הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
הפוך – חשיבה יצירתית ופריצת גבולות

הפוך – חשיבה יצירתית ופריצת גבולות


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0

במקום 44 

35.2 

במקום 44 

35.2 

תג: יהדות
גודל (עמ'): 344
מו"ל: ידיעות ספרים

תקציר

בספרו החדש ד"ר יחיאל הררי מנגיש לקוראים את עקרונות החשיבה היצירתית בדרך הסוד היהודי. התוצאה של אימוץ עקרונות אלה, הכוללים תובנות, עצות וכלים מעשיים, תהיה פעמים רבות הצלחה עסקית, מיקוד ושיפור יכולות הניהול, פריחה מדעית ואמנותית, היחלצות מבורות ואפילו צמיחה זוגית והטמעת תודעת בריאות.

  • ISBN: 3626270
  • גודל (עמ'): 344
  • מו"ל: ידיעות ספרים
  • יצא לאור ב-: 01/09/2019
  • שם המחבר: יחיאל הררי
  • זמין להשאלה: כן

א.

שתי הֶמִיסְפֶרוֹת.

שתי תנועות של השכל

ד"ר ג'יל בולטי טיילור היא חוקרת מוח. ההרצאה שלה בטד, שבה היא מספרת כיצד חקרה את השבץ המוחי שלקתה בו, חצתה את עשרים מיליון הצפיות. ספרה, "התקף התובנה שלי", שהה כשלושה-עשר שבועות ברשימת רבי המכר של הניו-יורק טיימס ותורגם לעשרות שפות. ההסבר להתעניינות העצומה בדבריה עשוי להיות פשוט - כשחוקר מוח מתאר שבץ מוחי כחוויה שיש בה התעלות ונירוונה, הדבר מעורר סקרנות. הסקרנות גדולה בהרבה כשמדובר בשבץ שהוא עצמו חווה.

ב-1996, ד"ר טיילור, בת שלושים ושבע בלבד, עבדה באוניברסיטת הרווארד כחוקרת מוח המתמחה בחקר מחלות נפש קשות. בוקר אחד היא התעוררה כשכלי דם נפרץ במחצית השמאלית של מוחה. בתוך ארבע שעות של אירוע מוחי היא הייתה עדה להתדרדרות של מצבה. היא איבדה את היכולת לעבד מידע, לדבר, לקרוא, ללכת או לזכור פרט כלשהו מחייה. היא נהפכה, כלשונה, לתינוקת בגוף של אישה. המרכיב המפתיע בעדותה הוא שבמהלך השבץ, לצד איבוד הכישורים הפיזיים והקוגניטיביים היא חוותה תחושת שלווה עילאית, סוג של נירוונה. תחושת התעלות וחיבור עוצמתי לסביבתה. כיצד אפשר להסביר את אותה שלווה מוזרה בזמן האירוע המוחי?

ד"ר טיילור מקדימה לתיאור החוויה האישית שלה הסבר על אודות אופני התפקוד של שתי ההֶמִיסְפֶרוֹת במוח. ההמיספרה הימנית וזאת השמאלית (Hemisphere, "חצי-כדור") הן שני החלקים, כמעט סימטריים בגודלם, המרכיבים את המוח. על פי תיאורהּ, שתי ההמיספרות מעבדות מידע בדרך שונה ומעודדות דפוסי מחשבה שונים. אפשר לתאר כל צד במוח כבעל אישיות שונה. מחצית המוח הימנית עוסקת ברגע הזה, בקיומיות. היא חושבת בתמונות ולומדת דרך עיבוד מידע וגירויים חזותיים. המידע זורם להמיספרה הימנית דרך מערכות החישה. אותו מידע מגדיר את הרגע על תחושותיו, ריחו והצלילים הנשמעים בו. הזרימה של המידע על אודות הרגע הזה מחברת את האדם לאנרגיה שסביבו. המוח הימני, מתארת טיילור, הוא המקור לחיבור ואחדות עם הרגע, עם המציאות ועם אנשים אחרים. החיבור שמציע הצד הימני במוח נובע מתוך דפוס עיבוד מידע שלא מעצב תודעת "אני" ורואה את השלמות והיופי באנשים ובמציאות.

התפקוד של מחצית המוח השמאלי שונה לגמרי. המוח השמאלי, מדגישה טיילור, חושב בצורה קווית ושיטתית. הוא עוסק בעבר ובעתיד. הוא אוסף את הפרטים שהוא קולט, מסווג ומארגן אותם. מכאן הוא קושר אותם עם מידע מהעבר ומשליך את אותו מידע על מרחב האפשרויות העתידי. חוויית עיבוד המידע של ההמיספרה השמאלית איננה התאחדות אלא הדגשת ה"אני". היכולות של הצד השמאלי לבחון מה המידע מהעבר ולהעריך בנוגע לעתיד של האדם, האינטרסים והצרכים שלו בעתיד, היא המאפיינת את היבדלותו מסביבתו.

טיילור מעידה שבמהלך האירוע המוחי איבדה את תפקוד ההמיספרה השמאלית במוח. היא איבדה את העבר ואת העתיד, אך לא את היכולת להיות ברגע. השבץ היה כרוך בכאב שלפת את ראשה לסירוגין. היא התבוננה בעצמה במהלך האירוע וחשה שתפיסת המציאות הרגילה שלה נטשה אותה. התנועה של הגוף הואטה מאוד. היא מתארת דיאלוג פנימי ששמעה ואפילו סוג של מאבק בין שני קולות. קול אחד מנע הגדרה של גבולות הגוף. היא הרגישה התמזגות עם החדר הפיזי שבו שהתה. כשהמוח השמאלי שתק היא חשה תחושה נפלאה של התעלות, שמחקה את הלחץ שהיה על כתפיה. הצד השמאלי התעורר מדי פעם וניסה לשאול מה לא בסדר. הוא ניסה להחזיר את תפיסת ה"אני" ולדחוק אותה להתקשר לעזרה. אלא שהיא הצליחה בקושי רב להפעיל את המוח השמאלי כראוי ולזכור את מספר הטלפון של העוזר שלה כדי לבקש את סיועו.

שמונה שנים ארכו עד שד"ר טיילור החלימה לגמרי מן האירוע המוחי. למרות המחיר האישי הגבוה ששילמה וההחלמה האיטית, כחוקרת מוח היא מתייחסת אל ההתקף כמקור של ברכה וגילוי משמעותי בחייה.

המסר שטיילור מקדמת בעקבות השבץ המוחי הוא שיש לנו בחירה באיזה תפקוד מוחי לבחור. השמאלי או הימני. כשאנו בוחרים במוח השמאלי אנחנו מבדילים את עצמנו מהעולם, מזרם החיים. כשאנחנו בוחרים במוח הימני אנחנו בוחרים להיות כאן ועכשיו, חלק מהיקום והסביבה שלנו. ככל שנבחר יותר בתפקודי ההמיספרה הימנית על פני זאת השמאלית, מסכמת טיילור את הרצאתה, נוכל להפוך את העולם לשלֵו, אחדותי ושלם יותר.

