הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
4
ממוצע
1
0
2
0
3
1
4
0
5
1
0
הפינה של טריסטאן

במקום 44 

33 

הפינה של טריסטאן


דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
4
ממוצע
1
0
2
0
3
1
4
0
5
1
0

במקום 44 

33 

במקום 44 

33 

גודל (עמ'): 246
מו"ל: כתר הוצאה לאור

תקציר

"אני ממש כבר מחכה להיפגש", אמרה.
"בטח".
"יש לי מזכרת למסור לך, רישום של אימא שלך".
"כן, אמרת לי".
"אתה יודע שיש לי סיפורים לספר לך, שאתה בטח לא זוכר".
"מה למשל?", שאל טריסטאן.
"חכה, זו הפתעה".


איריס נוסעת לאמסטרדם, וכשתשוב אולי ישתנה הכל. לא את לבה היא השאירה בעיר האירופית, הרחוקה-קרובה, אבל בהחלט חלק מעצמה. היא עזבה אותה כבחורה צעירה שעתידה לפניה. כעת דברים רבים כבר אינם כפי שהיו, לא אמסטרדם ולא היא עצמה. מצפים לה שם סודות וקשרים פתלתולים שעליה להתיר, וגם הזדמנות להביט במי שהיא עכשיו. באמסטרדם נמצא גם טריסטאן. פעם, לפני שנים, הוא היה פעוט ואיריס הייתה המטפלת שלו. עכשיו הוא צעיר יפה תואר.


"הפינה של טריסטאן" הוא הרומן השני של אביבית משמרי, מחברת "הזקן השתגע", שזיכה אותה בפרס רמת גן. זהו רומן קולח להפליא, מלבב ורב-קסם, שמאיר באור יקרות לא רק את זיכרון העבר אלא גם את קסמו של ההווה. גיבוריה יפים בהיותם לא מושלמים. יפים בהיותם אנושיים עד כאב.

המשך קריאה
  • ISBN: 10-279136
  • גודל (עמ'): 246
  • מו"ל: כתר הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 24/11/2016
  • שם המחבר: אביבית משמרי
  • זמין להשאלה: כן
Hapina_Shel_Tristan_Getbooks-3

מצב רוחו של טריסטאן גרוע הבוקר, כי אופניו נגנבו אתמול. על כן הוא מוכרח ללכת ברגל, ובדרכו מווטרלו פליין חוצה את ניומרקט; כיכר שפעם דנו בה מכשפות לחיים או למוות על פי משקלן, והיום פועל בה שוק גבינות פעם בשבוע. היסטוריה יפה ואיומה נפרשה בעיר הזו: רכוש הכתר נקנה בדם ובעבדות, ציירי החצר החניפו למי ששילם יותר והכניסו נימה של לעג לציורי האדונים, סוחרים איבדו את כל הונם בגלל קפה, קקאו או צבעונים. מזל שזו כבר שנת אלפיים ועשר, וכל אלה נשארו חקוקים רק בשמות הרחובות.

אין לטריסטאן אב ואין לו אם אבל הוא לא חושב על זה, לא עכשיו ולא בדרך כלל. מה שיש לו זה אחר צהריים פנוי, ולכן הוא הולך לבקר את סנדרה בחנות המזכרות שלה, בקצה הרחבה של כנסיית וֶסטֶר-קֶרק. אין לו אב ואין לו אם והוא הולך לו, בן תשע עשרה בהיר ותמיר, עיניו צרות וצחקניות, טרוד ביומיום שלו.

הוא עובר את השלט ובו החץ המכוון אל החנות של חברתו, שלט גדול כמעט כמו פתחו של הביתן הצפוף שבו היא יושבת. החנות הזעירה מלאה ספלים, וחולצות שעליהן ציורים צבעוניים של העיר. ומן הרקע המקושקש הזה בולטת סנדרה הקמה מכיסאה עכשיו לקראת טריסטאן, בסוודר יד שנייה ובראסטות אדמוניות עד הכתפיים.

החיבוק ביניהם חם מעט יותר מהרגיל, כי הערב הקודם הביא אתו קרבה חדשה. אחרי חמישה שבועות ביחד הצהירו סוף סוף אהבה זה לזו. טריסטאן אמנם מתקשה לחזור על כך עכשיו, אבל שולח מבט שמח אל הנערה. הוא אוהב כעת את סנדרה כל כולה, על הרגלי ההיגיינה המצחיקים שלה. אניצים בשיער, שטיפה בלי סבון, הענף לניקוי שיניים שהביאה מהודו, המתיקות המבושמת הטבעית.

"חשבתי שאתה נפגש היום עם הישראלית ההיא", אומרת סנדרה.

"לא, היא מגיעה הערב, אבל קבענו למחר".

"לאן תיקח אותה?"

"אני? היא מכירה את העיר, היא גרה פה פעם".

"אז לא תצאו לשתות או משהו".

"היא רק רוצה למסור לי איזו מזכרת", הוא מושך בכתפיו. "הזמינה את עצמה לבית בלִינדֵנסְטְרַאט, חשבה שאני עוד גר שם".

"באמת! יש לך בכלל מפתח לדירה ההיא?"

"כן, המפתח תמיד אצלי, סבא שלי מעדיף לא להגיע לשם אם הוא לא חייב. רוצה לבוא?"

"אי-אפשר, מחר אני פה עד שמונה בערב".

"חבל", אומר טריסטאן, ומתכוון לזה, כי רק עכשיו הבין שהמחשבה על האישה הישראלית שאין לה פנים, הבייביסיטר שלו לשעבר שמגיעה לעיר, היא זו שהעיקה עליו כל היום. אין לו זמן או חשק להיפגש אתה, אף על פי שהבטיח. הוא לא רוצה לפתוח את עברו. לא להזכיר ולא להיזכר.

הוא מתנער וקם, מנשק לה לפרידה. "אני צריך ללכת לחפש אופניים. אתקשר אלייך כשאמצא".

"רק אל תקנה אופניים מג'אנקי".

"לא קונה משום ג'אנקי".

*

בדרך חזרה טריסטאן מעדיף להגיע הביתה בעיקוף גדול, לא דרך הוונדל פארק. לרוב הוא משתדל לא לעבור דרך הפארק הזה, למרות יופיו, ואינו רוצה להסביר לעצמו מדוע. הוא עוצר לרגע, מניח טבק על פיסת נייר דקה, מגלגל וסוגר בפס ישר, מיומן.

האישה התקשרה אליו כמה שעות לפני כן, לספר שנחתה בעיר. ביקשה לקבוע סופית את פגישתם מחר. מה הבעיה שלה? הוא חושב. הוא לא זוכר אותה כלל, היה צעיר מדי. וסבא וסבתא שלו פגשו אותה רק פעם-פעמיים, לפני חמש עשרה שנה.

"Hallo, met Iris", פתחה ואמרה בטלפון, התלוצצה על ההולנדית החלודה שלה. מיד אחר כך עברה לאנגלית, וניכר בה שלא הרתיעו אותה התשובות הקצרות של איש שיחה. "אני ממש כבר מחכה להיפגש", אמרה.

"בטח".

"יש לי מזכרת למסור לך, רישום של אמא שלך".

"כן, אמרת לי".

"אתה יודע שיש לי סיפורים לספר לך, שאתה בטח לא זוכר".

"מה למשל?" שאל טריסטאן.

"חכה, זו הפתעה".

עוד אחת שחושבת שהיא יודעת עליו יותר ממה שהוא יודע על עצמו. שתגיע כבר. ותעזוב כבר.

