הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
5 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
2
0
הפרחים האבודים של אליס הארט

הפרחים האבודים של אליס הארט


דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
5 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
2
0

במקום 44 

22 

במקום 44 

22 

גודל (עמ'): 396
מו"ל: תכלת

תקציר

"הפרחים האבודים של אליס הארט" הוא רומן שובה לב על כוחם של סיפורים – אלה שהוסתרו מאיתנו אך רודפים אותנו כל חיינו, ואלה שאנחנו מספרים לעצמנו כדי לשרוד אליס הארט בת התשע נאלצת להיפרד מביתה האהוב מול הים, מהוריה, מהתינוק הקטן שאמור להצטרף למשפחה. מעתה היא תגדל אצל סבתה, ג'ון, אשה שמעולם לא ראתה. איך מייצרים קשר של אהבה וביטחון בתוך מציאות לא מוסברת, שסודות גדולים מרחפים מעליה? אט אט זה קורה. ג'ון, המגדלת בחוותה פרחים מיוחדים, תלמד את אליס את שפת הפרחים האוסטרליים, אליס תחזור לדבר אחרי שתיקה ארוכה, תפרח ותתאהב, עד שברגע אחד ישתנה שוב הכול.
הפרחים האבודים של אליס הארט הוא ספר כובש. במרכזו – שושלת נשים שבורות לב, גברים בוגדניים ופרחים המביאים מזור. תחת כל אלה חותרת האמת החדשה של אליס הארט, המגלה שהסיפור העוצמתי ביותר שתלמד להכיר הוא הסיפור שלה עצמה. הולי רינגלנד, מחברת הספר, נולדה באוסטרליה ומתגוררת כיום בבריטניה. הפרחים האבודים של אליס הארט הוא רומן הביכורים המצליח ביותר באוסטרליה לשנת 2018, וזכויות התרגום שלו נמכרו ל-26 מדינות.
המשך קריאה
  • ISBN: 1245-52
  • גודל (עמ'): 396
  • מו"ל: תכלת
  • יצא לאור ב-: 02/10/2018
  • שם המחבר: הולי רינגלנד
  • תורגם ע"י: נעה שביט
  • זמין להשאלה: כן

1 סחלב אש שחור

משמעות: תאווה לבעלוּת

פּירוֹרכיס ניגריקָנס | מערב אוסטרליה

זקוק לאש כדי לפרוח. נובט מפקעות שעשויות להיות רדומות. פסים בארגמן עז על רקע חיוור. משחיר לאחר הפריחה, כאילו נחרך.

בבקתת עץ בקצה השביל ישבה אליס הארט בת התשע ליד שולחנה הסמוך לחלון וחשבה על כל הדרכים שבהן תוכל להעלות באש את אביה.

מולה, על השולחן מעץ איקליפטוס שהוא בנה, היה פתוח ספר ספרייה, אסופת סיפורים מרחבי העולם על מיתוסים הקשורים באש. רוח צפונית־מזרחית רווּית מי מלח נשבה מהאוקיינוס השקט, אבל אליס הריחה אש, אדמה ונוצות שרופות. היא הקריאה לעצמה בלחש:

עוף החול נטבל באש כדי שיבער בלהבות עד עפר ויקום לתחייה מחודש, משוקם, משופר — זהה, אך שונה לחלוטין.

האצבע של אליס ריחפה מעל איור של עוף החול הקם לתחייה: נוצותיו הכסופות־לבנות זהרו, כנפיו היו פרושות, וראשו משוך לאחור כדי לקרוא בקול. היא מיהרה להרחיק את ידה כאילו לשונות אש זהובות, אדומות־כתומות, עלולות לחרוך את עורה. ניחוח אצות נישא מבעד לחלונה במשב רענן, ופעמוני הרוח בגינה של אִמה הזהירו מרוח גוברת.

אליס רכנה מעל השולחן וסגרה את החלון לכדי חרך. היא הזיזה את הספר הצידה, ובעודה מביטה באיור הושיטה יד אל צלחת הטוסט שהכינה לפני שעות ונגסה במשולש המרוח חמאה, לועסת לאיטה את הלחם הקר. מה יהיה אם אביה יעלה באש? כל המפלצות שלו יישרפו לאפר, ורק הטוב שבו יישאר ויקום לתחייה, ייוולד מחדש מן הלהבות בדמות האדם שהיה מעת לעת: זה שהתקין לה שולחן כדי שתוכל לכתוב סיפורים.