החלוקה שמתארת ד"ר טיילור לצד שמאל וצד ימין אינה זרה לעולם המושגים של ספרות החסידות והקבלה. ישנו צד שמאל וצד ימין בכל אברי האדם, במוח, בלב, ברגליים, בידיים, בעיניים ובחוטם.1 בלב, בעולם הרגש, החלוקה של טיילור מתכתבת עם כמה מהתיאורים שניתן למצוא בשיטתו של בעל התניא. הצד השמאלי הוא האחראי לגילוי של ה"אני". הוא המושך את האדם להעמיד את עצמו במרכז ההוויה. האדם מעבד את המידע שמתקבל מהעבר וניתוחים לגבי העתיד ומשליכם על תגובותיו בהווה על פי שיקולי כדאיות. שיקולים אלה מעצבים את מערכת היחסים שהוא מנהל עם העולם. הלב השמאלי מודד את הדברים במידה שבה הם משרתים או לא משרתים את האינטרסים של האדם. הוא יודע לעורר רגשות שירתמו לצדו את כוח השכל. השכל מתאמץ להצדיק את הנטיות הרגשיות. משכך, הבחירה שטיילור קוראת לעשותה היא במקומה. צד שמאל עשוי להיות מקור למידות ורגשות לא רצויים, ובהם יהירות, לחץ, פחדים ועצבות, כפועל יוצא מהעֲמָדה של האדם את עצמו במרכז. האדם בוחן את המציאות במשקפיים של תועלות, רווחים והפסדים. דרך משקפיים אלה היחס שלו אל העולם והמצב הרגשי שלו תמיד מותנים במידה שבה הוא סבור שהדברים מתגלגלים לטובתו או נגדו. לכן החוויה שמעניק צד שמאל היא של חוסר יציבות רגשית. מעין גלגל ענק של רגשות הנובע כל כולו מהשקפתו הסובייקטיבית של האדם. כשהוא מרגיש נינוח, אהוד ומקובל מתעוררים בו רגשות חיוביים. כשהוא חש דחייה או שהדברים אינם מתנהלים לטובתו או כפי שהוא רוצה, מצב רוחו עשוי להיות פגיע.

הצד הימני מבטא תנועה אחרת.2 תנועה של קבלה, התמזגות וראיית העולם כחלק מאחדות אחת גדולה. תנועה שבה לא האינטרס הוא העיקר כי אם השליחות של האדם בעולם.3 הבחירה בצד הימני מונעת מהאדם את התלות באינטרסים, שיקולי כדאיות או תחושת ערך הנקבעת על פי הסביבה. האדם הופך אחראי למצבו הרגשי. הוא אינו חווה עוד "גלגל ענק" של רגשות כי אם תחושת שליחות ומשמעות.

הספר "לנצח כל רגע מחדש" דן בהרחבה ביחסים שבין שני הצדדים או שתי הנטיות שתוארו. יחסים שמתפתחים למאבק שמתרחש תדיר בין שתי נפשות שפועלות באדם. מאבק המתנהל בחלקו הגדול במחשבות האדם. המחשבות אינן השכל עצמו כי אם לבוש לכוחות הפנימיים, השכל ורגשות הלב. כל צד הנוטל חלק במאבק רוצה להכווין את המחשבות כרצונו ולשלוט באדם כולו, כמלך השולט בעיר הקטנה, שהיא גופו של האדם.4 בכל רגע האתגר של האדם הוא לנצח את המאבק בין שתי הנטיות המתוארות. אחת האינדיקציות לניצחון היא איזו נטייה מכווינה את המחשבות. האם הנטייה האגוצנטרית היא המוליכה ומכווינה את המחשבות או שמא הנטייה שמקורה גבוה יותר, זו המחברת את האדם אל סביבתו ואל שליחותו. כאשר צד ימין מנצח ומוביל את מחשבות האדם, הוא יחוש ממוקד, מחובר, זורם ובריא. ה"אני" שלו לא יעורר בו איום רגשי. כוחות הנפש יפעלו באחדות ובצורה מהודקת כדי להגשים את שליחותו. כאשר הצד השמאלי שבלב ינצח הוא עלול לעורר רגשות לא רצויים שייצרו בידול בינו לבין המציאות, הסביבה, הרגע הנוכחי.

ההבחנה בין השכל למחשבות חשובה בהקשר הנוכחי. טיילור מתארת היטב את המאבק המתנהל בעולם המחשבה. בהשקפה של תורת הנפש היהודית לא מדובר במאבק המתנהל בין חלקי המוח. הקריאה של הספרות היהודית באשר למתרחש במוח, שונה מההבחנות של טיילור. בשונה מהלב, שני הצדדים במוח אינם נלחמים ביניהם והבחירה היא לא באחד מהם. המוח השמאלי והמוח הימני כוללים שני תפקודים משלימים. התפקיד של האדם אינו לבחור בתפקודי ההמיספרה הימנית על פני זאת השמאלית, אלא ליצור סינרגיה ביניהן. הצד הימני והצד השמאלי, בהשקפה הקבלית-חסידית, אחראים לשני תהליכים הכרחיים להמשכת חיות, לחשיבה יצירתית ולהכוונת הלב.5 כשבוחרים רק באחד מהם לא מממשים את הפוטנציאל השכלי המלא.

"הפלאה" ו"הלבשה"

אילו שני תפקודים סותרים על השכל לבצע כדי לקדם חשיבה יצירתית ולהמשיך חיות לחייו?

חשיבה יצירתית נובעת בהכרח משתי תנועות הופכיות המתקיימות בשכל - תנועה של עלייה ותנועה של ירידה. התנועה של עלייה מתוארת גם כתנועה של "הפלאה" או "הפשטה", והתנועה ההופכית לה מתוארת כתנועה של "הלבשה".

"הפלאה" היא מלשון פלא ורוממות. זוהי תנועה שמנסה להגיע לרעיון מופשט, דק, לא מוחשי, למעלה מתפיסה מגושמת של הדברים. המטרה ב"הפלאה" היא לטפס לדרגה גבוהה יותר בהוויה ובהתבוננות. לחפש את השורש המופשט של הדברים. חיפוש השורש של הדברים מתבטא בעצם ראיית "העולם", הנסיבות, הסיטואציה, שלא דרך מסננים. כוח ה"הפלאה" הוא ביסודו הפשטה של התובנה השכלית ממלבושיה. בתנועה של "הפלאה" אנחנו מנסים להבין את מהות הדבר מבעד ללבושים מסתירים כמו דוגמאות, משלים, סיפורים, מדדים, טכניקות ספרותיות ואפילו אינטרסים אישיים העשויים להסתיר את ההבנה השכלית המופשטת.