*

איריס יושבת ליד הכנף, וזה המראה מחלונה במשך כל הטיסה. בתא שמעל מושבה מזוודה קטנה, ובה קלסר קרטון קשיח. בתוך הקלסר מכתב בכתב יד צפוף מלפני עשור וחצי. על גבו של המכתב איור בשחור ולבן של האמנית איבון ואן-נוֹרדְט. פורטרט עצמי עם חתול וציפור.

בצדו השני של הדף, בכתב ידה הצפוף, כתבה איבון שהיא כבר מרגישה הרבה יותר טוב. היא כבר לא חולה כפי שהיתה, כבר מתפקדת פחות או יותר, לפעמים גם מצליחה לבלות עם טריסטאן בן הארבע. המכתב נכתב שנה, אולי חצי שנה, לפני מותה של איבון. לפני שגלגלי הזמן והאירועים החלו לשקשק. לפני שהסתיים תור הזהב של הבית בלינדנסטראט שלושים ואחת, ביתה של איבון על ספריו ויצירות האמנות שבו.

מראות התקופה ההיא, שבה טיפלה בטריסטאן, עדיין שמורים אצל איריס, וטעמם חריף-מתוק כמו ממתק אניס: איבון והפעוט הצוהל שלה, בראשים זהובים, רוקדים יד ביד על הפרקט הכהה. טריסטאן הקטן מתעורר במיטתו בחצות, יורד מנומנם במדרגות אל איריס המפשפשת בין הדיסקים בקומת המגורים. מתלונן אל הבייביסיטר שלו: איריס, כמעט נרדמתי אבל החתול העיר אותי. שואג משמחה עם הבייביסיטר שלו על הגלגל הענק בלונה פארק. או יושב על ברכי אביו, המדליק ומכבה מולו גפרורים, בדממה.

התקופה ההיא זרועה באבקת זהב בזיכרונה, למרות מרישי הרצפה השחורים של הבית; מיד לאחריה התחילו להגיע הבשורות הרעות. כל הקלקולים ההם. קלקולים שחלקם, היא מודה, היו באשמתה, וחלקם לא באשמתו של איש. אין לדעת מה גרוע יותר.

הסוודר של איריס מציק, מעקצץ, למרות הקור במטוס. כל המושבים מלאים, עונת התיירות עכשיו, אבל היא מקפידה לא להביט אל היושבים לידה. הגבר התורן, איש נאה בזקן צרפתי שישב בשורה שמולה, כבר ניסה לפתוח אתה בשיחה לפני שמלאו המושבים, עוד אחד שמנסה את מזלו. היא התחמקה בנימוס, פתחה את "פראני וזואי" שהביאה ובהתה בלי לקרוא בו. זו טיסת בוקר ואין בה נוף ולא חברותא נעימה ולא יכולת להירדם. בנה שלה נמצא בגן עכשיו, מן הסתם מצייר מטוסים, כמנהגו בכל השבוע האחרון מאז שהבין שהיא עומדת לטוס. והיא, חמש עשרה שנה או יותר לא ישבה במטוס בכיוון הזה, מנתב"ג לאמסטרדם, ובעצם בשום כיוון. היא טסה כדי למסור את הרישום שבמזוודתה לבנה של מי שציירה אותו, ולא תנוח עד שתמלא את השליחות. היא חייבת לפגוש בו, לדעת מה אתו היום, איך גדל בנה של איבון, יליד הבית ההוא. לעשות מה שתוכל כדי להחליק את צלקות הפצעים הישנים.

*

הפרטים מן העבר שמורים מאחורי שמורות עיניה של איריס כמו צפתה בהם מבעד למשקפת; עיגול מוגדל פה, עיגול מוגדל שם, המתחברים לתמונה לא רציפה שהעדשות לא מוֹסרות בנאמנות. שהרי בזיכרונות, כל מה שהתעמעם נזקק לחיזוק, והמוח מצדו מספק כמה חיזוקים שרוצים, צובע ומתקן. אמנם זיכרונותיה היו רק זיכרונות של צופה מהצד, אבל עדיין היו אלה זיכרונות של דברים שהיו, היא אומרת לעצמה. זיכרון קלוש חובר אל זיכרון קלוש ושניהם מרכיבים זיכרון-אב כללי עוד יותר: איריס, במשמרת בייביסיטינג, פושטת על ארונות המטבח של איבון ברעב לילי, מאלתרת פרוסת לחם שיפון מרוחה בממרח אגסים, לועסת ומעיינת בספרים: פרידה קאלו, דג'ונה בארנס, גוסטב קלימט. עוד שעתיים או שלוש או ארבע צפויות לה עד שאיבון תגיע, אלא אם שוב תתעכב — לא נורא בכלל. נעים לה לבלות שעות בבית הזה, לשוטט בו כבביתה שלה.

כל העושר הזה שמצאה אצל איבון, האם הכירה שמץ ממנו גם קודם? לא במינון הזה, לא כך. מעולם לא היתה בבית שחישב לקרוס תחת משא היופי שלו עצמו, שכל מדף בו אכלס פסלונים ורישומים וכפיסי עץ מגולפים מעשה ידי בעלת הבית. מעולם לא ישבה כבת-בית במטבח שבמקום קציצות הכינו בו כריכים קרים ואכלו אותם לצד ערימת מגזיני תרבות, מול ראש קרמיקה מפוסל של בעלת הבית בגודל טבעי, בצלחות אדומות שנעשו אחת-אחת על האובניים שבמרתף.

בית ילדותה של איריס היה גדוש כיסאות פלסטיק לבן ואגרטלי קריסטל, כבלים חשמליים של הטלוויזיה או הווידאו שהשתרכו על הקיר והרצפה. הנוף הביתי היה צחיח ומרושת בקווים השחורים הללו ובני הבית ישבו וקראו בעיתון, או בתהלים. ואילו בביתה של איבון הכול היה דחוס, מתפקע, משיב מבט אל המתבונן. הספרים עמדו סדורים למאותיהם. שורות הדיסקים הארוכות מתחת לטלוויזיה הציעו כל סוג מוזיקה שחשבה עליו. השטיח נשא סיפור, ידיות החלון נשאו סיפור. ובו-בזמן כאילו זחלו אליה החפצים ללחוש לה, כך זה יכול להיות, הביטי היטב. איבון היתה חוזרת מחויכת באחת או שתיים בלילה, מפתיחה של תערוכה, לפעמים מבכורה של סרט, תמיד שתויה במידה. כמעט תמיד התפנתה לדון עם איריס במה שראתה: שם היה צפוף מאוד, פה הבמאי העמיס קצת יותר מדי, חולקת אתה חוויות שאיריס נרעשה לחשוב שהיא זכאית להן. איבון היתה מצחקקת כמו בערב בנות, עומדת, גבוהה, באמצע ביתה כאילו לא בטוחה במשהו, מניחה אצבעות על מצחה, עכשיו אני כבר באמת עייפה. תמיד שילמה לפי שעה ועיגלה חצי שעה כלפי מעלה, ובדרך כלל הודיעה מראש מתי תהיה הפעם הבאה. ותמיד היתה.

