הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
4.5 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
1
5
1
1
הפרויקט של מיכל

הפרויקט של מיכל


דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
4.5 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
1
5
1
1
36 
36 
גודל (עמ'): 140
מו"ל: דני ספרים

תקציר

בספרה החדש לבני הנוער "הפרויקט של מיכל" בהוצאת "דני ספרים", מביאה אורה קרופיק את סיפורה של מיכל, תלמידת כיתה ז' המתחילה להכין את עבודת השורשים שלה. היא מגלה שמשפחתה לא פשוטה כפי שחשבה.  כשסבתה עוזבת את הדירה, שבה גרה במשך שנים רבות ועוברת לגור בדיור המוגן, מתגייסת מיכל לעזרת אמה ודודה יניב בהעברת חפציה לביתה החדש. בין החפצים הם מגלים שקית ובה תמונות ישנות. תגלית זו פותחת פצעים ישנים וחושפת סודות שנקברו בעבר הרחוק.

הסיפור המשפחתי מתגלה אט-אט לעיני מיכל ועבודת השורשים שלה הופכת למסע גילוי עצמי מרגש ומעורר השראה.

זהו ספרה השביעי לנוער של אורה קרופיק, אם לשלושה ובעלת תואר שני בחינוך. ספריה הקודמים, "תראי אותך", "מריה", החברים של אדם" ו"חברות עם שחר" (הוצאת 'דני ספרים') זכו להצלחה גדולה הן בקרב הקוראים והן בקרב המבקרים. הספר "חברות עם שחר" קיבל את "ספר הזהב" על מכירת למעלה מ- 20,000 עותקים.

בספרה החדש מוכיחה אורה קרופיק פעם נוספת את יכולתה להבין את בני הנוער ולחדור ללבם בכתיבה אמיצה ובלתי מתפשרת.
על ספרה "חברות עם שחר" קיבלה אורה קרופיק את "ספר הזהב" על מכירה של יותר מ- 20 אלף עותקים

המשך קריאה
  • ISBN: 39000030168
  • גודל (עמ'): 140
  • מו"ל: דני ספרים
  • יצא לאור ב-: 11/12/2016
  • שם המחבר: אורה קרופיק
  • זמין להשאלה: כן

פרק 1

שמעתי אותן צועקות עוד לפני שפתחתי את הדלת ונכנסתי הביתה. הן ישבו על הספה הכחולה בסלון, רכונות זו כלפי זו ופניהן חושפות את המתח ביניהן.

"הַיי אמא, הַיי סבתא," אמרתי וניסיתי לחייך.

"הַיי מיכלי שלי. בואי, תני נשיקה."

העפתי מבט מתנצל לעבר אמא כשנשקתי ללחייה של סבתא.

"סבתא, מה נשמע?"

"בסדר," ענתה בקול רפה ולא הסתכלה בי.

"איך היה בחוג?" התעניינה אמא.

"כיף," חייכתי.

"את בחוג אמנות, נכון?" שאלה סבתא.

"כן," עניתי.

"זה טוב שאת מציירת," הוסיפה סבתא. "טוב שאת מוסיפה קצת צבע לחיים." חייכתי אליה בתגובה.

"יש לך שיעורים?" שאלה אמא.

"הולכת להכין."

הלכתי לחדרי, שמחה על כך שאיני צריכה להקשיב להן או להביע דעה בעניין המחלוקות ביניהן, כפי שנדרשתי לא אחת. הוצאתי את המחברות מהתיק וישבתי להכין שיעורים כשהטלפון שלי ניגן.

"הַיי שקד. כן... רק עכשיו... איזה תרגיל? תני לי לראות... כבר חוזרת."

פתחתי את המחברת והבטתי מוטרדת בשורת התרגילים שמולי.

שלחתי לשקד הודעה קולית בוואטסאפ: "אני לגמרי לא בטוחה, אבל נראה לי שהפתרון של תרגיל אחד הוא שלוש־עשרה, ושל תרגיל שניים - עשרים וחמש."