התנועה של הפשטה מבקשת להסיר את הלבושים והציורים החיצוניים ולהבין את העניין עצמו, להגיע לעומק ופנימיות העניין השכלי במידה הזכה ביותר האפשרית, עד שהאדם זוכה לשורש ולהתנוצצות שכלית דקה ומופשטת.6 עד שנראה לו שהוא תפס את הרעיון המופשט ולא את לבושיו החיצוניים. התנוצצות זו היא הנקודה שבה מפציע רעיון, כיוון חדש, המצאה.

התנועה השכלית השנייה הופכית לכוח ה"הפלאה". זוהי תנועה של המשכה ו"הלבשה". הורדה של הרעיון המופשט לכדי גילוי, הבנה והשגה, עד שהוא בהיר לחלוטין בשכל. ה"הלבשה" היא היכולת "להוריד" רעיונות לתוך המציאות כדי שיבואו לידי מימוש. המטרה ב"הלבשה" איננה להגיע לזיקוק מופשט של הרעיון ולהפשיט אותו ממלבושיו החיצוניים, אלא לדעת ליישב ולהסביר אותו בעוד כלים מוחשיים. התנועה של הלבשה הופכת את הדברים המופשטים לבהירים וברורים.

לפרוץ גבולות ולהציבם מחדש

מדוע יצירתיות מצריכה תנועה של הפשטת הדברים כדי להגיע לעומקם ופנימיותם של הדברים? השכל, מעצם תפקידו, מציב גבולות להבנה שלנו. הגבולות עוזרים לנו לתרגם דברים מופשטים לחיים הקונקרטיים שלנו. דוגמה לכך היא מרצה המשתמש במשלים, סיפורים ומטפורות כדי להבהיר לתלמידיו נקודה מופשטת. עטיפות אלה אמנם מגבילות את ההבנה המופשטת, מצמצמות ומגשמות אותה, אבל הן מאפשרות לתלמיד לתפוס את הרעיון המופשט בשכלו. כלומר הגבלה זו, שהיא הכרחית על מנת שהדברים יתיישבו בראשנו, יוצרת גם גבולות לחשיבה היצירתית.

במידה רבה הכתיבה הפופולארית, וכמוה גם הכתיבה ברשתות החברתיות, חותרות להלבשה ולא להפשטה. לקהל הקוראים הרחב קל יותר להבין רעיונות המוסברים באמצעות סיפורים ודוגמאות מלהבין הסברים מופשטים. הקושי בכתיבה מסוג זה הוא שהקוראים נשארים בעיקר עם "ההלבשה", עם הסיפורים או הדוגמאות, ואלה מצמצמים את עומק ההבנה של הרעיונות עצמם. הם מקִלים את ההבנה אבל בה בעת תוחמים אותה. דוגמה אפשרית היא לימוד משחק השחמט שלא מתוך הבנה מהותית של המהלכים והתנועות, אלא מתוך שינון של טכניקות, מקרים ותגובות. לימוד שכזה יניב תמיד תוצאות מוגבלות. השחקן יפעל על פי בחינה מתודית של מקרים ותגובות המתפתחים על הלוח ולא מתוך הבנה רחבה ומעמיקה של התנועות על המגרש.

כוח ה"הפלאה" מבקש לפרוץ ולהגיע עד מעבר לגבולות שהשכל מציב. זוהי תנועה שכלית שבמהותה מבקשת לערער את הנחות היסוד המקובלות. היא מבקשת להשיג את מה שאין. את מה שעדיין אינו מוכר ונהיר. התנועה של "הפלאה" מבהירה שבכל דבר שאנחנו תופסים יש השגה מגושמת ויש השגה בדקוּת. השגה מגושמת היא השגה של הדברים החיצוניים, של המשלים, הדוגמאות, הטכניקות והסיפורים. השגה דקה תופסת את הדבר המופשט עצמו. היא מנסה להבין את הצורך הפנימי ואת מקורות ההנעה. מסיבה זו כוח ה"הפלאה" אינו יכול להסתפק בלבושים, בדוגמאות וסיפורים. הוא חותר להפריך אותם. התנועה של הפרכה אינה נובעת מתוך קנטרנות או נטייה מרדנית. מטרתה היא לגלות עוד על העולם, האדם והכוחות המניעים אותם.

את אותה השאלה ניתן וצריך להסב גם לגבי התנועה ההופכית. מדוע תנועה של הלבשה חשובה כחלק מחשיבה יצירתית.

החשיבות של כוח ההלבשה בשכל היא דווקא בגבולות שהוא בונה. כדי שרעיון ירד להבנה רחבה ועמוקה יותר, התובנה השכלית חייבת הגבלה. בשפת החסידות מכונה הגבלה זו "קצוות", מלשון קצה וגבול. הגבולות, הקצוות, הם תנאי הכרחי להבנת הדבר והקפתו בשכל. כפי שלכל דבר גשמי יש גבולות וצורה ועל ידם ניתן לתפוס ולהבין אותו, כך גם בהשכלה צריך שיהיה ציור וגבולות כדי שהדבר יהיה בר-תפיסה והשגה. בהיעדר קצוות, הרעיון אינו נתפס בהשגה.7 ככל שההשגה דקה ומופשטת יותר, יהיה מדובר בתנועה החורגת מעבר להגבלה של הקצוות וקשה לתופסה בכלי ההשגה.8 ללא הגבול, ההבנה מרחפת ומתנדפת. במצב זה ממילא יהיה קשה להביאה לידי מימוש במציאות.

"חריף ומקשה" Vs. "מתון ומסיק"

את שתי התנועות, "הפלאה" ו"הלבשה", ניתן להבין גם על פי שני סגנונות לימוד. סגנון אחד הוא של אדם הלומד בחריפות. הוא מחפש להשיג את הלא-מובן. הוא מקשה בשאלות על כל דבר מתוך כוונה לברר את הנקודה. לעומתו יש מי שלומד בדרך של מתינות והסקה, מבקש להבין ולהטמיע ולא לברר קושיות לעומקן.

הלומד בדרך הלימוד הראשונה מכונה חריף ומקשה בספרות היהודית. זהו מסלול לימוד שבמהותו אינו מבקש בהירות אלא חותר לעומק והפשטה. החתירה לעומק דווקא מרחיבה את ההסתר על אור השכל. היא מוסיפה עוד קושיות ועוד סתירות. כאשר הלומד מתרץ את הסתירות ומסיר נקודה אחת של אי-הבנה או חוסר בהירות, מייד מתעוררות בו שאלות נוספות. הוא מבקש לטפס שלב נוסף בהבנתו, להעמיק את הלימוד, ובתוך כך הוא מרחיב את הסתירות שבהן הוא עוסק.