איריס היתה יוצאת משם אל הרחוב הקר, לינדנסטראט, רחוב השקדים — ההולנדית שלה כבר הספיקה לתרגום שמות הרחובות לעברית. היא לא פחדה בשכונה הנאה ההיא, למרות השעה המאוחרת, ודאי לא על אופניה הזריזים, רוכבת בדרך שהכירה היטב. החיים מתמתקים, החיים מתמלאים, כך היו מקרקשים אופניה על חלוקי הכביש שעל הגשר הבא, התקופה הזו יפה להפליא, זכרי אותה, התקופה הזו רוויה, שתי אותה. גם אם זה אומר שתשתנקי מפעם לפעם מלגימה גדולה מדי, גם אם טיפות נוזל יפרצו מבין השפתיים הסגורות וקנה הנשימה ימחה על הפלישה אליו. העיקר שהכרת גם את הטעם הזה.

גם עכשיו, בטיסה להולנד, בכיסא שלה ליד הכנף, היא נזכרת בטעם החריף ההוא, שכמעט ולא חזר אחר כך. מתי לאחרונה טעמה תחושה דומה של חיוּת? אולי רק בתחילת נישואיה הקצרים. זה לא החזיק מעמד הרבה זמן והיה תמיד גם מעופש מעט בקצוות. אבל אצל איבון תמיד שרו הקסם, ההשתאות, הבועות התוססות של יופי חמקמק, תאוות החיים המצליחה להשביע את עצמה, האימהות שאין דומה לה. ובעיקר, האופן שבו נוצר הקסם הזה של אחדות אם וילד.

תמיד חשבה שפעם, כשתהיה גם היא לאם, תדע הודות לפעפוע הבהיר הזה של טיפול וטיפוח, תדע גם היא איך לעשות מה, איך לחיות כל רגע את האהבה הזו. אבל משהו נחתך, התרסק, והבית נסגר. אמנם לא הכול היה לגמרי באשמתה. לא הכול ולא לגמרי.

היום היא חושבת שלא הביטה לעומק מספיק, כנראה לא הקשיבה חזק מספיק. לו רק היתה שומרת מעט יותר פרטים מן התמונה ההיא. לו רק היתה יודעת להניח אותם במקום הנכון. אבל הגיע זמנה להניח אותם במקומם, והיא לא הצליחה.

*

מראייקה מתבוננת כעת בתצלום ישן, כאילו אם תתבונן היטב תמצא בו משהו חדש. היא עומדת מול החלון בקומה השנייה, מביטה בצפצפות הצומחות מולו. שדרת אפולולאן הרחבה מוארת היום, גם אם פחות ממה שהיה אפשר לצפות בחודש יוני. סלון הבית מרוהט בצבעי סתיו, כל השטיחים פרושים, המדפים מצוחצחים ונושאים שכיות חמדה קטנות: בובות מוזרות מאסיה, חפצי שנהב מגולפים ביד, צילומי דיוקן של נורברט, הבן החי, שכבר כמה שנים יושב באיביזה עם עסקי המסחר שלו. על הפסנתר הממורק צילום גדול של איבון, הבת המתה.

מראייקה עומדת בגבה אל כל אלה כעת. למרות גילה, גם בחלוק הבית הרקום שלה היא נראית תמירה עדיין. התצלום הישן שהיא אוחזת בידה מראה בחורה נרגשת, צוחקת בפה מלא, וצמודים אליה פני ילד נרגש הצועק בחדווה. צחוק שניהם ממלא את הצילום כמעט ומאחוריהם נראים אורות הגלגל הענק.

"בטח שאני זוכרת אותה", אומרת מראייקה ומניחה את התצלום. "אתה מתאר לעצמך שאיבון שכבה בבית שעות לבד, והם יצאו להם להשתולל בלונה פארק בלילה בגשם, חזרו רטובים לגמרי. ראיתי אותם וממש רצתי אל הילד לקחת אותו ממנה. והיתה גם הפעם הזו שהשאירה את הילד לבד, בוכה בבית. ועכשיו היא באה הנה כאילו היא הפייה הטובה שמחלקת מתנות".

"בסך הכול היא מאוד אהבה את טריסטאן", מזכיר לה בעלה. "זו לא אשמתה שדברים קרו כמו שקרו".

"כן, נגיד". מראייקה מחזירה מבט אל החלון. מציצה בשעונה. "אולי בכל זאת תאמר לו שישתדל לא לפגוש אותה".

"אני אנסה, יקירתי".

זיכרונות עתיקים מאוד נשמרים כאילו היו צבועים שחור-לבן וחום, צבעי התמונות הישנות. אבל הזיכרונות שגילם רק בינוני, הספיקו לדהות רק מעט. הזיכרון הזה למשל דהה אך מעט, ומראייקה יודעת שהיא ממעיטה להעלות אותו, בגלל הצבעים העזים שהוא עדיין מביא. האם מתישהו פעימות הכאב אמורות לדעוך? פיטר מת ואחר כך איבון מתה. על פיטר לא דיברו עם איבון, שלא לצערה, ועל איבון כבר אי-אפשר לדבר עם אף אחד. עם טריסטאן לא ידברו על איש מהם עכשיו, וכנראה אף פעם.

לכן כעת יושבים מראייקה מול יאפ ויאפ מול מראייקה, אסירים הכבולים לעצב מתמשך. היא מחזירה לו את הצילום והוא מציב אותו על המדף לרגע, ומיד מתחרט ומחזיר אותו אל תוך מעטפה חומה.

*

הנסיעה של איריס החלה בפרידה. החבר שלה, אם היה החבר שלה, עזב אותה. הוא לא רוצה יותר.

אני לא רוצה יותר, אמר יואל, והלך.

בשבוע הראשון בלי יואל נפערו בה סדקים מציקים שתבעו את מילויים. הגוף התכווץ והתאכזב בכל פעם מחדש, הוא לא יבוא יותר, גם הנפש הפכה מקומטת קצת. אהבה קטנה יכולה גם היא לכאוב, גם חוסר שאינו חובק-כול הוא עקשן לעתים. זה היה שבוע שטוח, בלי השעות הגנובות שאליהן התרגלה, השעות שלה עם יואל: פעם בבוקר, פעם אחרי שהילד הולך לישון, פעם ממושכת אחת כשהילד אצל הוריה בשישי בצהריים, בעצם מתי שרק היה אפשר.

הימים עם יואל היו מורכבים משיחות מתוקות, פגישות גוף לגוף שנדחסו בתוך סדר היום התזזיתי שלה. עצירות סודיות בתוך המרוץ החולוני, לגדל, לטפל, לפרנס ולהספיק לכל מקום. כל יום היא קמה בשש וחצי עם הילד, מביאה אותו לגן בביאליק, עושה עיקוף לעבודה בחנות הבגדים בסוקולוב, אוספת מהגן, סידורים קניות משחקים עניינים ונגמר עוד יום. ובתוך כל זה קיומו של יואל היה פשוט ונחרץ, צביטה בבשר המאותתת לה שהיא ערה ונושמת.

כך זה נמשך כמעט שנה, בדרך כלל פעמיים בשבוע, יציב ורגיל, ונקטע מיד לאחר שסבא שלו נפטר והיא הגיעה לשבעה. היא באה לשם בחולצה שחורה משום מה, והלא שחור אמורים ללבוש להלוויה אבל לשבעה כלל אין צורך, ובכל זאת כאילו התאמצה במיוחד. אבל ההקפדה היתרה הזאת ודאי לא היתה לפי מנהג המשפחה שלו, משפחה זרה לה שישבה על הרצפה וסיפרה בדיחות.

הוא לא הזמין אותה מפורשות. היא שאלה אם תוכל להגיע והוא מלמל משהו, אבל היא לא רצתה לוותר על ההזדמנות. מה הוא מסתיר בסירוב הזה להיקשר, מה הסוד שלו, חשבה, איזה מישור מציאות הוא מחביא ממני?