אליס עצמה עיניים ודמיינה לרגע שגלי הים ששמעה משתברים מבעד לחלונה הם אוקיינוס של אש שואגת. האם תוכל לדחוף לתוכו את אביה כדי שיתאכל באש כמו עוף החול בספר שלה? ומה אם יגיח החוצה, יטלטל את ראשו כאילו ניעור מחלום רע ויפרוש לעברה את זרועותיו לרווחה? היי, ארנבוני, יאמר אולי. או שרק ישרוק, ידיו בכיסים וחיוך בעיניו. אולי אליס לעולם לא תראה עוד את כחול עיניו משחיר מזעם, לא תחזה עוד בצבע אוזל מפניו וברוק נקווה בזוויות שפתיו, קוצף לבן כחיוורונו. היא תוכל להתמקד רק בקריאת כיוון הרוח או בבחירת ספר ספרייה או בכתיבה ליד שולחנה. אביה של אליס שיתחדש מן האש ייגע בגופה ההרה של אמה רק ברוך, וידיו על אליס יהיו תמיד עדינות ותומכות. ובעיקר, הוא יחבק בזרועותיו את התינוק כשיגיע, ואליס לא תשכב ערה ותתהה איך תגן על משפחתה.

היא סגרה את הספר בחבטה רמה שהדהדה לעומק שולחן העץ הצמוד לקיר חדרה. השולחן ניצב מול שני חלונות גדולים שהשקיפו אל גינת שרכים של שערות שולמית, קרן האייל ושיחי זנב סנונית שאמה טיפחה עד שהכריעה אותה הבחילה. רק הבוקר התכופפה פתאום באמצע הטמנת שתילי כף קנגורו בעציצים והקיאה לתוך השרכים. אליס ישבה וקראה ליד שולחנה, ולשמע אמה המשתנקת זינקה מבעד לחלון ונחתה על ערוגת שרכים. מאחר שלא היתה בטוחה מה עוד לעשות, רק אחזה חזק ביד של אמה.

"אני בסדר," השתעלה ולחצה את ידה של אליס בטרם הרפתה. "זה רק בחילות בוקר, בוני, אל תדאגי." כשהשעינה ראש אחורה לשאוף אוויר החליק שערה הבהיר מפניה וחשף חבורה חדשה, סגולה כמו הים לעת שחר, מקיפה חתך בעור העדין מאחורי אוזנה. אליס לא הספיקה להסב מבט בחטף.

"אוי, בוני," נאנחה אמה והתרוממה על רגליה. "לא שמתי לב במטבח מה אני עושה ונפלתי. התינוק עושה לי כזאת סחרחורת." היא הניחה יד אחת על בטנה ובשנייה פלתה פירורי אדמה משמלתה. אליס בהתה בשרכים הרכים שנמחצו תחת משקלה של אמה.

הוריה עזבו זמן קצר אחר כך. אליס עמדה בדלת הכניסה עד שענן האבק מאחורי הטנדר של אביה התפוגג אל כחול הבוקר. הם נסעו לעיר לעוד בדיקה לתינוק ובטנדר היו רק שני מושבים. תתנהגי יפה, מתוקה, הפצירה בה אמה ורפרפה בשפתיה על לחייה של אליס. היה לה ריח של יסמין, ופחד.

אליס לקחה עוד משולש טוסט קר, אחזה בו בשיניה ורכנה אל תיק הספרייה שלה. היא הבטיחה לאמא שלה שתלמד לבחינת הסיום של כיתה ד', אבל המבחן לדוגמה שהגיע בדואר מבית הספר ללימודים בהתכתבות נשאר סגור על שולחנה. היא שלפה ספר מתיק הספרייה, ולמראה כותרתו נפער פיה והַבְּחינה נשכחה כליל.

באורה העמום של הסערה הקרבה זהרה כריכתו המעוטרת של "מדריך האש למתחילים" כיצור כמעט חי. שריפה השתוללה בלהבות מתכתיות. משהו מסוכן ומרגש פרפר בבטנה של אליס. כפות ידיה הזיעו. כאשר נגעו אצבעותיה בפינת הכריכה נשמע פתאום, כאילו מכוח עצביה המתוחים, צלצול התגיות על קולרו של טוֹבּי. הוא תחב חוטם ברגלה, מותיר סימן רטוב על העור. אליס חייכה בהקלה אל טובי שהתיישב בנימוס. היא הושיטה לו את הטוסט שלה, והוא לקח אותו בזהירות בין שיניו ונסוג אחורה לטרוף אותו. טיפות ריר כלבי נטפו על כף רגלה.