הקושיות מסתירות את הבהירות השכלית. הן דוחפות להתעלות מעבר לקצוות ולהגבלות. כל תירוץ הוא הזמנה לקושיה חדשה וממילא הסתר חדש על מה שכבר התבהר בשכל. בדרך זו של קושיה על קושיה מבקש הלומד להשיג השגה דקה, רוחנית ומופשטת של עומק העניין. הצד הפשוט של ההשכלה אינו מספק את הלומד, וכך גם לא הלבושים היישומיים או הדוגמאות והמשלים. החשיבה בקו זה מזרימה עוד שאלות ואלה עוזרות ללומד לחשוף עוד רובד בנושא הלימוד שלו.

השאלות שה"חריף ומקשה" שואל הן ביטוי למה שטורד אותו ולא נותן לו מנוח. הסוגיות יקרות בעיניו. הרצון להבין את הדברים לעומק הוא המניע אותו להמשיך ולהעמיק, ולא מה ישיג כשיפתור את הסוגיה. עם זאת, התפיסה המופשטת שלו היא תמיד חמקמקה. התנועה שלו פנימה מפריעה להושיב את הדברים בשכלו כראוי. אפשר לדמות זאת לאדם שבטוח שהשיג בשכלו נקודה מסוימת, אבל כששואלים אותו על אודות אותה נקודה הוא מתקשה להעניק הסברים שוטפים. רק אז הוא מבין עד כמה חמקמקה הנקודה שלכאורה תפס, ועליו לשוב וליישבה בשכלו כדי שיוכל להסבירה כראוי.

הצורך להסביר את התובנות מחייב לחדד את ההבנה ולהשתמש בתנועה ההופכית שבשכל, תנועת ה"הלבשה". לכן אדם שלומד כ"חריף ומקשה", אפשר שיתקשה לשמש מורה או מדריך. התנועה הלימודית שלו מתאימה לזו של מדען, מפתח, חוקר. הסברים לקהל לא יהיו הצד החזק שלו.

דרך אחרת ללימוד היא זו של מתון ומסיק. מתון ומסיק, שלא כחריף ומקשה, אינו מחפש להגיע לעומק הדברים. הוא יכול לחיות בשלום עם סוגיות לא פתורות. מטרתו היא להסביר ולתרץ את הסוגיה ולא להקשות על עצם ההבנה. הוא מבקש להמחיש את ההשכלה ולהביא אותה ככל האפשר לכלל הבנה פשוטה, ולא לסדוק את ההבנה ולערער עליה.

ההבדל בין שני סוגי הלומדים נוכח לא רק ברשתות החברתיות אלא גם בשני סוגי חיבורים. ככל שהספר או החיבור פופולארי יותר, כך הוא ירחיב את השימוש בהמחשות ובנתונים. זוהי פחות או יותר דרך הכתיבה המודרנית של רעיונות המבקשת להגיע לקהל רחב. ספרים מעין אלה, מטרתם בדרך כלל לא לעורר את הקוראים לשאול שאלות ולהגיע לחקירות עמוקות, אלא ליישב את התובנות בשכלם. לגַשֵם את התובנות המופשטות. הביקוש הגדול בדרך לימוד זו הוא לסיפורים והוכחות. לעומתה, מאמרי עומק רבים בספרות החסידות והקבלה הם נטולי סיפורים ונתונים. הם מבקשים לעורר את הלומד להלך בתנועה של התעלות והפשטה. להשיג עוד מאותה התנוצצות של השכל. פעמים רבות משימת ההלבשה נותרת משימה אישית של לומד המאמר בעצמו והיא אינה חלק מהכתוב.

על ההבדל בין "הפלאה" ל"הלבשה" אפשר ללמוד מדבריו של רבי יוחנן לאחר פטירתו של ריש לקיש. ריש לקיש, כפי שהובא במבוא, היה תלמיד חבר ובר-פלוגתא של רבי יוחנן, ראש ישיבת טבריה ומגדולי חכמי התלמוד ואמוראי ארץ-ישראל. כאשר נפטר ריש לקיש, התקשה רבי יוחנן להתמודד עם הצער על אובדנו של תלמיד חכם גדול כמוהו.9 רצו החכמים לנחמו ושלחו תלמיד אחר, את אלעזר בן פדת, שנודע בחריפותו, להיות בר-פלוגתא לרבי יוחנן. כעבור זמן קצר הביע רבי יוחנן חוסר שביעות רצון מבר-הפלוגתא החדש. "וכי אתה יכול להחליף את ריש לקיש", אמר לו. "הוא היה מקשה על כל חידוש שהייתי מביא עשרים וארבע קושיות. ואני הייתי נאלץ להשיב בעשרים וארבעה תירוצים, מתוך כך היו הדברים מתבררים. ואילו אתה במקום עשרים וארבע קושיות מעלה עשרים וארבע ראיות התומכות בחידוש שלי".

הבאת ראיות, חיזוקים והסברים היא חלק חשוב בהבנה ואישוש של רעיון. אלעזר בן פדת היה תלמיד ותיק בבית מדרשו של רבי יוחנן. ממנו הוא למד את הצורך בראיות וגיבוש ידע המאשש תובנות חדשות. ואולם הראיות הן חלק מתהליך ה"הלבשה", ואילו ריש לקיש עודד את רבי יוחנן לשאול שאלות ולהטיל ספק בדברי החידוש. הוא חייב אותו לעצור, להתבונן, לענות על שאלות, להגביר את כוח החקירה ולהירתם לתהליך של העמקה.

שני תהליכים - חשיבה אחת

חריף ומקשה ומתון ומסיק מתארים שתי שיטות לימוד אידאליות הפוכות זו מזו שלכאורה סותרות זו את זו. אולם בפועל, חשיבה יצירתית היא זו שיש בה את שתי התנועות ושני סוגי הלימוד. חשיבה יצירתית אינה יכולה להישען על תנועה אחת בלבד. כדי שתתקיים יש צורך גם בתנועה של "הפלאה" וגם בתנועה של "הלבשה". על האדם לדעת לשלב את שתי התנועות. להיות גם חריף ומקשה וגם מתון ומסיק.

הצורך בשתי התנועות באדם אחד, בכל אדם, נובע מעצם הדבר שהכוחות הללו, על אף היותם הופכיים זה לזה, הם תלויים זה בזה. כאשר חסר מכוח הירידה וה"הפלאה", יהיה חסר גם מכוח ה"הלבשה". חריף ומקשה מעורר חוסר סדר והיעדר בהירות. דרך חשיבתו מסתירה את מה שכבר התגלה והתברר, משום שהוא מעמיד אותו בספק. היתרון של חריף ומקשה הוא ביכולתו להגיע עמוק וגבוה יותר. ראשו מתמלא בכיווני חשיבה ורעיונות. החיסרון בשיטה זו נעוץ בכך שהעומק מתקשה לבוא לידי גילוי. החקירה בדרך זו מעוררת שאלות לצורך בירור, אבל הדברים אינם זוכים ליישוב והרחבה. הלומד חותר לצאת מההגבלות, ועל כן מצד אחד הוא אינו מקבל את ההשכלה בשטחיותה, מצד שני המחיר לכך הוא שהיעדר הגילוי כרוך בחוסר סדר. החריף ומקשה אינו סוגר קצוות.