רק אחרי הפרידה הבינה שכנראה אין לו שום סוד. רצונותיו לא היו סבוכים, ואת הפסגות שלו העדיף נמוכות. בשיחות הקרבה היחידות שהגיעו אליהן, נעו המילים של שניהם בקווים מקבילים. איריס חזרה ונזכרה במילים שאמר בתחילה, כולו מרוגש: אני רוצה… אני לא יודע מה אני רוצה! באותו האופן שכב על גבו כמה חודשים מאוחר יותר, ידיו משחקות בשערה של איריס, והוא מודה: אני באמת לא יודע מה אני רוצה. ואולי זאת היתה האמת כולה. הוא פשוט לא רצה.

איריס קיוותה שהדברים ישתנו מתישהו, הרי הם כבר חצי שנה ביחד. ועם זאת לא אמרה לו דבר, ידעה שכל מילה תיתן דחיפה נוספת, תניע אותו בכיוון שכבר זמן מה חששה ממנו. לא, אסור היה לה ללחוץ.

ובכל זאת, לשבעה של סבא שלו, הרגישה, היא חייבת להגיע. את הכתובת וידאה במודעת האבל שנתלתה בשכונה, ממש לא רחוק מבית הוריה. דלתה של דירת האבלים היתה פתוחה, ואיריס, אורחת לא קרואה, פילסה דרכה בין הקרובים הרבים ועמדה בקצה הסלון.

יואל זינק אליה מקצהו השני, כמו חוסם את הכניסה לחדר בחזהו הרחב: "היי, יופי, תודה שבאת".

היא לא היתה בטוחה מה לעשות, להתנשק לא התאים כמובן. למרות מראית העין של הריחוק המנומס, הם עמדו מעט קרוב מכפי שראוי באבל. הגוף מסגיר גם את מה שמחליטים לא להראות.

"הצטערתי לשמוע", אמרה לו, ליד שולחן כיבוד מפלסטיק לבן שהיה עמוס מאפים מתוקים ומלוחים.

"זה בסדר", אמר.

הוא לא מציג אותי בפני המשפחה שלו, חשבה איריס.

יד מהירה טפחה פעמיים על כתפה מאחור. "את מהעבודה של יואל? איזה יפיופה. תודה שבאת. אני גיסתו של שמחה זכרונו לברכה", אמרה אישה כבדה, מאירת פנים, עם גוונים בהירים בשיער. איריס קיבלה ממנה, ללא מילה נוספת, צלחת פלסטיק חד-פעמית ובה שלוש עוגיות ריבה. עם יואל לא הצליחה לדבר כלל מאותו הרגע ועד סוף הביקור.

*

שבוע אחרי כן עמד יואל שוב בפתח דלתה של איריס, מתנשף כרגיל אחרי העלייה במדרגות. נשיקתם היתה אותה נשיקת פגישה שגורה, שבה שני הגופים נצמדים לרגע בכל הצמתים. אבל לבו דפק חזק מן הרגיל, הרגישה, וחזהו היה דרוך משום מה. הוא אמר שהוא רוצה לדבר.

היא לא רצתה לדבר, גם לא להקשיב. ברקע התנגן בלוז של סקיפ ג'יימס, שיר על נווד הנתלה על קרון מטען ברכבת דרומית, ואיריס הסתחררה לרגע. לא היה מקום שקיוותה להיות בו באותו רגע כמו הרכבת ההיא, רק לא לשמוע מה יש ליואל לומר, כי כבר למדה שגבר שמכריז שהוא רוצה לדבר ודאי נושא חדשות רעות.

ואכן יואל ביקש להפסיק, להיפרד. הוא לא רוצה יותר, זה לא מתאים, זה לא הולך, זה לא מסתדר. איריס נאבקה במשפטיו כמו מי שנגררת על הקרקע, נרמסת, אבל ממאנת להודות בדבר. היא ישבה מולו על הספה מבוצרת, כרית בידה. הכול הצטלל והיטשטש חליפות.

דבריו של יואל הוסיפו להדהד גם לאחר שהלך. יובלי חזר מהגן וישב מול מערכת הסטריאו להאזין לסיפור בדיסק, מביט בריכוז במכשיר השחור כאילו יש באמת איש קטן שיושב שם בפנים ומקריא. היא שטפה לאט את הכלים לקראת ארוחת הערב. מעולם לא הצליחה לשטוף את כל הכלים כולם, היא תמיד נתקעת בלי כלים נקיים עוד בשעות הבוקר, איכשהו הספל האהוב נשאר בחדר השני ותמיד יש רק צלחת נקייה אחת. משהו לא מאוזן כל הזמן, תמיד נשאר עוד מהאורז אבל הרוטב חסר, עוד מהטחינה אבל בלי הלחם. או שנשאר רק חצי קינוח לילד הבוכה כי אמא גמרה הכול בערב הקודם. עדויות הצטברו בסך על ההתנהלות הרעועה של חייה האמהיים, ויואל הלך, ואיריס ניגבה את ידיה במגבת ולא בכתה ליד הילד.

*

כשפתחה בבוקר את מנעולי הדלת הכבדים של "סוּבֶניר אופנת נשים", קיוותה לכמה שעות עבודה עמוסות, לשטף נשים המחפשות מה ללבוש. כל דבר שישכיח ממנה את אמש, את הנטישה של יואל, את השעמום של בנה, את המיאוס שלה עצמה. את עצם העובדה שהיא עובדת בחנות הזו. היא באה מאופרת, בשיער פזור, מי יראה שבכתה.

טוב היה לשבת בחלל עמוס המתלים והאבזרים, להימחק לאיזה זמן, למשך כל המשמרת. להצטנף בתוך האפלולית היחסית. אמנם החנות מוארת בהמון נורות פלורסנט אבל רק ביציאה החוצה מסתנוורות העיניים באמת. חודש יוני בחולון הוא חסר רחמים. לראשונה חשבה, יואל אף פעם לא ביקר אותה פה.

האם באמת חשבה שיואל יציע לה, ואם כן מה יציע, אולי לגור ביחד, מה היה הטעם לכל זה. הרי אמר לא פעם שעקרונית הוא לא רוצה להתמסד, ואולי דווקא היה רוצה, לו היה נניח פוגש ביובלי. אבל גם את יובלי שלה מעולם לא פגש, לבד מפעם אחת שנתקלו זה בזה בפסאז' צמרת. ודווקא בפעם האחת הזו, זה קרה כשהלכה שם נרגנת על הרצפה המטונפת שליד האטליז ונזפה בילד בקול. די, לא לחשוב על זהעכשיו.

למרות שקיוותה להסחות דעת, היום הזה היה דליל בלקוחות. רק בעשר וחצי נכנסה קונה ראשונה, בחורה צנומה, שערה מוחלק ומתנפנף, והתעקשה למדוד עליונית שחורה שמצאה כאן אתמול. הלקוחה תיארה את הבגד שוב ושוב, הדגימה איך הוא חובק את מותניה ואגנה. איריס חזרה וחיפשה, ביקשה תיאור נוסף, פשפשה גם בסחורה שהגיעה אתמול ועדיין לא נתלתה. לבסוף מצאה, מתנשפת, עליונית שחורה עם כיסים בדיוק כמתואר. אבל הבחורה התעקשה שלא לזאת התכוונה, שזו היתה גזרה אחרת לגמרי.