"איכס, טובְּס," אמרה אליס ופרעה את אוזניו. היא זקפה אגודל והניעה אותו מצד לצד, וזנבו של טובי כשכש על הרצפה בתגובה. הוא הרים כפה והניח אותה על רגלה. טובי היה מתנה מאביה ובן לווייתה הצמוד. כשהיה קטן נגס בכפות רגליו של אביה מתחת לשולחן פעם אחת יותר מדי והוטח אל דופן מכונת הכביסה. אבא של אליס סירב ללכת לווטרינר, ומאז נותר טובי חירש. כשאליס הבינה שאינו שומע החליטה ליצור שפה סודית של סימני ידיים שתשמש אותה ואת טובי. היא נענעה אליו שוב באגודל לומר לו שהוא כלב טוב. טובי ליקק את פניה של אליס, והיא צחקה בגועל ומחתה את לחייה. הוא חג סביב עצמו כמה פעמים והתמקם בחבטה למרגלותיה. כעת, במלוא גודלו, דמה יותר לזאב אפור עיניים מאשר לכלב רועים. אליס טמנה בהונות בפרוותו הסמיכה והארוכה, שואבת עוז מנוכחותו, פתחה את "מדריך האש למתחילים" ושקעה במהרה בסיפור הראשון.

במקומות רחוקים כמו גרמניה ודנמרק, אנשים השתמשו באש לשרוף את הישן ולזמֵן את החדש, לקדם בברכה את ראשיתו של מחזור חדש: עונה, פטירה, לידה או אהבה. עמים מסוימים אפילו בנו צלמי ענק מקש וזרדים והעלו אותם באש כדי לקבוע סוף ולסמן התחלה: לקרוא לנסים.

אליס נשענה לאחור בכיסאה, עיניה חמות ודביקות. היא הניחה ידיים על הדפים מעל תמונת איש נצרים בוער. איזה נס תביא האש שלה? קודם כול, לעולם לא ישמעו יותר בביתם דברים נשברים. צחנת פחד חמוצה לא תינשא יותר באוויר. אליס תשתול גינת ירק בלי להיענש על שהשתמשה בטעות בכף הלא נכונה. אולי תלמד לרכוב על אופניים בלי להרגיש את שורשי שערה נתלשים מהקרקפת בלפיתת הזעם של אביה, משום שכשלה לשמור על שיווי משקל. הסימנים היחידים שתצטרך לקרוא יהיו בשמים, ולא הצללים והעננים החולפים על פני אביה, מזהירים אותה אם הוא המפלצת או האיש שהפך עץ איקליפטוס לשולחן כתיבה.

זה קרה אחרי היום שבו דחף אותה לים ונטש אותה לשחות חזרה לחוף לבדה. אותו לילה הוא נבלע בצריף הנגרות שלו ולא יצא ממנו יומיים. כשהגיח, כרע תחת משקלו של שולחן מלבני ארוך יותר ממנו, עשוי לוחות עץ חלביים של איקליפטוס מוכתם ששמר כדי לבנות סבכת שרכים חדשה לאמה של אליס. אליס המתינה בקוצר רוח בפינת חדרה בזמן שאביה הבריג לקיר מתחת לאדן החלון את השולחן, שהציף את החדר בניחוחות משכרים של עץ טרי, שמן ולכה. הוא הראה לאליס איך המכסה מתרומם על צירי פליז וחושף קרביים רדודים, הממתינים להתמלא בניירות, עפרונות וספרים. הוא אפילו הקציע ענף איקליפטוס לזרוע שתתמוך במכסה הפתוח כדי שאליס תוכל לחטט בפנים בשתי ידיים. אקנה לך את כל העפרונות והצבעים שתצטרכי בפעם הבאה שאסע לעיר, בוני. אליס חיבקה את צווארו. הוא הריח מסבון, זיעה וטרפנטין. פשושית שלי. זיפים שרטו את לחייה. נֶגֶר של מילים ציפה את לשונה: ידעתי שאתה עדיין שם בפנים. תישאר. בבקשה אל תיתן לכיוון הרוח להשתנות. אבל היא הצליחה לומר רק, תודה.

מבטה נדד שוב אל הספר הפתוח.

אש היא יסוד המצריך חיכוך, דלק וחמצן כדי להתלקח ולבעור. אש אידיאלית זקוקה לתנאים אידיאליים.