כדי שיהיה ערך לעלייה של חריף ומקשה, נזקקת הירידה של מסיק ומתון. מסיק ומתון מחפש את הנחת העניין בשכלו. הוא אינו מגיע לעומק העניין, אבל את מה שהוא כבר יודע הוא מבקש לדעת היטב. בעוד כוחו בהורדה והלבשה, חסרונו הוא בהעמקה. ראשו אינו קודח בהמצאות וכיוונים חדשים. לכן שתי התכונות נדרשות מלומד אחד. כאשר חסרה העמקה ממילא יהיה חסר גם כוח הגילוי.

אפשר להדגים את המושגים שהועלו עד כה גם באמצעות שתי דרכים של מכונאי לבדוק תקלה ברכב. בדרך אחת למכונאי יש רשימת תקלות אפשריות ולמולה סדרת בדיקות מתאימות. המכונאי עובר על הצ'ק ליסט כדי לזהות את התקלה ולהביא לפתרונה. בשיטה השנייה ההבנה של המכונאי אינה מגושמת אלא דקה. הוא לא נוגע ברכב אלא עוצר לרגע כדי לחשוב. הוא אינו פועל כאוטומט. הוא יודע כיצד מתהווה האנרגיה המניעה את הרכב. זוהי הבנה שאינה עוסקת רק במקרים ותגובות, אלא מכירה את מהות פעולתם של חלקי הרכב ותפקודם המשותף. על יסוד הבנתו הכללית הוא שואל את עצמו שאלות. ככל שההבנה מופשטת יותר כך היא תופסת את ההיגיון העמוק, הפנימי, של נסיעת הרכב. מכונאי שמתקן את הרכב לפי הבנה מופשטת יידע להתמודד גם עם בעיות מורכבות שאינן מוזכרות בספר הרכב. הבנתו את הרכב רחבה יותר ולכן יש לו יכולת טובה יותר להיות יצירתי בכל הנוגע לפתרונות נדרשים.

הדוגמה עשויה להתאים גם כשמדובר בבדיקה רפואית. בדרך של השגה מגושמת הרופא עובד על פי פרוטוקול טיפולי טכני. במהלך הבדיקה הוא עסוק בחיפוש אחר המחלה שהמטופל סובל ממנה, עד שהוא מגיע להתאמה בין סדרת התוצאות והמדדים שעולים ממצבו של החולה לבין המאפיינים של המחלה המוכרת לו מתוך דפי הרפואה. או-אז, כשהוא מאתר מהי המחלה הוא מתאים לה את התרופה. בדרך של השגה דקה הרופא הוא בעל ראייה רחבה. הוא מכיר לעומק את האנטומיה של הגוף ומכלול תפקודיו. הוא תר אחר הבעיה לא על פי ספר המחלות המוגדרות אלא מתוך קשב והתבוננות מעמיקים. הבנתו תעזור לו לאתר מהר יותר את הבעיה ולהיות פתוח למכלול של פתרונות רפואיים, לעתים גם לא בהכרח אלה הקונבנציונליים. הוא לא נשען רק על קטלוגים מוכרים של מחלות ותרופות.

ידיעה של רעיון שנובעת מכושר ההפשטה היא ידיעה עמוקה יותר, משום שהאדם תופס את עצם העניין באופן נעלה מכפי שהוא תופס אותו רק בידיעה של השגה. ואולם לא די בכוח ההפשטה בלבד. בלי כוח ההלבשה המכונאי לא יצליח לתקן את הרכב בפועל והרופא לא יוכל להביא לרפואת המטופל. שניהם חייבים להלביש את ההתנוצצות השכלית בהיכרות שלהם עם תחומי פעילותם. הידע שהם חשופים אליו והמקרה שלפניהם משרטטים עבורם גבולות. ככל שיתרגלו תנועות של הפשטה והלבשה, כך הם יפרצו את הגבולות הללו במקרים הבאים ולא יוגבלו על ידם.

בשעת ההורדה, ההלבשה מכסה על התנועה של ההפלאה. היא מכסה על המקור השכלי. בשעה שהמכונאי מתקן את הרכב, או הרופא פועל לריפוי המטופל, המאמץ השכלי שהושקע על ידם אינו מורגש. למרות זאת השלמות של כל כוח תלויה במשנהו. על ידי ה"הפלאה", היא העלייה לעומק השכל, מגיעים לירידה ולהמשכה גדולה יותר. בניסוח אחר, ה"הלבשה", הצלחת המימוש וההגשמה, היא לפי אופן ה"הפלאה", אותה עלייה למקור ההתנוצצות השכלית.10

מוח החוכמה ומוח הבינה

שתי התנועות שהוזכרו עד כה מוצאות את ביטוין בפעולת המוח.11 ספר הזוהר מבחין בשלושה חלקים במוח האנושי: מוח החוכמה, בצדו הימני של המוח; מוח הבינה, בצדו השמאלי של המוח; ומוח הדעת מחבר ביניהם.12 כך אומר הזוהר: "בַּחֲלָלָא דְּגוּלְגַּלְתָּא, נְהִירִין תְּלַת נְהוֹרִין... וְנַהֲרִין וְעָאלִין בִּתְלַת חֲלָלֵי דְּגוּלְגַּלְתָּא", משמע בחלל המוח מאירים שלושה סוגי אורות והם מאירים ומתגלים בשלושה חללי (חלקי) המוח.13 שלושת האורות המאירים הם גם שלושה סוגי תפקודים של המוח. בשלב זה נתייחס לשניים משלושת התפקודים:14

מוח החוכמה, המוח הימני, אחראי לתנועה של ה"הפלאה". נוסף לכך הוא המעורר את התנועה של "הלבשה", כיוון שהוא יורד חזרה לגבולות השכל, להזין ולהפעיל את כוח הבינה.15 על פי תורת הנפש היהודית, לחוכמה יש תפקיד מקשר. החוכמה היא מעין מביא ומוליך של רעיונות וחידושים לתוך חיינו. יכולתה היא לצאת מגדרי העולם ומהכוחות המוגבלים של הנפש ולייבא לתוכם אור חדש. מוח החוכמה נקרא כוח המשכיל, כי הוא מביא את ההשכלה הראשונית. הוא מכונה גם כוח המוליד וזאת משום שהוא מוליד רעיונות, "שכלים חדשים", ממקור השכל. בלעדֵי מוח החוכמה לא תיתכן התחדשות ויצירתיות.