היה ברור לאיריס שזו העליונית המבוקשת והיא לא הבינה: איך ייתכן שהקונה מתכחשת למה שחיפשה כל כך? אולי שינתה בינתיים את דעתה והיא מחפשת מוצא, לא לקנות.

"אולי לא אצלנו ראית אותה? אולי פה ליד?"

"לא", אמרה הבחורה, "אני רק אצלכם קונה, דליה כל הזמן עושה לי הנחה. חוץ מזה אני גם מכירה אותך, לא? את היית חברה של אחותי בבית ספר".

"באמת?"

"נו מה, אני אחות של סיגל. היינו גרים ליד כיכר סטרומה".

"אוי, נכון", אמרה איריס, שלא זכרה את שם אחותה של סיגל. שמחתה על הסחת הדעת נדלקה ודעכה באחת. היא נזכרה בהשתרכות יומיומית יחדיו הביתה אחרי בית הספר. החברות ההיא לא החזיקה מעמד: כעבור שנתיים מסוף התיכון כבר לא נותרה איריס בקשר עם אף אחד. כבר לא ידעה על מה לדבר איתם. הזמנות לחתונות הגיעו והיא לא הלכה לאף אחת מהן. נהיית סנובית, אמרו לה כולם. איריס לא תיקנהאותם.

"הסתדרת יפה פה", המשיכה האחות ופטפטה. "מקום כזה זה עד הפנסיה".

"תמסרי לסיגל ד"ש", אמרה איריס לבסוף.

"בכיף", אמרה אחותה של סיגל. "חזרנו עכשיו שתינו מפאריז, היה מדליק, אחי גר שם".

המועקה בתוך קרביה של איריס גדלה והתעצמה מאז הבוקר. פאריז, אירופה, העולם. חולון. כולם נוסעים והיא תקועה כאן, כבר שנים.

"אני כמעט כל שנה שם", אמרה לאחות. "אבל יותר אוהבת את לונדון".

*

היא סגרה משמרת. זה היה יום גרוע ומיותר גם מבחינת מאזן החנות. אפילו האישה הרוסייה שנכנסת לקנות בגדי ילדים בשלוש מאות שקל כל פעם לא הגיעה היום. עכשיו צריך לאסוף את יובלי מהגן. והוא ייבב כבר בדרך הביתה, דרש לבקר את סבתו, להתפנק ולקבל ממתקים, או לפחות לקפוץ לשחק עם בני דודתו הגרים בסמוך. לאחותה, כך נדמה, יש תמיד סבלנות גם לילדיה, גם לילדים של אחרים. היה ברור שנמאס ליובלי מהזמן המתמשך, הזעוף, עם אמא. אבל איריס לא רצתה להיכנס לבית הוריה במצב רוחה הנוכחי, באבל הזה. חסר רק שישאלו אותה: מה הפרצוף הזה?

היא שמעה בשתיקה אטומה את היבבות המתמשכות של הפעוט. כשהגיעה הביתה, והושיבה אותו שוב מול הטלוויזיה ואחר כך הניחה אותו לדשדש במים רדודים, בבריכה מתנפחת בחדר האמבט. היא בהתה בהדפס דהוי של קנדינסקי על הקיר: פעם עוד היתה משקיעה בתליית תמונות אהובות, בפרחים לשבת, היום היא מסתפקת בכך שהכול מסודר איכשהו. המקום והתקופה שוב סגרו עליה, בלי יואל, בלי אף אחד. היא חייבת למצוא מפלט אחר, להוליך את עצמה למקום שיזכיר לה את קיומה.

אבל כמובן, כיוון שלא הגיעה לבקר, גם לא לאסוף קופסה-שתיים עם תבשילים לשבת, אמא שלה התקשרה והשגיחה בתגובותיה המדוכדכות של איריס.

"מה העניינים איתך", אמרה. "את צריכה לצאת קצת, לא טוב כל היום ככה, בית עבודה. אפילו חופשה שנתית לא לקחת, זה מצטבר לך".

נסיעה, חופשה, מצחיק מאוד, חשבה איריס. בקושי את החודש היא גומרת, נעזרת בחסכונות ישנים שהולכים ומתכלים.

"ומה אני אעשה עם יובלי?" אמרה.

"תשאירי אותו פה", אמרה אמה, "הוא רגיל אלינו, לא ירגיש בכלל".

הרעיון נשמע גרוע. גם ההצעה של אמה שתיסע עם אחותה היתה מופרכת לגמרי, לא יהיה להן על מה לדבר. אבל מרגע שנחשבה המחשבה על נסיעה לחו"ל כבר הפכה למציאות ואי-אפשר היה לחזור חזרה. אנחנו נעזור לך, התעקשו הוריה בפרץ נדיבות, יש חבילות ליוון, זיל הזול. מאז שהיא עובדת בחנות הבגדים נרגעו קצת כנראה, חדלו לחשוש שתיעלם להם שוב לזמן ארוך.

כמובן, ליוון היא לא תיסע לבד. לשום מקום לא תיסע לבד. אולי רק לאמסטרדם. אבל מה יש לה שם? מאז השנתיים שבילתה שם, מאז 1995, למען השם, לא הצליחה לחזור.

אחד-אחד ניסתה להיזכר בכל מי שהכירה בעיר ההיא, בכל הבתים שבהם לנה פעם, בכל האנשים שאת חייהם רצתה לחיות. ואז, כמי שגמלה בה החלטה, הביאה כיסא גבוה, הורידה קופסת נעליים צהובה מן הארון למעלה ופתחה וגילתה צרור ניירות ומכתבים.

מתוך מעטפה שלפה את המכתב שכתבה לה איבון לפני חמש עשרה שנה, כשאיריס רק חזרה לארץ. על גב הנייר הכתוב היה רישום שרשמה לאיריס — פורטרט עצמי משועשע עם חתול וציפור.

איש מלבד איריס מעולם לא ראה את הרישום הזה. בעצם, גם בנה של האמנית המתה, יורשה החוקי, אינו יודע שבישראל נחה יצירה נוספת שלה. ולעולם לא יֵדע, אם איריס לא תודיע לו. ומה אם תנסה לפגוש אותו, להראות לו את הרישום? אולי אף למסור לו אותו במתנה, לזכר התקופה ההיא. הלא איבון התפרסמה עוד בחייה, זכתה להערכה, רישום שלה שווה כעת הרבה מן הסתם, ודאי גם יעורר עניין בגלל הגילוי המחודש, ואיריס מחזיקה בו. מדף הנייר מביטה אליה אמו של הנער, בעיניה העגולות המוכרות, וחתול וציפור לצדה.

זו תהיה מתנה, היא מחליטה. מתנת חמלה ומחילה. דבר ממשי אחד שנושא אמת ויופי בין כל הטיוחים. זה הדבר היחיד שתוכל לתת כעת למשפחת ואן נורדט, למתים ולחיים שבה.

אבל הכאב כל כך ישן, היא צריכה לספר אותו לעצמה בחוזקה כדי שתחוש אותו שוב בעוצמות ההן. חמש עשרה שנה חלפו, גם החתול שבציור ודאי כבר איננו. ובכל זאת את רישומו מחזיקה איריס, מאות קילומטרים משם, בדירת שני חדרים עם ריהוט פורמייקה ברחוב שנקר בחולון. ובנה, בן ארבע מצחקק, יצא מטפטף מן הבריכונת שלו ובא בריצה לחמוס אתהרישום.

"מה זה, אמא?"

