור הוא לא יספר לרוב האנשים שבקצה היער עובר במשפחה כבר יותר משלוש מאות שנים ושהוא עצמו ירש אותו כשאביו היה על ערש דווי. הוא לא יציין את העובדה שמדובר בציור היחיד ששרד מפרי מכחולה של שרה דה ווס, האישה הראשונה שהתקבלה כאמנית לגילדת סנט לוק שבהולנד ב־1631. ולמי יוכל לספר עד כמה נהנה לשאת את מבטו אל פניה החיוורות וצופנות הסוד של הנערה בשעת התעלסות אטית ומהורהרת עם רעייתו המלנכולית בשנים שלאחר ההפלה השנייה שלה? לא, הוא ישמור את הפרטים הללו לעצמו, כמו היו אמונה פרטית באל הפכפך. הוא אינו דתי אבל מועד להתקפים של אמונות תפלות פראיות, פן ססגוני באישיותו שהוא מנסה להסתיר. יתעורר בו החשד כי היעלמות הציור הביאה קץ לדיכאון הארוך של רייצ'ל וגרמה למשרד שלו להפוך אותו סוף־סוף לשותף. או שהציור המקולל מסביר שלוש מאות שנים של שיגדון, שיגרון, אי־ספיקת לב, עקרות מתמשכת ושבץ שעברו מדור לדור. הוא מגיע למסקנה שבכל מקום שהציור היה תלוי בו — בלונדון, באמסטרדם ובניו יורק — לא זכו בעליו לחיות מעבר לגיל שישים.