החוכמה נחשבת לכוח ההולדה משום שהיא נעה בין שתי מדרגות. מדרגה אחת היא בהתקרבות החוכמה אל כוח הבינה, הוא כוח ההרחבה וההשגה. המדרגה השנייה היא דבקותה של החוכמה בכוח שהוא גבוה ממנה, הוא כוח הלא-מודע. כוח זה, מעצם היותו גבוה מהחוכמה, הוא גם גבוה מהכוחות הפנימיים של הנפש, הלוא הם השכל והרגשות. לשכל יש יכולת להפשיט את מהות הדבר מִלְבושיו ולטפס מעל מגבלותיו כדי להשיג טוב יותר את מהות הדבר. יכולת זו נובעת מעצם פנימיות החוכמה שמקורה למעלה מכלי ההשגה של האדם ולמעלה מההגבלה של מוח הבינה.16 במובן זה החוכמה מבטאת את השאיפה של השכל אל הנשגב ממנו. כלומר בחוכמה יש את נקודת ההשכלה והקִרבה אל הבינה ויש בחינת חוכמה שהיא עצם הברקת הנקודה, הרעיון הראשוני המבטא את משיכת השכל אל הנשגב והמופשט. ביטוי גופני לשאיפה זו הוא כאשר מישהו חושב בעניין נעלה על פי רוב הוא מניח את ידו על פניו ומרים את ראשו כלפי מעלה.

כדי שהחוכמה תוכל לבצע את תנועת ההתעלות, עליה להתכווץ לבחינת נקודה בלבד. נקודה של אור השכל, נטולת גדרים. אותה נקודה חסרת לבושים, היא מעין עצמיות השכל לפני התפשטותו בבינה. בלשון ספר הזוהר, תנועה זו מכונה "אזעירת גרמא",17 משמע נקודה הממעיטה את עצמה מתוך צמצום וביטול כדי לקבל ממקור גבוה ממנה.

ההקטנה של כוח החוכמה כדי להתעלות ולקבל רעיונות והשראה תלויה בתנועת הצמצום והביטול של האדם את עצמו. עומק החוכמה מתגלה כשהאדם מוכן להודות שאינו יודע. כשהאדם מקטין את עצמו, כוח החוכמה יכול לטפס כלפי מעלה ולהמשיך כיוונים חדשים. מתוך תפיסת כל-יודע, מוח החוכמה מתקשה לבצע את פעולתו. הידיעות של האדם הן המגבלה שלו בטיפוס כלפי מעלה, והן המקשות על התנוצצות רעיונות חדשים.

מוח הבינה נקרא כוח המשיג או כוח ההשגה. כוח ההשגה מסביר ומרחיב על אודות מה שכבר הובא לתוך שכל האדם. בעוד החוכמה היא תפיסה עדינה, כמו ראייה חטופה או הברקה נקודתית המאפשרת תפיסה כללית ורחבה של הדבר, התחלת הגילוי כאשר הדברים אינם ברורים לגמרי, הבינה היא גילוי הפרטים שהיו מקופלים בתוך נקודת החוכמה. היא אחראית לתהליך הגילוי של מה שהולידה החוכמה. בלעדיה, הנקודה שהתנוצצה במוח החוכמה תיוותר פוטנציאל לא ממומש. הבינה אינה נקודה אלא היא הרחבה של רעיונות. היא מקרבת את הרעיון אל האדם מתוך שהיא מאפשרת לו לנתח את הפרטים ולהסיק את המסקנות הקשורות ברעיון.18 היא מבקשת להקיף את הדבר מכל צדדיו. הבינה איננה הארה אלא תפיסה, ולכן היא שוכנת במוח השמאלי.

מהי התחדשות בשכל

על פי תורת הסוד, היחסים בין מוח החוכמה למוח הבינה מגדירים מהי תנועה של התחדשות. לא מדובר ביחסים חד-צדדיים אלא ביחסים אינטראקטיביים. כאמור, כוח החוכמה הוא העולה מחוץ לגבולות השכל ויורד לתוכו, ולכן הוא המביא את ההשכלה החדשה, ההמצאה, היצירתיות והחדשנות. כוח הבינה מפתח את אותה השכלה למונחים אנושיים, אישיים, בני יישום ומימוש.19 מזווית אחרת אפשר לראות את מוח החוכמה כמזרים חיות לאדם מתוך יציאתו מגבולות השכל. מוח הבינה מקבל את ההשפעה של אותה חיות ומתרגם אותה לשאר איברי הנפש.20 עם זאת, הבינה לא רק מקבלת מהחוכמה אלא גם משפיעה עליה ומעודדת את תנועתה.

במבט מן החוץ על התהליך השכלי המתואר, ניכר שהתחדשות אינה מתרחשת במוח הבינה. הבינה אינה יוצרת התחדשות. החוכמה יוצרת בבינה את ההתחדשות שאין לה מעצמה.21 ההתחדשות נוצרת כאשר מוח החוכמה מטפס אל שורש ההתנוצצות השכלית הדקה והמופשטת וממנה מוליד ומגלה רעיונות למוח הבינה. אדם יכול ללמוד ולהתפתח, להיות איש ביצוע מעולה, אבל הוא לא מתחדש בלי שהפעיל את מוח החוכמה. כדי להתחדש יש להשיג את הנקודה של ההמצאה, את נקודת השינוי וההוספה. הפעלת מוח הבינה בלבד היא קבלת הצד החיצוני של השכל. בהיעדר ההתחדשות של מוח הבינה לא חודר אור חדש, הברקות וגילוי של תובנות חדשות.

משל המתאר את היחסים בין החוכמה לבִּינה הוא "כיווץ" של תלמיד השומע את דברי מורו. תנועת הכיווץ איננה חשש וחוסר ביטחון. זוהי תנועה של ריכוז. כדי שילמד ויתפתח עליו לסלק עניינים צדדיים ולהתרכז בנקודה אחת, ברצון אחד. כוח העלייה והריכוז הוא הכוח שמצמצם את עצמו שלא להיות פתוח כרגע לעניינים נוספים. התלמיד הופך בנקודת זמן מסוימת לחסר דעה. זאת על מנת שיוכל לקלוט דברים לעומקם ולהיות בעל דעה. יש לו הרבה שאלות, אולם אותן השאלות נועדו כדי לעזור לו להבין לעומק את הדברים ולא כדי לבטל אותם. אם יש לתלמיד מייד מה לומר, אזי ניכר בו שהוא לא עבר את תהליך הצמצום. בזמן שהתלמיד טרוד בקבלה הוא לא "פולט" את עצמיותו ועמדותיו. הוא עדיין לא מתווכח.22 כך הוא אדם שמתעכב להבין לעומק כל דבר שכלי. יש לו קושיות ותירוצים לרוב. כל אותן קושיות נועדו לברר בשכלו את הדברים. הוא מנסה להפוך שמועות, רסיסי רעיונות, לדבר שהוא עצמו מבין לעומק. אם אין לו קושיות ותירוצים אזי נראה שלא עלה בו הצורך לברר את הסוגיות עד תומן, ולכן הוא גם לא יוליד בהן התחדשות.