היא נשאה מבט החוצה אל הגן. כוחה הבלתי נראה של הרוח משך ודחף את עציצי שערות השולמית על וָוֵיהֶם, מיילל תחת החרך הצר בחלון הפתוח. אליס נשמה עמוק, מילאה את ריאותיה ורוקנה אותן לאיטה. אש היא יסוד המצריך חיכוך, דלק וחמצן כדי להתלקח ולבעור. בעודה מישירה מבט אל לבה הירוק של גינת אמה, ידעה אליס מה עליה לעשות.

כשהגיעה הסופה ממזרח והסיטה וילונות כהים על השמים, לבשה אליס את מעיל הרוח שלה ליד הדלת האחורית. טובי צעד אנה ואנה לצדה, והיא טמנה אצבעות בפרוותו הצמרירית. הוא ייבב וחיכך חוטם בבטנה, אוזניו צמודות לראשו. בחוץ תלשה הרוח עלי כותרת מהוורדים הלבנים של אמה ופיזרה אותם ברחבי החצר ככוכבים נופלים. ממרחק, בתחתית המגרש של ביתם, הטיל הצריף הנעול של אביה צל כבד. אליס טפחה על כיסי המעיל בחיפוש אחר מפתחות הצריף. היא עצרה רגע לאזור אומץ, פתחה את הדלת האחורית ורצה החוצה אל הרוח עם טובי.

אף שנאסר עליה להיכנס לשם, דבר לא מנע מאליס לדמיין מה עשוי להיות בצריף העץ של אביה. הוא הסתגר בו בעיקר לאחר שעשה דברים איומים, אבל כשיצא תמיד היה במצב טוב יותר. אליס החליטה שהצריף ניחן ביכולת שינוי צורה פלאית, כאילו שכנו בין קירותיו מראה מכושפת או כישוֹר טווייה. פעם, כשהיתה קטנה יותר, העזה לשאול אותו מה יש בפנים. הוא לא ענה, אבל אחרי שהכין לה את השולחן אליס הבינה. היא קראה על אלכימיה בספרי הספרייה שלה, והכירה את סיפורו של עוץ לי גוץ לי. אביה טווה בצריף שלו קש לזהב.

רגליה וריאותיה בערו כשרצה. טובי נבח על השמים, עד שברק שפילח אותם ממעל שילח את זנבו אל בין רגליו. ליד דלת הצריף הוציאה אליס את המפתח מכיסה והכניסה למנעול. הוא לא נענה. הרוח צרבה בפניה ואיימה על שיווי משקלה, ורק חומו של טובי הצמוד אליה שמר על יציבותה. היא ניסתה שוב. המפתח הכאיב לכף ידה כשדחפה אותו בכוח, מתפללת שיסתובב. הוא לא נע. ראייתה היטשטשה מרוב פאניקה. היא הרפתה, מחתה את עיניה והרחיקה את השיער מפניה. ואז ניסתה שוב. הפעם המפתח הסתובב בקלות כזאת, כאילו המנעול שומן. אליס תלשה את המנעול מהדלת, סובבה את הידית ופרצה פנימה כשטובי בעקבותיה. הרוח טרקה אחריהם את הדלת בחבטה רמה.

החלל נטול החלונות של הצריף היה חשוך לחלוטין. טובי נהם. אליס שלחה יד בחשכה לנחם אותו. שאון דמה ההולם ויבבותיה העזות של הסופה החרישו את אוזניה. תרמילי זרעים מעץ הצֶאֱלון שלצד הצריף נשרו מטה במטחים מהירים, כתיפוף נעלי פח המרקדות על הגג.

ריח נפט עמד באוויר. אליס מיששה סביב עד שאצבעותיה נתקלו במנורה על שולחן העבודה. היא הכירה את צורתה, לאִמה היתה מנורה דומה בבית. לידה נחה קופסת גפרורים. קול כעוס הרעים במחשבותיה. אסור לך להיות פה. אסור לך להיות פה. אליס התכווצה בפחד, אך בכל זאת פתחה את קופסת הגפרורים. היא גיששה למצוא את הקצה הגופריתי, חיככה אותו באבן הצור המחוספסת והריחה גופרית כשזוהר אש מילא במהרה את האוויר. היא קירבה את הגפרור לפתח עששית הנפט והבריגה את אהיל הזכוכית חזרה לבסיסו. אור הציף את שולחן העבודה של אביה. מגירה קטנה מולה נותרה פתוחה למחצה. אליס פתחה אותה באצבע רועדת. היה בתוכה תצלום ודבר מה נוסף שאליס לא הצליחה ממש לראות. היא הוציאה את התמונה. שוליה היו סדוקים ומצהיבים, אבל הצילום ברור — בית ישן, רחב ידיים ומפואר, מכוסה גפן מטפסת. אליס שלחה שוב יד למגירה לפריט הנוסף. אצבעותיה נגעו במשהו רך, והיא שלפה אותו החוצה, אל האור: קווצת שיער שחורה קשורה בסרט דהה.