"עזוב, יובלי! זה לא בשבילך! אני שומרת את זה בשביל מישהו".

"כן? איך קוראים לו?"

"טריסטאן".

ועם ביטויו של השם בקול על הברותיו, קמה אצל איריס גם דמותו של הנער ונהיתה.

זה הילד שהופקדתי עליו, היא חושבת. בן כמה אתה עכשיו, טריסטאן, קל לחשב. כבר חמש עשרה שנה עברו. אם אעבור מולך ברחוב האם אכיר אותך? טיפלתי בך ואני רוצה לספר לך הכול. כל כך הרבה הייתי רוצה לספר לך, היא חושבת וכבר מתחילה למנות, כאילו היא כבר עומדת מולו, לאפשר לך לדעת הכול על אמך הנהדרת, על האהבה העוטפת שנתנה לך, שלא תפקפק בה לרגע. ואני רוצה לוודא שאתה מסתדר שם. יתום כל כך הרבה שנים.

כן, היא חושבת, זה לא סתם עלה פתאום עכשיו, אני חייבת לנסוע.

האם הגיוני בכלל לחפש את הנער? אולי נסע לארץ אחרת? אולי החליף שם? מיד כשיובלי נרדם סוף סוף היא מתיישבת, מחפשת את שמו של טריסטאן ברשת, ומוצאת מיד. זה ודאי הוא, אי-אפשר לטעות, למרות ששם המשפחה נפוץ מאוד. לקרוא לילד הולנדי על שם אביר מיוסר מימי הביניים זה כמו לקרוא לילד עברי, נניח, שבתאי צבי. היא מהרהרת ומיד פוסלת את ההרהור, לא יפה ככה, זה שם שאיבון בחרה לו.

בניגוד לאם, שחיה בתקופה שבה עדיין לא היה חיוני להחזיק כתובת מייל או אתר, והאזכורים שלה באינטרנט אקראיים וקלושים, את הנער קל מאוד למצוא. תמונה שלו אין, חבל,אבל הנה בלוג ריק שפתח על שמו וזנח, ועוד כמה הודעות טכניות שהשאיר בשמו המלא בפורום דיונים כלשהו. והנה כתובת המייל שלו. האם היא מעודכנת? הכתובת מסתיימת ב-xs4all.nl, ספק דואר הולנדי שאיריס זוכרת עוד מימיה שם. בהחלט יכול להיות שהחברה ההיא כבר נסגרה, שהמייל יחזור.

עוד חיפוש. החברה עדיין פעילה. המייל קיים.

ומפה לשם, עד שהוא יענה, אם בכלל, היא כבר יושבת על האינטרנט לחפש מחירי טיסות ואתרי חברות והמלצות על דירות נופש, רק כדי לקבל מושג. אמנם עכשיו כבר תעריף קיץ והכול יקר, אבל זמן אחר לא יהיה לה.

וכך הפך האי-רצון של יואל ונהיה לרצון החדש של איריס. כך התהפכה הסיבה לנסיעה על פיה: היא לא בורחת, היא שבה כדי לכפר. אם קודם לכן הרגישה שהיא צריכה להתאושש ממשהו, עכשיו יש לה כבר כוחות מחודשים, הנה שוב תוחלת, יעד. והיא נרגעת מעט מעט, שום דבר לא היה סופי אם כך, תמיד אפשר לקבל הזדמנות נוספת.

*

זרים לא יכולים ללכת בעיר כמו אמסטרדם בלי להתפעל ממנה שוב ושוב, לצלם אותה בכל פעם מזווית אחרת. הם מטרידים את העיר בלי הרף במחמאות על יופייה, לא נותנים לה להתקיים ודי. זה כמו לגור בבית בובות, אמרו פעם חברים אמריקאים לטריסטאן, והוא צחק: אם בתי הבובות הם בגודל כזה, אני לא רוצה לחשוב באיזה גודל הילדים.

אבל גם מי שנולדו בעיר הזו, כמו טריסטאן, שמים לב שהיא אדישה פחות מערים אחרות למצב הרוח האנושי. שהיא מסוגלת לשכך כמעט כל עצב באורות בתי התעלה והגשרים. לרוב היא מוזגת את העצב אל תוך תעלות המים, מוליכה אותו משם דרך הנמל החוצה. לא תמיד היא מצליחה. אחרי הכול, הלא אפילו הולנדים לא פעם מעווים פנים ופולטים קול יבבה, לשחרר כאב.

דווקא בערב הזה העיר לא נענית לטריסטאן — מזג אוויר עמום מלפף אותה באחיזת חנק. כך היה בעצם במשך רוב העונה החולפת, ואין הבטחה לשינוי: השחר אפור, הדמדומים אפורים, הלילות בהירים. אי-אפשר לשאת את העננות המתמדת, ובכל זאת היא שם. ללא אור. השמש באמסטרדם היא לא ידיד, גם לא אויב, אלא אל כעוס שאי-אפשר לפייסו. אפשר רק לברוח ולהתנחם בארץ אחרת, כמו ילד לאם קפדנית המבקש ממתקים מהשכנים.

עדיין הוא מרגיש זוועה, תחושה שהחלה בגוף והתפשטה לנפש. מאימון הסקייטבורד עם חבריו ברחבת המוזיאונים חזר בשרירי ירכיים תפוסים. הוא צחק על עצמו: מתלונן כמו אחד שהתחיל אתמול. ועכשיו פתאום הראש כואב ולא הרגליים. כאב שפועם כמו מכה ישנה, כאילו קפץ עליו גיל ביולוגי מופלג שאינו שלו.

לבסוף הוא מתקשר אל החנות של סנדרה ומספר שהוא חייב לנוח הערב, הם לא יוכלו להיפגש. היא עונה בחשדנות, קצת רוטנת. כאילו חששה ששינה את דעתו והנה חששה התאמת. הוא יודע שרק אמש הכריז שהוא אוהב אותה ושכעת נראה לה, לשניהם, כאילו התחרט. טריסטאן מסביר שוב שהוא עייף ומוטרד והיא מסכימה, לא בשמחה, לדחות את פגישתם למחר. אבל ממה הוא עייף ומוטרד, לא הצליח להסביר.

כן, הוא מצא לו אופניים, ולמרות פיתוי המחיר הנמוך לא קנה אותם מג'אנקי בפרוטות אלא טרח והלך לסוחר אופניים משומשים. וגם שילם עליהם פי ארבעה, מכסף שסבא נתן לו. הרי הבטיח לסנדרה.

*

והעבודות האלה לאוניברסיטה. מצחיק שמצא את עצמו בלימודי היסטוריה וסוציולוגיה, הרי מעולם לא אהב לעסוק בעבר ולקלף שכבות ישנות. אפילו הדיון, בַשיעורים, על דמות החברה הרצויה, שריתק אותו בהתחלה, נעשה מרגיז. הוא לא רצה חלק בליברליות המקומית של בני ארצו, כי חשב שמקורה האמיתי הוא הרצון לא לעשות גלים, לא להתעמת עם כוח מנוגד. אבל הוא חיפש בתוכו זעם אמיתי שיחליף את הפלגמטיות שהוא שונא, חיפש רצון כלשהו לתיקון עולם ולא מצא. עדיף לו להשלים עם מה שיש. להפנות את מבטו תמיד אל ההווה. אמא ואבא זה דבר נחמד, חשב, אבל אני יתום מגיל ארבע וככה זה.