ככל שהתלמיד יצמצם את עצמו ויהא מרוכז בפיתוח התנועה של החוכמה, כך לאחר מכן הוא ייהנה מגילוי כוח התפשטות והלבשה גדולים יותר. הנכונות להצטמצם ולאפשר לנקודת החוכמה לקלוט רעיונות, תהפוך להיות מקור נובע המשפיע ומוליד השכלות חדשות. במקומות שבהם התהליך הוא הפוך, כלומר קודם קיים הרצון להשמיע קול, שיכירו אותי, ורק לאחר מכן מגיעה המוכנות לשמוע, או-אז החוכמה אינה מזינה את כוח הבינה. היא לא מעבירה אליה השכלות חדשות ולכן גם נמנעת ההתחדשות.

התנועה השכלית המתוארת היא בעלת ערך בהתגברות על אחד הגורמים המעכבים יצירתיות וחדשנות. ג'ף בזוס, מנכ"ל ומייסד אמזון והאיש העשיר בעולם, הצביע בכמה משיחותיו על כך שאחד מעקרונות היצירתיות מבחינתו הוא להיות מלא ביטחון בדרך מצד אחד ומצד שני לגשת לכל בעיה כמי שנמצא רק בתחילת לימודיו והוא חסר ידיעות קודמות, גם אם מדובר באדם רב-ניסיון. מתוך דבריו עולה החשיבות של התגברות על מלכודת הידע המונעת את ההתחדשות. המלכודת המדוברת הופכת אותנו לשבויים בידי הידע שכבר רכשנו. פעמים רבות אנחנו לומדים דבר חדש, מתמחים בו, ואז אנחנו לא יכולים להתנתק ממנו. הידע שאנחנו כבר יודעים מפריע לנו לרכוש ידע חדש ולהיפתח לאופקים חדשים. התנועה השכלית של הפשטה והלבשה היא הכלי להתגבר באמצעותו על המלכודת הפוגעת ביצירתיות. היא מונעת מאיתנו מלהיות כלואים בידע שצברנו, שכן היא מעודדת אותנו לאמץ תנועה של בחינה, הטלת ספק והצגת שאלות, ולאחריה קבלה ומימוש. היא מתירה את האדם בפרדוקס של מי שיודע ולא יודע בו זמנית. מצד אחד הידע שרכשנו מוליך אותנו להגשים את התובנות ולהמשיכן לחיינו, מצד שני התנועה של הפלאה מונעת מאיתנו לקבל תובנות לא מבוררות.

נביעה והפסקתה

שאלה נוספת שנדרשת היא מהו הסדר שבו צץ רעיון חדשני. מתי צריך ליישם תנועה של "הפלאה" ומתי תנועה של "הלבשה". האם כוחות השכל צריכים להיות כל הזמן במצב של פעילות?

החשיבות של תנועת ההפשטה ועידוד פעילות כוח החוכמה בנפש אינם מצריכים מהאדם להפעיל כוח זה כל העת. ההיפך הוא הנכון. נביעה מתמדת לא תאפשר את גילוי שאר כוחות הנפש והגשמת נקודת החוכמה בתוך המציאות. כדי שכוחות הנפש יתגלו אנו נדרשים לנביעה ראשונית, לגילוי של חוכמה. לאחר מכן אותה נביעה שוקטת, מצטמצמת, וכך מתאפשר לכוחות האחרים לבוא לידי גילוי. הכוחות האחרים הם שינצלו את נקודת החוכמה שהתגלתה, יבהירו אותה וינסו להגשימה. כך למשל לאחר שהאדריכל העלה רעיונות יצירתיים בנוגע לתכנון הבית, עליו לעצור את הנביעה ולהתחיל לבדוק כיצד להגשים ולממש אותם על פי דרישות הרשויות, הלקוחות, מיקומי הניקוזים, כיווני השמש והאוויר וכדומה. ללא הפסקת הנביעה כדי לאפשר לכוחות האחרים להתמלא מאותה נביעה ולבוא לידי ביטוי, האדם אינו יוצר כלים למלא בהם את עצמו בחיות חדשה. הוא גם לא מאפשר לחיות הקיימת להתפשט בכל איבריו ומרחבי פעילותו.

כאמור, תנועה איכותית של "הלבשה" אינה יכולה להתקיים ללא תנועה מקדימה של "הפשטה". ואולם נביעה בלתי פוסקת, קרי עודף השכלות וריבוי נקודות, מפריעה לכוח הבינה לפעול ולהתגלות. הבינה זקוקה להפסקת הנביעה של החוכמה, זקוקה לכך שתישאר רק נקודה. וגם בנקודה זו חייב להיות צמצום שיעלים את הצד הפנימי של החוכמה ותישאר רק החיצוניות של הנקודה. מדען שעולה לדבר ולשטוח את ממצאי מחקריו יכול לשזור דברי חוכמה נפלאים, עם זאת, הפעילות השכלית המעמיקה, פנימיות החוכמה, אינה פעילה בזמן דיבורו. את התכנים והתובנות שהוא מציג הוא השיג בעבר. כעת הוא רק מגלה את חיצוניות החוכמה, את התובנות שהגיע אליהן. הפעולה השכלית שלו היא ברובד אחר - להתרכז בהרצאת הדברים. פעולה זו לרוב תהיה פחות מאומצת מאשר ההשגה הפנימית.

מהאמור עד כה מובן ששתי התנועות בשכל, "הפלאה" ו"הלבשה", אינן מתקיימות במקביל. כשיש תנועה של "הפלאה" אין תנועה של "הלבשה".23 שתי התנועות אינן פועלות זו לצד זו, אלא זו בעקבות זו. הפעולה של תנועה אחת מתחילה לאחר שהתנועה הקודמת הסתיימה.

נוסיף כי סדר הגילוי של רעיון אינו מחייב שיתקיים באופן הסכֵמתי הזה, של נביעה ראשונית ואחריה הרחבה והלבשה של הדברים. השגת מסקנה בשכל מתאפשרת בשתי דרכים: השגה מלמטה כלפי מעלה. בטרמינולוגיה החסידית הכוונה היא שהרעיון עולה לאחר פלפול, חקירה ושקלא וטריא. לאדם אין עדיין אינטואיציה לגבי הרעיון עצמו, אלא מספר תובנות מוכרות והרגשה שיש כאן דבר-מה נוסף בעל ערך. רק לאחר חקירה מאומצת מגיע האדם למסקנה מסוימת. הוא מגרה את תנועת ההפשטה באמצעות שאלות וחקירות.