משב רוח עז טלטל את דלת הצריף. אליס שמטה את השיער והתצלום כשהסתובבה על עומדה. לא היה שם אף אחד. זו רק הרוח. לבה בדיוק החל להאט שוב כשטובי השתופף ונהם. אליס הרימה ברעד את העששית להאיר את שאר הצריף. פיה נפער וברכיה כמו התמוססו לג'לי.

היא היתה מוקפת עשרות פסלי עץ, ממיניאטורות ועד גודל טבעי, של אותן שתי דמויות. אחת מהן אישה מבוגרת במגוון תנוחות שונות: מרחרחת עלה גומי, בודקת צמחים בעציצים, שרועה על גבה כשזרוע אחת מצילה על עיניה והשנייה מצביעה מעלה. אחרת החזיקה בקוער חצאיתה פרחים שאליס לא זיהתה. הפסלים האחרים היו של ילדה: קוראת ספר, כותבת ליד שולחן, נושפת להפריח פלומת סביון. למראה עצמה בגילופיו של אביה החל ראשה של אליס לכאוב.

גרסאות על גבי גרסאות של האישה והילדה מילאו את הצריף, סוגרות על שולחן העבודה סביב־סביב. אליס נשמה נשימות מדודות ועמוקות והקשיבה לפעימות לבה. אני־פה, הוא אמר. אני־פה. אם אש יכולה להיות כישוף שהופך משהו למשהו אחר, אז גם מילים יכולות. אליס קראה מספיק כדי לדעת שבמילים צפון כוח קסם, במיוחד כשחוזרים עליהן. כשאומרים משהו מספיק פעמים הוא יתגשם. היא התמקדה בלחש הקסמים הפועם בלבה.

אני־פה.

אני־פה.

אני־פה.

היא חגה לאיטה במעגל ובחנה את דמויות העץ. היא נזכרה שקראה פעם על מלך אכזר שרכש לעצמו אויבים כה רבים בממלכתו, עד שהקיף את עצמו בצבא לוחמים מחֵמר ואבן — אלא שחֵמר אינו בשר, ואבן אינה לב ולא דם. בסופו של דבר הכפריים שהמלך ניסה להישמר מפניהם השתמשו בצבא שיצר כדי למחוץ אותו בשנתו. צמרמורת חלפה מעלה־מטה בגבה של אליס כשנזכרה במילים שקראה קודם. אש מצריכה חיכוך, דלק וחמצן כדי להתלקח ולבעור.

"בוא, טובס," היא אמרה בחיפזון והושיטה יד אל פסלון ועוד פסלון. היא חיקתה את אחת הדמויות והשתמשה בחולצת הטריקו שלה כקערה לשאת בה את הפסלונים הקטנים ביותר שהצליחה למצוא. טובי התנועע בדאגה לצדה. לבה הלם בחוזקה בחזה. עם כל כך הרבה פסלים בצריף, אבא שלה בטח לא ישים לב שכמה מהקטנים ביותר חסרים. הם יהיו חומר בעירה מושלם לאימונים בהבערת אש.

אליס תמיד תזכור את היום הזה כיום שבו השתנו חייה לבלי שוב, אף שיעברו עשרים שנה עד שתבין: את החיים חיים קדימה, אבל מבינים רק בדיעבד. אי אפשר לראות את הנוף כשנמצאים בתוכו.

אביה של אליס לפת את ההגה בשתיקה כשנכנס לחניה. חבורות פרחו בפני אשתו, והיא הניחה עליהן יד מגוננת. בידה השנייה אחזה בכרסה, נצמדת אל דלת הרכב. הוא ראה במו עיניו איך נגעה בזרועו של הרופא. הוא ראה את המבט בעיניו של הרופא. ראה אותו. עינו הימנית קפצה בעווית. אשתו הרגישה סחרחורת כשהתיישבה אחרי הסקירה. הוא לא רצה לעצור לארוחת בוקר מחשש שיפסידו את התור. היא ניסתה להתייצב והרופא עזר לה.