"כבר פתרת? איזו אלופה את," ענתה שקד.

"מקווה שזה נכון," עניתי בהיסוס. "תקשיבי, בואי נגיע מחר מוקדם ונפתור ביחד. איתמר הגיע הרגע ולא ראיתי אותו כל היום."

ניגשתי לחדר שלו. הוא נראה עייף.

"מה קורה?" שאלתי וליטפתי את שערותיו החלקות והחומות.

"הכול בסדר," ענה.

"יש לך שיעורים?"

"אוף, גם אמא שָאלה אותי אותה שְאֵלה," רטן. "כמה פעמים אני צריך להגיד לכן שבכיתה א' אין הרבה שיעורים? וחוץ מזה, אני תמיד מכין אותם בצהרון."

"בסדר, בסדר, לא צריך להתעצבן. אני יודעת שאתה עייף."

"לא רק," אמר. "הקבוצה שלי הפסידה בכדורסל וזה מעצבן."

"מי עצבני?" שאל אבא שנכנס לחדר שלו יחד עם אֵלָה.

"לא רוצה להגיד," אמר איתמר. "מתי אוכלים? אני רעב."

כשישבנו לאכול את ארוחת הערב, שאלתי, "איפה סבתא?"

"הלכה," ענתה אמא.

"בלי להגיד שלום? ככה פתאום?" שאל אבא.

"בגלל שרבתן?" שאלתי.

"שוב רבתן?" הביט בה אבא וחייך. "מה יהיה?"

"הן תמיד רבות," אמר איתמר. "כמו..."

"חתול ועכבר," השלימה אֵלָה.

"טוב, ילדים, די. אל תתערבו," אמרה אמא.

"יש לי רעיון," אמר אבא. "בואו נחליט שמהיום כל אחד יספר בארוחת הערב על דבר אחד טוב שקרה לו."

"מתנות קטנות של יום. איזה רעיון נפלא," הסכימה אמא.

"אז אני מתחיל," אמר אבא. "הוצאתי היום כסף מהכספומט, ובלי לשים לב נשמט לי שטר של מאה שקלים. מישהו רדף אחריי והחזיר לי את השטר."

"גם לי קרה משהו נחמד," אמרה אמא. "זוכרים את הדיסק און־קי שאיבדתי לפני חודש ונורא הצטערתי עליו?"

"אני יודע," אמר איתמר. "היום מצאת אותו."

"בדיוק," אישרה אמא וליטפה את ראשו. "אין לי מושג איך הוא הגיע לתא המטען."

"עכשיו תורי," אמרה אֵלָה. "היום בכיתה הצלחנו לדחות את המבחן בתנ"ך לשבוע הבא."

"מה טוב בזה?" שאלתי. "אם לא תלמדי עכשיו, תלמדי בשבוע הבא."

"זה טוב, כי השבוע אין לי זמן ללמוד. בשבוע הבא אצליח יותר."

"נשמע מעולה," אמר אבא. "אבל כדאי לך להתחיל כבר ללמוד."

"מה פתאום? שבוע זה עוד הרבה זמן."

"עכשיו כשאני חושב על זה," אמר איתמר, "גם לי קרה משהו נחמד. בחוג כדורסל דרור המאמן קרא לי 'צֶ'מְפְּיוֹן' ואמר לי שזה אלוף."

"יופי, צ'מפיון," אמרתי.

"גם לָךְ קרה משהו נחמד?" התעניין איתמר.

לגמתי מעט מהכוס שלי. "לא ממש. יום רגיל."

"גם ביום רגיל אפשר למצוא משהו אחד טוב שקרה," אמר אבא.

"לא זוכרת." קמתי מהשולחן.

"מה קרה?" שאלה אמא.

"יש לי מבחן מחר. לא דחו לנו לשבוע הבא, ואין לי זמן לחפש דברים טובים."

"אבל צריך," התעקש איתמר.

"אולי מחר בערב אמצא," עניתי ופיניתי את הכלים שלי מהשולחן.