הדרך השנייה היא כאשר הרעיון מתפתח מלמעלה כלפי מטה. מלכתחילה מונח לאדם כיוון כלשהו בשכלו. הוא אינו מבין את הרעיון לעומקו וגם לא יודע לנסחו. העובדה שעדיין אין לו תשובות בנוגע לרעיון אינן מקררות אותו. הוא תופס את הרעיון בצורת הפשטה, בלי פרטים וגבולות. בהדרגה הוא מלביש את הדבר בכלי שכלו, תוך כדי שהוא מחפש לא להפריכו אלא לאששו.24

דפיקו דליבא

השכל פועל כמו שתואר מפני שהוא נשמע לחוק כללי בגילוי הארת כוחות הנפש. כדי שכוח אחד בנפש יתגלה, צריכה להיפסק ההתפשטות של הכוח שמעליו. באופן הזה הנפש ממלאת את הגוף בחיוּת.

חוק זה של הנפש משפיע על הפעולה של האדם ועל הממד הרגשי המניע לפעולה. הרגשות אינם יכולים להתגלות כל עוד אין רגיעה בפעילות השכלית. סדר גילוי כוחות הנפש מלמד שעל המוח להימצא לעתים במנוחה, וזאת כדי שהגוף יוכל להיות ניזון ממסקנות השכל. מסקנות השכל מכונות "חיצוניות השכל" והן נדרשות להכוונת התנועה של הרגשות. כדי שהרגשות יתגלו צריכה להישאר רק המסקנה החיצונית של ההתבוננות השכלית. כלומר הרגשות יתעוררו לא בזמן העיון השכלי, אלא לאחריו. הפעילות של השכל לא תשפיע מהותית על הממד הרגשי כל עוד היא לא תשקוט. מה שמזין את הרגשות כשהשכל שוקט הוא "חיצוניות השכל", התובנות שהתקבלו כשכוחות השכל פעלו.

ההכרה של יחסי הנפש עם הגוף עוזרת לנו להבין מדוע לאחר פעילות שכלית מאומצת אנחנו מחפשים לברוח להסחות דעת, לזפזופ בטלוויזיה או לגלישה בנייד. המיקוד תובע מאמץ. ישנם כוחות בנפש שמבקשים להרפות את המאמץ הזה ולהקטין את מידת החיות שאנחנו מזרימים לתוכנו על מנת להקל עלינו.

לצד זה שכוחות הנפש מתגלים בהדרגה, נוסיף כי חיות הנפש כולה מאירה בגוף במבנה של רצוא ושוב. הנפש, על פי תורת הנפש היהודית, אינה שוכנת בתוך הגוף אלא מאירה בה באמצעות כוחותיה. מאחר שהארת הנפש בגוף משתנה, הנפש אינה מתלבשת בנברא באופן שלם. אין התאחדות מוחלטת בין הנפש לגוף. הארה זו מתרחשת בדרך של פולסים, מעין רצוא ושוב. אור הנפש מאיר ומתפשט באיברי גוף, ואז הוא מסתלק מהגוף וחוזר חלילה.25

ומדוע ידיעה זו חשובה? ידיעה זו מסבירה שאדם חי הוא אדם שנמצא בתנועה מתמדת של רצוא ושוב, "דפיקו דלבא", בשפת הקבלה, כמו דפיקות הלב.26 הארת הנפש נמצאת כל העת בתנועה, ולכן ממילא העליות והירידות הן חלק טבעי ממבנה הנפש. אחרי זמנים של התעלות, המצאה, גילוי והתרגשות, אנו זקוקים לזמנים של שקט והתכנסות. אין כאן פגם או טעות, אלא מבנה מדויק של נסיגה והתקדמות שיש לו מטרה אחת - להגביר את המידה שבה אנחנו חיים.

את תנועת הרצוא ושוב אפשר למצוא גם בטבע. בחורף נדמה שנפסקה החיות, היצירה, הצמיחה והגידול. עם הופעת האביב מתברר שכוחות הטבע רק היו בהיעלם במהלך ימי החורף, והנה עתה הם צצים ונגלים. מתברר שבזמן החורף, הצומח קיבץ את כוחותיו כדי שלאחר מכן יופיעו אילנות מלבלבים ושדות עטופים ירק.

אותה תנועה קיימת גם באדם, מדגיש הרבי מלובביץ'. כך שאם יש איזו תקופה שאפשר לטעות בה שאינה תקופה של יצירה צמיחה וגידול, ייתכן שמדובר בטעות. ההפסק נועד כדי לרכז את הכוחות, ולאחר זמן להוציא פרחים ולגמול פירות. על פי היגיון זה, גם זמנים של מנוחה, נסיגה או קושי הם לעתים זמנים של אגירת כוחות וזיכוך, שהמטרה שלהם היא להביא לפריצה בעוצמה.27 באותו אופן זמנים של חוסר הבנה ובלבול עשויים להיות שלב הכרחי בדרך לבהירות וגילוי.

חוק הנפש תקף לא רק בקשר שבין הפסקת פעולות השכל להתעוררות הרגשית. הוא מתקיים בכל הנוגע למערכות יחסים אחרות בנפש, כמו זו שבין השכל לרצון. כוח הרצון גבוה בנפש מכוח השכל. עד שכוח הרצון לא יפסיק את התפשטותו, השכל לא יוכל להיכנס לפעולה משמעותית.

כאשר ריבוי רצונות או רצון אחד מסוים מתגלה בעוצמה, השכל לא יכול להתגלות. כדי שהשכל יפעל, הכרחי שמערכות אחרות בנפש ישקטו. ניכר שמי שעמוס רצונות איננו מונהג על ידי שכלו אלא על ידי רצונותיו. הוא עסוק במה יקרה כשהרצונות יתגשמו ולכן אינו מאפשר לעצמו להתמקד ולהפעיל את כוח השכל. כדי לראות את המציאות נכוחה יש לעצור את התפשטות הרצון ולאפשר את פעילות השכל.

התובנה לגבי מבנה פעילות כוחות הנפש עוזרת להבין היכן יש "חסימה" בגילוי כוחות הנפש. היכן אין גילוי נכון וסדור של הנפש המשרת את החשיבה היצירתית, כפי שיורחב בסעיף העוסק בפריצת גבולות בנפש.28

* * *

כיצד מעוררים את שתי התנועות בשכל האחראיות לחשיבה יצירתית? כיצד מגלים את המהות הפנימית הנסתרת של הדברים? מהם הצעדים שיש לאמץ על מנת לממש את הרעיונות? מהן השאלות שנצטרך לשאול את עצמנו בכל שלב וכיצד נדע שאנחנו משיבים לעצמנו את התשובות הנכונות?

הפרק הבא יעמיק את ההבנה של מימוש הפוטנציאל השכלי ויציע זווית נוספת להבנת התפקוד השכלי כחלק מחשיבה יצירתית. זווית שיכולה לשמש גם לבחינה של דרגות פעילות השכל.

בפרקים שיעסקו בהנחות היסוד ההפוכות ובתנועות הנפשיות לקיום חשיבה יצירתית, יוצעו התנאים המקיפים לחשיבה יצירתית על פי תורת הסוד היהודית. לצדם יוצגו שאלות שעל האדם לשאול את עצמו כדי לעורר תנועה שכלית של "הפלאה" וזאת של "הלבשה".