אביה של אליס מתח והרפה את ידו. מפרקי האצבעות עדיין כאבו. הוא הציץ אל אשתו המכורבלת בתוך עצמה, פוערת תהום ביניהם. הוא רצה לפנות אליה, להסביר שהיא פשוט צריכה לשים לב יותר להתנהגות שלה כדי לא להתגרות בו. אם ידבר אליה בפרחים, אולי אז היא תבין. טללית הכף. אמות אם תשכחני. פוקסיה זקופה, תרופה ומרגוע. חלבלוב היהלומים, עקביות. אבל הוא נמנע מלתת לה פרחים זה שנים, מאז עזבו את תורנפילד.

היא לא עזרה לו היום. היא היתה צריכה להספיק לארוז ארוחת בוקר לפני שיצאו, ואז לא היתה נתקפת סחרחורת, והוא לא היה רואה אותה שמה ידיים על הרופא. היא ידעה כמה קשה לו עם הביקורים שלהם בעיר, ואנשי הרפואה ששמים ידיים על אשתו ובתוכה. עוד לא היתה להם סקירה או בדיקה בהיריון הזה, או בהיריון עם אליס, שעברו בלי תקרית. האם הוא אשם שהיא לא תומכת בו, כל פעם מחדש?

"הגענו," הוא אמר, משך בבלם היד וכיבה את המנוע. אשתו הרחיקה את ידה מפניה ושלחה אותה אל ידית הרכב. היא משכה בה וחיכתה. חמתו התלקחה. היא לא תגיד כלום? הוא פתח את הנעילה המרכזית בציפייה שתפנה אליו ותחייך בהכרת תודה, אולי אפילו בהתנצלות, אבל היא פרחה מהדלת כתרנגולת הנמלטת מהלול. הוא פרץ מהטנדר וקרא בשמה, אך הסופה בלעה מיד את קולו, והוא פנה ללכת בעקבות אשתו, מעווה פנים אל הרוח הצורבת, נחוש בדעתו להבהיר את עמדתו. כשהתקרב לבית תפס משהו את עינו.

דלת הצריף היתה פתוחה. המנעול השתלשל מהבריח, לא נעול. הבזק של מעיל הרוח האדום של בתו נגלה לעיניו בפתח.

כשלא נותר עוד מקום לפסלונים בחולצת הטריקו, נחפזה אליס לצאת מהצריף אל האפלולית העכורה. הלמות רעם זעזעה את השמים, רמה כל כך עד שאליס הפילה את הפסלים והשתופפה אל דלת הצריף. טובי כרע לידה, פרוותו סומרת על גבו. היא שלחה יד לנחם אותו וקמה, אך מיד הכה בה משב עז והיא כשלה לאחור. הפסלונים נשכחו מלבה, והיא סימנה לטובי לבוא ורצה לעבר הבית. הם כמעט הגיעו לדלת האחורית כשברק פילח את העננים הכהים לרסיסי כסף כחץ שלוח ארצה. אליס קפאה. היא ראתה אותו בהבזק הלובן. אבא שלה עמד בפתח, ידיו לצדי גופו, כפותיו קפוצות לאגרופים. היא לא נזקקה ליתר תאורה או ליתר קִרבה אליו כדי לזהות את החושך בעיניו.

היא שינתה כיוון ורצה אל צד הבית, תוהה אם אביה הבחין בה. כשחצתה בריצה את עלוות גינת השרכים של אמה, עלתה בדעתה מחשבה איומה: מנורת הנפט בצריף של אביה. צריף העץ שלו. הוא שכחה לכבות אותה.

אליס זינקה דרך החלון ונחתה על שולחנה, מושכת את טובי למעלה איתה. הם התכופפו יחדיו, מתנשמים בכבדות. טובי ליקק את פניה, ואליס ליטפה אותו בפיזור דעת. היא מריחה עשן? בעתה חלחלה בגופה. היא ירדה בקפיצה מהשולחן ואספה את ספרי הספרייה שלה, דחפה אותם לתיק עמוק בירכתי הארון. מישהו בטח פרץ לצריף שלך, אבא. הייתי בפנים וחיכיתי שתחזור.

היא לא שמעה את אבא שלה נכנס לחדרה. לא היתה זריזה מספיק לחמוק ממנו. הדבר האחרון שאליס ראתה היה את טובי חושף שיניים, עיניו טרופות מפחד. ריח של עשן ואדמה ונוצות שרופות. חום צורב התפשט בצד ראשה ושאב אותה לתוך החשכה.