מלבד בני משפחתו המעטים, איש לא האמין לו שבזה הוא מסתפק. בכל פעם שהגיע למקום חדש, נאלץ להציג את עצמו, לדבר על קורותיו גם אם לא רצה בכך. הוא העדיף לשאת את הסיפור שלו בתוך הכיס ולא על שלט שבו מאויתת המילה יתום. תמיד המעיט בפרטים ככל האפשר, לפעמים כמעט שכח אותם בעצמו. אבל גם הפרטים המעטים שמסר גרמו לכולם לשלוח אליו מבטי רחמים פתאום, ולהתחיל להיות נחמדים מדי. או גרוע יותר, לעקוף את המכשול, להעמיד פנים שהם לא מנסים להיות נחמדים. הוא שנא את זה. רחמים הם לא אהבה, אמר לעצמו בתור מתבגר, וזה הכלל שדבק בו מאז. הוא לא רוצה להיות מריר. די במבט אחד של השתתפות בצער, כדי שבן שיחו יהיה מחוק מבחינתו.

פעם ביקש להיכנס לשיחה אל היועצת בגימנסיה שלו, בּארלֵיאוּס. הוא הלך אל חדרה במסדרון הארוך. דלתות כהות ניצבו לאורכו מכל עבר, מגדרות את רצפת המסדרון האדומה. הוא נקש על הדלת שליד משרד הרקטור.

"אפשר להפריע?" שאל.

"אתה לא מפריע, טריסטאן". היועצת חייכה אליו, קלסר דק בידה.

כבר מהאופן שבו חייכה הבין שהיא יודעת. שקראה את זה בתיק שלו, והיא מרחמת עליו. אבל הוא בסך הכול רצה לדבר אתה על המתחים בין קבוצות הכדורסל שלהם אחרי עזיבת המדריך. היא מחפשת על מי לתרגל, חשב, שתחפש עד מחר. ואיזו שיחה מתסכלת זו היתה בשבילה. האכזבה בעיניה שעשעה אותו עוד זמן רב אחר כך.

*

תחושת החיות החריפה החלה כבר בטיול הגדול של איריס באירופה, אחרי הצבא, רגע לפני שהגיעה להולנד. הטיול שאב אותה באחת מן הריק שנשאבה אליו באותה תקופה, עבודות מלצרות וניקיון דירות, בילויים פשוטים, מפגשי אהבים שלא עלו יפה. אחרי שפיטרו אותה מעבודת המלצרות, התנערה. החלה לתכנן את הטיול שלה. כולם נסעו אז להודו או לדרום אמריקה, אבל העולם השלישי לא עניין אותה. הלא את הראשון עדיין לא גילתה לגמרי. קודם תגיע לאירופה ואז תראה.

התוכנית בת החודשיים הפכה למסע ממושך. אכסניות מרופטות בלוגאנו, בפירנצה, בשטרסבורג, שיחות עם תרמילאים אוסטרלים, מוזיאונים לאין ספור. הספר שלקחה אתה היה "אירופה ב-25 דולר ליום" וכיוון שכבר היה מיושן מעט אפילו אז, עיגלה כל מחיר שהופיע בו בעשרה עד חמישה עשר אחוזים כלפי מעלה. מתוך המיש-מש שהובטח לה בין הדפים — שולחן של מנות סמורגסברוד בנורבגיה, קפה או-לה אמיתי בצרפת, אוכל הודי זול בלונדון — הצליחה לקנות בכסף שהיה בכיסה רק את הייצוגי והזעום ביותר. היא הסתפקה בדרך כלל בכריך ממכונה, בלחם דגנים ממאפייה קטנה, בפירות וגבינת ברי שסידרה על כיסא ב"בד אנד ברקפסט", והרגישה שזו האפשרות היחידה כרגע לחיות באמת.

הרכבות האירופיות היו נחמה. שם כולם שווים, יושבים על אותם הכיסאות, מביטים באותו מבט קדורני בשלטי הפרסומת בתחנה, קוראים עיתון או ספר, אוכלים כריך. אבל בנסיעת רכבת אל עיירה הררית בצפון איטליה כעס עליה כרטיסן בשפה שלא הבינה. דרש תוספת תשלום מסיבה שלא הצליחה להבין, אולי בגלל הקרון או היעד שנסעה אליו. חזר ואמר: "Supplemento! Supplemento!".

איש מבוגר שישב מולה שוחח עם הכרטיסן באיטלקית שלווה, להבין מה העניין, ולבסוף הוציא מכיסו האחורי ארנק ושילם עבורה. גם הציע לה להתכבד בענבים שהיו אתו. היא הודתה לו בכל פה, נבוכה, ובענבים הסכימה להתכבד.

האיש הזמין אותה באנגלית עילגת אל ביתו, לארוחת ערב. אשתו מריה, אמר, תמיד שמחה לקבל אורחים. איריס, אפרוחית חשדנית, סירבה. הוא עשה כמה צעדים מהירים בכיוון תא הטלפון שלידם והצביע בהפגנתיות על השפופרת: "!Telefone Maria" להראות שכוונותיו נקיות. אבל היא השיבה לו שוב בסירוב, הרגיעה ואמרה שהיא עייפה, שתגיע מחר, שהכול בסדר.

הוא ויתר והשאיר לה מספר טלפון על פתק, השביע אותה שוב להתקשר, להגיע מחר.

מהתחנה העפילה ברגל אל אכסניית הנוער, מקום עגום באמצע נוף שיופיו שובר לב. אבל נוף שובר לב רק אם מביטים בו מבחוץ, חשבה, ומצטערים על שאינו בהישג יד. האם מי שגר בתוך יופי כזה נקרע ליבו מרוב ההוד בבוקר ובערב? אין לה דרך לדעת. היא נרשמה בקבלה. היה ערב חורפי חשוך ודלפק האכסניה היה עשוי עץ-מלא מרופט. חדר קודר בין הרים, מי אמר שזה יפה, הלא זה נוף יבש וקשה, חשוף, שייעודו להיות מושלג, ובעונות ללא שלג הוא רק מונח שם ומאבד משמעות.

למחרת חיפשה בחפציה וחיפשה שוב, אבל הפתק שהשאיר לה האיש אבד ולא נמצא עוד. היא ניסתה להיזכר בשמו שהיה כתוב שם, ולא נזכרה. בשנת הצהריים חלמה, מתהפכת, על מדריך טלפון שבו רשומים רק הטלפונים שהיא רוצה להתקשר אליהם. על בית שבו עומדת אישה וקוראת לה לבוא, ללון, להצטנף. מגישה לה קדרה שחורה מהבילה, מחייכת בחום. ביומיים ששהתה בעיירה הסתכלה איריס וחיפשה במבטה סביב, כאילו אם תחפש היטב תוכל לגלותו בהמון. היא הסתכלה גם ברכבת בכיוון ההפוך, כשהיתה כבר בדרך צפונה אל הגבול עם צרפת וגרמניה, אולי הוא נוסע חזרה, ולא מצאה.

כל הדרך קראה בספרה על השעון הגדול של שטרסבורג, ומיד כשהגיעה טרחה, עם כל תרמיליה, להגיע ולהביט בו. לא רצתה להחמיץ את השעה שתים עשרה וחצי שבה קופצים החוצה כל קפיצי השעון בתהלוכת ראווה, מראים לצופה היכן הוא ממוקם בדיוק בחלל ובזמן. רק בתוך הכנסייה המוארת עלו דמעות בעיניה.

*

האזורים היפים ביותר היו חסרי לאומיות. מקומות מפגש בין שתיים או שלוש ארצות, בבוקר קפה בצרפת ובצהריים באיטליה, ולפעמים אף היה אפשר לשלם במטבע של המדינה הסמוכה. אפילו חנויות הרשת האחידות השרו שלווה: גם בהסתובבה בעיר כל הבוקר, אחרי לילה של ייאוש ובדידות, יכלה לסמוך על העובדה שבכל חנות של C&A יימצאו גרבי הניילון בערך באותו אזור. כך גם על העובדה שישנם שני מחירים שונים לספלון קפה, אחד בישיבה נינוחה ואחד בעמידה לדלפק ושתייה זריזה. עצם האפיון המקומי הרגיע אותה.

כמעט בכל פעם שילמה על ישיבה נינוחה, לגמה והביטה סביבה. הביאה את מחברת הרישומים שלה, שאיגדה איורים ורשימות ותיעודי חלומות. היא ידעה שהאיורים חובבניים והרשימות קלושות וחסרות, ועם זאת היה לה כל כך הרבה לומר על מה שראתה. נחושה לחלץ את כל הבשר מהעצמות של הנסיעה הזו, לטרוף את אירופה ביסודיות, לפי סדר, ולחזור בבטן מלאה. אם כי כבר עם היציאה מאנגליה, בנסיעה במעבורת הלילה לקַאלֵה שבצרפת, החלה לאלתר, לחטוף ולזלול חוויות שהזדמנו לה בלי תכנון מוגדר.

מדי פעם חברה לתרמילאים אחרים, שתמיד נסעו בחבורות קטנות, נפגשים ונפרדים לטיולים של יום מחוץ לעיר. רובם היו אוסטרלים ואמריקנים, וגם להם, כמוה, היתה זו הפעם הראשונה ששהו ביבשת אחרת. היא ישבה איתם באכסניות, הזמינה בכל ארץ את ארוחת הבוקר המקומית — פעם שעועית וביצים, פעם קרואסון עם ריבה. למדה להתלוצץ עם הניו-זילנדים, שכולם קראו להם קיווי.

כולם היו עמוסי תוכניות לזמן חזרתם — לימודי אדריכלות, וטרינריה, בימוי תיאטרון — ודיברו על כך ללא הרף. ואילו לאיריס לא היה כל רעיון איך תמשיך את חייה משם. בתיכון הגיעה לרמה סבירה בכמה תחומים, ולא הצטיינה באף אחד מהם. בצבא סירבה לקצונה והתחרטה אחר כך. באוניברסיטה לא דמיינה את עצמה, כמעט איש מבני מחזורה לא הלך ללמוד שם. כולם הפכו למזכירות או לטכנאים. את עסקי מכירת התבלינים של אביה ודאי לא היתה רוצה ללמוד, גם לא להמשיך את שלושים וחמש השנים שהעבירה אמה כפקידת הנהלת חשבונות בבית מסחר למברשות ואביזרי בית. חייה לא יהיו שגרה של חזרה מהעבודה, בישול ומלמול תפילות. אבל היא לא ידעה איך להגיע, ממקום עומדה, רחוק יותר.ולאן.

לא נמאס לך? את לא רוצה להתקדם לאנשהו? לא משעמם לך? היתה איריס חוקרת את אמה כל שנות התבגרותה. זו היתה יושבת בכורסתה בערב שבת, רולים בשערה וזרועותיה משולבות על חלוק הבית שלה, ומשיבה בנחת. לא, לא נמאס לה ולא משעמם, כיף לה לבוא לעבודה כל בוקר. טוב לה לשמור על קשר שם, לצבור פנסיה, יש שם ביטחון. איריס הקשיבה לכל זה בשאט נפש אבל לא ניסחה זאת בקול מעולם. רק ידעה שיש דברים עצומים וחריפים יותר מהביטחון הזה.

להתרחק תמיד רצתה. הכול חשבו שההחלטה שלה לנסוע היתה פתאומית, אבל איריס תכננה אותה במשך זמן רב. שקית זרעים סגורה היתה מונחת בכף ידה, תופחת ורוחשת. היא ידעה שחיים אמיתיים מצויים היכנשהו, ממתינים לנבוט, והתאמצה לחפש אותם. כאילו כוסתה כולה באותו חומר גדילה חסר בושה וחסר מנוח, שדחף אותה בכל פעם לגשש בעקבות המתרחש במקום אחר. כשתמצא לאן, חשבה, תקפוץ מיד.

הכרטיס שקנתה לטיול הראשון שלה לחוץ לארץ היה הלוך-חזור, והומר די מהר להלוך בלבד. את כרטיס החזור פדתה תמורת עוד כמה ימים באיטליה. כך התנהלה בשבועות שלה באירופה. כך גם הגיעה לאמסטרדם.

*

כמה שבועות חלפו עליה יחד עם שותפיה המזדמנים למסע, כל אחד ומדריך התיירים המרופט שלו בידו. איתם הגיעה לדלתות המפורסמות בפירנצה, לארמון ורסאי, למוזיאון נידח במילאנו, פטפטה עם השומר בשפה שחצייה איטלקית וחצייה שפת ידיים. לראשונה שאלו אותה פה על עצמה, מי היא ומה היא רוצה, בלי להניח מראש דבר עליה. היא למדה, ובקלות, לענות על השאלות האלה. לאט-לאט נפתח מרחק בינה לבין הילדה הנואשת שהיתה בארץ, עד שלבסוף העמידה פסאדה שלמה בינה לבין חייה הקודמים.

היא גילתה שלזרים הללו יכלה לספר על הבחורים חסרי החן שהתנסתה איתם, אבל בלי להזכיר את החידלון והמיאוס, את מספרי הטלפון שחייגה וניתקה מיד. תמיד הגדילה מעט את ההילה, לא דיברה על מעשה המין הסתמי, חוסר האמון ההדדי, הדכדוך המוכר בסיומה של כל פרשייה כזו. היא עמלה לבדות אהבות גדולות, שברונות לב שיטביעו חותם נצחי.

זה לא היה קשה, כל הפרטים והשמות היו שם, היה רק צורך להלביש עליהם רגש גדול מהחיים. היו לאיריס מאזינים קשובים לסיפורים הללו. אוסטרי אחד שפגשה באנגליה, נגן קלרנית נעים סבר שנשא את נרתיק כלי הנגינה שלו אתו לכל מקום, הקשיב והשתתף בצערה. השיחות שלהם התקיימו בחדר ההסבה ב"בד אנד ברקפסט" ותוך כדי כך היה האוסטרי מתאים וחוזר ומחליף, בהיסח הדעת, פיות לקלרנית שלו. אם את שבורת לב כדאי לך לנסוע גם לפאריז, אמר. פאריז מאוד רומנטית. שם יירפאלבך.

בהדרגה החלה גם היא להאמין לסיפוריה שלה, לזיכרונות הבדויים. הלא באמת כמעט כך קרו הדברים, הרגישה, הכול עניין של בחירת המילים המתאימות, של זווית ראייה. מהזווית הנכונה גם שבר זכוכית צבעוני ינצנץ כיהלום. ובעצם מי יאמר לה אחרת. מן הנצנוצים האלה קמה ועלתה, זוהרת ומקושטת, עם סיפורי חיים שאינם שלה, דבר שאף פעם לא התאפשר בבית. לבסוף הבינה: כאן, ביבשת הזרה הזו, תוכל לומר ולהיות כמעט הכול, לחפות על הכול, ללא ראיות סותרות.